العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

תוכניות בגין לקראת הכרזת העצמאות

 

 

1. "מהו ה'מעמד'"

 

   

את רוב פגיעותיו בערבים – שהיו בסגנון "פגע וברח", כמו פגיעותיו בבריטים – ביצע אצ"ל בדצמבר 1947 ובינואר 1948. בין ינואר ובין אפריל לא הפגינו חבריו יוזמה מלחמתית. מפקד "גדוד תל אביב" של אצ"ל, דוד רקנטי, העיד: "עד ההתקפה על יפו, בסוף אפריל, לא הייתה באצ"ל כל פעילות, חוץ מרכש נשק" (1) ויהושע אופיר מירושלים כתב שאחרי כישלון הניסיון לפוצץ את מרכז הכנופיות בעיר העתיקה (באמצע ינואר) "לא ביצעו כוחות אצ"ל כל פעולה יזומה נגד הערבים, עד כיבוש דיר-יאסין בחודש אפריל." (2) 

אליהו ארבל, קצין המבצעים ב' במחוז ירושלים של ה"הגנה", סיפר שהוא סיפק לאנשי אצ"ל כדורי-רובים, וקיבל מהם, בתמורה, חומר-נפץ. היו כמה כמעט-התנגשויות בין יחידות ה"הגנה" ליחידות אצ"ל: בסביבות קריית-ענבים היו חילופי יריות בין אנשי פלמ"ח לאנשי אצ"ל, ומפקד המחוז, דוד שאלתיאל, ביקש מארבל לתאם פעולות עם קצין המבצעים של אצ"ל, כדי למנוע התנגשויות; מפקדי אצ"ל הירושלמים הביעו נכונות להשתלב במבצעי ה"הגנה", בתנאי שה"הגנה" תיזום יותר מבצעים; מטה-המחוז של ה"הגנה" הזמין אותם לשיחה. אנשי אצ"ל ביקשו ממטה המחוז שישלח אותם למשימות עצמאיות. אנשי המטה הציעו להם לכבוש את הכפר קולוניה שליד המושבה מוצא. ההצעה הזאת לא נתקבלה. נציגי אצ"ל הסבירו שאין להם כוחות ואמצעים לתקוף את קולוניה "הרחוקה", ובחרו לתקוף את הכפר מלחה שבדרום-מערב ירושלים. לפעולה זאת נדרשו מכונות-ירייה, כדי לשתק את אש האויב ולחפות על המסתערים. קמב"ץ אצ"ל, יהושע גולדשמיד, אמר שאין לו מכונות-ירייה, ובו במקום הציע לו ארבל שיחידת מכונות-הירייה של ה"הגנה" תצטרף להתקפה. מטה אצ"ל אישר את התוכנית בתנאי שיחידת מכונות-הירייה לא רק תחפה על המסתערים אלא גם תשתתף בהסתערות. ארבל הסביר: לא זה תפקידן של מכונות-ירייה, תפקידן לסייע, ואין טעם בהסתערות עם נשק כבד ומסורבל, שאין בו תועלת בקרב מטווח קצר. מטה אצ"ל הודיע שבלי השתתפות יחידת מכונות-הירייה לא יתקיים הקרב. ארבל דיווח על המשא-ומתן הזה למטה ה"הגנה". שאלתיאל קיבל את עמדתו, והפעולה לא בוצעה. (3) 

חברי אצ"ל היו מתוסכלים. ימי-המבחן הגיעו, ה"הגנה" "חדלת המעש" לוחמת בכל החזיתות, והם מתאמנים על מגרשי-כדורגל. רוב מפקדי אצ"ל והחברים מן השורה לא נפגשו פנים אל פנים עם מפקדם, מנחם בגין (אף שהבריטים כבר עזבו את תל אביב), בגלל יחסי ה"דיסטנץ" ששררו בארגון זה, לכן החליפו אתו מכתבים. מכתב שקיבל בגין בתחילת פברואר מאהרון רוסו ועזריאל גרשוני, ששירתו במודיעין-אצ"ל במחלקה היישובית ("הדלק"), וניהלו מגעים עם אנשי ה"הגנה", מעיד על התחלה של התפכחות שאמנם חל בשורות ארגון זה. 

