العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

גדוד 9 במלחמה - לקחים

 

 

לקחים 

אתחיל ב"עקרונות המלחמה". יש ויכוחים על מהותם - למרות, שמקובל, שאלה עקרונות, המבטאים כללי חשיבה ועשייה צבאיים, ומשמשים בסיס קבוע לתורת הלחימה בכל הרמות. כמובן, חשוב להבין, שיישום העקרונות שונה בכל רמה. בצה"ל היו כל מיני דיונים על עקרונות המלחמה, ולבסוף התקבע בשנים האחרונות מודל מסוים של עקרונות. 

דבקות במשימה לאור המטרה 

מטרתנו לא הייתה ברורה. המשימה הייתה להתפרס לפי "שובך יונים", ולהיכנס ללחימה מפריסה זו. אם כך, מה הייתה המטרה? אם המטרה להחזיק בקו המים, זו לחימה מסוג אחד; ואם המטרה היא להגן על מדינת ישראל - זו לחימה מסוג אחר. במבנה ה"נורמטיווי" אין זו רמת המג"דים: הגדוד מקבל משימה טקטית עם מטרה טקטית-אופרטיווית. כשגדוד מופקד על שישים-שבעים ק"מ, הוא נמצא במצב שונה מאוד. הגדוד קיבל את המשימה, ואת המטרה הבין מתוך "תורה שבעל-פה". אגב, בדיעבד, ברור שהבינהּ כפי שציפו ממנו הדרגים הבכירים, אלא שהמטרה הייתה בלתי-ישימה, והדבר הובן, אם בכלל, באיחור גדול. 

בעניין הדבקות במשימה, יושם העיקרון בצורה המוחלטת ביותר. והשאלה: עד מתי? מי מפקד על המערכה, ומחליט האם המטרה עדיין תקפה, או שיש להחליפה? 

מיצוי הכוח 

לטובת המשימה עומד כוח מסוים, ויש למצות ממנו את המרב. האם במקרה הנידון מוצה הכוח? תשובתי: לגמרי לא. 

השאלה הבאה: האם בדרך אחרת היה מיצוי גדול יותר של הכוח? התשובה צריכה להיות מעשית, כי המלה "מרב" היא יותר ריטורית, ובוודאי אין כאן משהו מדיד, שניתן לכמתו. זאת, הערכה אישית. בהנחה, שאי-אפשר לעשות הכל, אז מה עושים ואיך עושים? זה שייך למיצוי כוח, זה גם נקרא "חיסכון בכוח" ו"ריכוז מאמץ"; וגם זה לא היה. 

דבר עקרוני - לא היה ריכוז מאמץ. ניסו לעשות הכול בכל המקומות. 

יוזמה והתקפיות 

יזמנו ותקפנו. האם היה רצוי לתקוף מבלי להבין את המצב? 
יוזמה יכולה להיות גם בהשהיית ההתקפה - אם המצב מחייב. 

תחבולה 

ממש לא הייתה תחבולה, והכל נעשה בצורה שבלונית. החשיבה הייתה לשבור את האויב בכוח. תרגלנו את פעולתנו אלף פעם לפני כן. זה יצר שבלונה, ואת זה הפעלנו "על רטוב". 

יש להזכיר, גזרתנו הייתה מוגבלת-עבירות בגלל הביצות והמלֵחות. המצרים ידעו איך נילחם, וחיכו לנו; והתוצאה ידועה. 

עומק ועתודה 

איזה עומק ואיזו עתודה? הכוח נמתח לחוט דקיק. עשרה ק"מ בין מעוז למעוז. שניים-שלושה טנקים למעוז - זאת "חטיבת הקו". התגבורת הגיעה אחרי שעות ארוכות, והייתה זמינה כעבור עשר שעות. 

התכנון הכללי היה שונה, ומישהו היה צריך להתאים את משימות הלחימה למצב, שלא תוכנן. 

