العربية
Deutsch
English
русский
français

עברית

 

אוי, כמה שהם אוהבים לשנוא

מה אמרה ב-1998 יפה ירקוני על רה"מ נתניהו אחרי שזכתה בפרס ישראל לזמר עברי וכיצד הגיב שמעון אבידן, לשעבר מפקד "גבעתי" במלחמת השחרור, כשנשאל ב-1972 על כשלונו ב"סזון" ללכוד את מפקד האצ"ל, מנחם בגין. שתי התבטאויות שחוט אחד מקשר ביניהן

 

בשנת 1998, שנת היובל לקום המדינה, הוענק פרס ישראל לזמר עברי למי שכונתה "זמרת המלחמות", יפה ירקוני. רבים ראו בכך צעד מתבקש וראוי, אחרי שכבר 10 שנים קודם לכן, ניתן אותו פרס למי שנחשבה ליריבתה הגדולה של ירקוני, הזמרת שושנה דמארי. 

 

זו הייתה תקופת כהונתה של ממשלת נתניהו הראשונה. איש לא מצא לנכון להעיר על כך כי דווקא תחת שלטונה של ממשלת ליכוד, נמצא הזמן לתקן את מה שהיה מי שסבר כעוול שנגרם לירקוני - זמרת שמאז המהפך ההיסטורי של 1977, לא הסתירה את סלידתה הפוליטית מן ההנהגה החדשה של מדינת ישראל. 

 

יום לאחר הטקס החגיגי של הענקת פרסי ישראל, ראיין אחד מכתבי ידיעות אחרונות את כלת הפרס הטרייה. הכתב התעניין לדעת כיצד חשה ירקוני כאשר לחצה את ידו של ראש הממשלה,בנימין נתניהו. הזמרת לא איכזבה את הכתב: "הייתי רוצה שנתניהו יחוש מה זה שכול" - הגתה מי שאת הקריירה המוזיקלית שלה עשתה במשך שנים עם תואר "זמרת המלחמות". 

 

זו הייתה תגובה מדהימה ברשעותה ובגסות הרוח שלה. עיתונאי קצת יותר הגון היה בוודאי לוחש לאוזנה של יפה ירקוני, כי נתניהו אינו זקוק ל"איחולי שכול" מן הסוג שירקוני שיגרה לעברו, כי הוא עצמו אח שכול, מאז נפל אחיו יוני נתניהו באנטבה, ביולי 1976 - במבצע החילוץ ההרואי, שהזמרת מן הסתם שמעה עליו משהו. 

 

מיותר לציין, שאיש מהשותפים לביזיון הזה לא מצא לנכון להתנצל. הוא הדין בנאמני הפוליטיקלי קורקט ובאבירי המוסר הציבורי. כולם הקפידו אז על שתיקה מוחלטת. שהרי כבר לימדנו רבי ג'ורג' אורוול, "כי כל האנשים שווים אבל יש שווים יותר". 

 

נזכרתי באפיזודה המבישה ההיא, בהקשר המתבקש למה שמתקרא היום "סערת פרס ישראל". 17 שנה מפרידות בין שני האירועים, ולמרות שמדובר בתקופת זמן לא קצרה, ליבת העניין האמיתית - זהה. 

 

לכאורה, מדובר עתה בהתערבות ז'דאנוביסטית של שלטון כוחני, המבקש להשתלט על חיי התרבות. למעשה, לפנינו מקרה קלאסי של הקוזק הנגזל, שבמשך שנים קנה לעצמו חזקה בלעדית על תיגמול חיי התרבות בישראל. אין אפילו צורך להתאמץ כדי להוכיח זאת. די אם רואים מי ומי נזעק מיד לדגל; רשימה הנראית כאילו נלקחה מכרוז אופייני של מחנה השלום/מרצ/שלום עכשיו/בצלם/שוברים שתיקה/יש דין/הקרן החדשה לישראל, הקורא מעל דפי הארץ (כמובן), לנסיגת מיידית מרמת הגולן, יהודה ושומרון ולהסרת המצור מעל עזה. 

