العربية
Deutsch
English
русский
français

עברית

שיירת נבי דניאל (ז') הבריטים חילצו

 

1. מטוסים מפציצים

 

 מרמת-רחל (שבה ישב כוח החילוץ, אשר לא יצא לעזרת השיירה) דיווח מכבי מוצרי לדוד שאלתיאל בשעה שש וחצי בבוקר של 28 במארס: הבריטים יוצאים לחלץ את השיירה "ואינם מוכנים לקחת אף אחד מאתנו." שאלתיאל הודיע לידין ולזמיר שהבריטים הבטיחו למוצרי להחזיר לירושלים את נשקם של הלכודים וגם את זמיר ופקודיו מגוש-עציון.1 נראה שדיווח זה לא היה מדויק, ועל-כל-פנים מפקד כוח החילוץ הבריטי לא היה מוסמך לתת הבטחות כאלה למוצרי. 

אנשי "רשת ארנבת" של ההגנה האזינו לשיחות בין המשוריינים הבריטיים שיצאו מירושלים ובין מפקדת הצבא הבריטי בירושלים ב-28 במארס. בדוח שלהם רשומות שיחות אלה: בשעה 6:45 בבוקר, משוריין בריטי למפקדה: "התקשרנו עם מחסום-דרכים בקילומטר השישי ומנסים להזיז אותו. האם המחסום ערבי?" מפקד המבצע למפקד השיירה: "התקשרנו עם הערבים. אומרים שאין מוקשים עד בית-לחם," מפקד השיירה מודיע שהוא שומע יריות והתפוצצויות ממקום השיירה, וששני מטוסים מפציצים את המקום. בשש חמישים וחמש המשוריין למפקדה: "יהודים מפציצים את התוקפים מן האוויר, והמשוריין פוגש מחסומים על כל מאה יארד." בשבוע ועשרים הודיעו אנשי המשוריין למפקדה הבריטית שאין הם יכולים להיכנס לבית-לחם בגלל המחסומים והמוקשים. לשאלה אם היהודים מפציצים את התוקפים מן האוויר ברימונים, השיבו: "בפצצות יותר כבדות," בתשע בבוקר קיבל מפקד כוח החילוץ הוראה: "נסה לקבל עזרה מראש עיריית בית-לחם".2 

בצהריים עמד כוח החילוץ הבריטי במבואות בית-לחם, ומפקדיו הודיעו ליהודים שהוא יתקרב אל הבית הנצור רק אם יפסיקו הטייסים לזרוק פצצות סביבו. היהודים חששו שאם ייפסקו כל ההפצצות יכבשו הערבים את הבית ויהרגו את כל הנצורים. ושאלתיאל הורה לזמיר להפעיל מטוסים רק באין ברירה. בשעה אחת ועשר דקות בצהריים דיווח מפקד כוח החילוץ הבריטי למפקדת הצבא בירושלים שהמטוסים עדיין מטילים פצצות. שאלתיאל קיבל הודעה: "(קולונל הרפר) מתחנן שלא יפציצו. הוא אחראי אישית שיוציאו אותם (את הנצורים) עוד היום." הבריטים התקרבו אל הבית, אחדים מהם נפגעו מיריות. והאחרים לא התקדמו. "מאמצינו עם הצבא נמשכים." הודיע שאלתיאל לטפר. "אם אין ברירה, ורק אם אין ברירה. תורו לאווירונים לפעול, אך זה עלול לעכב את הצבא. תתקשרו עם המשוריין (של הבריטים) ותדרשו עזרתו בתחמושת, אם אפשר באיסוף התחמושת שנזרקה (ממטוסים). אתם יכולים להבטיח סכום כסף מתאים." 

לטפר לא היה קשר עם הטייסים (מכשיר-הקשר המתאים לכך היה במשוריין של שחם וזמיר, והגיע אתם לגוש-עציון), ואלון וזמיר המשיכו לקרוא מגוש-עציון למטוסי שירות-האוויר להפציץ את ריכוזי הערבים ליד בית-הקיץ. בין גוש-עציון לבית-הקיץ העלו הערבים באש את המשאיות שעמדו על הכביש. רשת ההאזנה של ההגנה לבריטים דיווחה: "המפקד הערבי (עבד אל-קאדר אל-חוסייני) הזהיר שעל כל ניסיון לחלץ מכוניות יהודיות או לעזור ליהודים, יענה בכוח מצדו." מפקד משוריין בריטי ביקש וקיבל רשות לירות במטוס יהודי שזרק פצצות לידו. תקוותם של הנצורים לחילוץ מהיר נכזבה. טפר דיווח במכשיר-הקשר: "מצב-הרוח ירוד מאוד." מגוש-עציון התחנן זמיר "שהצבא יפעל, לפחות מעט. זה יחזק אותם."3

 

2. דווח יגאל אלון

 

בשעה 12 בצהריים הודיע יגאל אלון במכשיר-הקשר לידין ולרבין: 

"א. אנשי השיירה עדיין תחת אש חזקה של האויב. האנשים רעבים וצמאים ועייפים. יש מקרי התעלפויות. בסך-הכול כשלושים פצועים, ביניהם שניים קשה. 