אבטחה 

כל פעולה צריכה להיות מאובטחת. גם בסעיף הזה הציון אינו טוב. 

רוח לחימה 

אני חושב, שהציון גבוה מאוד. 

פשטות 

עיקרון חשוב בלחימה. יש אמרה מפורסמת: "במלחמה רק דברים פשוטים עובדים, והפשטות קשה מכל". העסק מצדנו היה פשוט, לא היה מסובך. כשמדברים על תוכנית הגנה, למערכת הגנה צריכים להיות עומק וגמישות. המעוזים היו יסודות סטאטיים במערכה ויסודותיה העיקריים, כשדובר בצליחה המצרית בעוצמה קטנה. המעוזים יכלו לספק שמירה על קו המים, שזו מטרה פוליטית לכשעצמה. 

המצרים ביצעו צליחה בעוצמה גדולה. במערכה זו תפקדו המעוזים כמוצבים קדמיים לפני מערך עיקרי. הקרב על המעוזים היה צריך לפתוח את המערכה העיקרית, והמערך השני לא היה בסיני. 

כשבנו את "קו התעוזים" - מה שנקרא קו העצירה השני - הם הפכו לחניוני טנקים. גדוד 184, לדוגמה, יצא מהתעוזים לפריסת "שובך יונים". גדוד 9 היה עוד יותר רחוק מהתעלה. 

בסופו של דבר, המערכה תלויה במצב. האם אפשר לבלום על הקו הקדמי, או צריך להילחם גם בקו השני וכן הלאה. זה אינו מוחלט, אלא מותנה. אין צורך בהגדרה רשמית, אבל אם אומרים שמגִנים על קו המים, זה סותר את עצמו. אין דבר כזה: לבלום בקו הראשון בכל מצב. גם בבקעת הירדן דיברו על הגנה על קו הירדן. זה פוליטי ואינו צבאי. יש לשלב את הפוליטי ואת הצבאי. זה תומך בזה. כמו-כן, חשוב ביותר להבחין בין בט"ש למלחמה. 

ואם הגענו לקרב הגנה, שהוא מעבר לקרב על הקו הקדמי, אז יש גם שלב של השהיה. היו צריכים להיות דרגים, שצריכים לנהל, לקבוע את השלבים, להורות על מעבר משלב לשלב. כבר אמרתי, לא הייתה תוכנית הגנה. "שובך יונים" הייתה תוכנית לפריסה "אוניברסלית" ו"גמישה". תוכנית הגנה זו תוכנית של קרב הגנה. היות שביודעין נתנו את היוזמה לאויב, היינו צריכים פריסה שונה לכל דפ"א שלו. מי צריך להבין איזו דפ"א מתבצעת עכשיו, ולנהל את המערכה בהתאם? 

אם יש רק חוט דקיק של כוחות, האפשרויות ממילא מעטות מאוד. יש כל מיני ביטויים צבאיים, שכלולים בתוכנית, או בתורה שבעל-פה. יש התקפות-נגד, השהיה וקו עצירה. איפה ואיך ממשים אותם? ומה עושים כאן ועכשיו? 

וקודם כל - מתי עוברים מבט"ש ל"מלחמה"? למעבר יש "מחיר", שאינו פשוט, כפי שהוא אולי נשמע. לדוגמה: בשריון יש מצב של "היכון לירי". זאת אומרת, יש פגז בקנה וסרט במקלעים, וכל המתגים פתוחים. קורה משהו - לוחצים. באימונים עושים ירי על יבש - אין פגז בקנה, ואין סרט במקלע, כי לא רוצים "פליטה"; וזה מוצדק. למקרה של מלחמה הכל תורגל ומוכן - בכאילו. פה נגמר הבט"ש, ויש מלחמה. המצרים מטפסים אל הגדה שלנו, ובקשר מתפרץ סמ"פ ושואל אותי: "קודקוד! האם להתכונן לירי על רטוב?" זו בעיה של "קליק" פסיכולוגי, של מעבר; ואף אחד אינו חף מזה. 

