العربية
Deutsch
English
русский
français

עברית

שיירת נבי דניאל (ב') - שיירת דבורה

 

1. מפקד גוש-עציון נעלם

 

באמצע ינואר התמנה עוזי נרקיס למפקד כל הכוח הצבאי שבגוש-עציון במקום דני מס. מיד אחרי הקרב על הגוש (14 בינואר) הודיע מפקד החבל, יעקב אלטמן, למפקד גדוד "מכמש", שלום דרור: "לפי מצב העניינים אין לי כל השפעה, ולפעמים גם לא ידיעה, על המתרחש בגוש. אני פונה לשחרר אותי מתפקידי כמפקד החבל."1 התלונות על עוזי נרקיס – בגלל תפקודו ב-14 בינואר ובפרשת הל"ה – זרמו מהגוש לשלום דרור. במסמך שדרור חתום עליו כתוב: אין הגדרת סמכויות ברורה בין מפקד החבל למפקד פלוגת החי"ש (מנחם ריצ'מן) ולמפקד הפלמ"ח והגוש (נרקיס). "דרוש מפקד גוש בוגר יותר שיוכל לפקד על שלושת הגורמים ויוכל להשליט משטר וסדר במשקים." מסמך זה נכתב ב-10 בפברואר.2 ב15 בפברואר שלחו אנשי כפר עציון דוח לנציגיהם בירושלים ובתל אביב: "חסר כאן מפקד, אדם בעל ניסיון והבנה שירכז את כל ענייני הגוש. לאחר צאתו של דני מס ז"ל שהה כאן בחור אחד (נרקיס) שעליו הוטל פיקוד הגוש... הוא לא גילה כאן יכולת ריכוז ואף לא מידת בגרות מספקת. תחילה ניסה לרכז את העניינים האזרחיים. במהרה נואש מניסיון זה כשלא עלה בידו לקנות את ליבות חברי המשקים. משחלו חילוקי דעות בינו לבין אנשי מטה החי"ש בירושלים דרש להעבירו למקום אחר. במצב זה לא היה בידו לעשות את כל הדרוש לביצור הגוש. לאחר ההתקפה בראשית שבט3 יצא לירושלים, ועד כה טרם חזר. סיבת היעדרו אינה מובנת לנו כלל וכלל... המוסדות משאירים גוש מנותק כשלנו, העמוס כה הרבה בעיות קשות, בלי פיקוד ראוי לשמו."4 אחד החיילים שתגברו את הגוש כתב לדודו: "הוא (מפקד הגוש) נסע לסדר איזה עניינים שהם, וחזר (רק) כעבור חודש ימים. שמו עוזי. במקומו נשאר סגנו, יצה (יצחק יעקב)."5 

נציגי הגוש ביקשו מדוד שאלתיאל (ב-20 בפברואר) למנות להם מפקד "שילכד סביבו את כל הגורמים בגוש, ויכוון את כל הבעיות בשטח העבודה והמשק," ושאלתיאל הבטיח להם למלא את בקשתם.6 אחרי יומיים הגיע לגוש במטוס ראש אגף המבצעים, יגאל ידין, שהה בו שעה, סייר במשלטים ונפגש עם המפקדים. אריה טפר התלונן באוזניו על תושבי הגוש ועל אנשי החי"ש, וידין גער בו על יחסו המתנשא אליהם, והגיב בזלזול על הערכותיו הצבאיות.7 את מחיר הזלזול הזה שילמו תושבי הגוש אחרי זמן לא רב. למחרת ביקורו החטוף שלח ידין מברק לוועד הגוש: "ביקרתי בגוש-עציון ומצאתי שאין בו פיקוד אחיד. הפלמ"ח מקבל הוראות מהמטה שלו, החי"ש מהמטה שלו ומפקד החבל מ'הפועל המזרחי'. מיניתי את ע. (עוזי נרקיס) בתור מפקד כל הכוחות. על אנשי מטה ירושלים לבוא לשם עם הצעות לפיקוד אחיד."8 הסדר מוזר זה לא החזיק מעמד, וב12 במארס הודיע שאלתיאל לנציגי הגוש שהוא עומד לשלוח אליהם מפקד חדש.9 