"ב. התחמושת והמזון שהוטלו (ממטוסים) נפלו במרחק-מה מהם ואין באפשרותם להגיע אליהם. 

"ג. הצבא עוגן כבר למעלה משעה (במרחק) קילומטר אחד מהשיירה, ומפנה את שלושה המחסומים האחרונים בעצלתיים. 

"ד. עזריה (מישאל שחם) ויששכר (צבי זמיר) עם ארבעים איש, כולל שירותים, שרויים בכפר-עציון. שני משוריינים של הלגיון משוטטים בין חברון לגוש ומפרקים מחסומים שבנו אנשינו לשם חסימת תגבורת מחברון. טרם החלטתי אם להוציא את יששכר ואנשיו לעזרת השיירה. אמתין לראות התנהגות הצבא."4

 

3. מכיני כוח חילוץ

 

בתל אביב ריכז קצין-המבצעים של הפלמ"ח יצחק רבין כוח-משימה לעזרת שיירת נבי-דניאל. בפקודה שקיבל מידין ב-27 במארס כתוב: "המגמה לרכז תגבורת עתודה מתל אביב. הכוח יורכב מבולגרים (פלמ"ח) וחניכי קורסים של אגף ההדרכה. שבעים טוראים מקורס מפקדי-כיתות, ארבעים ושניים חניכים מקורס מפקדי-מחלקות, שמונים וארבעה בולגרים. סך-הכול מאה תשעים ושישה אנשים" (להגנה לא הייתה רזרבה מטכ"לית: כל יחידותיה היו עסוקות בחזיתות). כל אחד מאנשי התגבורת קיבל נשק אישי, וכוח-המשימה כולו קיבל תשעה מקלעים, שתי מכונות-ירייה, עשרה משוריינים וארבעה אוטובוסים משוריינים.5 בפקודת רבין נשלחה למחנה שרונה פלוגה – מהגדוד הרביעי של הפלמ"ח, והמג"ד יוסף טבנקין בא לשם עם פקודיו. 

"מוציאים יחידה לשטח," אמר רבין לטבנקין. 

"מדוע שולחים את אנשי הקורסים?" הקשה טבנקין "יש לי גדוד שלם לא מנוצל!" טבנקין הציע שהגדוד הרביעי ייסע מהשפלה לירושלים ויפרוץ לכביש בית-לחם. רבין לא קיבל את הצעתו.6 

אחד מסגניו של טנקין עוזי, נרקיס סיפר: "רבין הורה לנו לצאת מתל אביב לירושלים ולפרוץ אל השיירה הנצורה דרך בית-לחם, ומינה אותי למפקד שיירת החילוץ."7 עמוס חורב סיפר: "גלילי תבע ממני לפרוץ עם כוח משוריינים לדרך בית-לחם ולהצטרף לכוח של השיירה בנבי-דניאל. הסברתי לגלילי שאין סיכוי לפרוץ דרך בית-לחם עם ארבעה משוריינים באור היום. מוטב לחשוב על תוכניות אחרות."8 

כוח החילוץ היה מוכן ב-28- במארס עם שחר אבל לא קיבל את הפקודה לצאת לדרך, בגלל הדיווחים מירושלים על ניסיונות הבריטים לחלץ את הנצורים. בשעה אחת בצהריים הגיע מישאל שחם לחל-אביב במטוס מגוש-עציון. שחם וידין דיווחו לבן-גוריון: "כל הסביבה שורצת (ערבים). יורים אש חזקה.הצבא (הבריטי) אינו מתקדם. הוא בא היום, עבר בבית-לחם אבל לא הגיע אל אנשינו." בן-גוריון הציע להם לגייס שש מאות עד אלף אנשים מתל אביב וממושבות הדרום ולשלוח אותם מיד לקריית-ענבים. למעלה-החמישה ולירושלים כדי למלא את מקומם של הירושלמים במספר הזה. שיישלחו אל דרך בית-לחם. 

