العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

ניצחון הערבים במלחמת הדרכים

 

1. שיירת עטרות

 

אחרי שנהרגו נועם גרוסמן וחמישה עשר פקודיו (ב-4 במארס ליד צומת ביתניה)1 ירו הערבים על עטרות ונווה יעקב ועל המכוניות שנסעו ליישובים אלה והניחו מוקשים בדרכים המובילות. משוריינים ומאבטחים מגדוד "מכמש" הירושלמי ליוו את השיירות לעטרות ולנווה יעקב. בכל הנסיעות האלה היו חילופי אש, לא כולם ביוזמת הערבים. המג"ד שלום דרור סיפר: "פעם פתחנו באש על אוטובוס. פעם אחרת דפקנו מכונית פרטית שפקיד ממשלתי בכיר נסע בה. לפי הוראות הקבע של שאלתיאל ירינו על כל מכונית ערבית."2 ב-23 במארס דיווח קצין המודיעין של חטיבת "עציוני" לשלום דרור ולקצין המבצעים החטיבתי, ציון אלדד, ששני קציני משטרה בריטים, רב וסימס, המשתפים פעולה עם ה"הגנה", מתלוננים שמלווי שיירה שנסעה לעטרות הרגו עובר אורח ערבי בשייח'-ג'ראח, תקפו משאית ערבית עמוסה קמח ליד בית-חנינא, ופצעו שלושה אנשים – את הנהג, את נהג המשנה וחייל בריטי שאבטח שיירת אשלג אשר עברה במקום התקרית. הקצין אמר שהערבים ודאי יגמלו ליהודים על פרובוקציות אלה. וש"יהיה לו קשה להתחייב לענייננו."3 

אוטובוס ערבי שנסע מעטרות לירושלים נורה ב-21 במארס, ואחדים מנוסעיו נפצעו. בו ביום הציבו הערבים מחסומים בעיירה שועפת ובדקו את זהות הנוסעים על הכביש. מפקד בסיס חיל האוויר הבריטי שהיה סמוך לעטרות נבדק גם הוא, אף שלבש מדים ונסע ברכב צבאי.4 יומיים לא נסעו יהודים בכביש המסוכן. ב-24 במארס הורה שאלתיאל לדרור לשלוח חומרי ביצורים לנווה יעקב ולעטרות, בשיירה של שתי מכוניות: משאית ומשוריין אבטחה. דרור סירב: משוריין אחד לא יספיק, ופרשת שיירת הר טוב עלולה לקרות שנית. קצין המבצעים המחוזי, ציון אלדד, הביא את דרור אל שאלתיאל לבירור על סירוב פקודה. דרור עמד במריו, והמשימה הוטלה על גדוד "מוריה" (אחרי ימים אחדים הודח דרור מהפיקוד על גדוד "מכמש").5 מג"ד "מוריה" זלמן מארט הורה למפקד הפלוגה, משה (מוסא) סלומון, להקצות תשעה לוחמים לליווי השיירה. סלומון התכוון לא לשלוח את פקודיו לפני שתגיע ידיעה על הסרת המחסום שבדרך. הידיעה לא הגיעה, אבל הוא לא העז לסרב פקודה.6 בשיירה נסע המהנדס אליהו פינקלשטיין, שהיה קצין הביצורים המחוזי שהיה אמור לתכנן את ביצורי עטרות ונווה יעקב."7 

