العربية
Deutsch
English
русский
français

עברית

קרב שיירת חולדה (ד'): הערבים התעללו בגוויות לוחמי פלמ"ח

 

1. "הפקירו אותנו"

 

המפקד החדש של חזית דרך לירושלים, שאול יפה, שפיקד על הקרב, נפצע מכדור כשהפעיל את הטרקטור של חולדה וניסה לחלץ את משוריין המטה. אברהם לב מסר את הפיקוד על המשוריינים שבצומת לסגנו, יוסף סימבול, והתכוון להוליך את יפה הפצוע על דרך העפר לחולדה. כיתתו של חיים גולדיס, שנסוגה מהגבעה לכיוון חולדה, הגיעה אליהם, ואז מסר לב לגולדיס את יפה הפצוע, וחזר אל המשוריינים שלו.1 יפה פקד על גולדיס לסייע לו לחלץ את משוריין המטה. לוחמים אחדים ניסו לחלץ עוד משוריין עם פצועים, שנתקע לידו. גולדיס ופקודיו ויפה ניסו לדחוף את המשוריין ולהתניעו. ואו כיתרו אותם משוריינים ערביים. ולטר יעקבי ששכב לבדו על גבעה מצפון לכביש, ראה זאת. הוא סיפר: "ראיתי ערבים סביב המשוריין שלנו. הגיע משוריין נוסף, עירקי, ירוק בהיר. הבנתי שגורלם נחרץ". סביר להניח שיעקובי לא היה היחיד שראה מרחוק את מה שקרה.2 

שאול יפה היה היחיד שנחלץ ממשוריין המטה. מהמשוריין שהיה לידו ירדו שני אנשים. בבית-החולים הצבאי בגבעת-ברנר סיפרו שני הניצולים לעמי לבנה שערבים נכנסו למשוריין שלישי ושחטו את אנשי הפלמ"ח שישבו בו. השניים וחבריהם השליכו רימונים על הערבים, זינקו מהמשוריין וברחו. הערבים ירו אחריהם. חבריהם נהרגו, ורק שניהם ניצלו.3 

יוסף טבנקין עמד אז על הכביש ופיקד על נסיגת המכוניות לחולדה. הרי סיפורו: "פתאום הופיע שאול יפה, פצוע ומדדה על רגל אחת, ואמר, 'קרה דבר נורא. תפסתי את גולדיס והחבר'ה שלו, ניסינו לחלץ את משוריין המטה. שני משוריינים התקרבו אלינו מצד רמלה. ניהלתי אתם קרב אש. אני נחלצתי וכל האחרים לכודים. רובם פצועים, אחדים קשה.' הייתי בדילמה. מסביב אש! אנחנו לא מאורגנים, אין קשר אלחוט עם היחידות, לערבים יש עדיפות, הרצים של בן-ארי מודיעים לי שקשה לו להחזיק מעמד, ובמרחק מאתיים מטר כיתה לכודה וזקוקה לעזרה דחופה. הבנתי שאינני יכול לעשות דבר. החלטתי החלטה קשה, לא לנסות לחלץ אותם. שלחתי את הרצים אל בן-ארי ואל סטוצקי, עם הוראה לסגת לחולדה, והתקדמתי עם החובש ועם שאול במעלה הכביש, אל הגבעה, עליה שלט סגני, עמוס חורב. נשאתי את שאול על כתפיי, אחר-כך סחב אותו החובש, אברהם קלר, אחר-כך סחבנו אותו שנינו. הכדורים שרקו לידנו, לא פעם נפלנו על הדרך עם הפצוע. שאול אמר, 'יוספל'ה, עזוב אותי ואת כל הפצועים, וּבְרַח!' עניתי לו, 'אני מבקש, אל תפריע.'"4 

אברהם קלר, ששמע במכשיר הקשר על הלוחמים שנקלעו למצב מצוקה במשוריין, סיפר: "אמרו לנו לא ללכת לשם, כי לשם אי-אפשר להגיע, שם יורים, אין מה ללכת לשם."5 

אורי שלם: "השיירה נסוגה ונשארו מכוניות בשטח. היו בהן אנשים. הם נשחטו. ראיתי איך העלו את המכוניות באש. ראיתי ערבים מתרוצצים ומכוניות שרופות. הם לא היו צבא, הם היו אספסוף. רצו עם נשק וזרקו רימונים עם נצרות."6 

