العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

האם מנהיג לח"י היה סוכן סובייטי?

 

 

1. החלוקה - "גזל כלפי העם העברי"

 

   

עוד פחות מחברי מפקדת אצ"ל היו אנשי מרכז לח"י (1) מסוגלים להאמין שבריטניה תוותר על שלטונה בארץ-ישראל בלי מלחמת דמים ובלי תככים שתכליתם להשאיר נוכחות צבאית בארץ. לח"י התפלג מאצ"ל בימי מלחמת העולם, כשאצ"ל סטה מעקרון רציפות המאבק נגד הבריטים ושלח את חבריו להתגייס לצבא הבריטי. בימי לח"י הראשונים ניסו מייסדיו להתקשר עם שלטונות גרמניה ואיטליה (2). רצח מפקד לח"י אברהם שטרן ("יאיר") בידי אנשי משטרה בריטים היה המאורע הטראומטי שסביבו נרקם מיתוס-היסוד של ארגון זה - הבריטים הם לא רק שלטון זר, אלא אויב. מרכיב אחר של המיתוס היה היחס השלילי אליו מצד רוב הישוב, לרבות מצד אצ"ל, ורדיפת חבריו, ואף הסגרתם לבריטים. המיתוס של לח"י, שסיפק לחבריו הצדקה לשיטת הטרור האישי, הפריע להם לראות דברים כהווייתם ב-1947 כשהבריטים התכוונו באמת ובתמים לסיים את שלטון המנדט שקיבלו על ארץ ישראל ולהתפנות ממנה. עוד שני מרכיבים אפשר לאבחן בהשקפת-העולם של ראשי-לח"י: חזון אחרית-הימים של מלכות-ישראל על שתי גדות הירדן, ואהדה לברית-המועצות. 

את המרכיב-האידיאולוגי ייצג מי שהיה חבר המרכז, ד"ר ישראל שייב (אלדד), האידיאולוג והפובליציסט הראשי בביטאון לח"י "המעש". למחרת 29 בנובמבר כתב אלדד בגילוי-דעת: "חלוקתה של ארץ-ישראל על-ידי החלטת או"ם - נוסף על החלוקה הראשונה על-ידי בריטניה בשנת תרפ"ב (1922) - הן פשע כלפי האמת הגאוגרפית והכלכלית של הארץ וגזל כלפי העם העברי" (3). את האהדה ל"עולם המחר" ייצג נתן פרידמן-ילין (ילין-מור), שראה בברית-המועצות בעלת-ברית במאבק נגד בריטניה. הרי קטע מחוברת שפרסם לח"י, "תשובה לאסתר וילנסקה' (4) (וילנסקה כתבה מאמר בגנות לח"י בעיתון הקומוניסטי "קול העם"), באלול תש"ז (אוגוסט - ספטמבר 1947): "האינטרסים שלנו הם נגד מלחמה בעולם. ועל-כן ברית-המועצות היא בעלת-ברית לנו. היכן ברית-המועצות פוגשת בנו? בצורך להוציא את המזרח-התיכון כולו, או את חלקו, מידי האימפריאליזם ומשרתיו הפיאודליים. ברית-המועצות מעוניינת באוכלוסייה חופשית בארץ מפותחת פיתוח תעשייתי, בעלת מעמד פועלים חופשי, שלא ייתן להפוך את הארץ לבסיס אימפריאליסטי אנטי-סובייטי. מכל הגורמים במזרח-התיכון, העם העברי הוא הגורם החזק והבטוח ביותר לערבות כזאת. העם העברי המרוכז בארץ-ישראל הוא בעל-ברית אוביקטיבי הכרחי לרוסיה הסובייטית, לשלומה וביטחונה מצד דרום. זה כוח חזק נגד כל הקוויזלינגים הערבים. רוסיה הסובייטית מעוניינת בשלום בעולם ובחופש עמים. היא בעלת-ברית אוביקטיבית לעם העברי" (5). ראשי לח"י סברו שערביי המזרח-התיכון הם בעלי-הברית הפוטנציאליים שלהם במאבק האנטי-אימפריאליסטי. ואף ששליטי מדינות ערב עדיין אינם מבינים את זהות-האינטרסים, הם עוד יבינו. "אין אנו מכירים באיזה עם ערבי-פלשתיני. ישנו עם ערבי אחד גדול, הנמצא בתהליך התעוררות והכרה עצמית. ערביי ארץ-ישראל הם חלק מאותה אומה, ממש כמו שההונגרים יושבי רומניה הם חלק מהעם ההונגרי ולא עם נפרד... אנחנו מכירים בערבים יושבי הארץ הזאת, שהם חלק מהעם הערבי הגדול, השוכן במזרח-התיכון, בסעודיה, עירק וסוריה.... (6) אמנם, בינינו ובין ההנהגה הערבית, החולשת עדיין על דעת הציבור הערבי ברובו המכריע, קיים ריב. הריב הוא על זכות הריבונות המדינית על הארץ... ערביי הארץ יריב הם לנו, לפי שעה. אולם הבריטים בארץ אויב הם לכולנו. עם ערביי הארץ חייבים אנו וזכאים שנגיע לידי הסכם, לידי דיון מדיני. עם הבריטים בארץ כל הסכם, כל דין-ודברים, כל משא-ומתן, כל מגע, חוץ למגע-נשק, הם פסולים. עמדתנו זו היא בניגוד גמור לעמדתה של ה'הגנה', הרואה באנגליה יריב ובערבים אויב... סתם ערבי הוא תושב הארץ הזאת ואסור לפגוע בו. אין מלחמה עמו. סתם בריטי הוא נציג האויב. הוא עצמו אויב, זר פה. אין הוא חף מפשע. עצם שבתו כאן היא פשע בינלאומי, פשע מדיני, פשע מוסרי, נוסף על הרשימה הארוכה של הפשעים המעשיים המבוצעים על-ידו יום-יום, לילה לילה. הוא אויב, דינו מוות. זה ההבדל, ואלה המסקנות" (7). 