לא רק מחוסר כימיה ביניהם ובין המפקד החדש סבלו תושבי גוש-עציון, אלא גם מהתגבורת שנשלחה אליהם. אחרי 14 בינואר נשארו בגוש רק חמישה עשר אנשי פלמ"ח, שרצו לעזוב אותו.10 ב-12 כפברואר ביקש יעקב אלטמן משאלתיאל במברק, לא לשלוח לגוש אנשים לא מאומנים. אנשי החי"ש, טען אלטמן, "מתחילים רק עכשיו להיכנס לחיים."11 אף-על-פי-כן הוצאו אנשי הפלמ"ח מהגוש במטוסים, בזה אחר זה, ואלטמן התלונן עליהם (ב-21 במארס) במברק ששלח למִפקדה הירושלמית: "למרות ההוראות מפיקוד ירושלים, מוציאים היום חברי החטיבה12 את ציודם במטוסים."13

 

2. "לא נהיה הגסטאפו של בן-גוריון"

 

רוב אנשי התגבורת שנשלחו אל הגוש היו סטודנטים, שרמתם הצבאית נמוכה ורצונם לשרת בגוש מועט. ב-13 במארס (אחרי שהוחלט להחליפם כפלוגה ירושלמית אחרת) הביע סגן המפקד שלהם, יהויכין קינת, את דעתו עליהם: "רוב האנשים מעולם לא חיו בתנאים פיסיים קשים, שבאו עליהם עתה ללא הכנה מוקדמת. הם יצאו לגוש מתוך הנחה שישהו בו שבועיים או שלושה, ורותקו לשלושה חודשים, לכן אין פלא שהיו משברים ברוח היחידה. אחת השעות הקשות לסטודנטים באה כאשר נשאלו על-ידי הפיקוד בירושלים – לאחר היותם חודשים מרוחקים מבתיהם, מן הלימודים ומחייהם האזרחיים – אם הם בוחרים כגיוס מלא או חלקי. כמעט פה אחד סוכם לבחור בגיוס חלקי."14 

גם אנשי הגוש חיוו את דעתם על התל אביבים והחיפאים, שבאו לעזרתם: "למקום שלנו לא ייתכן לשלוח אנשים שאינם רוצים לחיות כאן ולא אומנו עד כה. אין אפשרות לסדר אצלנו מחנה אימונים. אנו בחזית, וחיילים דרושים לנו."15 

אחד מאנשי התגבורת כתב: "יחד אתנו הגיעו באותה השיירה עוד חמישה עשר בחורים מחיפה, מהם עשרה ספרדים. יחד עשרים וחמישה.16 היינו מחלקה חדשה של מגויסים... בערב שאלו אלה מחיפה, שכונו 'כושים', כמה זמן צריכים להיות כאן, מתי ייסעו הביתה וכו'. הודיעו (להם) שהגיעו לתקופה בלתי מוגבלת והוכנסו לפלמ"ח. 'הכושים' השיבו שלא ייכנסו לשום פלמ"ח או למפלגה אחרת. הם התגייסו רק לצבא עברי בלתי מפלגתי, להגן על המדינה העברית. הבטיחו להם שיישַלְחו רק לשבועיים, ולא רחוק מהבית... 'אנחנו לא נהיה הגסטאפו של בן-גוריון,' לחשו בצד והיו מרוגזים נורא. התל אביבים טענו שהבטיחו משכורת, חמש עשרה לירות לחודש לבגדים ולאוכל, ובתל אביב כך מקבלים. דרשו לחזור הביתה, כי רומו... ביום שהגיעו אמרו 'הכושים' למפקד הגוש שרוצים לחזור. אמר המפקד: 'איש לא חוזר. לכולם יש פה ארבע אמות'." 

