العربية
Deutsch
English
русский
français

עברית

קרב שיירת חולדה (ה') דיווחי שקר של מפקדים

 

1. ירי על לוויה ערבית

 

מאתיים ועשרים פקודיו של יוחנן זריז, שנשלחו לאבטח את "שיירת חולדה", ישבו בשלושה משלטים, על הגבעות הצפוניות של שער-הגיא, בלילה שבין 30 ל-31 במארס. איתם ישבו מפקדי המחלקות, גרשון אגמון (קרלינסקי), אליהו שחר ויעקב עציון (צסיס). היה קר וגשם ירד. זמן-מה אחרי שעלה השחר נשמעו רעשים מהכביש: ערבים פירקו את הלוחות מהמשוריינים של "שיירת פורים" (מ-24 במארס) שהופקרו על הכביש. פקודיו של זריז נזהרו שלא להתגלות, בהתאם לפקודה, אבל כשהתקדמו לקראתם רועי עזים ערבים, ירו בהם. רועה אחד נהרג והאחרים ברחו.1 על הכביש נראו מכוניות עם לוחמים ערבים שנסעו לכיוון מערב. פקודיו של זריז לא ירו עליהן. עוזי נרקיס (שהצטרף לפלוגה של זריז) שמע במכשיר הקשר על הקרב המתחולל ליד חולדה, התקשר עם מפקד חזית הדרך לירושלים, המודח, יצחק רבין, ששהה בתל אביב והודיע לו: הערבים מארגנים התקפה. רבין פקד עליו להמתין. נרקיס ביקש, ולא קיבל רשות להתקדם לכיוון נווה-אילן. לוחמים ערבים טיפסו על ההר אל המשלטים, וירו ברובים, במכונות-ירייה ובמרגמה. את רוב האש ספגו פקודיו של אגמון. הקשר שלהם עם תל אביב נותק. ממטוס הוטל פתק: "המשפחה (שיירת חולדה) לא תגיע; הישארו במשלטים עד הערב, ואז תתקדמו לנווה-אילן". נרקיס וזריז לא חיכו עד הערב.2 

אשר מללי, מהמחלקה של שחר, חיפה במכונת-ירייה "בראונינג" על נסיגת חבריו לנווה-אילן. פקודיו של אגמון נלחמו עם תוקפיהם בקרב פנים אל פנים, ואחד מהם נפצע. החובש, שנתקף בהלם, לא טיפל בו, והוא מת מפצעיו.3 שחר: "הערבים רצו בין העצים כמו איילות וזינבו בנו. חיילים רבים היו בהלם. היה בלגאן. לכמה חיילים נתתי מכות, כדי שיתקדמו."4 מאיר אברהם (הסוס), מפקד כיתה במחלקה של יעקב עציון: "הייתה ריצה מטורפת, ממש בריחה. ניסינו להציל כמה שיותר אנשים."5 מפקד-הכיתה יצחק תנחומא: "האנשים סירבו להתקדם, ביקשו שיניחו אותם במקום, שיהרגו אותם. דחפתי אותם בכוח, יחד עם בני מרשק."6 זריז, ואחדים מפקודיו, עלו על גבעה והבריחו את התוקפים ביריות.7 

למחרת ראו זריז ופקודיו בכפר סריס לוויה גדולה של ארבעה ערבים שנהרגו בקרב, ובין המלווים היו אנשים חמושים רבים. הם ירו לכיוון הלוויה ברובים, במכונת-ירייה "שוורצלוזה" ובמרגמה 3 אינטש. רבים מהמלווים נהרגו. אחר-כך הוסעו אנשי הפלמ"ח במשוריינים, מנווה-אילן לקריית-ענבים8

במברק ששלח עוזי נרקיס ליצחק רבין נכתב, שתפקוד הכוח של זריז היה לקוי, מפני שהמחלקות לא התאמנו כראוי. "המפקדים הוכיחו כושר, אך הטוראים גילו סימני פחד, והשתמטו מנשיאת פצועים, ומתפקידים שונים."9

 

2. מפקדים בכירים שכשלו

 

עשרים ושניים לוחמים נהרגו בקרב שיירת חולדה. בקרב בשער-הגיא נהרג חייל אחד. שישה-עשר מאנשי השיירה נפצעו, ואחד מהם מת מפצעיו אחרי ימים אחדים. שני משוריינים עלו באש. משאית עם מטען אבקת-ביצים, וטרקטור של קיבוץ חולדה, נשדדו.10 מהערבים שתקפו את השיירה נהרגו שמונה, וביניהם שישה מפקדים (שלושה עירקים, שני מצרים ודרוזי אחד), ובקרב בשער-הגיא נהרגו ארבעה ערבים. לש"י נודע שעשרות מבני הכפר מסמִיָה נפגעו. חלקם בקרב, וחלקם באוטובוס, מיריות פקודיו של לב, לפני-כן.11 

