العربية
Deutsch
English
русский
français

עברית

האסטרטגיה העברית (א') סכיזופרניה ביטחונית

 

1. הפרדוקס הסוציאליסטי

 

היישוב העברי והתנועה הציונית הגיעו למלחמת העצמאות בלי אסטרטגיה ברורה, בלי ניסוח ברור של מטרותיהם המדיניות והצבאיות, ובלי כל תוכנית להתאמת האמצעים הלאומיים למטרות אלה. במלים אחרות, למנהיגי היישוב לא הייתה תורת ביטחון לאומי, אם כי אחדים מהם הגדירו כך את תפיסותיהם בתחומים אלה. סיבות המחדל הזה היו – האידיאולוגיה האנטי ביטחוניסטית של הסוציאליזם הציוני; הפלורליזם הפוליטי והאידיאולוגי ששרר בתנועה הציונית ביישוב וגם במפלגות הסוציאליסטיות, שגרם לחילוקי דעות עמוקים בתוך המנהיגות הקואליציונית; הליקויים בהליכי קבלת ההחלטות וקביעת המדיניות, וכן חוסר ידע והיעדר מסורת של עבודת-מטה אסטרטגית ברמה לאומית.1 (מצב זה קיים בישראל גם בעת כתיבת שורות אלה, 70 שנה אחרי פרוץ מלחמת העצמאות, בין היתר כי פרטי המחדל הוסתר ולקחיו לא הופקו). 

על-פי האידיאולוגיה הביטחונית המוצהרת של הסוציאליזם הציוני לפני קום המדינה, ובייחוד של המפלגה הדומיננטית בו – מפא"י – הרי השגת מטרות לאומיות ומדיניות, באמצעות מלחמה, הינה פסולה, ורק מלחמת-מגן, מלחמת "אין-ברירה", הינה לגיטימית. שמו של ארגון ה"הגנה" העיד על אופיו: בחמש-עשרה שנותיו הראשונות2 היה זה ארגון מיליציוני-הגנתי, שנועד להגן על הנפש ועל הרכוש, עד אשר יגיעו למקום התקרית כוחות צבא ומשטרה בריטיים. בשנים ההן לא הקימה ה"הגנה" יחידות בעלות יכולת התקפית. התיאום בין כל המחוזות והפיקוד עליהם היה רופף. ב-1936, שנת ה"מאורעות", נעשה ארגון ה"הגנה" התקפי ותוקפני יותר משהיה קודם, אך גם אז לא נטש הפיקוד העליון שלו את האידיאולוגיה ההגנתית. ה"נודדות" ב-1936, הפו"ש (פלוגות השדה) ב-1937 והפו"ם (הפלוגות המיוחדות) ב-1939 צמחו כתגובה למצב הביטחוני והלחצים של המפקדים הקרביים, מלמטה. בתחילת "המאורעות" לא מיהרו הבריטים לדכא את הפיגועים, והאקטיביסטים היהודים סירבו לספוג מכות בלא תגובה. לקצין הבריטי אורד וינגייט, שהפעיל טרור שלטוני נגד הטרור הערבי, הייתה השפעה רבה על ה"הגנה". גם הפיגועים היזומים הזעירים של ארגון אצ"ל הרביזיוניסטי, סייעו לאקטיביסטים של "הגנה", בוויכוח הפנימי – נראה שאחדים מראשי היישוב וממפקדי ה"הגנה" חששו שמא יערקו צעירים מהממסד ומה"הגנה" למפלגה הרוויזיוניסטית ולאצ"ל, עקב מדיניות ההבלגה. (דבר שאכן קרה).