הקיבוצניקים "סחבו" את הבגדים שנשלחו למגויסים, התלונן בעל המכתב. "הכושים" סירבו לעבוד בביצורים "מפני שלא התגייסו לעבוד", ברחו מן המשלט והתחלו, כדי להשתמט משמירה. יצחק יעקב הבטיח לשלוח אותם הביתה בשיירה הראשונה, וביקש מהם להשתתף בינתיים בשמירה כדי לא לאכול לחם חינם. דומה שלא בכדי פחדו אנשי התגבורת מפני "הגסטאפו של בן-גוריון". אחד מהם סיפר: "בחצות העירו אחד (מאתנו) וקראו לו לחדר המטה. בחדר דלק נר וישבו ארבעה (אנשים)... סביב השולחן... היה מונח אקדח על השולחן. החקירה מתחילה: 
'אתה שייך לאצ"ל?' 
'לא!' 
'מי היו החברים שלך באצ"ל?' 
'אני לא הייתי באצ"ל ואינני מכיר אף אחד.' 
'כנראה יש לך זיכרון חלש. תפנה לזה מימין הוא יזכיר לך.'"17

 

 

3. ציפור הבד הקטנה

 

בימי המצור הגיעו לגוש-עציון מטוסים קלים ושיירות מאובטחות בלבד. ב-14 בינואר, ביום הקרב, זרקו מטוסי ה"הגנה" תחמושת וציוד לתוך חצרות הקיבוצים, והמטענים התרסקו בנפילתם. הלקחים נלמדו והטלת הציוד שופרה, אבל באספקה שהובאה במטוסים לא היה די. 

אריה טפר – המפקד הפעיל בגוש בהיעדרו של נרקיס – הכין מסלול-נחיתה. ב-21 בינואר דיווח נציג הגוש מתל אביב לחבריו: "שוב העלינו את הדרישה לשלוח מהנדס לשדות תעופה, שיציין את המקום המתאים וייתן את ההוראות הדרושות להכשרת המסלול. הובטח להתחשב בדרישותינו." טפר לא חיכה למילוי ההבטחה. בגוש עמד טרקטור מושבת של חברה פרטית, שמפעילו ברח מהאזור המסוכן. טפר ויצחק יעקב התחייבו בכתב לשלם לבעל הטרקטור בעד כל נזק שייגרם לו, ומנחת הוכשר ליד "העץ הבודד".18 

ה"אוסטר" הראשון נחת בגוש-עציון ב-7 בפברואר. הטייס יצחק הננסון דיווח: "המגרש לא היה מוכן (כראוי). הירידה הייתה מוצלחת, ולשמחתם של האנשים לא היה גבול. נתתי לאנשים האחראים במקום את ההוראות הנחוצות לשיפור המגרש. העבודה בכפר עציון בשיפורים תתחיל מחר בבוקר. כמו-כן ישנו פצוע ומבקשים לשלוח אווירון בכדי להעבירו לתל אביב. לא יכולתי לקחת אותו, כי המגרש עדיין לא היה מספיק טוב כדי לקחת נוסע."19 תושב הגוש רשם ביומנו: "ניגשנו אל המטוס, ובזהירות, רק בנגיעת אצבעות, מיששנוהו. האם בציפור-בד קטנה כזאת אנו תולים כל-כך הרכה תקוות, משאלות וגעגועים? מבנהו עדין וקל, רק שני מושבים, ובזנבו מקום למשא מאה ק"ג בלבד. זה הכול? אך יש מנחם: 'אין דבר, נשפר את המסלול, נאריכו ונרחיבו ויגיעו מטוסים גדולים יותר.'"20 