ביומנו של מא"ז חולדה, זלמן פלג, כתוב: "הייתי נכנס לצריף הפלמ"ח ושומע דיווחים מהשדה, והם היו כאילו אופטימיים. הגיעו הפצועים הראשונים מהשדה. אחד מאנשי הפלמ"ח שישבו בחולדה התנדב, לקח אוטו ונסע להעמיס פצועים. זה היה מיוזמה עצמית. ב-4 אחרי הצהריים חזרו לוחמים משדה הקרב, גם דרך הכביש וגם דרך כרם הזיתים. הם לא דיברו עם אף אחד והלכו ישר לצריף של הפלמ"ח. כאב ירד על כולם. גורל השיירה לא היה ידוע. כשהחשיך, הגיעו נהגים שהסתתרו ביער, וכשוך היריות באו לחולדה. הם צעקו, 'הפקירו אותנו!' הם היו מזועזעים. לא היה אפשר להרגיע אותם. אז התברר שכל המכוניות הופקרו בשטה, עם כל מה שיש עליהן, וגם הטרקטור שלנו. הפצועים והמתים לא נאספו. איש לא ידע את מספרם."7 

אחד הנהגים סיפר להדסה אביגדורי כי לאחר שהמכונית בה נהג נתקעה, וחדרו אליה כדורים, הוא נאלץ לעוזבה ולברוח. הוא הסתתר בשדה תבואה במשך שעות ארוכות. היו ערבים במרחק מטרים ספורים ממנו ואחד כמעט דרך עליו אך לא הרגיש בו. למזלו עברה פתאום בקרבתו אחת המכוניות הנסוגות לחולדה. הוא הצליח לקפוץ על מדרגת תא הנהג וכך הגיע לחולדה".8 

אריה אבנון, חבר חולדה, סיפר שכמה מלוחמי הפלמ"ח שחזרו מהקרב, לא הבינו מדוע לא מתארגנת מחלקה או חוליה לצאת לעזרת הלכודים במשוריין. "אמרו שטבנקין לא יודע מה לעשות עם עצמו ועם החיילים שלו."9 צבי בוטניק (חבר חולדה): "האנשים איבדו את עשתונותיהם. הם היו בהלם. היה בלגאן גדול. ידענו שיש פצועים. הם לא יצאו לחלץ אותם."10 

אורי בן-ארי וכמה מפקודיו הגיעו לכביש עם אחרוני הנסוגים, עלו על משוריין, התניעו אותו בדחיפה ובדרך אספו את טבנקין, קלר ויפה. רוב פקודיו של בן-ארי הגיעו לחולדה לפנות ערב. אחד מהם סיפר לטבנקין שהרובה שלו נפל מידו בדרך, וטבנקין חזר במשוריין לשטח האש ומצא את הרובה האבוד. נתז של כדור פגע בדלת המשוריין וטבנקין נפצע קל. כשחזר עם המשוריין לחולדה, עלה לגבעה סמוכה והצטרף לחוליה של עמוס חורב.11

 

2. "אני מפוצץ את עצמי עם המשוריין"

 

המשוריינים הערביים הקיפו את המשוריין, ובו חיים גולדיס ופקודיו, הלכודים. גולדיס היה פצוע קשה, ויורם (הוגו) טרבס פיקד על חבריו. פעמים אחדות ביקש טרבס עזרה ולא קיבל. בנימין ליפשיץ, שהלך רגלי, מהצומת לחולדה, הגיע אל המשוריין הלכוד. "כולם במשוריין היו פצועים, חוץ מיורם", סיפר ליפשיץ. "היו שם גם פצועים קל, והתפלאתי, מדוע הם אינם מסתלקים. יורם היה צעיר ויפה והתנהג בסמכותיות. שאלתי אותו: 'אתה לא פצוע. למה אתה אתם?' הוא שאל: 'אתה פצוע?' אמרתי 'לא'. הוא אמר: 'תלך מפה!' לא שאלתי יותר שאלות, הלכתי הלאה והצטרפתי לכוח של סטוצקי". זה השדר האחרון שקיבל עמוס חורב מטרבס: "שלום לכם חברים! הערבים התקיפו את המשוריין. אני פצוע12 ומפוצץ את עצמי עם המשוריין. סוף!"13 צבי סלס מחולדה סיפר: "היה קשר עם המשוריין ומפקדו הודיע, 'אנחנו לא נלך בשבי, אנחנו נתאבד.'"14 

סיפורו של מפקד הכיתה ישעיהו שחר: "אפרים חזר עם הנסוגים מהשיירה, מכוסה בוץ, רץ במשק וצעק בהיסטריה, 'מדוע אתם יושבים, לא עוזרים, יש חבר'ה במשוריין, מוכרחים לעזור להם!' תפסתי אותו ואמרתי, 'אל תצעק.' הלכתי אתו לחדר הקשר. שאלתי, 'מה קרה למשוריין?' הקשרית אמרה, 'אני לא יודעת.' אמרתי לאפרים, 'שמעת? בלי פאניקה.' הוא לא נרגע. הכנסתי אותו לאחד החדרים ואמרתי לחייל שלי, 'אם אפרים ייצא, תירה בו ברגליים.' הוא צעק בחדר עד שאפסו כוחותיו. הלכתי לחרר הקשריות. הבחורות היו המומות."15 