קרב שיירת חולדה התחולל ליד הקיבוץ, והשתתפו בו המפקדים והלוחמים הבכירים של הפלמ"ח. ההכנות לקרב זה היו לקויות, על-אף הניסיון שנצטבר בארבעת חודשי המלחמה. לא המפקדים הזוטרים, שרכשו ניסיון במלחמת הדרכים והשיירות, פיקדו על השיירה, אלא מפקדים בכירים, שלא צברו ניסיון כזה. לשיירה לא היה פיקוד אחיד, ולאנשיה לא היה ברור מיהו המפקד. הדסה אביגדורי: "כל אחד מן המפקדים הגבוהים רצה לתרום את תרומתו ולקחת חלק בפיקוד על השיירה, והיה פיצול סמכויות וריבוי פקודות סותרות. כמובן שבנוכחות אריות כאלה, מי שם לב אל השועלים הקטנים, 'הפורמנים' שלנו, ואל ניסיונם בליווי יום-יומי של שיירות לירושלים, במשך ארבעת החודשים האחרונים... לפי תיאורה של פידי: 'כל מפקד בכיר נשא בידיו מקלע או לפחות מרגמה 2 אינטש. כל המפקדים התרוצצו הלוך ושוב, לאורך כל השיירה, והנחיתו בצעקות על הנהגים ואנשי הליווי שורה שלמה של הוראות סותרות'. כך שכנראה הבלגאן היה לא קטן... למרות כל ההכנות, כנראה שהשיירה יצאה לבסוף בחיפזון רב. העצבנות הייתה רבה... מינוי מפקדים גבוהים, שאין להם ניסיון אישי רב לפקד על שיירה גדולה, נראה לי מרשם מפוקפק מאוד להצלחה. ראינו זאת בשיירת נבי-דניאל וגם בשיירה זו."12 

הייתה זאת השיירה הראשונה שלא הגיעה לירושלים, אף שלא נתקלה במארב יזום. התקפת הערבים לא אורגנה מראש, אלא הייתה ספונטאנית, תוצאת "פאזעה" (בגלל הפגיעה באוטובוס). יחסי-הכוחות בין התוקפים למותקפים לא חייבו את נסיגת האחרונים. ליהודים היה יתרון בכוח צבאי, בכוח האש, בניסיון הקרבי ובמשוריינים, אבל רוח הלוחמים והמפקדים, נשברה. אילו הייתה רמת הפיקוד והלחימה בקרב שיירת חולדה אופיינית ללוחמי הפלמ"ח, אולי לא הייתה מלחמת-העצמאות מסתיימת כפי שנסתיימה, והמדינה לא הייתה קמה. 

הפקרת חיים גולדיס ופקודיו הייתה אחת ההחלטות החמורות ביותר בכל מלחמות ישראל. הם ביקשו עזרה, וביניהם ובין רוב חבריהם הפרידו רק כמה מאות מטרים. היה אפשר להגיע אליהם, אפילו ברגל, וליוסף טבנקין ולפקודיו היו משוריינים. אחרי שנים, שאלה עטרה דור-סיני את יוסף טבנקין: "למה לא חילצתם?" ולדבריה "הוא אמר שלא היה אפשר. הוא הסביר שהיה לו שיקול-דעת אם להציל את כל הפלוגה. זה מה שהוא ענה, והתשובה לא סיפקה אותי."13 

(באפריל 1988 דן בית משפט צבאי למאסר של שנה וחצי את השומר הגדודי, רון אלמוג, שנטש את משמרתו, כשתקפו מחבלים את "מחנה גיבור" ב"ליל הגלשונים". הרי אחד מנימוקי השופטים: "אלמוג פגע בנורמות ההתנהגות והלחימה בצה"ל". תפקודו של יוסף טבנקין בקרב על שיירת חולדה לא נבדק ולא נידון במסגרת צבאית כלשהי, אף שנראה כי גם במקרה ההוא "נפגעו הנורמות").

 

3. ההחלטה על "מבצע נחשון"

 

אחרי הקרב אושפז שאול יפה בבית-חולים, ויוסף טבנקין ועמוס חורב, נסעו לתל אביב ודיווחו על הקרב לגלילי ולרבין (יגאל אלון היה, כאמור, בגוש-עציון), בלי לספר על הפיגוע באוטובוס הערבי, על הפקרת האנשים שהיו במשוריינים, ועל התאבדותם של גולדיס ופקודיו. יוסף טבנקין אמר לגלילי ולרבין: "כך אי-אפשר להמשיך." מסיפורי טבנקין וחורב הבין גלילי שהערבים שולטים על הדרך לירושלים, ודיווח על כך לבן-גוריון. בו בלילה החליט בן-גוריון לקיים את מבצע "נחשון".15 