המסלול לא שופר ומטוסים גדולים לא נחתו בו, ל"אוסטרים" היו תקלות בנחיתה והרכבת האווירית לא הייתה סדירה. אחת מסיבות איחור יציאתה של שיירת נבי-דניאל בחזרה לירושלים הייתה הניסיון לחלץ מגוש-עציון מטוס שנפגע בנחיתה.21 

אחרי אסון הל"ה לא נסעו מכוניות יהודיות לגוש-עציון בלי אבטחה של הצבא הבריטי. ב-24 בינואר באו לגוש ארבע משאיות, והביאו שמונה טונות אספקה וטנק דלק מלא. הבריטים ליוו את המשאיות לשני הכיוונים.22 אבל הליווי הצבאי הבריטי לא היה מוסדר, ולפעמים היו חילוקי דעות בין היהודים ובין השלטונות על תאריכי הנסיעות של השיירות, על היקפן ועל המטען. מפקדת המחוז דחתה את ההצעה לשלוח שיירה לגוש עם ליווי יהודי בלבד. ואנשי הקשר עם הבריטים טענו: כל זמן שהצבא הבריטי מוכן ללוות שיירות, מוטב לקבל ליווי כזה ולא לסכן יהודים בשיירות עצמאיות. השלטונות הבריטיים הודיעו כי הם יאבטחו כל שבוע שיירה של שלוש משאיות, שתביא לגוש מטען לפי בחירת היהודים.23 

בסוף ינואר דיווח מטה הפלמ"ח למטכ"ל: "אנשי גוש-עציון מודיעים על תכונה של הערבים בסביבה ודורשים תוספת תחמושת, נשק ואספקה".24 באמצע פברואר שלחו תושבי הגוש תלונה לנציגיהם בתל אביב ובירושלים: "בנגב ובגליל עוברות שיירות בלי להתחשב בקושי הכרוך בארגונן, והנה זה השבוע החמישי מאז ההתקפה25 שלא הגיעה אלינו שיירה שתוכל לספק ציוד ותגבורת. מכונית אספקה אחת, ואפילו שלוש, בליווי צבאי (בריטי), אין בהן משום פתרון. את השלמת המוסדות עם המצב הזה אין אנו יכולים להסביר, אלא בזה שענייננו אינו ראשון במעלה."26 טייס "אוסטר" שנחת בגוש (ימים אחדים קודם לכן) דיווח: "האחראי על הביטחון ביקש לא לשלוח יותר סטנים. נחוצים באופן דחוף במקום ברנים, רובים, ואם אפשר, מכונות ירייה כבדות וכדורים לדברים אלה. אין כל צורך לשלוח אוכל. כי ישנו מספיק במקום."27

 

4. שיירת דבורה

 

לאסון של שיירת נבי-דניאל קדמה הצלחתה של השיירה העצמאית, "שיירת דבורה." לנציגי גוש-עציון בירושלים לא היה קל לאסוף כעשרים וארבע טונות ציוד בשבוע, כדי לשלוח אותו לגוש בשיירות שלוש-המשאיות, ואף-על-פי-כן דרשו מיגאל ידין לשלוח לגוש שיירה גדולה. הוויכוח אם לשלוח או לא לשלוח את השיירה העצמאית התנהל גם בפיקוד העליון וגם במפקדת מחוז ירושלים. חיים הרצוג, איש מחלקת הביטחון של הסוכנות היהודית, אמר לבן גוריון ב-16 בפברואר(!) שאם תיסע שיירה עצמאית לגוש עלול הצבא הבריטי להפסיק את אבטחת התחבורה לגוש-עציון ואת השמירה על הגוש. אין צורך בשיירה, "אפשר. במשך כמה חודשים, לבנות שם אספקה, אם ישלחו דרך הכביש." את תוספת כוח-האדם הציע הרצוג לשלוח לגוש במטוסים.28 