 

אף אחד מהמוחים הנסערים לא טורח להתעכב אפילו לרגע קט על הרציונל שבכלל החל את כל הסערה. ובצדק. אלה שפעם החרימו את אפרים קישון, ספי ריבלין, ורק לאחרונה גם את זוכה פרס נובל פרופ' ישראל אומן, יתקשו להסביר כיצד הם עצמם רמסו את חופש הביטוי כאשר הוא לא תאם את האג'נדה הפוליטית שלהם. 

 

במקום זאת, הבראנז'ה חוגגת את יסוריה הנוראים, וזו הזדמנות נפלאה לשלוף שוב את כל הדחלילים הישנים מארסנל השינאה. אוי, כמה שהם אוהבים לשנוא! כל כך אוהבים לשנוא עד שמתקבל הרושם שכל הפסטיבל הזה סביב פרס ישראל, בעצם העניק הזדמנות להמון אנשים מתוסכלים שגנבו להם את המדינה, להתיז את מררתם. 

 

למי שעדיין לא עמד על עוצמת השינאה, זו שגרמה לירקוני להשמיע את אותה אמירה אומללה שלה ב-1998, וזו שמזינה עכשיו את סערת פרס ישראל, מוקדש הקטע הבא. 

 

ההיסטוריון הצבאי ד"ר אורי מילשטיין, נוהג לפרסם את רשימותיו-תחקיריו באתר News1. מילשטיין, חוקר מבריק של מלחמות ישראל, הוא נביא זעם מוחרם. הוא לא מוזמן לפאנלים של מומחים בערוצי הטלוויזיה, ואת ספריו קשה מאוד להשיג בחנויות הספרים. לכן הקים הוצאת ספרים פרטית (הוצאת שרידות). ככה ייעשה בישראל למי שניתץ רבים מן המיתוסים של הפלמ"ח, אודות יצחק רבין ("תיק רבין מיתוס ושברו") וחשף מה שהוא מכנה "שקרי צה"ל" במלחמותיו השונות. 

 

באחת מרשימותיו באתר News1, סיפר ד"ר מילשטיין כי בשנת 1972 ריאיין את שמעון אבידן, מי שהיה מפקד חטיבת גבעתי במלחמת השיחרור, בקיבוצו עין השופט (הקיבוץ הארצי). מילשטיין מזכיר, כי בתקופת המנדט פיקד אבידן על ה"סזון" (המבצע שבו פעלו יחידות ההגנה והפלמ"ח בפקודת הנהגת היישוב אז, להסגיר לוחמי אצ"ל לידי הבריטים - י.ר.). 

 

בפתח פגישתם, החליט מילשטיין לקנטר מעט את אבידן, והזכיר לו את העובדה שבאותו מבצע לא הצליח ללכוד את מפקד האצ"ל, מנחם בגין. התגובה של אבידן, כפי שמצטט מילשטיין: "אני מצטער שלא תפסנו והרגנו אותו". 

 

צריך לקרוא שוב את המשפט המצמרר הזה. 24 שנה אחרי הקמת המדינה, מכריז חבר מפ"ם ומפקד בכיר לשעבר בצה"ל, כי הוא מצר על כך שכשל בניסיונו ללכוד ולהרוג את מפקדו של אצ"ל! הוא לא מגמגם, הוא לא מהסס, הוא לא נזקק ללשון מכבסת, הוא אינו מביע צער על הפרק האפל בתולדות הישוב. אדרבה, אבידן מכריז מפורשות, כי הוא מצטער על כך שלא הצליח ללכוד את מפקד מחתרת האצ"ל ולחסלו! וכל זאת, חמש שנים בלבד לפני שאותו מבוקש, יתמנה לראש ממשלת ישראל בבחירות דמוקרטיות. 

 

שתי התבטאויות מדהימות של שתי דמויות בולטות בשמאל, בשתי הזדמנויות שונות ולגבי שני מנהיגי הימין. לכאורה, אין שום קשר ביניהן. אבל רק לכאורה, מפני שלמעשה, קשר של שנאה תהומית מחבר ביניהן. חומר למחשבה.

הרקלייטוס "האפל"