"בשעת משבר זאת לעם ישראל מוצאים אנו לנחוץ לברר את תפקיד המעמד, ואת התוצאות החמורות העלולות לבוא עקב חוסר-פעולה מצדו או עקב תפיסה בלתי-נכונה, לדעתנו, של המצב הפוליטי, הצבאי והכלכלי. 

"המצב הפוליטי: לדעתנו ההשקפה הרשמית של המעמד על נקודה קריטית, 'נקודת האפס', שתבוא עם סיום המנדט, בטעות יסודה. למעשה נמצאים אנו כבר בתוך-תוכו של 'תהליך האפס' ומבחינה מסוימת אפילו אחרי שעת-האפס. ההשקפה כאילו תהיה זאת השעה הקובעת איננה נכונה, היות שמה שקורה ומה שנעשה היום הוא אשר יקבע את המצב בעתיד. היינו: חושבים שאחרי 15 במאי תהיה מתקפה חזיתית על הישוב, מכל הגבולות אשר ייעזבו על-ידי הבריטים. באפשרות הזאת טמונים סיכויים גדולים וגם סכנות חמורות. אולם המצב הנוכחי – שבו הגבולות פרוצים למעשה והמאפשר לערבים לרכז כוחות גדולים ולאמן אותם לקראת השעה המכרעת – נותן להם (לערבים) את כל היתרונות הטאקטיים והאסטרטגיים. זאת אומרת שאנו משאירים בידי האויב את היוזמה כולה ואת האפשרות לקבוע את הזמן ואת המקום המתאים לו להתמודדות המכרעת. 

"חוץ מהמצב המסוכן הזה לעתיד, קיימת סכנה מידית. פוליטית וצבאית. פוליטית: כי המצב הנוכחי נותן לאנגלים את האפשרות לטעון לפני העולם כולו שאין היהודים מסוגלים לא רק להגן על הגבולות המדיניים, אלא אף על מקומות-הישוב שלהם הנוכחיים. לאור מצב זה יכולה ועדת-הביצוע להכריז על אי-אפשרות להמשיך בפעולותיה ולהחזיר את המנדט שלה לאסיפה הכללית. (4) אפשרות הווטו במועצת הביטחון יכולה להביא לקיפאון גמור גם במוסד הזה. נוכח מצב זה יכולה אנגליה להכריז על סיום המנדט. ויחד עם זה להכריז על חובתה המוסרית לשמור על שקט בארץ. הטענה שמצב זה עלול לתת אפשרות להתערבות סובייטית אינה יכולה לספק אותנו בנקודה זו, היות שהתנהגות רוסיה תלויה בכל-מיני גורמים, שעליהם אין לנו כל שליטה, כמובן – מצב בינלאומי כללי, הכנות צבאיות, זיון, פצצה אטומית – זאת אומרת בנכונותה להתמודד עם מעצמות-המערב. מצד שני, עלול מצב זה להביא התמוטטות פנימית. זאת אומרת שהסוכנות היהודית תיכנע לגמרי, וכל פעולה שלה בכיוון הכניעה תחייב למעשה גם את המעמד, בייחוד לאחר שלא עשה כל פעולה כדי למנוע אסון זה. 

"מכל הנ"ל נובע שהיוזמה נמצאת בידי האנגלים, ויש להוציאה מידיהם. דבר זה אפשר להשיג רק במקרה שהיחסים בינינו לבינם יגיעו לנקודת-משבר, היינו על-ידי התנגשות בין הכוח היהודי לאנגלי. העובדה שהמעמד לא הגיב על הריסת בתים, ואפילו בית-כנסת, הכניסה אותנו למחנה הסוכנותי. אנו מכירים היטב את הטענה כי התנגשות עם האנגלים יכולה להביא להחרמת נשק עברי. דבר זה הוא נכון אם זה קורה פעם אחת, אך אם מצב זה יישנה, תצטרך גם ה"הגנה" עצמה להתגונן כדי למנוע את פירוק הנשק, ואז נגיע למשבר הרצוי הנ"ל. כדאי לציין, דרך אגב, שחוסר פעולות נגד האנגלים אינו מונע מהם להחרים נשק עברי כשהם יכולים, ויש להם די כוח להחרים את כל הנשק, אם יהיו מעוניינים בכך. 