קצין התכנון של מפקדת המחוז, פליקס דורון, שהציע לשאלתיאל "קווי תכנון למערכות מרחביות", כתב: "היות והנסיעה דרך בית לחם תהיה תלויה בנסים, יהיה צורך להעתיק את דרך השיירות מבריכות שלמה לכביש אל-חאדר והר טוב."29 ב1- בפברואר הודיע נציג גוש-עציון בירושלים לחבריו: "המטה החליט לשלוח בשבת שיירה בליווי שלנו... הוטל עלינו להכין רשימת אנשי המשקים החוזרים וחברי הגרעין העוברים לרבדים. את האנשים נעביר בשלושה משוריינים המיועדים לגוש. את השיירה ילוו, עד בריכות שלמה, שלושה משוריינים מירושלים. אם העברת האספקה לא תסודר על-ידי הצבא, נהיה נאלצים לצרף כמה מכוניות משא לשיירה." הנציג ציין כי ייתכן שמשלוח השיירה העצמאית יסכן את הקשרים עם הצבא הבריטי. "קיבלנו תשובה סופית שהצבא מוכן ללוות מחר בשעות הבוקר שיירה של שלוש מכוניות אספקה. לא יכולנו להשיג מכוניות משא מתאימות. לפנות ערב החרימה ה"הגנה" שלוש מכוניות משא לשם הובלת אספקה לגוש. בשעות הלילה העמסנו ב'המשביר' כעשר טונות אספקה." שלוש המכוניות נסעו לגוש עם הציוד וחזרו למחרת לירושלים, ללא תקלות.30 

באמצע החודש עלה המורל של תושבי הגוש. חבר כפר-עציון, בן-ציון גרוז'נסקי, כתב "בעיתונות הרבו לכתוב על 15 בפברואר. והינה היום 20 בחודש, ואמנם ראינו פעולות מוגברות של האויב... אבל גם ראינו את התוצאות. אין יסוד לפחד. גם אם יפלו קורבנות אין להתייאש. לעת-עתה שורר שקט יחסי בכל הסביבה. יש סימנים שהערבים מפחדים מפנינו. חגורת הביטחון מתרחבת... אין הערבים יכולים עוד להפתיע אותנו. הסביבה נוקשה (מוקשה) ברשת צפופה. ואנחנו מוסיפים ומוסיפים כל יום. סכנה של התקפה קרובה אינה מאיימת על גוש-עציון. ברם, דברים יוצאים מן הכלל עלולים להתרחש לפתע ולשנות בבת אחת את המצב."31 

ממחוז ירושלים קיבל גדוד "מכמש" פקודה לתכנן ולארגן את השיירה העצמאית – "שיירת- דבורה", והמג"ד שלום דרור מינה לתפקיד זה את מפקד המחלקה, בועז שכביץ. כדי ללמוד את הדרך הצטרף שכביץ כנוסע לשיירת שלוש המשאיות שבאבטחת הבריטים. דרור הורה לו לא להפקיר כלי רכב, אם יותקף, אבל שכביץ, קצין לשעבר בצבא הבריטי ובעל ניסיון ממלחמת העולם השנייה, הורה לפקודיו: אם ייפָגעו כלי רכב, הסיטו אותם לצדי הכביש ופוצצו אותם. מכשירי קשר לא ניתנו לשכביץ והוא השיג מערכת דגלים (סֶמָפוֹר) ולימד את פקודיו סימנים לפיקוד ולדיווח. תוכנן שמטוס ילווה את השיירה וידווח לשכביץ על מחסומים בפתקאות שישליך אליו הטייס בתוך "שפופרת עם סרט אדום ארוך". כדי להטעות את האויב תרגל את פקודיו בנסיעה משכונת בית הכרם לכיוון תל אביב, למרחק קילומטרים אחדים' ואז ניגש אליו אדם, הזדהה כאחד המפקדים ב"הגנה" ושאל: "זאת השיירה לגוש-עציון?" 