השיירה יצאה מהר הצופים ב-24 במארס בשעה 12:30 בצהריים, ללא מכשירי קשר. במשוריין האבטחה נסע מפקד השיירה, כרמי אייזנברג, ועל המשאית פיקד דוד מזרחי. עשרים וחמישה אנשים ישבו במשוריין ובמשאית. בכניסה לשועפת, בקילומטר החמישי מצפון לירושלים, 8פרץ המשוריין מחסום, ומיד עלה על מוקש ותיבת ההילוכים שלו נפגעה. המשאית התקרבה אל המשוריין. מזרחי ואייזנברג החליפו דברים בצעקות. בפקודת אייזנברג המשיך מזרחי בנסיעה. אש נורתה על המשאית ורימונים ובקבוקי מולוטוב נזרקו עליה מן הבתים שבצדי הכביש. גג הברזנט שלה נשרף וכל נוסעיה נהרגו. עם אחד מהם, יעקב גולדברגר, נהג-אוטובוס מעטרות, היו לערביי שועפת חשבונות ישנים, מאז "מאורעות" 1929. כדי להיות בטוחים במותו הוציאו את גווייתו מן המשאית, ביתרו אותה בסכינים ושפכו עליה בנזין ושרפו אותה. ארבעה עשר הלוחמים שישבו במשוריין השיבו אש והערבים לא התקרבו אליהם. עוזר הנהג ראה בין המתקיפים ידיד שלו, ביקש ממנו רחמים בערבית וטען שאין הוא חבר ה"הגנה". כדורי מקלע חדרו למשוריין מבעד לאשנבים. לוחמים אחדים נהרגו, אחרים נפצעו. כשניסה אייזנברג להשליך רימון, פגע כדור בידו. הרימון התפוצץ והוא נהרג. התוקפים זרקו בד בוער על המשוריין, אך האש לא אחזה בו. צרור שנפלט מהמקלע בתוך המשוריין פגע באחדים מהלוחמים. כשנחלשה האש מן המשוריין התקרבו אליו הערבים, וירו לתוכו מבעד לחלון.9 

ברבע לאחת בצהריים נודע למפקדי ירושלים, ממודיעים ערבים, על השיירה שהותקפה. מגג המחלבה של בניין "תנובה" שבצפון העיר ראו המפקדים את המתרחש. משה הילמן, קצין קשר עם הבריטים, ביקש עזרה וקיבל מהם הבטחה שהלכודים יחולצו.10 לחטיבת "עציוני" לא הייתה תוכנית לחילוץ שיירות שהותקפו. לדברי ציון אלדד: "שיירה שנלכדה היה עליה להיחלץ בכוחות עצמה, או שנידונה לכליה."11 מהר הצרפים ירו לוחמי ה"הגנה" על שועפת במכונת ירייה "שוורצלוזה" ובמרגמות 3 אינטש. האש לא הייתה יעילה. שלום דרור שלח לעזרת המותקפים מחלקה מפלוגתו של אברהם טמיר.12 מחלקה זו קיבלה מהמלאי המחוזי נשק מגורז, והלוחמים ניקו אותו בחולצותיהם ובגופיותיהם. שעה וחצי אחרי שנתקבלה הידיעה על ההתקפה, יצאה התגבורת לדרך, ומיד נעצרה, בגלל תקר במשוריין. מפקד הלגיון העבר-ירדני, גלאב פחה, וקצינים בריטים אחרים הגיעו למקום התקרית ודרשו מן הערבים להפסיק את האש. הערבים טענו שיהודים ירו לפני כן על תושבי שועפת והרגו ילדה. הקצינים הבריטים הזעיקו יחידות מהבסיס הצבאי הבריטי שבשייח' ג'ראח ואלה חילצו מהמשוריין אחד עשר פצועים, והעבירו אותם ואת גוויות ארבעה עשר חבריהם שנהרגו, לירושלים העברית. 13 

שלום דרור סיפר, לימים, שהוא התכוון להרוג את דוד שאלתיאל, "כדי למנוע הרוגים בעתיד," ושאברהם טמיר השפיע עליו לא לעשות זאת.14

 

 
2. הפקרת שני נהגים

 