"הארגומנט שהקהל לא יבין את זה, מאחר שהאנגלים עוזבים בין כה וכה את הארץ, אינו נכון, היות שהאנגלים בין כה וכה הפרו את התחייבותם: פינוי הנמל בראשון לפברואר. 

"הדברים הנ"ל נוגעים למצב הכללי, אך ישנה גם הבחינה היום-יומית, הדורשת מאתנו לעמוד בפרץ ולמנוע רצח יהודים. אי-אפשר להבין איך המעמד נשאר אדיש לכל מעשי-ההתקפה של הערבים נגד תל אביב. אנחנו, שהוכחנו כל-כך הרבה פעמים את כושר-הביצוע שלנו, אין בכוונתנו להחריב את מרכזי ההתקפה האלה, אבו-כביר, סלמה ועוד. 

"לנוכח המצב החמור הזה נשאלת השאלה: מהו המעמד? האם זה גוף בעל ערך-משנה, אשר היוזמה איננה בידו והוא רק עוזר לגוף אחר, יותר גדול, או שהוא עצמאי, אשר השפעתו מכריעה במצב המאורעות? 

"מסקנה אחת ויחידה יש להסיק מכל הנ"ל: על המעמד להתערב במלחמה בזמן, כדי למנוע כניעה יהודית. אין לומר כי כניעה כזאת תחייב רק את הסוכנות. זה רק להלכה. למעשה תחולנה כל האימפליקציות של כניעה זו גם עלינו. ואף תהיה לזה השפעה, אולי מכרעת, על מלחמתנו לעתיד. אין לחשוב שנוכל להתחיל שוב מלחמה בכובש. מלחמתנו תהיה לא רק קשה בשבילנו, היא עלולה להיות אף בלתי-אפשרית כלל. אם תיכנע הסוכנות הפעם, יהיה זה כבר באופן סופי ובהחלטה נחושה לגמור אחת ולתמיד את כל החשבונות הפנימיים. המוני-העם לא יעמדו עוד לצדנו, כפי שזה היה קודם, היות שהניסיון הקצר של מלחמת החודשים האחרונים 'יוכיח' להם, כביכול, שאין הכוח היהודי יכול לעמוד במלחמה. ברור שדבר זה אינו נכון, אולם לא תהיה כל אפשרות להוכיח זאת, ואיש אף לא יאמין כי לא היה כלל שימוש מלא בפוטנציאל-האונים הגדול אשר נשאר ברזרבה, בחכותו להזדמנות לפעול שלא תבוא אף פעם. 

"במלים אחרות, פעולת המעמד בתקופת-ביניים זאת תפקידה להוכיח את קיום 'שעת-האפס', היא התחלת הכיבוש העברי. מטרתה לתת למאורעות כיוון כזה אשר יאפשר את הגשמת תוכניותינו הצבאיות, אחרת קיימת סכנה רצינית ש'שעת-האפס' לא תבוא אף פעם, ושהאדמיניסטרציה הבריטית, או הכיבוש הצבאי בלבד, יימשכו בצורה זו או אחרת, עכשיו גם בתמיכה בינלאומית חזקה, ותוך השלמה גמורה מצד יתר חלקי העם העברי."

 

 

2. "מהי 'שעת האפס'?"

 

מנחם בגין ענה לרוסו ולגרשוני (ב-17 בפברואר): "רשאי איש מעמד, על אחת כמה וכמה ממלא-תפקיד, להביע דעה, גם אם היא מנוגדת למה שרגילים לכנות בפשטנות יתרה 'הדעה הרשמית', אך לא צריך לחבר מכתבים משותפים, גם אם דעת המחברים זהה, ואף אם מספרם אינו עולה על שניים. אני מייחס חשיבות רבה להערה זו. אין היא פורמלית, וודאי לא פורמליסטית. היא מקפלת בעיה ארגונית ממדרגה ראשונה. 