בלילה ההוא (בין 31 במארס ל-1 באפריל) לן טבנקין במטה הגדוד הרביעי, בקריה בתל אביב. לפני עלות השחר העירו אותו אנשי מטהו והודיעו לו: "אתה מפקד גזרה במבצע 'נחשון'."16אפשר להניח שהוא לא היה מקבל את המינוי הזה, אילו ידעו בן-גוריון וידין איך תפקד בקרב שיירת חולדה. הם גם לא נפגשו אתו אז. מהפיקוד העליון פגש אותו רק ישראל גלילי, חבר תנועתו הקיבוצית (הקיבוץ המאוחד) ומפלגתו (מפ"ם). בתחילת שנות השמונים נתן כותב שורות אלה לעיונו של ישראל גלילי את טיוטת הפרק הזה. "יוספל'ה היה אז במצב איום," אמר גלילי, "אבל הוא ועמוס חורב אפילו לא רמזו לי על דברים אלה". אחרי שקטעים מהפרק התפרסמו בעיתונות וחוללו סערת-רוחות, איים יוסף טבנקין להגיש תביעה נגד העיתון ונגד כותב שורות אלה, על הוצאת דיבה. הוא וחבריו ביקשו מישראל גלילי לסייע להם. גלילי כתב אז לנחום שריג (מפקד חטיבת הנגב במלחמת-העצמאות): "מאורע השיירה של חולדה אינו זכור לי לפרטיו כלל וכלל. כשקראתי תיאורו נראה לי הדבר כלא-ייאמן, בייחוד בהכירי את האנשים שהוא טָפל עליהם האשמה. חשובה מאוד כל תרומה להארת האמת בנידון, ולא כל שכן חיוני שלא להצניע דברים שיש בהם כדי לגונן על טובי מפקדינו16 אלה מפני עדויות מסולפות שהגיעו לידי א. מ. ונכללו בסיכומו'"17 שלושים וחמש שנים חלפו מאז, עד חתימת פרק זה, ותביעה לא הוגשה. גם לא פורסם שום מסמך שעשוי לגונן על "טובי מפקדינו". מה שכן נעשה, הוא השמצת החוקר והחרמתו. 

ב-1948 קיבלו יגאל ידין וצמרת הביטחון את כל הדיווחים מהמפקדים שהשתתפו בקרבות. מקורות בלתי-תלויים לא היו להם. כשנסתיימה מלחמת העצמאות היה יוסף טבנקין מפקד חטיבה. אחרי שנים הודה ידין שמקצת מאירועי שיירת חולדה נודעו לו רק אחרי מלחמת-העצמאות, כשהיה רמטכ"ל, והקדיש חלק מזמנו לחקר אירועי המלחמה.18 

קרב שיירת חולדה היה הקש ששבר את גב הגמל במלחמת הדרכים. למידע הלא מדויק שקיבל בן-גוריון על קרב זה הייתה תוצאה חיובית דוקא: מבצע "נחשון", שתרומתו לניצחון היהודים במלחמת- העצמאות אינה מוטלת בספק. אחרי קרב שיירת חולדה, נטשו בן-גוריון וצמרת הביטחון את האסטרטגיה של דחיית ההכרעה. 

האשמים באסון והאחראים לו לא נתנו דין-וחשבון אף לאחד. הפרשה לא נבדקה בזמנו, גם לא בחוגים פנימיים של ה"הגנה", ולקחיה לא הופקו. 

____________ 

בכך הסתיימה תת-הסדרה על קרב שיירת חולדה ובשבוע הבא תתחיל תת-סדרה חדשה על סיכום ארבעת החודשים הראשונים של מלחמת העצמאות ולקחי הפיקוד העברי העליון לגבי המשך המלחמה.

 

 

הערות

 

1. ראה: יונתן שפירא, הדמוקרטיה בישראל, מסדה, 1977; בנימין אליאב (עורך) היישוב בימי הבית הלאומי, כתר, 1976; יעל ישי, סיעתיות בתנועת העבודה, עם עובד, 1978.דנתי בנושא זה בכרך הראשון של סדרה זאת: "בן גוריון – פוליטיקה ואסטרטגיה" ובספרי "גלגל המנוף של ההיסטוריה – התגבשות הציונות האסטרטגית של ז'בוטינסקי". 
2. הסתדרות העובדים הקימה את ארגון ה"הגנה" עם הקמתה, בדצמבר 1920. 
3. על-פי תיאוריית "הדיסוננס הקוגניטיבי" שואף האדם להרמוניה פנימית. דעותיו, עמדותיו, ערכיו והתנהגותו הם "קוגניציות". אדם שהקוגניציות שלו סותרות אלה את אלה מתנסה בתחושת אי-נוחות נפשית, ומשתדל להחזיר לעצמו תחושת הרמוניה. אדם שהתנהגותו אינה תואמת את עמדותיו, משנה את עמדותיו, כך שיתאמו להתנהגותו. אבל שינוי כזה אינו מתרחש, כאשר יש הצדקה חיצונית מספקת למצב של דיסוננס. 
4. מב"ג, בניתוח כללי של תפקידנו הצבאי, מצורף למכתבו של הלל (גלילי) לאמיתי (בן גוריון), 20 באוקטובר 1947. 
5. אצ"מ, 25/9344 5, פרוטוקולים מישיבת ועד הביטחון, 23 באוקטובר 1947. 
6. עידו אמבר, "בין תוכנית לביצוע – הערות לוויכוח על האסטרטגיה הפאביאנית", מערכות, 303-302, מארס-אפריל 1986, עמ' 54-53. 
7. ברנארד ברודי, "מלחמה ופוליטיקה", מערכות, 1980, עמ' 376.

 

הרקלייטוס "האפל"