"אי-אפשר," ענה לו ידין. "אין ביטחון שיגיעו לירושלים." 

"מירושלים אי-אפשר להגיע. בלי צבא, לשיירה," אמר שחם. "דרך הרים ... שורצת קולעים בלתי-נראים, ובלי סיור ותכנון לא יגיעו אנשינו למטרתם."9

 

4. משא-ומתן

 

בשעה שהתנהל תלת-שיח זה כבר הגיעו הבריטים אל הבית הנצור וניהלו משא-ומתן עם אריה טפר על תנאי הפינוי. 

בשעה 2:20 אחרי הצהריים הודיעה "רשת ארנבת": המפקד (טפר) מסכים להרשות לפנות את היהודים (מהבית הנצור) בתנאי ששלושה מאנשיו יצטרפו לצבא. לשמור שהבריטים לא ישאירו לערבים את הנשק של היהודים. הבריטים קיבלו את התנאי הזה. 

"כשיגיע (אליכם) הצבא יש לפעול לפי הוראותיו," הודיע שאלתיאל לטפר. "הנשק יימסר לצבא וירוכז במכונית אחת. את הפצועים יש לקחת אתכם, ולא למסור אותם ל'סהר האדום'. להשגיח שהנשק לא יימסר על-ידי הצבא לערבים. עם הצבא יבואו כנראה שלושה ערבים, על-מנת לפקח על תנאים אלה. יש לקחת כל מכונית שאפשר להזיזה. את יתר המכוניות יש להשמיד כבר עכשיו. אבל שלא תחסומנה את הדרך חזרה."10 מגוש-עציון שלחו אלון וזמיר הוראה לטפר, לנסות למשוך את המשא-ומתן עד חשיכה. אולי עדיין קיוו לחלץ את השיירה בלי עזרת הבריטים.11 

החיילים הבריטים התקדמו ונעצרו במרחק שני קילומטרים מהבית הנצור. הערבים ירו אל דלת הבית, וכדורים אחדים חדרו לתוכו, הרגו שניים מהלוחמים ופצעו עשרות, הנצורים סברו שהבריטים מעוניינים בניצחון הערבים. הם החליטו לחכות ללילה ואז לנסות לפרוץ את המצור ולהגיע לגוש-עציון, עם הפצועים. כגוף אחד או בקבוצות. טפר, שלא ידע אנגלית, שאל מי מיודעי האנגלית מוכן לצאת אתו מן הבניין ולהגיע תחת האש אל הבריטים. הסטודנט אהוד התנדב. ואז נתקבלה ידיעה במכשיר-הקשר: "הבריטים יגיעו אליהם תוך זמן קצר." 

בירושלים הודיעו אנשי המפקדה הבריטית לשאלתיאל: כוח החילוץ ישאיר את הנשק של היהודים בידי הערבים הצרים עליהם. שאלתיאל שלח הוראות לטפר: "הבחורות והפצועים יעלו על מכוניות הצבא. הבחורים הבריאים יעברו שני קילומטרים ברגל, אחר-כך יעברו חיפוש ויעלו על מכוניות צבאיות." מגוש-עציון שלח צבי זמיר הוראה לטפר: "להודיע לקצין האנגלי שמסכימים להעביר את הפצועים ואת האנשים הבלתי-לוחמים, כדי שיועברו לירושלים על-ידי הצבא. ולהודיע שהלוחמים לא יזוזו בלא-נשק. אם הבריטים לא יסכימו". כך אמר זמיר לטפר במכשיר-הקשר – "עליך להחזיק מעמד עד החשיכה ואז לנסות לעבור לכפר-עציון." טפר הודיע לזמיר שלא יקבל עוד הוראות ממנו וסגר את מכשיר-הקשר. ביומן-המבצעים של מטה מחוז ירושלים נרשם: "השיירה חיסלה את הקשר עד שהיא תיקרא. במידה שתיקרא, תענה." 

בשעה 5 אחרי הצהריים ניגש אל הבית הנצור משוריין צבאי קטן. ישב בו מייג'ור אלן מחיל-ההנדסה. אירי, ידיד ותיק של תושבי גוש-עציון ושל הפלמ"חניקים שחנו בו. מייג'ור אלן הודיע לטפר את תנאי שביתת-הנשק: כל הציוד הצבאי והנשק יישארו בבית הנצור, והבריטים יחלצו את הנצורים ויביאו אותם לירושלים. הנשים והפצועים יפונו במכונית. והגברים הבריאים ילכו ברגל, שני קילומטרים, עד המכוניות. 