 

2. רביזיוניזציה של בן-גוריון

 

כך או כך, בן-גוריון וחבריו, נסוגו מאחדים מעקרונותיהם בתחום המעשה, אף שלא ויתרו עליהם להלכה, וכך נמנעה עריקה רבתי משורות התנועה, והקצינו היחסים בינה ובין הרוויזיוניסטים. אולי זוהי אחת מסיבות העוינות העזה בין שתי האסכולות הללו ביישוב, שהשוני ביניהן בנושא היחס לערבים לא היה רב, ואף הצטמצם במשך השנים; ראשי המפלגות הסוציאליסטיות הטיפו להבלגה ולתגובה צמודה, אבל פעולות-הגמול של ה"נודדות" והפו"ש לא היו צמודות לפיגועים, ולא תמיד פגעו הנודדות והפו"ש באנשי הכנופיות דווקא. פעולות-גמול אלה דרדרו את היישוב למאבק כולל נגד הערבים. 

תופעה זו נשנתה, ואף החריפה, ב-1945, כשהצטרפה ה"הגנה" למלחמת-הטרור של אצ"ל ולח"י, נגד הבריטים, והקימה – יחד עם שני ארגונים אלה – את "תנועת המרי העברי". החטיבה הסדירה של ה"הגנה", הפלמ"ח, הייתה פעילה מאוד בלוחמה זו. אפשר לומר שבמחנה הסוציאליסטי וב"הגנה" התחולל תהליך לא מתוכנן של רביזיוניזציה ומיליטריזציה, ושלתהליך הזה לא נִלְוו חשיבה אידיאולוגית וביקורת עצמית. כשפרצה מלחמת העצמאות היה פער גדול בין ההלכה המתונה ובין המעשה התוקפני. "התורה שבכתב" של חבורת בן-גוריון נועדה לציבור ולפולמוס, ואילו "התורה שבעל-פה", שמאפייניה היו מיליטריסטיים, הייתה ידועה למעטים בלבד, ולא הייתה מובנת למבצעיה. במלים אחרות, הבנגוריוניזם סבל מדיסוננס קוגניטיבי ומסכיזופרניה בנושא הביטחוני3 

לתנועת העבודה לא הייתה תורת ביטחון לאומית ריאלית: ברמה האידיאולוגית נקבעה הלכה: מותר להשתמש בכוח צבאי רק לשם הגנה, לכן אין לתכנן משימות צבאיות שאינן הגנתיות. לכאורה, הייתה זהות בין המטרה הלאומית – המשך הקיום, ובין המשימה הצבאית – הגנה על המשך הקיום (על הרכוש ועל הנפש); למעשה, יזמה ה"הגנה" פעולות צבאיות התקפיות, אומנם למען מטרות הגנתיות. השתלטות על שטחים ושינוי מצבים דמוגרפיים לא תוכננו כיעדי משימות צבאיות – כיבוש שטחים מידי הערבים וגירוש תושביהם – אלא קוטלגו בסעיף ההתיישבות האקטיביסטית. הסוציאליסטים התעלמו מהקשר שבין ההתיישבות האקטיביסטית ובין היוזמה ההתקפית, ומנהיגיה היו מאשרים, לאחר מעשה, את הפעולות שנגדו את התורה שבכתב, ותאמו לתורה שבעל-פה.

 

3. מקור האנטי-אינטלקטואליזם בצה"ל

 

מפקדי ה"הגנה" הבחינו בדו-ערכיות זו של מנהיגי התנועה ושל מפקדיהם הבכירים, ולמדו לחיות אתה. רובם לא התמרדו ולא פרשו, אלא סיגלו לעצמם גישה אנטי-אינטלקטואלית ואנטי-תכנונית, בתחום הביטחוני. הם זלזלו במרות הלאומית ובמשמעת הצבאית, שהרי אנשי הפיקוד העליון אינם מתכוונים למה שהם אומרים, והתכנון והחשיבה האסטרטגית הם נחלת המנהיגים "הזקנים" ו"הצבועים", ולעומת זאת רחשו כבוד רב לחוכמת הביצוע, לפתרונות השכל הישר, לאלתור ולאינטואיציה, והאמינו שסגולות אלה – אשר סייעו ל"נודדות" ולפו"ש בשנות השלושים, ולפלמ"ח בשנות הארבעים – הן שתסייענה ל"הגנה" להשיג את יעדיה גם במלחמה הממשמשת ובאה. הם גם סברו שאין צורך בניתוח אסטרטגי ובתכנון לאומי כולל. המפקדים הקרביים מהפו"ש ומהפלמ"ח היו המפקדים הבכירים של ה"הגנה", לקראת מלחמת העצמאות. מי שהיו אנשי הדרג הטאקטי ב-1936 וב1945, מילאו תפקידים אופרטיביים ואסטרטגיים ב-1948, אך המשיכו לחשוב ולהתנהג כמפקדים טאקטיים. ה"ביצועיזם" היה קנה-המידה להערכת איש הצבא ב"הגנה", ואחר-כך בצה"ל. 