איך מחנכים? יש דרכים להבין, שאתה במלחמה ולא בבט"ש. 

המעוז הוא שיא העניין. אחר כך עושים אידיאולוגיה: איך זה ששר הביטחון החליט האם לפנות את מעוז המזח, ואיך העביר את ההחלטה למפקד המעוז? למעשה, פינוי המעוזים הועבר לישיבת ממשלה; וזה לא היה בט"ש, אלא מלחמה "גדולה", והעניין כבר היה צבאי ולא היה פוליטי. בגזרה הדרומית ברמת הגולן לקח מפקד מוצב את חייליו, ללא שאלות, והוציאם מהמוצב. 

המצבים היו שונים, אך פינוי המעוזים בתעלה ודאי לא היה צריך להגיע לאישור שר הביטחון. 

דיברתי על העקרונות כרשימת סעיפים, אך בחיים כל הסעיפים מתממשים יחד, באותו הזמן ובאותו המקום. עמדתי על הדבקות במשימה, ויש שאלה גדולה, שהולכת אתי ארבעים שנה: עד מתי? 

יש שמועות שלמדתי ולימדתי, שאם צריך להפסיק, אז מישהו צריך לתת הוראה מלמעלה. כמג"ד - אתה ממשיך ... לא תמיד. לפעמים אתה בשטח, ואתה צריך להחליט. תשאלו, למה המשכתם והמשכתם? אין לי תשובה של ממש: זה התגלגל. זה היה כאילו ללא תוחלת? אבל תוך-כדי אתה לא רואה שזה 'ללא תוחלת'; אתה חושב שזה מה שצריך לעשות. אין לך תמונה של מבט כללי. אתה רואה את המצב הטקטי, ואתה מזיז את הגדוד שלך בהתאם - אתה שם. כדי להפסיק, צריך לראות יותר, צריך לא להיות 'שם'. בגלל זה הדרג העליון אינו צריך להיות מעורב בקרב, הוא רואה אחרת, והוא מחליט, ואתם שומרים על הקשר. זהו. 

לא קיבלתי עידכונים. קלמן מגן לא עדכן אותי - שום דבר. גבי עמיר שאל אותי מה המצב. כבר הבנתי קצת מה הולך בגזרתי, אבל בתמונה הגלובאלית - כלום. גם גבי עמיר לא קיבל עידכונים. הוא וחטיבה 460 באו מאזור רפידים, והיו בתנועה חצי יום. 

עכשיו, זה אני אומר על המבט הגלובלי - כל חזית הדרום וגם רמת הגולן, ששם הייתה עוד חזית, ועל זה שמענו ברדיו אחר כך. המודיעין הקרבי - המודיעין, שאני צריך ברמת הקרב שלי - לא כלום. אני חושב שהיה איפה-שהוא "למעלה", ולא הועבר הלאה. גם כשפעלתי כקצין אג"ם 460, לא הגיע אליי מודיעין. כל פעם תפסתי את קצין המודיעין של החטיבה: "לך מפה, והשג מודיעין. אם אינך מביא משהו, בשביל מה אתה פה? אין דבר כזה אי-אפשר לדלות משהו". קמ"ן חטיבה וגם קמ"ן גדוד צריך לקבל את המודיעין מלמעלה, אם לא נותנים לו - עליו להשיג מודיעין. 

לקח, כנראה, זמן עד שהמערכות התייצבו. כשחצינו את התעלה פתאום התחיל כבר משהו אחר קצת. חקרתי גם חטיבות אחרות. קחו את חטיבה 14 בחווה הסינית. איזה תכנון? איזה מודיעין? - לא כלום. איני בטוח, שאי-אפשר היה לעשות זאת. 