"מה יהיה על החפצים האישיים והנשק הלגאלי של הנצורים?" שאל הסטודנט אהוד. לשאלה זאת לא הייתה לאלן תשובה. והוא נסע עם טפר ועם אהוד לבית-לחם. אל הקולונל הרפר. כשיצאו שלושתם מהבית אל המשוריין, ירו עליהם הערבים שצרו על הבית, השלושה הסתתרו בתעלה שליד הכביש. ושני משורייני-משטרה התקרבו וחיפו עליהם. במפקדת-השדה של הרפר בבית-לחם ראה טפר את עבד אל-קאדר אל-חוסייני ועוד כמה מפקדים ערבים. 

"אתם תשאירו את (כל) מה שבידיכם כאן. ובתמורה ניקח אתכם לירושלים," אמר לו הרפר. טפר דרש התחייבות בכתב. "הבטחה של קצין בריטי צריכה להספיק לך," ענה לו הרפר בכעס. "קיבלתי הוראות למסור את הנשק לבריטים רק באזור יהודי," התעקש טפר. "תעשו מה שאומרים לכם או שנעזוב אתכם כאן," ענה לו הרפר. טפר הבין שהקצינים הבריטים המבוהלים רוצים לסיים מהר את הפרשה, והסכים. בלית ברירה, לתנאים שנכפו עליו. כשחזר אל חבריו נחלקו הדעות. פעמים אחדות הלך טפר מהבית הנצור אל המטה הקדמי של הבריטים בבית-לחם ובחזרה, עד שסוכמו כל הפרטים. אלפי ערבים ירדו מההרים אל הדרך וטפר עבר ביניהם. הם לא נגעו בו לרעה.12 

קצין-המבצעים החטיבתי ציון אלדד כתב: "כשבאו הבריטים לחלץ את הנשארים דרשו את נשקם. הנשק נמסר להם בהוראת המפקד במקום, שוודאי הורה זאת על דעת עצמו."13 הנהג אהרן גלעד כתב ביומנו: "הכול נושמים לרווחה. ניצלנו... האנשים התחילו לצאת מן הבית ולמסור את הנשק לידי הצבא. בהתחלה ניסו הערבים לערוך את החיפושים אצל אנשינו, אבל אחרי מחאות חריפות שלי אל מפקד המשטרה ניתנה פקודה להרחיק את הערבים, והחיפוש נעשה מאז רק על-ידי קצינים וחיילים בריטים." רבים מהלוחמים פחדו ממלכודת וסירבו למסור את הנשק. אחרים חיבלו במקלעים וברובים לפני שמסרו אותם, או השליכו אותם לתוך בור-המים.14

 

5. "ראשים כרותים"

 

 הדסה אביגדורי, חובשת. חברת הפלמ"ח, סיפרה: "לא ידענו אם להשמיד את הנשק או להחביאו. על כל פנים אנו, הבנות, ניסינו להחביא כמה אקדחים. אצלי היו מכשיר לכיוון המרגמה וחלקים של מכונת-ירייה,.. ראינו אנגלים מעטים על הכביש, במרחק-מה מן הבית. רועדים מפחד ומקוצר-רוח. וכל מבוקשם להיחלץ מעסק-ביש זה, ומסביב פתאום השחיר הכל וכל הערבים קמו ממסתריהם ונתגלו. חשרת-אדם על-פני שטח גדול ועצום. טוב שקודם לא ידענו את מספרם. כולם מזוינים וחלקם לבושים אירופית. כולם יחד זינקו לקראת הבית. אנחנו מסתכלים בהם ולבנו מת בקרבנו. המחשבה הראשונה הייתה שהאנגלים בגדו בנו ומסגירים אותנו לידיהם. אצבעותיהם של השומרים סביב הבית, שעדיין היו על שמורות ההדק, רעדו. ההחלטה, ללחוץ על ההדק או לא, הייתה קשה, אך מיד הבנו שאין בידנו ברירה אלא להאמין... דרך סדק ראיתי כיצד מעלים את אנשינו על מכוניות-משא וכיצד אוספים את הנשק שמצאו בערימה על הכביש."15 

