العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

גדוד 68 במעוזי קו בר-לב: המבט של המג"

 

 

1. רקע כללי

 

אוגדה 252 - מפקדת הכוחות המשוריינים בסיני - הייתה ספינת הדגל של השריון ושל חילות היבשה בצה"ל והאוגדה הסדירה היחידה בצה"ל בשנות השבעים המוקדמות. פיקד עליה אלוף, והיו בה שלוש חטיבות טנקים סדירות, כוחות חי"ר במעוזים וחמש סוללות ארטילריה. משימתה - הגנה קשיחה עם קו עצירה בקו בר-לב על הגדה המזרחית של תעלת סואץ. 

תוצאות קרבות שלושת הימים הראשונים למלחמת יום הכיפורים - כישלון מוחלט של האוגדה במילוי משימתה. האוגדה הובסה על-ידי שתי ארמיות מצריות (ארמיה 2 וארמיה 3), וקו בר-לב נפל כמעט כולו בידי המצרים. 

מאות רבות של הרוגים ושל פצועים ושבויים לכוחותינו. מאות טנקים, רכב קרבי משוריין (רק"ם), אמצעי לחימה (אמל"ח) וציוד נפגעו והושמדו. מפלה מוחלטת לאוגדה 252 וניצחון ברור למצרים. מכנים את קרבות שלושת הימים הללו - "מלחמת שלושת הימים" - והיא מונצחת בכבוד רב במוזאון המלחמה בקהיר. 

שאלות רבות צפות בשל כך: 

 

  • האם המשימה, שהוטלה על האוגדה, הייתה אפשרית?
  • האם נסיבות אסטרטגיות ומערכתיות - שרשרת מחדלים - גרמו את המפלה הכבדה?
  • האם התכוננה האוגדה כראוי למשימתה?
  • האם יכלה האוגדה לבלום את הצליחה המצרית, או לשבשה באופן נרחב, ולסכל את הישגי המצרים?
  • מי האחראים הישירים והברורים למפלה הכבדה והצורבת?

 

 

2. מחדלים אסטרטגיים במלחמה

 

מחדל מודיעיני - החמור והמביש של אגף המודיעין (אמ"ן) של צה"ל ושל אלוף אלי זעירא, ראש אמ"ן. חשוב לציין, כי למיטב ידיעתי, אף קצין מודיעין ברמת החטיבה, האוגדה, פיקוד הדרום והמטכ"ל לא ביקר בקו התעלה בשבועיים, שקדמו לפרוץ המלחמה (23 ספטמבר עד שישה באוקטובר 1973). 

מחדל אג"מי - אי-גיוס כוחות המילואים לפי תורת הביטחון של צה"ל ושל מדינת ישראל, הקובעת שאם האויב מרכז כוחות ויוצר איום ממשי על גבולותינו, יש לגייס מיד כוחות מילואים (כפי שבוצע לפני מלחמת ששת הימים ובמקרים דומים). כבר ב-29 בספטמבר 1973, החל הצבא המצרי לרכז כוחות באופן משמעותיים, והדבר חייב לגייס מיד מילואים, ללא קשר לניתוח ולהערכות המודיעין. 

האחריות העיקרית היא של הרמטכ"ל, של סגן-הרמטכ"ל וראש אג"ם, של מחלקת המבצעים במטכ"ל, של אלוף פיקוד הדרום ושל מטהו, של מפקד אוגדה 252 ושל מטהו ושל החטיבות בקו – חטיבת השריון 14 והחטיבה המרחבית 275. שוב, לא נערך שום ביקור אג"מי בקו בכל הרמות ולו כדי לראות איך נראה ריכוז כוחות מצרי לקראת תקיפה. 

מחדל אווירי - בפועל, חיל האוויר לא השתתף בבלימת המתקפה המצרית. הציפיות מחיל האוויר היו בשמים. כולנו חשבנו והיינו בטוחים שלא חשוב מה יקרה בחילות היבשה, בכל מצב ייתן החיל את התשובה המבצעית הנדרשת. חיל האוויר, שהושקעו בו עיקר תקציבי מערכת הביטחון בהיקפים של מאות מיליארדי ל"י, לא רק שלא השתתף בפועל בקרבות ולא סייע לכוחות היבשה המותקפים, אלא פגע שלא מרצון, כמובן, ברוח הלחימה של כוחות היבשה המאוכזבים. האחריות היא גם של מפקד חיל האוויר ושל מטהו וגם של הרמטכ"ל ושל מטהו. 