דבר אחרון - פיקודית, הייתי כפוף לחטמ"ר (275), שהייתה לה אחריות גזרתית, ולא הייתי כוח שלה, גם לא גדוד החי"ר של המעוזים. במה עסקה החטמ"ר?! יש כלל: הפקודה מאבדת את האנרגיה שלה אם היא עוברת תחנות מיותרות. זה נכון גם לדיווח, שמגיע מלמטה למעלה. מפקדך צריך להבינך, ואתה - אותו. חטיבה 14 מסרה אותי למשפחה אומנת. חטיבה 14 הייתה חטיבת שריון, ודיברנו באותה השפה. לגבי חטיבה 275, אני - טנקיסט, הם חי"רניקים. לא ממש הבנו אלה את אלה. היום כבר כולם יחד, וזה כבר יותר טוב. 
לפני המלחמה נתנה לי החטמ"ר פקודות, אבל לא במלחמה. לדעתי, הם עסקו במעוזים. בחטיבה מרחבית היו גזרות, והייתה אחראית על הגזרה כולה. יתרונה בכך שהייתה קבועה, הכירה את השטח ולא התחלפה. היא ניהלה את הגזרה בבט"ש ובמלחמה. כמג"ד טנקים, הייתי צריך לקבל ממנה את התמונה, ואת ההנחיות ואת הפקודות; וזה לא קרה. 

כשהמפקדה היא "המפקדה שלך", יש גם קשר מעבר לכל מיני דברים. זה עוזר מאוד, כיוון שהדברים לא הוגדרו היטב, ולא פעלו בזמן הקריטי. הרבה מאוד תלוי במח"ט ובאנשים מסוימים - במפקדיך ובך. 

תיארתי כאן את מערכת ההגנה ביומיים הראשונים. האיפיון הטקטי של התקופה היו התקפות, שהסתיימו בהיתקלויות. אין ספק שה"ציון" שלה היה נמוך מאוד. אחר כך, כשהייתי בחטיבה 460 (משמונה עד עשרים באוקטובר), הדברים לא היו ברמה, שהייתה צריכה להיות, לדעתי. המידע אומנם זרם ברמת מפקדת החטיבה ומפקדת האוגדה. קיבלת כל מה ששאלת. אבל זה בהמשך. ביומיים הראשונים - לא. אחרי יומיים רוב התכנונים היו בחפ"ק מח"ט ללא שיתוף האוגדה. כך היה ברוב החטיבות, ויש מפקדות אוגדה שהיו יותר מתכננות ויש שהיו פחות. למשל, באוגדה 146 של מוסה פלד זה עבד מסודר, יחסית. באוגדה 143 של שרון היה משהו אחר. באוגדה 36 של רפול - משהו אחר. 

עוד מלה על היום הראשון - יש כאן שניוּת, שחזרה בכל מיני צורות. אני - מג"ד. זה מקומי במערכת, גם בתפוצת המידע. מבחינת הגזרה - יש לי שישים ק"מ, ומבחינה זו אני מח"ט, במונחים של הפריסה מעשרה עד חמישה-עשר באוקטובר - אני אפילו אוגדונר. הייתי אמור להילחם בצליחה המצרית, נגד התוכנית המצרית לצליחה. מה ידעתי עליה? רק את הדברים הטכניים: משטחי צליחה, ציוד צליחה, סאגרים. את התוכנית הכוללת - כלומר, התפיסה, ה"פילוסופיה" - לא ידעתי. אולי גם המח"ט וגם מפקד האוגדה לא ידעו. אולי גם באמ"ן לא ידעו. אולי לא התעניינו בזה כלל. מעשית, מול הצליחה המצרית לחמו מג"דים, ואני, כמג"ד, לא ידעתי את הדברים, שהייתי צריך לדעת. 

 

 

 

 

 

 ________

 בפרק הבא: בפרק הבא: גדוד 68 במעוזים - נקודת המבט של המג"ד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"