מפקד אחת השיירות שהגיעו מירושלים לתל אביב דיווח למטה השיירות ב-17 במארס: "הבריטים עזבו את המחנה בוואדי צראר (נחל שורק). ערבים תפסו אותו והניחו מחסומים על הכביש."15 שלושה ימים אחר-כך נפגשו ליד הקסטל, שיירה עברית שבאה מתל אביב ושיירת צבא בריטי שבאה מירושלים, וטנק בריטי פגע במשוריין משיירת ה"הגנה" תוך כדי נסיעה. השיירה נעצרה עד שהמשוריין תוקן. ערבים ירו על המכוניות העומדות והמלווים השיבו אש. השיירה הגיעה לירושלים ללא נפגעים.15 ב21 במארס לפני הצהריים עלתה לירושלים שיירה של עשרים משאיות ושישה משוריינים. באחד המשוריינים נסעו נשיא הוועד הלאומי, יצחק בן צבי, ורעייתו רחל ינאית, שחזרו מלווית בנם, עלי, שנהרג בבית קשת ארבעה ימים לפני כן. הטייסים, דניאל בוקשטיין וציבי – שחגו מעל השיירה בשני מטוסים של שרות האוויר (ש"א) – דיווחו למפקדה על מצב הדרך. חמש מאות ערבים חמושים, לבושים במדים של הצבא הבריטי, ארבו לשיירה בין שער הגיא ובין הכפר סריס, וירו כדורים נותבים אל המשאיות. כמה מהמטענים התלקחו. במשאית האחרונה שבשיירה נהרגו הנהג, יעקב גולדברג, וחברו, ישעיהו גרודנר. על נסיבות מותם כתב יונה גולני: "נשאר משוריין אחד ללוות את האוטו המאסף, שבו נהג יענקל'ה מחפציבה. הם נתקלו באש כבדה. המשוריין לא שמר משום-מה על קשר עין עם האוטו של יענקל'ה, שעה שזה ספג כדור בגלגל הקדמי והתהפך לתעלה. אנשי המשוריין חלפו על פני המשאית הפגועה, בהניחם שזו משאית מראש הטור שבוודאי כבר חולץ ממנה הנהג, והמשיכו בדרכם. מתצפיתם שבמעלה הכפר ראו הערבים את המתרחש על הכביש, וכאשר המשוריין התרחק ונעלם מאחורי הסיבוב, ירדו מההרים, בזזו את המטען והעלו את המשאית באש, על הנהגים שבתוכה. בקריית ענבים נתברר שהאוטו של יענקל'ה חסר. פלמ"חניקית מה'פורמנים' פרצה בבכי: 'השארנו אותם!' עוד בשעה עשרה לאחת דיווח הטייס דני בוקשטיין במכשיר הקשר על ההתרחשויות, אבל בארבע וחצי אחרי הצהריים יצאו ארבעה משוריינים של הפלמ"ח מקריית ענבים למקום התקרית והגיעו באיחור. הם מצאו שתי גוויות חרוכות. משוריין אחד של מלווי השיירה ננטש והועלה באש."17 

רק במקרה לא נלכדה כל שיירת ה-21 במארס. תפקודם של מפקד השיירה ושל המלווים היה לקוי, כוח החילוץ מקריית ענבים איחר, והתצפית האווירית לא נוצלה. לוחמת הגרילה התאימה למטרות של הערבים – תקיפת שיירות – ולא התאימה למטרות של היהודים, הגנה על השיירות המותקפות: היהודים השיבו בהגנה זעירה על לוחמה זעירה. 

ב-22 במארס הותקפו בשער הגיא עוד שתי שיירות. לא היו נפגעים יהודים ולא נגרם נזק. בחילופי היריות נהרגו כמה ערבים. הדרך בין ירושלים לתל אביב לא נחסמה.18

 

3. שיירת פורים

 

עשרים משאיות ושני משוריינים יצאו מתל אביב לכיוון ירושלים ב-23 במארס, ערב פורים. השיירה חנתה במושבה עקרון שמדרום לרחובות. נהגים אחדים הציעו למפקד להצטרף לשיירה אחרת, שיצאה מעקרון זמן קצר לפני שהגיעו אליה, אך המפקד העדיף ללון בעקרון ולצאת לדרך עם שחר. השיירה הייתה מוכנה כשעה 5 בבוקר, אך לא יצאה לדרך, מפני שחיכתה למכוניות נוספות מתל אביב. בשעה 7 הגיעו מתל אביב עשר משאיות וחמישה משוריינים, שמלוויהם נשלפו מבתיהם וממסיבת-פורים באולם "קולנוע מוגרבי", בשעות הקטנות של הלילה. עתה מנתה השיירה שלושים משאיות ושבעה משוריינים. לרבות פורץ מחסומים, בפיקודו של איש הפלמ"ח, זרובבל הורביץ. זמן מה לפני כן פרסם המטכ"ל תקנות נסיעה לירושלים. אחדות מהמשאיות של שיירת פורים לא עמדו בתקנות אלה. הערבים מהכפרים שליד עקרון ראו את השיירה, בשעות חנייתה הרבות. באותו בוקר חזרה מירושלים שיירה של חמישים משאיות, שמונה אוטובוסים ומכונית-גרר – ללא מטען – והגיעה לשפלה בשלום. אחרי שעברה שיירה זו את שער הגיא נערכו לוחמים ערבים מהכפרים בית-סוריק, בית-מחסיר, חירבת אל-אומר וצובא, להתקפה על השיירה העולה לירושלים, בקוותם לשלל רב. 