מחדל של "המוסד" - כבר בשלושה באוקטובר 1973, קיבל "המוסד" מאיש הקשר/המפעיל של ד"ר מרואן אשרף הודעה ברורה וחד-משמעית על פרוץ מלחמה ביום שבת, שישה באוקטובר. הודעה כל-כך חשובה וקריטית להכנת צה"ל למלחמה, בהיותו מורכב בעיקר מיחידות מילואים, התמסמסה במסדרונות "המוסד", ולא הועברה לצה"ל, לדרג הביטחוני ולדרג המדיני. בחמישה באוקטובר בערב קיבל צבי זמיר, ראש "המוסד", ישירות ממרואן אשרף את ההודעה על פרוץ המלחמה, ו"המוסד" התעכב בהעברתה מיד ארצה. הידיעה החשובה הגיעה לצה"ל ולדרג המדיני רק בשעה 04.30 בשבת. ימים ושעות קריטיים להכנות צה"ל למלחמה ירדו לטמיון.

 

 

3. מחדלים מערכתיים

 

עיוות/שינוי ההודעה למלחמת התשה/יום קרב נוצר בדרג המטכ"ל, או בדרג הפיקוד, פגע אנושות בהכנות למלחמה ובהיערכות הנדרשת ("שובך יונים" קטן/גדול). לפי ידיעתי, אלוף שמואל גונן-גורודיש, אלוף פיקוד הדרום, גרם לעיוות הזה. ניתן היה לבצע את היערכות "שובך יונים גדול": שתי חטיבות טנקים (1) בקו בר-לב/קו המים וחטיבת טנקים שלישית (2 בקו התעוזים (כעשרה ק"מ מזרחה מקו התעלה). ולפחות, את היערכות "שובך יונים קטן": חטיבה 14 פרוסה לאורך קו בר-לב וחטיבה 401 – בקו התעוזים. 
בפועל, לא בוצעה כל היערכות. 

נוהל קרב - שום נוהל קרב לא נערך כראוי לפי תורת צה"ל. הודעה על מלחמה, שהתקבלה במטכ"ל בשעה 04.30, הגיעה לכוחות בקו בשעה 13.10. המלחמה פרצה בשעה 13:50 בלא שהייתה פקודת התרעה ובלא שהיו פקודות מבצע - לא היה נוהל קרב אלא איבוד עשתונות מוחלט בכל הרמות – המטכ"ל, הפיקוד, האוגדה והחטיבה. 

לא היה קו בר-לב - קו בר-לב נבנה, בעיקר, מטנקים (הכוחות המשוריינים בסיני), בתוספת זעירה של ארטילריה ושל חי"ר במעוזים. ללא היערכות טנקים לא היה קו בר-לב. 
בפועל, עקב מחדלים חמורים בפיקוד הדרום ובאוגדה 252,לא הייתה כל היערכות של טנקים בקו בר-לב. זה היה בפועל "קו גדוד 68" במקום קו בר-לב. במלחמת יום הכיפורים לא עמד קו בר-לב למבחן, כיוון שלא היה קיים כלל. 

אוגדה 252 לא התכוננה למלחמה ולא הייתה מוכנה למלחמה. האוגדה קיבלה ביודעין את גדוד 68, גדוד החי"ר במעוזים, ללא כל אימון מכין, בניגוד לפקודות הקבע של האוגדה. גם כאשר נכנס הגדוד למעוזים ללא אימון, לא טרחו האוגדה וחטיבותיה לאמן ולהכין את הגדוד למלחמה כנדרש. 

בשיחה עם מפקדי גדוד 68 ועם חייליו ב-24 בספטמבר, ערב כניסת הגדוד למעוזים, אמר אל"ם פנחס נוי (אלוש), מפקד חטיבה 275: "בשם מפקד האוגדה, אני אומר לכם, באתם לגזרה שקטה לחלוטין, שאין בה כל פעילות מבצעית כל שהיא. אין כל סיכוי למלחמה. כל תפקידכם הוא תחזוקת המעוזים בלבד. מפקדת הגדוד והמג"ד לא נחוצים פה". 

למיטב זיכרוני, לא פגשתי, מתאריך קבלת אחריות הגדוד על הקו (25 בספטמבר) ועד לפרוץ המלחמה, אף ביקור מבצעי, מודיעיני, או לוגיסטי, של מפקד או קצין מטה בדרג החטיבה (275,14), בדרג אוגדה 252, בדרג פיקוד הדרום ובדרג המטכ"ל - למרות שהייתי בקו כל יום משעת בוקר מוקדמת מאוד ועד שעת לילה מאוחרת מאוד. 