"באשר לעצם העניין, הרי חושבני כי הניתוח שנעשה במכתב המשותף אינו נכון כלל ועיקר. 'שעת-האפס' תבוא. רק צריך לברר מהי 'שעת-האפס'? דומה ובעניין זה ישנה אי-הבנה. ייתכן כי השם גרם לה. 

"שעת-האפס אינה קשורה בהתקפה הכללית מצד הערבים, אם כי להתקפה זו יש לצפות עם חיסול השלטון הבריטי האזרחי. שעת-האפס בשבילנו היא חיסול השלטון הבריטי. שלב זה הוא ודאי. עד כמה שישנם בכלל דברים ודאיים בעולם מטורף זה. לפנינו כמה חודשים. (5) במשך החודשים הללו עלול הכול להשתנות, גם בארץ וגם בזירה הבינלאומית, ומבחינה תיאורטית יש להביא בחשבון גם אפשרות שחיסול רשמי של המנדט לא יבוא בתאריך המוצהר, ויידחה לתאריך אחר, או יידחה בכלל. 

"אבל אם מקבלים הנחה זו – והיא באמת אינה אלא תיאורטית – אין הדבר צריך לשנות מן הקו היסודי שלנו. ההכנות המקיפות בייצור נשק ותחמושת, בהדרכה, בגיוס ובציוד, שאנו עושים בימים אלה, לא יהיו לריק. נפנה את הכוח שיצטבר – והוא יעלה בהרבה על הכוח העומד לרשותנו – נגד הבריטים. המלחמה הישנה תתחיל מחדש, ושוב אין להניח כי הבריטים יוכלו לדחות, מנקודת-מבט שלהם, לזמן רב את 'שעת-האפס' שלהם, שהיא, כאמור, 'שעת-האפס' שלנו. במלים אחרות: במקרה הגרוע ביותר – ואולי הוא יהיה לטובה – תעמוד בינינו שאלת זמן נוסף. הדברים במהותם לא ישתנו. 

"עתה עלי להסביר מדוע יש לראות את ה-15 במאי לשעת-אפס בשבילנו. הדבר הוא פשוט: נצא לכבוש. מה נכבוש? מוקדם לומר. מעבדים תוכניות. האם נכבוש? אסור לומר! ההצלחה איננה בכיס. נאמין. ונתכונן. וזוהי כל הבעיה. טעות יסודית היא לחשוב כי אפשר על-ידי השמדת בתים באבו-כביר לשתק את האש הניתכת מיפו. את האש אפשר לשתק רק על-ידי כיבוש יפו כולה והחזקתה. האם דבר זה אפשרי הוא כל עוד הבריטים שולטים באורח פורמלי בארץ? בשאלה צפונה התשובה. 

"באשר לתקופת-הביניים. יש להצטער על שבשבועות האחרונים עשינו פחות משרצינו לעשות. היו לכך סיבות אוביקטיביות. חבל. אבל אסור לאבד את ראיית הפרספקטיבה ולהיתפס לשאלות מוזרות על תפקידו של המעמד. תפקידו של המעמד אינו נמדד על-ידי פעולה זו או אחרת, או על-ידי שורת פעולות זו או אחרת. מהו תפקידו של המעמד בימים עברו, בימים אלה ובימים הבאים, לא צריך להסביר למי שראייתו לא לקתה על-ידי אימפרסיוניזם. זכור תמיד: המלה האחרונה עוד לא נאמרה בארץ זו. אינני יכול להתחייב שאנחנו נאמר אותה, אבל לכך אנו שואפים, ולא רק בלב. 