"לא!" השיב שכביץ בזעם. 
"במטה אמרו לי שזאת השיירה לגוש," התעקש האיש. 
"הסתלק מכאן או שאני יורה בך!" צעק שכביץ ושלף את אקדחו. 

שכביץ, שהיה אמון על ביטחון שדה של צבא סדיר, החנה ברמת רחל את מאבטחי השיירה – מחלקתו ומחלקה נוספת – שלושה ימים לפני המבצע, והטיל עוצר עליהם ועל הקיבוץ, אין יוצא ואין בא. הוא גם הטיל פיקוח על שיחות הטלפון מהקיבוץ. שלום דרור אישר פעולות אלה. ואף על-פי כן באה אשתו של אחד הלוחמים לשער הקיבוץ ושאלה בפשטות: "כאן אנשי השיירה לגוש-עציון?" התשובה השלילית לא הרתיעה אותה: "במטה המחוז אמרו לי שבעלי פה, והוא רוצה לראות אותי." שכביץ גירש אותה בחימה. אחרי שנים סיפר: "כל ירושלים ידעה, ממפקדי המחוז וממפקדי הגדוד, את כיוון השיירה ואת מועד יציאתה. רק אני הטיפש הכחשתי... זה היה אסון. הייתי בטוח שלאויב יגיעו ידיעות ושהוא יכין לנו קבלת פנים חמה." 

היתרונות של שכביץ היו ההפתעה והמהירות. איש מפקדת הגדוד הוטס לגוש-עציון, לארגן ולהכין את הפריקה המהירה. בערב שלפני היציאה הודיע לו שכביץ באלחוט-מורס את מספר המכוניות יהיו בשיירה והורה לו להכין חוליית פריקה לכל מכונית ולא להרשות לאזרחים ולחיילים שאינם בתפקיד להיות נוכחים בפריקה. שאלתיאל ביקש מידין לשלוח "אוסטר" שיחוג מעל לשיירה וידווח למפקד על כל התרחשות, בפתקים שיזרוק אליו מלמעלה. 

שתים עשרה משאיות יצאו ממרכז ירושלים לרמת רחל בשבת, 21 בפברואר, בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר. הן נשאו מאה חבילות תיל דוקרני-מסולסל, ארבע מאות יתדות ברזל, מאתיים עמודי ברזל, ועוד פריטי ציוד. ברמת רחל הצטרפו אליהן משוריין פורץ-מחסומים ומשוריין רגיל, ושכביץ ופקודיו התיישבו במשאיות ובמשוריינים. בשעה שבע ועשרים בבוקר הודיע טייס ה"אוסטר" שהדרך לגוש פנויה, והשיירה נעה. בקצה שכונת תלפיות, ליד ה"פילבוקס", עמד משוריין בריטי ומפקדו אותת לשיירה לעצור. שכביץ לא ציית והבריטים לא ירו. כשהגיעה השיירה לבית לחם נופפו לה התושבים בידיהם לשלום: הם לא העלו בדעתם שיהודים יושבים במכוניות. סמוך לגוש-עציון זרק הטייס פתק לשכביץ: שתי המשאיות האחרונות בטור נעצרו. שכביץ שלח אליהן מכונאי. רק עשר דקות נמשך התיקון, אבל בשביל שכביץ – כעדותו – היו אלה דקות גורליות. הוא איבד את האמון בעצמו, כמפקד, מפני שלבו לא נתן לו להפקיר ארבעה אנשים, לשם ביצוע המשימה. 

השיירה הגיעה ליעד בשעה שמונה שלושים ושבע בבוקר. על-אף ההוראות נכחו במקום הפריקה אנשים רבים שלא היה בהם צורך. צוות הפריקה לא היה מאורגן כראוי. שכביץ גירש את הסקרנים ופקד על הפורקים לעבוד מהר. אחדים מהם טיפלו בציוד בזהירות רבה מדי, והוא צעק: "אני אדם נשוי ורוצה לראות את אשתי. אם תעבדו בקצב כזה לא כולנו נראה את הנשים שלנו." כשנסתיימה העבודה אמר לו אחד ממפקדי הגוש: "יש לנו מטוס מפורק וארבע פרות, צריך לקחת אותם לירושלים." 