באוקטובר 1947, חודש לפני פרוץ מלחמת העצמאות, כתב ישראל אלדד בעלון "המעש" שיש להציל את ארץ-ישראל מ"גורלה של הודו", כלומר ממלחמה בין היהודים ובין הערבים: "ישנה כמות דם שכדאי לשפכה כדי למנוע שפיכת כמות דם גדולה ממנה, איומה ממנה. הברירה היא: שפיכת דם בריטים היום, או שפיכת דמי יהודים וערבים מחר" (8). 

אף-על-פי-כן סיפר ישראל אלדד לימים שאחרי הרצח בגן-הוואי, באוגוסט 1947, דרש מהמזכירות המורחבת של לח"י להפנות כלפי החזית הערבית את מחלקת-הידיעות ואת מחלקת-הפעולות של הארגון. אך ילין-מור התנגד ואמר: "לא תהיה חזית ערבית". אחרי שנים היכה אלדד על חטא: "האידיאה של ניטרליזציה של המזרח-התיכון הפריעה לראיה הריאליסטית של חברי ארגוננו. היא סימאה את עיניו של פרידמן. כל הכנות לחזית הערבית לא נעשו" (9). 

בספר זיכרונותיו כתב ילין-מור: "על סמך המאורעות שהתרחשו אחרי-כן אפשר לטעון שההנהגה הרשמית ראתה את המציאות בעיניים ריאליסטיות, ואילו ראיית לח"י הייתה אידיאליסטית ומוטעית. אין ראיה להוכחת אמתותו של טיעון זה. תורת ההנהגה הרשמית התגשמה באשר הקו המדיני שלה ומעשיה בהתאם לקו זה הוליכו להתגשמות זאת. הקו האחר, כפי שהציע לח"י. לא נוסה מעולם" (10). 