יונה גולני כתב, שהשיירה יצאה לדרך בשעה שמונה בבוקר (24 במארס). ידוע שהיא הגיעה לשער הגיא בשעה שתיים ורבע אחרי הצהריים. בתחנת השאיבה התחתונה, בתוך שער הגיא, חנתה יחידה צבאית בריטית. שלושה חיילים בריטים ניסו לעצור את השיירה וצעקו: "ערבים הניחו מארבים במעלה הכביש, ליד סריס!" איש לא שעה אליהם, ומפקד השיירה הורה לנהגים להמשיך בנסיעה. פורץ המחסומים סילק אבנים מהכביש, ליד קבר שייח' עלי, אחרי המשאבות התחתונות ולפני סריס. המשאית החמישית בטור עלתה על מוקש, התבקעה לשניים וחסמה את הכביש. אש נורתה מן הגבעות. אש שנורתה מהמשוריינים לא פגעה בתוקפים, שישבו בחפירות מוסוות. בחילופי היריות נפגע אחד המשוריינים ומשאיות אחדות התהפכו. הורביץ ואחדים מפקודיו נסעו בפורץ המחסומים לקריית ענבים. הזעיקו עזרה, חזרו עם שני משוריינים, בפיקוד מפקד הגדוד השישי של הפלמ"ח, צבי זמיר 19 ופינו את הדרך מהמכוניות הפגועות, תחת אש חזקה. מפקד הכיתה, הרשקוביץ, יצא מן המשוריין, עמד על הכביש תחת האש, עצר את מכוניות השיירה הבאה מתל אביב והורה להן לחזור ללטרון. משאיות ומשוריינים אחרים נחלצו ונסעו לקריית ענבים. שבע שעות נמשך הקרב. מהמחנה הצבאי שליד תחנת השאיבה יצא אל הכביש המפקד הבריטי של היחידה הקטנה, עצר את המכוניות של השיירה שהגיעו אל התחנה והכריז שהדרך חסומה. הבריטים ירו בתוקפים, נתנו תחמושת למלווי השיירה והזעיקו עזרה. כוח בריטי הגיע למקום התקרית במשוריינים, חילץ את הניצולים וירה בתוקפים. אחדים מהם נהרגו והאחרים ברחו. בדוח ששלח מפקד השיירה למפקד הפלמ"ח יגאל אלון כתוב: "יחסו של הצבא היה למופת. בישלו ארוחה מיוחדת לאנשינו. והקצין מסר את חדרו לבנות של הליווי." שבע משאיות חזרו לחולדה לפנות ערב. שתי משאיות ומשוריין חזרו לקיבוץ גזר עם ליווי בריטי. 

בקרב "שיירת פורים" נהרגו ארבעה יהודים, ארבעה עשר כלי רכב הושמדו, חלק מהמטען נפל בידי הערבים וחלקו נשרף. יעקב אייגס היה בצוות פורץ המחסומים. הוא כתב: "לאחר מקרה זה ירד מתח האנשים כי היו נואשים למצוא דרך להעברת האספקה לירושלים הנצורה. לאחר שכוחנו דלל ותגבורת פסקה מלהגיע, התחיל ייאוש מכלה בכול."20 