עטרה דור-סיני (זלצין), חברת הפלמ"ח, סיפרה: "הביאו את שאול יפה למשק. הוא היה פצוע ברגל, לא קשה, אבל לא היה יכול ללכת. הגיעו טירונים שלא ידעו עברית. הגיעו חבר'ה שברחו. איש לא ידע מי הגיע לחולדה ומי נעדר. אורי באנר 16 ביקש ממני לרשום מי הגיע ומי חסר. מישהו בא וסיפר שיש הודעה מהחבר'ה במשוריין, שהם מפוצצים את עצמם"17

יורם טרבס הדליק את פתיל חומר הנפץ שנועד לפרוץ מחסומים. הלוחמים שישבו במשוריין נפגעו, אבל לא כולם נהרגו מיד. "ראינו אותם במשקפת, על הדרך," העיד יוסף טבנקין. "לא חילצנו אותם. עד כמה שידוע לי הם פוצצו את עצמם בעזרת חומר-נפץ. אני נושא בתוכי את הידיעה שהפקרתי פצועים בשדה. זה לא עניין של אשמה, לא עניין אישי. אתה יודע שנשארו פצועים, ולנושא הזה אין תשובה, כמו שאין תשובה למוות". שלושה פצועים שכבו בצדי הדרך. הערבים הרגו אותם והתעללו בגוויותיהם.18

 

3. רפול: "זה היה טבח"

 

בספרו "יומנו של חייל" כתב רפאל איתן, שהיה אז סמל במחלקתו של דוד (דדו) אלעזר:19"מהמחלקה שלנו נהרגו ארבעה חיילים. זה היה טֶבח. לא הייתה התארגנות שלנו להתקפת נגד, אף לא לחילוץ הנפגעים. אחד הנהגים, שהסתתר בקרבת מקום, ראה וסיפר שהערבים התעללו בפצועים ואחר-כך שפכו עליהם דלק והציתו אותם."20 עובד (עבד) מיכאלי, מפקד מחלקה בגדוד החמישי, כתב בזיכרונותיו: "יורם טרבס פקד לפוצץ את המשוריין, על פצועיו ועליו עצמו." אורי שלם אמר: "הם נשחטו, פשוט נשחטו."21 הקריין של רדיו דמשק סיפר שהערבים המקומיים פחדו להתקרב למשוריין של גולדיס, וששלושה קצינים עירקים ניגשו אליו, הציתו אותו ונהרגו (כנראה מיריות הנצורים במשוריין).22 

צבי רעם ופקודיו ישבו כל השעות האלה בחוסר מעשה על הגבעה, אליה נשלחו על-ידי שאול יפה. לפנות ערב נסוגו לחולדה, ובדרך ראו את גוויית חברם, העולה החדש, שנפגע בבוקר (השניים שקיבלו פקודה לפנותו לחולדה נטשו אותו בשדה וברחו). רעם נשא את הגווייה על גבו. גם הוא נפצע וחולץ.23 

נוטרים מירושלים, בפיקודו של הסמל ראובן לנגר (תמיר), הגיעו לשדה הקרב בטנדר נוטרים ובמדים, אספו שנים-עשר פצועים, הביאו אותם לחולדה, וחזרו אל שרידי המשוריין של גולדיס וטרבס. תמיר סיפר על מה שראו עיניו: "העירקים שיסעו את אברי ההרוגים בסכינים ובגרזנים, אולי עוד לפני שיצאה נשמתם. נדמה לי שהתעלפתי. מצאתי את עצמי לבדי בשדה, הולך ברגל לרחובות. שם שירת אבי כקצין במשטרה. אבי שלח שני משוריינים עם שוטרים לשדה הקרב. פקודיו מצאו רק חלקי אדם."24 