בפרספקטיבה של 68 שנים, נתן ילין מור תפקד בסגנון של סוכן השפעה סובייטי, עמדותיו והתנהגותו היו כמעט זהות לעמדותיו ולהתנהגותו של הסוכן הסובייטי, משה סנה. על ילין מור לא נחשפו מסמכים בכיוון זה, לא בארכיונים של ברית המועצות אחרי נפילתה, ולא בש"י. גם אנשי ש"י לא העידו על חשדות כלפיו, כפי שהעידו על חשדות כלפי סנה. אבל לא רק עמדותיו, אלא גם האופן שבו אפשרו לו הסובייטים להגיע ארצה מחזק את ההשערות האלה כלפיו. למען הגלוי הנאות, הייתי בידידות עם ילין מור, ופרסמתי בשנות השישים רשימות בשם העט "אורי סער" בדו שבועון אתגר שהוא ערך. הייתי גם בקשר עם משה סנה, ועם שניהם שוחחתי ארוכות. לאור פעילותם האינטנסיבית לסילוקה של בריטניה לא רק מארץ ישראל אלא גם מן המזרח התיכון, ולאור רצונם שישראל תשתייך לגוש הסובייטי ולא לגוש האמריקני, בתחילת המלחמה הקרה, אין לבטל את האפשרות שאחד ממנהיגי לח"י שירת אינטרסים סובייטים. הטענה בספרו שלחלופה שהציע היה סיכוי, מופרכת מכול וכול, אם לא צינית, כי לא רק שרוב ערביי ישראל היו דוחים אותה, אלא כך גם רוב היהודים. וללא שני ציבורים אלה מדובר בספקולציות חסרות בסיס והזויות (11).

 

 

2. מבוכה בשורות

 

כשפרצה המלחמה, וערביי ארץ-ישראל - בעזרת מדינות ערב - איימו על קיומם הפיסי של יהודי ארץ-ישראל ועל הסיכוי להקים את המדינה היהודית, היה אפשר לחשוב כי עתה יצטרף לח"י ל"הגנה", או לפחות יקבל את מרותה המבצעית. זה לא קרה. 

בכרוז שפרסמה ה"הגנה" אחרי החלטת 29 בנובמבר, נקראו אצ"ל ולח"י "להתפרק ולהתגייס לשירות העם," ומרכז לח"י השיב בכרוז כנגד כרוז: "לפי שעה שליט כאן הבריטי, והוא מסית, והוא 

רוצח, והוא רודף. והרי לא יעלה במוחה של ה'הגנה' להגן ולהגיב גם על מעשי רצח בריטיים. כל זמן ששלטון זר פה, לא נתפרק, כל זמן שאין דמוקרטיה פה, אנו במחתרת, ואנו מגויסים כאשר היינו עד כה, בגופנו ובחיינו, לשירות העם, ואך ורק לשירות העם, כאשר היינו עד כה. תיהפך ה'הגנה' לצבא עברי, תתגייס ה'הגנה' לשירות העם, ולא להצלת בריטים, ולא למלחמה בפורשים, וידענו כי צבא עברי הוא זה, ותחוסל הפרישה הצבאית" (12). 

הדיונים הפנימיים בלח"י היו פחות נחרצים. והוויכוחים היו רבים. ילין-מור דרש שהלוחמים יצטרפו ל"הגנה" בלי תנאי. הרי עדותו: "ראיתי את הדרך הטובה ביותר בחיזוק ה"הגנה", על-ידי הזרמת חלק מאנשינו אליה על נשקם. יותר מן הנשק חשובות היו בעיני רוח-הקרב וההחלטיות שלוחמינו היו מסוגלים להפיח בשורות." ילין-מור גם טען, לדבריו, כי לח"י לא יוכל להילחם נגד הערבים, ולכן מוטב להקים חזית אחידה לתכלית זאת (13). "הנני להודיעכם כי לחברינו ניתנה הוראה להיענות לקריאת הגיוס של בני הגילים שבע-עשרה - עשרים וחמש," כתב ילין-מור אל "המרכז למפקד לשירות העם" ב-2 בדצמבר 1947. חברינו ימלאו חובה זו כאשר ימלא כל צעיר עברי בארץ, אולם ישנם בין חברינו בגיל זה כאלה שלא יוכלו להופיע למפקד, כיוון שהם נתונים עדיין בתנאי המחתרת, ויציאתם ממנה עלולה לסכן את ביטחונם. כן יהיו אחדים אשר הוצאתם תקשה עלינו את העבודה בתקופה זו. אנו מבקשים אתכם, בהתחשב עם התנאים המיוחדים, להחליט על אפשרות שחרורם של צעירים אלה, בתורת " (14). "המרכז למפקד לשירות העם" היה בחסות ה"הגנה" והמוסדות הלאומיים. 