לא נערכו כל תרגול חבירה טנקים למעוזים, תטלג"ים, נוהלי לחימה ועוד. 

החלפת גדוד 68 מילואים בגדוד חי"ר סדיר. בחמישה באוקטובר אחר-הצהריים הוכרז בצבא מצב כוננות ג'. גם אז לא הועלתה בשום דרג האפשרות להחליף את גדוד 68 - החוליה החלשה במערך אוגדה 252 - למרות ששני גדודי צנחנים ושני גדודי גולני היו זמינים. חוסר מחשבה, חוסר אחריות וחוסר מקצועיות, שלוו בזלזול וביוהרה, אפיינו את אי-קבלת ההחלטה המתבקשת. במבחן התוצאה, הימצאות גדוד חי"ר מילואים (בסולם 4 ברמה מבצעית) בקו החזית הקריטי ביותר למדינת ישראל במלחמה הוא מחדל וביזיון גדול. 

בחזית רמת הגולן במלחמה היו בקו המוצבים שני גדודים סדירים בחזית של 47 ק"מ. בחזית המצרית בקו המעוזים לאורך השרטון ותעלת סואץ, כמאתיים ק"מ, היו גדוד חי"ר מילואים מוקטן מאוד ופלוגת נח"ל סדירה מוקטנת. 

למרות שהוכרזה כוננות ג' (הכוננות הגבוהה ביותר), לא בוצעה שום פעילות ראויה. אף טנק מחטיבת הקו, חטיבה 14, לא קודם לעבר קו התעלה; וחטיבה 401 הושארה בביר תמדה (כחמישים ק"מ מקו התעלה). לא בוצע כל רענון פקודות בכל יחידות האוגדה, לא בוצעו סיורי מפקדים בקו, ולא ניתנו פקודות כלשהן.

 

 

4. האגודה לא במיטבה

 

אוגדה 252 לא הייתה במיטבה במלחמת יום הכיפורים. האוגדה לא התכוננה כראוי, ולא תפקדה כראוי. אלוף אלברט מנדלר, מפקד האוגדה, עמד לסיים את תפקידו בשבעה באוקטובר (יום ע' ועוד אחד) בבוקר, והמלחמה מנעה את החלפתו בקלמן מגן. חטיבה 14 אמורה הייתה להתחלף בקו בשבעה באוקטובר עם חטיבה 401. לשתי העובדות הללו הייתה השפעה לא-מבוטלת על המוכנות של האוגדה למלחמה.

 

 

5. "מחדלי פיגוע"

 

לכך הצטרפו מחדלים קטנים יותר. כמה חודשים לפני גיוס הגדוד, החליט ראש ענף תעסוקה מבצעית במחלקת המבצעים במטכ"ל לגייס את גדוד חי"ר מילואים 68 מחטיבה 16 הירושלמית (שחלק נכבד מאנשיו דתיים ומסורתיים) לשירות של שלושים יום, מ-23 בספטמבר עד 22 באוקטובר 1973 – כולל ארבעה חגים (ראש-השנה, יום הכיפורים, סוכות ושמחת תורה) ושלוש שבתות – החלטה קשה ובעייתית מאוד מבחינת סבב חופשות אפשרי. ההחלטה מעידה על חוסר מחשבה, על אטימות אנושית ועל אי-הבנה מבצעית. 

החלק החמור ביותר בהחלטה הכושלת קבע, כי מועד ההחלפה בקו יהיה ביום שלישי. (3) כלומר, גדוד 68 ייכנס לקו, ויקבל אחריות מבצעית, ללא כל אימון מקדים. מדהים, שהחלטה כושלת עברה מתחת לכל מערכת הבקרה של צה"ל בדרג המטכ"ל, בדרג פיקוד הדרום, בדרג פיקוד במרכז, בדרג אוגדה 252 ובדרג החטיבות המעורבות, 275, 14 ו-16. 

גדוד מילואים 68 נכנס לקו מבצעי, החשוב והקריטי ביותר לצה"ל, ללא כל אימון, מבלי שדרג כלשהו בצה"ל התעניין בכך. כשהתבקש מח"ט 275 לאמן את הגדוד על-ידי מדריכי המתקן האוגדתי (מאו"ג) במעוזים, תשובתו הייתה שאין כל צורך בכך, מה גם שכל המדריכים הוצאו לחופשת חגים. 