אורי בן-ארי פקד על אורי שלם לצאת עם עשרה מתנדבים לשדה הקרב, לחפש ניצולים ולאסוף גוויות. הלוחמים המדוכאים לא מיהרו להתנדב. ולבסוף יצאו שמונה מהם לשדה. שלם סיפר שהוא ראה המוני ערבים בשטח, ולפני שהתרחקו מהמשק הגיע אליהם רץ עם פקודה: לחזור, מפני שבריטים הגיעו לחולדה, ומפני שלחילוץ הנפגעים דרוש כוח רב יותר.25 בלילה שבין 31 במארס ל-1 באפריל ראה יעקב אטיאס את הלהבות שעלו מהמשוריין של גולדיס וטרבס: "המשוריין בער עם הפצועים, והמפקדים לא נתנו לנו שום הסבר."26 ב-31 במארס אחרי הצהריים הגיעו לחולדה שתי שריוניות בריטיות. מפקדן דיווח לממונים עליו ששני משוריינים, משאית וטרקטור בוערים, ונסע לשטח. עמוס חורב וגבריאל (גברוש) רפופורט נסעו אחריו בטנדר. חורב: "המשוריין עדיין בער. הערבים עמדו במרחק עשרים מטרים מאיתנו. המפקד הבריטי אמר לי, אתם לא מבינים שהעניין אבוד? מדוע אינכם מבקשים מאנגליה לבוא להציל אתכם?' 'עוד נראה אם העניין אבוד,' עניתי." גברוש רץ מגווייה לגווייה בתקווה למצוא מישהו חי, אבל הערבים ירו, והבריטי, וחורב ורפופורט הסתלקו.28 "גופות היהודים הושחתו," כתוב בדוח של המשטרה הבריטית מ-31 במארס.29 

מא"ז חולדה, זלמן פלג, שחשש פן יתקיפו הערבים את הקיבוץ, אחרי ניצחונם, נכנס לצריף של הפלמ"ח. "כל הנשק מוצב במרפסת הצריף. החבר'ה חצי-ישנים על הרצפה," כתב פלג ביומנו. "מפקדם אמר לי: 'אתה רואה את המצב, אל תביא אותנו בחשבון.'"30 עטרה דור-סיני סיפרה: "לא יכולנו לישון. הסתובבנו כל הלילה. הלכנו עד גדר המשק, שם עמדו המכוניות. היה חושך. שמענו צעקות של אנשים שרוצחים אותם ושל ערבים שרוצחים. את זה שמענו. עד היום (1985) זה מציק לי. לא היה מישהו שבא, דיבר, שאל."31

 

4. אורי בן ארי נשבע לנקום את דמם

 

ב-1 באפריל בא מישאל שחם לחולדה ודרש מהמפקדים לאסוף מיד את הגוויות. לפי עדותו אמרו לו המפקדים שזה לא תפקידם, והוא כפה עליהם, כנציג המטכ"ל, למלא את פקודתו.32אורי בן-ארי ופקודיו יצאו במשוריינים לשדה הקרב. אחדים מהם ראו גוויות מחוללות בפעם הראשונה בחייהם, ונתקפו בהלם. "אספנו את הגוויות השרופות והמבותרות," כתב רפול.33ישעיהו שחר: "קיבלתי את הגוויות בשמיכות. רסיסי מכשיר קשר עם בשר."34 צבי בוטניק סיפר שאנשי הפלמ"ח לא אספו את כל הגוויות. מפקד משטרת רמלה נענה לבקשתו של המא"ז, זלמן פלג, ושלח שוטרים בריטים לשדה הקרב. הם אספו את הגוויות והביאון לחולדה.35 בסך הכל נהרגו בקרב על השיירה עשרים ושניים לוחמים יהודים, כמחציתם התאבדו או ניסו להתאבד ושישה-עשר נפצעו. ליד קבר האחים הפתוח בחולדה נשבע בן-ארי לנקום את דמם.36

זלמן פלג כתב: "יומיים אחרי הקרב עמדנו, כמה אנשים, לפני השער, לפנות בוקר, וראינו דמות מתקרבת מהשדות בדרום. השדות האלה היו שייכים לערבים. דרכנו את הנשק. כשהיה יותר קרוב הבחנו שהאיש צולע, ואחר-כך ראינו שזה יהודי. הכנסנו אותו פנימה ולקחנו אותו למרפאה. הוא סיפר שהוא מלוחמי השיירה, נפצע ונשאר בשטח. ערבים לקחו אותו לאיזה מקום וקשרו אותו לעץ. הוא הצליח להשתחרר ולהגיע לחולדה. מפקדי הפלמ"ח חקרו אותו. לא היה נעים להם סיפור קורותיו. ביקשו ממנו לעזוב את המקום. והם העבירו אותו הלאה, ואחר-כך לבית-חולים."37 היה זה ש.ב., בן עשרים, שעלה לארץ ישראל מקפריסין, שלושה חודשים לפני-כן.38 ולטר יעקובי סיפר שבבית-החולים סיפר להם אחד הפצועים, עולה מפולין, כי הוא השבוי שהצליח לברוח.39

 

 

הרקלייטוס "האפל"