"באשר לבריטים. טעות היא לחשוב שמכות אלה או אחרות נגדם מסוגלות לשנות משהו בחזית או"ם, ההתפתחות בזירה זו היא לרעת תוכנית החלוקה, באשר הוועדה מתנה את ביצועה בתנאי שאינו ניתן או כמעט אינו ניתן לביצוע. כוונתי לכוח בינלאומי. פעולות נגד הבריטים לא ישנו כאן דבר. המלחמה בארץ היא עובדה. בשבילנו עובדה לא מפתיעה. נדמה שיחידים היינו שהזהרנו בפניה, השכם והערב, גם כשאחרים, ואפילו ראשי הפלג (6) היו משוכנעים כי פרט ל'אינצידנטים קלים' יעבור הכול בשלום, ומלחמה זו אין כל אפשרות להפסיקה כל עוד הבריטים מקיימים את שלטונם, וייתכן כי גם זמן רב אחרי חיסול שלטונם לא תשקוט הארץ ממלחמה קטנה מתמדת, אף אם ההתקפה הגדולה תוכרע לטובתנו. מלחמה זו, שרק הכיבוש יכול להקהות את חודה, משנה כמובן את המצב באופן יסודי. תוכנית או"ם בעצם כבר נפלה: כלומר. חמישים אחוז או שבעים וחמישה אחוז ממנה, אם נביא בחשבון את האיחוד הכלכלי, היו לתיאוריה. אין 'מדינה ערבית' בחלק השני של הארץ, אין 'מיליציה ערבית' בחלק השני של הארץ, אין 'מיליציה ערבית' השומרת על החוק ועל הסדר שם ואין 'איחוד כלכלי'. 

"נשארת המחצית השנייה. הוועדה טוענת – ומבחינתה שלא בצדק – כי אין היא רוצה להיות נתונה לחסותו של 'אחד הצדדים'. קרי של היהודים, באשר אז מתפרש תפקידה לא כתפקיד להגשים את החלטת או"ם בשלמותה, אלא כתפקיד מלחמה נגד הערבים. 

"היוצא מדברינו הוא שהחלטת או"ם בשלמותה מתחילה להתגלות למה שהיא הייתה מלכתחילה: לפיסת-נייר. ייתכן שהיא תיקרע. אינני חושב שעם ישראל צריך לשבת 'שבעה' אחריה. בין כה וכה יוכרע הכול בשדה-הקרב, בנשק, בדם. המסקנה ברורה: מכות נגד הבריטים בשלב הנוכחי, הנני חוזר, אינן יכולות לשנות דבר בהתפתחות המתוארת לעיל. עלינו להבין את האמת הפשוטה הזאת ולא לבנות לעצמנו, מתוך שגרה מסוימת, תיאוריות שאין להן כל יסוד במציאות, ואל נא תגידו כי לפני חודשים מספר, בטרם הייתה המלחמה, פרסמנו דברים אחרים. אכן, פרסמנו; אבל מן הניסיון יש ללמוד או לא? וכי אנשי הדוגמה אנחנו? וכי לא נעז, אם יש צורך בכך, להעביר רביזיה בתוכניותינו המעשיות? 

"כל מה שאמרתי לעיל אינו מחייב להסיק מסקנה שלא נכה בבריטים, שלא נגיב על מעשי-התועבה שלהם. חושבני שנכה בהם, ואולי בקרוב. אבל גם כאשר נוריד עליהם מכות, לא נבוא לטעון, לא בפני עצמנו ולא בפני הקהל, כי הן מסוגלות לשנות את קביעת העניינים בלייק-סאקסס." 

תשובת בגין לא הניחה את דעתם של רוסו וגרשוני. רוסו השיב לו: "חברי ה"הגנה" לחמו כל הזמן, ליוו שיירות, עמדו בנקודות המרוחקות והקריבו קורבנות רבים. בשם פעולות אלה ובשם קורבנות אלה הם יבואו ויטענו כי נעשה כל אשר היה אפשרי, ואין האשם בהם אם לא הצליחו. והקהל יאמין להם, היות שבמשך כל תקופת המלחמה לא התערב כוח אחר באופן פעיל במערכה, לא המעמד ולא 'הפלג'. דבר דומה לכך, בזעיר-אנפין, רואים אנו בירושלים: ה"הגנה" הייתה בלתי-מוכשרת להחזיק מעמד. הפלג ניסה ואף הצליח לבצע פעולות מסוימות, אך ללא המשך, ואלו המעמד כמעט נשאר בצד." 