מחוסר ברירה ובנחישות מוחלטת, תוך ביטוי לאחריות הנדרשת, לקח על עצמו מג"ד 68 את המשימה, ואימן את הגדוד בשיתוף פעולה מלא עם קציני הגדוד, באינטנסיביות רבה (ללא כל ידע או מחשבה על מלחמה צפויה) בכל שישה-עשר המעוזים, שאייש הגדוד. בסיום הלחימה ואחרי פינוי המעוזים, ניגשו קצינים וחיילים רבים למג"ד 68 ואמרו, "הודות לאימונים בנשק, בתרגולות הקרב השונות שטרחת ימים ולילות לאמן אותנו, ידענו איך להלחם".

 

 

6. מחדלי חטיבה 16

 

מינוי מג"ד 68 כמינוי-משנה (מנמ"ש) לתפקידו העיקרי כמג"ד בבית-הספר לקצינים - בה"ד 1 (לאחר כשלוש שנות שירות כמג"ד 12 בחטיבת גולני וכסמג"ד). משום-מה, כניסתי לתפקיד מג"ד 68 לא לוותה בשיחה כלשהי עם מח"ט 16, ללא כל פגישה עם קציני מטה בחטיבה 16 וללא כל חפיפה עם המג"ד הקודם. כמובן, ללא כל פגישה עם מטה הגדוד, עם מפקדי הפלוגות, עם הקצינים ועם חיילים בגדוד. חוץ מקצינת הקישור של הגדוד לא הייתה לי כל היכרות שהיא עם הגדוד. 

לפתע, בסוף יולי או בתחילת אוגוסט 1973, בהיותי בתפקוד מלא כמג"ד בבה"ד 1, מסרה לי טלפונית פקידת הקישור בגדוד, כי הגדוד אמור לשרת בתעסוקה מבצעית במעוזים בקו תעלת סואץ מ-23 בספטמבר עד 22 באוקטובר. כל ניסיונותיי לשנות את הגזירה, או להקלה, עלו בתוהו ללא כל עזרה של חטיבה 16. בצר לי פניתי ישירות לאלוף יונה אפרת, אלוף פיקוד המרכז (שהחטיבה הירושלמית נמצאה תחת פיקודו). קיבלתי הבטחה מפורשת לתגבור משבעה באוקטובר על-ידי סיירת הצנחנים. 

כל פניותיי הרבות לחטיבה 16 לארגן סיור מוקדם בקו עם מטה הגדוד ועם מפקדי הפלוגות לא צלחו. התשובות שקיבלתי לא ראויות להעלותן בכתב. נאלצתי לנסוע לבד לקו התעלה פעמיים עקב גודל הגזרה, כדי להכין את הנדרש לכניסת הגדוד לתעסוקה מבצעית בקו. כמה ימים לפני גיוס הגדוד התכנסו בדירתי הקטנה בחולון מטה הגדוד ומפקדי הפלוגות, כדי להכין כראוי את כניסת הגדוד לקו. 

גיוס הגדוד בירושלים במחנה שנלר, בניהול חטיבה 16, היה גרוע משוק. כל המתגייסים, כולל הקצינים, הגיעו למאו"ג בבלוזה בהרגשה גרועה ובמוראל ירוד. 

בשבועיים, שהגדוד היה בקו, עד פרוץ המלחמה, בתנאי שירות לא קלים, אף אחד מחטיבה 16 לא טרח להגיע לקו ולסייע במידת האפשר - לא המח"ט, לא הסמח"ט, לא קצין האג"ם ולא קצין השלישות - אף אחד. עם פרוץ המלחמה ועד סיום שהות הגדוד בגזרה, נמשכה התעלמותם מהגדוד (למרות שבשלב הזה לא עסקה חטיבה 16 בשום משימה). יתר על כן, אף אחד מקציני החטיבה לא טרח לטלפן ולברר האם צריך הגדוד סיוע כלשהו.

 

 

 

 

 ________

 בפרק הבא: קרבות שישה-שמונה באוקטובר

 

 

 

הערות

 

1. חטיבה 14 בפיקודו של אל"ם אמנון רשף וחטיבה 401 בפיקודו של אל"ם דן שומרון. 
2. חטיבת בית-הספר לשריון 460 בפיקודו של אל"ם גבי עמיר. 
3. זאת, כיוון שערב ראש-השנה ה'תשל"ד חל ביום רביעי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"