למחרת (ב25- במארס) הגיעה לחולדה שיירה גדולה מתל אביב והמכוניות מ"שיירת פורים" שחזרו לחולדה, הצטרפו אליה. חמישים משאיות, שמונה אוטובוסים ומכונית-גרר אחת יצאו מחולדה והגיעו לירושלים בשלום, בפיקודו של מכבי מוצרי. ראש ענף מלחמת הדרכים במטכ"ל, מישאל שחם, נסע בשיירה זאת.21

 

4. "כך אי-אפשר להמשיך"

 

הצלחות הערבים בחזית הדרך לירושלים, בסוף מארס, הדאיגו מאוד את צמרת הביטחון ואת מטכ"ל ה"הגנה", הורידו את המורל של היהודים בחזיתות ובעורף, וחיזקו בממשל האמריקני את המתנגדים להקמת המדינה היהודית. הערבים ניצחו בשלב זה של המלחמה. ב-25 במארס הודיעו אנשי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בירושלים למשה שרת, בניו-יורק: "הערבים מכניסים כוחות גרילה רבים לפגוע בדרך לירושלים ובאספקת המים אליה."22 

מישאל שחם, האשים את הפלמ"ח בכישלונות בכביש ירושלים. הוא טען שקצין המבצעים של הפלמ"ח, יצחק רבין, לא פיקד על הגזרה, אלא רק תיאם בין המג"דים צבי זמיר ושאול יפה, ושהתיאום היה לקוי; הפלמ"ח לא הקצה די כוחות לגזרה הקריטית הזאת: "הלוחמים מהגדוד החמישי (של יפה) והשישי (של זמיר) נסחטו מדצמבר עד סוף מארס. אמרתי ליגאל אלון וליגאל ידין שכך אי-אפשר להמשיך. לא טוב שיש מפקד אחד לקטע שבין תל אביב לחולדה, ומפקד אחר לקטע שבין חולדה לירושלים. לא ייתכן שמכבי מוצרי מפקד על הליווי הצמוד, וצבי זמיר מפקד על תפיסת המשלטים בין שער הגיא למעלה החמישה. הוספתי ואמרתי שיש להקים מפקדה אחידה, ולהכניס סדר בגזרה."23 

המטכ"ל החליט להקים מטה מבצעי לקו ירושלים, ולהעמיד בראשו את שאול יפה. המטה, שהיה אמור להתחיל לפעול ב-29 במארס, נועד "לחלוש על כל גדודי הקו ולהיות אחראי להבטחת הקו מכל הבחינות," ככתוב בפקודה ששלח ידין למטה הפלמ"ח. הוחלט להקים כוח של חמש מאות לוחמים שיפתח מחדש את הדרך לירושלים ויאבטח אותה. למימוש ההחלטות הסמיכו המטכ"ל ומטה הפלמ"ח את קצין המבצעים של הפלמ"ח, יצחק רבין.24 

בהחלטות אלה אפשר לראות ציון דרך במעבר של ה"הגנה" – ממתכונת של מיליציה ויחידות גרילה, למתכונת של חצי סדירה, ובמעבר של האסטרטגיה היהודית ממגננה – ליוזמות התקפיות, ובתהליך של השתלטות המטכ"ל על כל יחידות ה"הגנה", לרבות הפלמ"ח. שילוב הגדודים החמישי והשישי של הפלמ"ח, תחת פיקודו של מפקד אחד, היה צעד לקראת הקמת חטיבה פלמ"חית: מגדודים אלה ומהגדוד הרביעי, הוקמה חטיבת "הראל". 

אמנם, תפיסת הלוחמה הזעירה עדיין הייתה דומיננטית. ב-22 במארס אמר ידין לשאלתיאל בטלפון: "תקוף ופגע בתחבורת האויב בכל האמצעים והשיטות, עד פקודת הפסקה. פעל מיד אחר קבלת פקודה זו. הימנע מפגיעות בצבא (הבריטי). פיצוץ גשרים רק לפי אישור. הפעולה היא ראשונית בחשיבותה. תחזיק קשר אתנו. אשר הקבלה. תקבל פקודה זו בכתב". לוחמי חטיבת "עציוני" אכן פגעו בכלי רכב של ערבים בכביש ירושלים-רמאללה והערבים השיבו בפגיעה ב"שיירת עטרות". עוד לפני אסון "שיירת עטרות" שלח שאלתיאל מברק לידין: "מפאת לחץ הצבא על השכונות המשמשות בסיסים לפגיעה בתחבורה הערבית, ומפאת סיכון תושביהן בהגבות הצבא, פקדתי להפסיק. מציע לחבל בגשרים שהמלצתי עליהם."25 