בגלל היעדר תפיסה ביטחונית ריאלית במפא"י – המפלגה הדומיננטית בתנועת העבודה וביישוב – משכה "התנועה לאחדות העבודה" האקטיביסטית, שפרשה ממפא"י, רבים מהלוחמים הצעירים שנטו אחרי התפיסה הביטחונית הרוויזיוניסטית, אבל ביקשו להישאר סוציאליסטים בתחום החברתי. באידיאולוגיה של "התנועה לאחדות העבודה" הייתה סתירה פנימית שהצעירים הביצועיסטים לא הוטרדו בגללה. הסיסמאות האקטיביסטיות של יצחק טבנקין דיברו אל לבם יותר מהרטוריקה המתונה של מנהיגי מפא"י. "התנועה לאחדות העבודה" התאחדה עם "השומר הצעיר" המרקסיסטי (אז) ב"מפלגת הפועלים המאוחדת" (מפ"ם) בינואר 1948.

 

4. הכנות שלא היו

 

ב-20 באוקטובר 1947 הגיש ישראל גלילי תזכיר לבן-גוריון, "ניתוח כללי של תפקידנו הצבאי". כתוב בו: "מכריעה בשביל הניצחון היא הכנת הכוחות וניהוגם. את הניצחון משיגים כבר בהכנה... עיקרון אסטרטגי... מצביע על הכנה תוכניתית ונכונה כגורם ניצחון מכריע."4 

מסמך זה נכתב חמישה שבועות לפני שפרצה מלחמת העצמאות. גם אילו החלו אז ראשי מערכת הביטחון בתכנון בניית הכוח הצבאי המתאים לשדה הקרב הצפוי, ודאי לא היו מספיקים לעשות הרבה. שלושה ימים אחרי שהגיש גלילי את המסמך לבן-גוריון, שאל מנהיג "הפועל המזרחי", משה שפירא, בישיבת "ועד הביטחון" של היישוב: "כיצד קרה שבימי מבחן אלה אנו עומדים בלתי מוכנים?" וטען: "ה"הגנה" קיימת עשרים שנה. לא היה אף פעם פיקוח ציבורי יעיל על ענייני ה"הגנה". אנשי הצבא שלנו ניהלו את העניינים. לא נתנו לגשת. אם איזה ציבילי נכנס אליהם, הוא נהפך לאיש-צבא שאומר שהכול בסדר. הוברר שהדברים אינם בסדר."5 

במאמר שכותרתו "בין תוכנית לביצוע", כתב ראש ענף תולדות חיל-האוויר בצה"ל, בשנות השמונים, סגן-אלוף עידו אמבר: "בארכיונים... ובזיכרונם של אישים שפעלו בתקופה ההיא, ניתן למצוא הצעות ותזכירים לרוב באשר לארגון נחוץ של הכוח האווירי. כשפרצו הקרבות הקשים, ב-15 במאי 1948, היה 'שירות האוויר' בבחינת כוח שולי, ולמרות המבצעים הנועזים ביותר של טייסיו, לא השפיע באופן נחרץ על מהלך הקרבות... לפחות בשני תחומים ניתן היה להתכונן במהלך שנת 1947 למלחמה הממשמשת ובאה... רכש מאסיבי של נשק ואמצעי לחימה... (ו)גיוס הכספים".6 

גם אם היו אנשים וקבוצות שראו צורך בשינוי הגישה, נראה שלא היה להם סיכוי לשנות אותה.