ההתמקדות בהכנות לשעת-האפס, טען רוסו, "לא תאפשר לנו למלא את תפקידנו. בייחוד לאחר שהחוגים הסוכנותיים מקימים צבא ואפראט אדמיניסטרטיבי לפי רוחם, בלי השתתפותנו. ראשית כול, כפי שאמרנו לעיל, יכולה שעת-האפס שלא להיות אף פעם. ואף אם נניח לרגע שהיא תגיע, לא יהיה בכוחנו לשנות מצב אשר יתקלקל בינתיים מחוסר כל פעולה ברגע המתאים. המעמד, אשר היה חלוץ המלחמה נגד הכובש בתקופה הראשונה, חייב לקחת את היוזמה שוב בידינו, בכל השטחים." (7) 

רוסו וגרשוני לא היו המפקדים הבלתי-מרוצים היחידים שפנו אל בגין. רבים ממפקדי אצ"ל ביקשו ממנו – במישרין, באמצעות בכירים מהם ובכתב – לפעול. מכתבו של בגין מוכיח שאצ"ל הגיע בתקופה ההיא לסוף דרכו, ושלפחות מפקדו כבר הבין אז שהתקפות נגד הבריטים לא יצילו אותו. נראה שזאת הייתה סיבת הסכמתו של אצ"ל (במארס) לקבל את מרות ה"הגנה" (בלי להצטרף אליה), גם בחזית נגד הערבים וגם בחזית נגד הבריטים.


 

 

 

3.במבט לאחור

 

מנחם בגין היה אידיאליסט-אוטופיסט לאומי. הוא לא הכין לעומקה, ולכן גם לא אימץ את תורת מורהו ז'בוטינסקי, שכדי להשיג ריבונות טריטוריאלית, יש לפתח תרבות ביטחון צבאית גבוהה בקרב כל העם, ולא להסתפק באמונה, בתפילות, בקיום מצוות ובעזרת שמיים. לשם כך יש להוביל מהפכה עברית שתחזיר את אנשי הגלות וצאצאיהם לתרבות שרווחה באלפיים השנים שבין אברהם אבינו ליוחנן בן-זכאי, עם כל ההתאמות לתקופתנו. עד אחרית ימיו, וגם כשהיה ראש ממשלה, בגין לא התעמק בשאלה הצבאית, וממילא לא הבין אותה, כפי שהוכיח תפקודו במלחמת לבנון הראשונה – מלחמתו של בגין. הוא שם מבטחו, עד כדי הערצה, בגנרלים שינהלו את המערכות באופן מיטבי. 

התוצאה: לקראת מלחמת העצמאות והקמתה של מדינת ישראל, אצ"ל נותר ארגון טרור בעל זכויות רבות בהחלטתם של הבריטים להתפנות מארץ-ישראל, אך ללא יכולת לנהל, או אף להשתלב במלחמה רחבת היקף, כפי שעשתה ה"הגנה", עם כל חסרונותיה בתחום זה. חוסר הבנה זה של בגין בא לידי ביטוי אחרי שנבחר לראשות ממשלה ב-1977, במידה רבה כתוצאה ממחדלי מלחמת יום הכיפורים. אז, כראש ממשלה, הייתה לו היכולת לממש את תורת ז'בוטינסקי ולהפוך את צה"ל המיליציוני, שתפקד במלחמה באופן גרוע, לצבא באיכות גבוהה. אבל כמו שרי הביטחון שלו, עזר ויצמןואריק שרון, וכרמטכ"לים שלו, מוטה גור ורפאל איתן, הוא האמין שמחדלי צה"ל במלחמת יום הכיפורים היו בעיקר מודיעיניים, ושהאחראים להם היו ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין, וראש אמ"ן אלי זעירא. לעומת זאת בהנהגתו שלו, עם אריק ורפול יתפקד צה"ל באופן מיטבי. מלחמת לבנון הראשונה הוכיחה קבל עם, שלקחי מלחמת יום הכיפורים לא נלמדו, המחדלים חזרו על עצמם, והתוצאות האסטרטגיות היו אף גרועות יותר: הוקם ארגון החיזבאללה, המאיים בעת כתיבת שורות אלה עם טילי קרקע-קרקע מדויקים והרסניים, על כל אתר חיוני וכל נקודה במדינת ישראל; נהרגו ונפצעו בלבנון מאז ועד היום (2016). חיילי צה"ל ובן בריתו מצד"ל (צבא דרום לבנון) אותו סדר גודל של נפגעים כמו ממלחמת יום הכיפורים בהבדל אחד שתנועת "ארבע אימהות" (8) סימלה אותו: ירד מאוד אמון הציבור הישראלי בצה"ל ובמערכת הביטחון 