מטה הפלמ"ח שלח הוראה לכל מפקדי הגדודים ב-23 במארס, בהתאם להוראת ידין: "לפגוע בתחבורה הערבית בכל האמצעים והשיטות, גם מיקוש, פרט לגשרים ומעבירי-מים. המגמה: השקטת פעילות האויב. השיטה: בחר בעצמך. תאם עם מפקד החטיבה (יגאל אלון). הנך רשאי לתקוף מכוניות ערביות. הימנע מהתנגשויות עם כוחות בריטיים. פעל מיד."26 אבל כבר בו ביום תיקן רבין את הפקודה והודיע לצבי זמיר ולשאול יפה בקו ירושלים: "אין לפגוע ואין לפעול מהשיירות כנגד התחבורה הערבית, פרט למכוניות ערביות שפועלות נגד שיירות שלנו: אין לפעול נגד התחבורה הערבית בכביש מסמיה -לטרון,"27 ומטה הפלמ"ח הוסיף הגבלה למחרת: "אין לפגוע בתחבורה הערבית בקטע דרך (ש)בו עוברת תנועה יהודית ובקרבת יישובים יהודיים." ב-26 במארס ביטל מטה הפלמ"ח את הפקודה שניתנה שלושה ימים לפני כן, והורה "להפסיק את הפגיעות בתחבורה הערבית."28 

כבר ב-21 במארס, אחרי שנודעו למטה הפלמ"ח פרטים על הפקרתם ומותם של שני הנהגים, יעקב גולדברג וישעיהו גרודנר, בשיירה לירושלים, הורה יצחק רבין לשאול יפה לשלוח לקריית ענבים כמה יחידות ממלווי השיירות התל אביביים וממחלקת חולדה. נחום אריאלי, אז מפקד פלוגה בגדוד החמישי, כתב לאורה ספקטור: "מסרתי לאנשים, באופן החגיגי ביותר אך בצורה סודית, מבלי לגלות את העיקר, על עניין צאתם."29 

חנוך קוסובסקי ויגאל המלשטיין נמנו עם יחידת מלווי השיירות התל אביבית. המלשטיין סיפר שנחום אריאלי חילק אותם לכיתות, ובכל כיתה היו מפקד, רגם, חובש, קשר וארבעה חיילים. הם התאמנו להפעיל מקלע "שפנדאו" שהובא במיוחד מכפר גלעדי. קוסובסקי סיפר שאריאלי ריכז את המלווים בחדר גדול, בקומה השנייה של בית התחנה המרכזית בתל אביב, ואמר: "אתם עולים למבצע מיוחד במינו בהרי ירושלים. הוא יימשך ארבעה ימים רצופים. סביר מאוד שאיש לא יחזור חי מהמבצע." 

"מה צריך לקחת?" שאל קוסובסקי. "אולי תחתונים רזרביים?" 

"אל תבלבל את המוח". ענה לו אריאלי. "אתם יוצאים לקרב וחוזרים. אין צורך בתחתונים ובמברשת-שיניים." 

צוותי הקרב מתל אביב ומחולדה הצטרפו לשיירות שעלו לירושלים בין 22 ל-25 במארס, והתכנסו במעלה-החמישה. לדברי המלשטיין נאמר להם שבקרוב יצאו למבצע-התאבדות, אולי לחסל את מפקדתו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני בביר-זית, שאף לאחד מהם אין סיכוי לחזור חי, וששכרם יהיה הצלת ירושלים,"30 אבל מטכ"ל ה"הגנה" הורה למטה הפלמ"ח לבטל את הפעולה, והעדיף ארגון מחדש של גזרת הדרך לירושלים. ב27- במארס הצטרפו פקודיו של נחום אריאלי לשיירת נבי-דניאל.