 

5. בהעדר מצביאים

 

התפיסה הטאקטית, המאפיינת את רוב הקצינים הבכירים ברוב הצבאות, היא צרת-רבים שאיננה חצי-נחמה. בספרו "מלחמה ופוליטיקה", כתב ההיסטוריון הצבאי, היהודי-אמריקני, ברנארד ברודי: "התפיסה המקובלת עוסקת כמעט באופן בלעדי בניצחון במלחמות, כאילו דומות אלה לתחרויות אתלטיקה, בצירוף מידה מסוימת של רצינות, אם נדייק. הגנראל אומן והוכשר לשאוף לניצחון בכל מחיר, ולהיות נכון לשלם כל מחיר אפשרי כדי להשיג זאת. ייתכן שצריך להניח לו להיות שבע-רצון מעצמו בתפיסה כזו, כדי שיוכל להיות הלוחם הטוב ביותר; זוהי המיומנות שאנו מבקשים ממנו, והמיומנות שאנו מבקשים בלעדית מכל הגנראלים, למעט הבכירים ביותר. ואולם בצמרת – בוודאי באזרחית, ורצוי גם במגזר הצבאי של הממשל – חייבת לשרור התפיסה הבסיסית והשלטת על טיבה האמיתי של כל מלחמה, נמשכת או צפויה, ומה רוצים להשיג על-ידי מלחמה זו."7 

צמרת היישוב העברי, שהייתה לצמרת המדינה אחרי המלחמה, לא ניסחה הגדרות ברורות של טיב המלחמה ושל מטרותיה. 
___________ 

בשבוע הבא: בארבעת החודשים הראשונים של המלחמה אמצו היהודים טקטיקה של התקפה שסתרה את אסטרטגיית ההגנה שלהם; בן-גוריון כרת ברית עם עבדאללה מלך עבר הירדן נגד הפלשתינים; מצבה העלוב של מערכת הביטחון של היישוב היהודי; הכל ביישוב גם ימין וגם שמאל, בקשו להקים מדינה עברית על ארץ ישראל השלמה; מטרה מדינית למלחמה ואימוץ אסטרטגיה פאביאנית של התשת האויב.

 

 

הערות

 

1. ראה: יונתן שפירא, הדמוקרטיה בישראל, מסדה, 1977; בנימין אליאב (עורך) היישוב בימי הבית הלאומי, כתר, 1976; יעל ישי, סיעתיות בתנועת העבודה, עם עובד, 1978.דנתי בנושא זה בכרך הראשון של סדרה זאת: "בן גוריון – פוליטיקה ואסטרטגיה" ובספרי "גלגל המנוף של ההיסטוריה – התגבשות הציונות האסטרטגית של ז'בוטינסקי". 
2. הסתדרות העובדים הקימה את ארגון ה"הגנה" עם הקמתה, בדצמבר 1920. 
3. על-פי תיאוריית "הדיסוננס הקוגניטיבי" שואף האדם להרמוניה פנימית. דעותיו, עמדותיו, ערכיו והתנהגותו הם "קוגניציות". אדם שהקוגניציות שלו סותרות אלה את אלה מתנסה בתחושת אי-נוחות נפשית, ומשתדל להחזיר לעצמו תחושת הרמוניה. אדם שהתנהגותו אינה תואמת את עמדותיו, משנה את עמדותיו, כך שיתאמו להתנהגותו. אבל שינוי כזה אינו מתרחש, כאשר יש הצדקה חיצונית מספקת למצב של דיסוננס. 
4. מב"ג, בניתוח כללי של תפקידנו הצבאי, מצורף למכתבו של הלל (גלילי) לאמיתי (בן גוריון), 20 באוקטובר 1947. 
5. אצ"מ, 25/9344 5, פרוטוקולים מישיבת ועד הביטחון, 23 באוקטובר 1947. 
6. עידו אמבר, "בין תוכנית לביצוע – הערות לוויכוח על האסטרטגיה הפאביאנית", מערכות, 303-302, מארס-אפריל 1986, עמ' 54-53. 
7. ברנארד ברודי, "מלחמה ופוליטיקה", מערכות, 1980, עמ' 376.

 

הרקלייטוס "האפל"