"בכמה זמן תעמיסו אותם?" שאל שכביץ. 

"בשעה." 

"החיילים שלי פוחדים מפרות. אני אחזור לירושלים בלי מטוס ובלי פרות." 

"איך אתה מעז?" התרגז האיש. 

"דווח עלי," הציע לו שכביץ. 

המכוניות הריקות של "שיירת דבורה" יצאו מגוש-עציון בשעה תשע ושלוש עשרה דקות בבוקר. שכביץ ראה ערבים בונים מחסומים על הדרך, אך השיירה הקדימה אותם והגיעה לירושלים בשעה עשר לפני הצהריים. אפילו ירייה אחת לא נורתה עליה, וגם המאבטחים לא ירו. שאלתיאל שיבח את שכביץ וייעד לו תפקידים בכירים. הוא לא ידע דבר על המשבר הנפשי שעבר עליו בדרך.32 אחד מאנשי הגוש כתב ביומנו: "ארגון השיירה היה נפלא. חברינו החיילים, אשר שירתו בצבא הבריטי, אמרו כי בארגון השיירה ניכר ניסיון שנרכש בבריטניה. עצם בואה של השיירה וצורת ארגונה הוסיפו ביטחון ביכולת היישוב." שלושה "אוסטרים" הביאו לגוש באותו יום מרגמה 3 אינטש, שתי מרגמות 2 אינטש ושני מקלעים, וכותב היומן התרגש: "מי מילל ומי פילל כי יכולתנו הצבאית תתפתח עד כדי כך?"33 

הידיעה שהביא למחרת קצין המחוז (היהודי) של ממשלת המנדט, ד"ר אברהם ברגמן (בירן), למטה המחוז הייתה פחות משמחת: "הצבא מסרב ללוות שיירה שלנו, הואיל ונסענו... על דעת עצמנו."34 את מחיר האופטימיות ששררה אחרי מבצע "שיירת דבורה" שילמה ה"הגנה" בשיירת נבי-דניאל. 

את המטען שהביאה "שיירת דבורה" לגוש-עציון היה אפשר לשלוח אליו במטוסים ובשיירות שלוש-המשאיות. מפקדי ה"הגנה" שנכנעו ללחץ אנשי גוש-עציון לא רק איבדו את הסיוע הבריטי, אלא גם עוררו בערבים חשש שה"הגנה" מתכננת מבצע צבאי. הערבים האמינו לבריטים שהם מאבטחים העברת מצרכים בלבד. הם הבינו ששיירות עצמאיות מובילות ציוד צבאי. אחרי מבצע "שיירת דבורה" עברו ערבים מתונים רבים למחנהו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני, ובסוף פברואר ובמארס נודע לש"י על כוננות מוגברת בהר חברון, על פגישות של מנהיגים מקומיים עם עבד אל-קאדר אל-חוסייני ועל תוכניות הערבים לכבוש את גוש-עציון.35 

ה"הגנה" לא יכלה לתגבר את גוש-עציון עד שיהיה למובלעת צבאית חזקה, וגם לא שמרה על פרופיל נמוך של הגוש. העימות הצבאי בין הגוש ובין הערבים היה בלתי נמנע. הליקוי העיקרי של הגוש היה חולשת הפיקוד והעדר מנהיגות אזרחית, ליקויים שבאו לידי ביטוי בקרב האחרון במחצית מאי. 
___________ 

בשבוע הבא: ידיעות שלא התחשבו בהן, כמו בפרשת שיירת יחיעם המקבילה, שהערבים מתכננים להשמיד את השיירה; שבוע לפני כן הייתה אמורה לצאת שיירה מירושלים לגוש-עציון, וברגע האחרון היא בוטלה; המפקדים מתחמקים מאחריות; חברת "אגד" מסברת לשלוח נהגים ואוטובוסים לגוש-עציון.