 

 הערות

 

1. האירוע תואר באחד הפרקים הקודמים 
2. הראיון הנ"ל עם שלום דרור 
3. א"צ, למכמש ולאלדד מחשמונאי: כיבוש עטרות, 23 במארס 1948. 
4. רב-שיח עם חברי עטרות 
5. דרור, שם. 
6. א"צ, נספח לדוח מס. 115 לום 14-13 במארס 1948, אל דוד מאת חשמונאי 
7. את"ה, עדות מס. 4871, מ-3 במארס 1970, של ז'ניה בלקין על מות אחיה. 
8. סמוך למקום בו נמצא היום מחלף מעלה אדומים. 
9 א"צ, לחשמונאי ומכמש מפרץ, דוח מסכם התקפת שיירות עטרות, 25 במארס 1948. 
10. ראיון עם משה הילמן. 
11. א"צ, עדות וטל ציון אלדד. 
12. לימים אלוף בצה"ל 
13. Sir John Bagot Clubb, A Soldier with Arab Hadder and Slaughton, 1957 p. 7; דבר, 25 במארס 1948. הרוגי שיירת עטרות: כרמי אייזנברג (המפקד), אריה אינהורן (מפקד כיתה), דוד גולדברג, מאיר זנדמן, דוד מזרחי (מפקד כיתה), יעקב מיוחס, יוסף פיטור, אליהו פינקלשטיין (קצין ביצורים מחוזי), יעקב פרידמן, עובד צמח, ויחיאל שטיינר. 
14.דרור, שם. 
15. א"צ, דוח מפקד שיירה מ17- במארס. 
16. א"צ, דווח תקרית. 
17. א"צ, ארכיון הפלמ"ח, דווח;, יונה גולניף מיומנו של נהג בתש"ח, עמ' 32-31, "לזכר הארבעה", קבוצת חפציבה, תש"ט, עמ' 17-9; "לדמותם", תל-יוסף, תש"י, עמ' 61-45. 
18. א"צ, ארכיון הפלמ"ח. 
19. לימים אלוף בצה"ל וראש "המוסד" במלחמת יום הכיפורים שדיווח מלונדון על המלחמה הממשמשת ובאה. 
20. א"צ, דוח על השיירה ב-24 במארס: א"צ, למטכ"ל ממועצה, 25 במארס; יונה גולני שם, עמ' 38-27; יעקב אייגס ב"לדמותם", שם, עמ' 76; אק"מ, ראיון עם גדעון שריג ב-22 במארס 1982: ראיון עם שמואל שחורי ב-5 בנובמבר 1979; ראיון עם יגאל המלשטיין ב-12 בספטמבר 1980 
21. יונה גולני, שם, עמ' 41-39. 
22. ת"מ 317, הסוכנות היהודית בארץ ישראל אל מ. שרתוק (ניו-יורק), 25 במארס 1948. 
23. ראיונות עם מישאל שחם. 
24. א"צ, מאת מנהל אגם אל הילל, הבולגרים, הנדון: קו ירושלים, סיכום החלטות 26 במארס 1948 
25. יוסף ושפירא, "דוד שאלתיאל", עמ' 102 103 
26. א"צ, אל קריות (שם קוד לגדודים ) יששכר (צבי זמיר), עילם (שאול יפה), אמון (יוסף טבנקין), עלי (מולא כהן - שמות קוד למפקדי גדודים בפלמ"ח) "פגיעות בתחבורה הערבית", 23 במארס 1948. 
27. א"צ, אל עילם, יששכר מאת עמירם (רבין), תוספת "להוראות מבצע לפגיעה בתחבורה הערבית, 23 במארס 1948. 
28. א"צ, הוראות לגדודים מהמועצה, 23, 26 במארס 1948; סדרת ראיונות עם יגאל ידין 
29. מכתב מנחום אריאלי לאורה ספקטור (אריאלי כהן) מ-21 במארס 1948, אורה כהן מסרה אותו לכותב שורות אלה. 
30. רב-שיח עם חנוך קוסובסקי, אורי בוגין ואסתר הררי ב-12 בנובמבר 1983; סידרת ראיונות עם יגאל המלשטיין בשנים 1984-1980

הרקלייטוס "האפל"