בגין גם לא הבין את משנתו הפוליטית של יריבו, בן-גוריון, וחבריו הסוציאליסטים, שכדי להיבחר ולשלוט בחברה ובמדינה דמוקרטית יש ליצור בסיסי כוח, אידיאולוגיים, חברתיים, כלכליים ופוליטיים. בן-גוריון וחבריו הקימו לצורך זה את מפלגת אחדות העבודה ההיסטורית, את ההסתדרות הכללית, שלא רק יצגה עובדים, אלא גם פעלה בכל תחומי החיים, ואת מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל). הם הקדישו תשומת לב רבה להקמת קיבוצים ומושבים, לפיתוח תעשיה, בניין, מסחר, בנקאות ומערכות חינוך ובריאות, וטיפחו אינטלקטואלים ואנשי אמנות, מכל התחומים, ששמרו ושומרים להם אמונים, גם כשהשלטון במדינה עבר לבגין ולחבריו. 

בגין האמין כי היהודים, שלא עברו מהפכה עברית, יבינו את צדקת דרכו, יבחרו בו לעמוד בראשם, ויתגייסו כאיש אחד לבצע משימות לאומיות. הוא היה מנהיג אידיאלי לאצ"ל, ובכך זכה לשם עולם, כמי שתרם תרומה גדולה מאוד להקמתה של מדינת ישראל. אך חסרונותיו מנעו ממנו להיעשות למנהיג לאומי ומדיני של הישראלים במלחמת העצמאות של מדינת ישראל, ואף כשהיה ראש ממשלה. סופו הטרגי שופך אור על כל דרכו.

 

 

 

 

 

 

 

_____________ 

בשבוע הבא תתחיל סדרה בת שני פרקים על לח"י בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות.

 

 

 

הערות

 

1. הראיון הנ"ל עם דויד רקנטי. 
2. י. אופיר, על החומות, שם. עמ' 33-32. 
3. סדרת הראיונות הנ"ל עם אליהו ארבל. 
4. של עצרת או"ם. 
5. במשא-ומתן עם נציגי הסוכנות הביעו בגין וחבריו אי-אמון בכוונות הבריטים לפנות את ארץ-ישראל. ודרשו להניח להם להמשיך בהתקפות נגד הבריטים. בניגוד לאסטרטגיה של הפיקוד-העליון. 
6. לח"י 
7. את המכתבים מסר אהרון רוסו למחבר. 
8. ארבע אימהות היא תנועת מחאה אשר הוקמה בשנת 1997 בעקבות אסון המסוקים, על-ידי ארבע נשים תושבות צפון ישראל ואימהות לחיילים ששירתו בלבנון, במטרה להביא ליציאת צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון. במערכת הבחירות הכלליות של 1999 הבין מנהיג מפלגת העבודה, הרמטכ"ל לשעבר, אהוד ברק, שהארגון קובע את האג'נדה (סדר יום) של רוב הישראלים, הבטיח לנטוש את לבנון, וזכה בבחירות.

 

 

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"