 

 הערות

 

1 . ראיונות עם צבי זמיר
2 . ראיון עם תמר האפט-בונדי, 31 במארס 1971. 
3 . ראיון עם נעמי עורב, 12 במאי 1978. 
4 . ראיונות עם אריה עמית: א"צ, עדות של ציון אלדד. 
5 . ראיון עם מישאל שחם. 
6 . ראיון עם אורי בוגין. 
7 . ראיון עם צבי זמיר. 
8 . יעקב אייגס, "בתוך פורץ המחסומים", עמ' 77 
9 . שיחות עם אריה טפר. 
10 . ראיונות עם אליהו סלע. 
11 . יונה גולני "מיומנו של נהג בתש"ח", עמ' 45: סדרת ראיונות עם אהרון גלעד ומכתבו הנ"ל והראיון עם אורי שאר-יישוב. 
12 . דב קנוהל, שם, עמ' 276-272; הראיונות והשיחות הנ"ל עם צבי סטקלוב מִרבדים; אברהם רטנר, יהודה נוימן ודוד מבצרי מעין צורים. 
13 . א"צ, דוח טיסה. 
14 . ראיונות עם מישאל שחם. 
15 . ראיונות עם יצחק נבון. 
16 . ראיון עם משה ערן וראיונות עם מישאל שחם. 
17 . יומן דב"ג, 28 במארס 1948: דווח מישאל שחם לבן-גוריון; יעקב אייגס, "בתוך פורץ המחסומים", עמ' 78-77; ראיונות עם אורי ושאר-ישוב, צבי זמיר, אהרון גלעד, אריה עמית ומנחם רוסק. 
18 . לאפייר וקולינס, "ירושלים, ירושלים", עמ' 188. 
19 . א"צ, תיק שיירת נבי-דניאל. 
20 . שם, שם. 
21 . א"צ שיירת נבי-דניאל, יומן אלחוט. 
22 . א"צ אל דוד (שאלתיאל), חשמונאי יששכר (זמיר) מאת אלדד קצין מבצעים, 30 במארס 1948. 
23 . א"צ, דוח טיסה מס. 247; דב קנוהל, שם, עמ' 263; ראיונות עם מישאל שחם, צבי זמיר, אורי שאר-ישוב ושאול רז. 
24 . ראיונות עם צבי זמיר 
25 . ארכיון רבדים, דוח ציון אלדד. 
26 . א"צ, תדריך לשיירת נבי-דניאל. 
27 . אריה טפר עמית שם. 
28 . צבי זמיר, שם. 
29. הכוונה למפקד השיירה, לא ברור אם לזמיר או לשחם. 
30 . ארכיון יד בן צבי ארגזי רחל ינאית בן-צבי, דוח מאת משה שמעוני 
31 . 537/3857 CO ; אצ"מ 25/9347 5, ישיבת ועד הביטחון ב-30 במארס 1948 (דברי משה שפירא); דב קנוהל, שם, עמ' 277; לאפייר שם, עמ' 188; יהודה נוימן ברב שיח הנ"ל בעין צורים; הארץ, 1 באפריל 1948; המשקיף, 30 במארס 1948. 
32 . א"צ, דווח טיסה מס. 249. 
33 . דויד מבצרי ברב-השיח הנ"ל בעין צורים, 
34 . לפי ידיעות שקיבל הש"י, השתתפו שמונה עריקים בריטיים בקרב שיירת נבי-דניאל: א"צ ידיעות טנא, 3 במאי 1948. 
35 . דב קנוהל, שם עמ', 279-277.

הרקלייטוס "האפל"