"ביציאה עמדו עיתונאים אנגלים, שוודים וערבים," כתב אהרן גלעד. "היו שם צלמים רבים. הצלם של בית-לחם. עם מצלמת תלת-רגל, התחנן: 'נעשה רק תמונה אחת.' עמדנו, קבוצת לוחמי הטראסות. והצטלמנו שלובי-זרוע, ידיים על הכתפיים, לא כמנוצחים, לטובת ההיסטוריה. כל הנשק נמסר לידי הבריטים, שהעבירוהו לערבים. בחוץ עמדו לוחמינו מול שדרה של חיילים בריטים, שחיפשו נשק על גופם לפני שעלו על המשאיות. פרקתי את האקדחים האישיים שלנו. תמר האפט הצניעה אותם בבגדיה כ'מתעלפת'. הוצאנו אותה דרך שדרת המחפשים והובלנו אותה למשאית ללא חיפוש. בדרך חזרה הרכבנו את האקדחים שהוברחו, הנשק היחיד, הערובה שהבריטים והערבים לא יתעללו בנו. 

"בדמדומי הערב, בתוך המשאיות, לכיוון ירושלים, הרמנו את כיסוי הברזנט, לראות בפעם האחרונה את שדה-הקטל. מתחת, על הכביש. השתרע פורץ-המחסומים הפעור והמרוסק, סביבו גופות זרובבל ואנשיו. ללא ראשים. אברי-המין דחוסים ומזדקרים מפיותיהם של הראשים הכרותים. אנשים קרסו מאימה, היו כמה התעלפויות. הפעם היו אלה בנות הפלמ"ח."16 

"הגענו לירושלים," סיפרה תמר בונדי, "וב'שנלר' ערכו לנו מסיבה. אחר-כך נסעתי עם הדסה לבית-הוריה. באוטובוס וברחובות התנהגו אנשים כאילו לא אירע דבר. זאת הייתה המכה הגדולה ביותר שקיבלתי בכל המבצע."17 

בסך-הכול חילץ הצבא הבריטי מאתיים ועשרה אנשים. מהם עשרים וארבעה פצועים באלונקות וארבעים ותשעה פצועים קל. חמישה-עשר ההרוגים נותרו בשדה-הקרב. עשרה משורייני ליוו, ארבעה אוטובוסים, עשרים וחמש משאיות משוריינות ומאה וחמישים כלי-נשק הושמדו או נפלו בידי הערבים.18 

אחרי ימים אחדים דיווח הש"י: מהערבים נהרגו שישים איש ונפצעו מאתיים. את כלי-הרכב המשוריינים מסרו התוקפים לחברות-האוטובוסים של חברון, בית-לחם ובית-ג'אלה (החלוקה לפי ההשתתפות בקרב). אנשי המשטרה הבריטית סיפרו ששבעה משוריינים הובאו לרמלה.19

 

 הערות

 

1. א"צ, עיירת נבי-דניאל, דוח, 28 במארס 1948. 
2. א"צ, לקט ידיעות מארנבת על התקפת השיירה לכפר עציון, 28 במארס 1948. 
3. ארכיון רבדים, קובצי מברקים. 
4. א"צ, עיירת נבי-דניאל, דוח מס' 50, 28 במארס 1948; ארכיון רבדים, קובצי מברקים . 
5. א"צ לבולגרים ממטכ"ל, 28 במארס 1948; סדרת הראיונות הנ"ל עם יגאל ידין . 
6. סדרת הראיונות הנ"ל עם יוסף טבנקין 
7. את"ה, עדות וטל עוז נרקיס מס' 4597. 
8. את"ה, עדות וטל עמוס חורב, מס' 4565. 
9. יומן דב"ג 28 במארס 1948; סדרת הראיונות הנ"ל עם יגאל ידין, יוסף טבנקין ומישאל שחם. 
10. ארכון רבדים, לקט מברקים. 
11. א"צ, דוח טפר 
12. ארכון רבדים, המושא-ומתן עם הצבא בנבי דניאל; ארכון רבדים, לקט מברקים; א"צ, דוח טפר: א"צ, דוח המתורגמן אהוד; סדרת הראיונות הנ"ל עם אריה עמית; יונה גולני שם, עמ' 59. 
13. א"צ, תיק שיירת נבי דניאל. 
14. ארכיון רבדים, יומן אהרון גלעד. 
15. הדסה אביגדורי, "ספר הפלמ"ח" ב, עמ' 179. 
16. מכתבו הנ"ל של אהרן גלעד. 
17. ראיון עם תמר בונדי 
18. אמבר, איל, כהן "שורשי חיל-האוויר", עמ' 280. 
19. א"צ, תיק שיירת נבי דניאל. משורייני אלה השתתפו אחרי ימים בקרב שיירת חולדה ואחרי אחד עשר יום השתתפו בקרב הקסטל.

הרקלייטוס "האפל"