ישראל אלדד סיפר שילין-מור הורה לפתע לפרק את החטיבה הלוחמת של לח"י בכל הארץ ולהשאיר אותה רק בירושלים. "הוראה זו מטילה מבוכה נוספת בשורות. כאישון-לילה קוראים לי מביתי אנשים שבאו מסניפים ושואלים לפשר הדבר, ודמעות בעיניהם. האם גמרנו? ואני אינני יודע דבר. אומנם דובר משהו על קימוץ בתקציבים, אך המלה פירוק לא עלתה אף-פעם במחשבה" (15). מפקד "החטיבה הלוחמת" החדש-ישן, יהושע זטלר, פרש מלח"י בטריקת-דלת, בגלל מגמות הפירוק, ומינה את עצמו למפקד חברי לח"י בסניף ירושלים, וכך היה סניף זה כמעט לא תלוי במרכז שלו בתל אביב, והיה פעיל מאוד בתחילת מלחמת העצמאות. (16). 

את הרצון להמשיך בקיומו של לח"י ייחס ילין-מור "לגורמים נפשיים יותר מאשר לבחינה מפוכחת של המצב: הרצון להיות עם הלוחמים דווקא במצב של אי-בהירות; שלא להיפרד; להיצמד זה לזה: לחלוק את הבאות יחד, לטוב ולרע". לדבריו ויתר על דרישתו מפני שהבין כי "בפיקוד ה'הגנה' ייבלעו אנשינו ולא יהוו תוספת-כוח רצינית, אם לא יינתן להם להבליט את סגולותיהם האישיות האופייניות. הגעתי למסקנה כי בשלב זה, בעמדנו גם מול חזית ערבית, נוכל לתרום את חלקנו ביתר יעילות בדרכינו ובשיטותינו המיוחדות. הייתה לי גם תקווה שבפעולות נפרדות נדע לבטא את הסייג בין גישתנו לבעיה הערבית, לבין גישת ה'הגנה', הכפופה למוסדות." אבל בשבועות הראשונים של המלחמה היה ילין-מור, לדבריו, משוכנע שה"הגנה" אינה מוכנה לנהל את המלחמה נגד הערבים ושהבריטים מתכוונים לחבל בביצוע החלטת או"ם, והגיע גם הוא למסקנה שעדיין לא הגיע הזמן לפרק את לח"י. 

ראשי לח"י נפגשו לשיחות-גישוש עם אחדים מראשי המוסדות הנבחרים של הישוב, לרבות גולדה מאיר ודוד רמז, והציעו "קו אחד וחזית אחת נגד הבריטים והלגיון הערבי. אם אין ה'הגנה' מוכנה לפעול נגד הבריטים, מוכנים אנו להסדר בחזית הערבית, בתנאי שידינו תהיינה חופשיות לפעול בחזית הבריטית." ה"הגנה" דחתה את ההצעה, ולח"י ראה את עצמו חופשי לפעול בשתי החזיתות (17). 

נראה שילין-מור הגזים בהערכת השפעתם של שיקוליו על אי-הצטרפות לח"י ל"הגנה" בתחילת המלחמה. השנאה הייתה חזקה מאוד, ואנשי לח"י מן השורה לא היו מסוגלים לקבל את מרות ה"הגנה" ולהיקרא בשמה. רק אחרי חודשים אחדים של עמידה מן הצד ושל תסכול, רק אחרי שראו כי ה"הגנה" אומנם לוחמת בחזית נגד הערבים, וכי הבריטים אומנם מפנים את ארץ-ישראל, הבינו אנשי לח"י שההיסטוריה חלפה על פניהם ושהם נשארו בשולי הדרך. 

"למרות הידיעות על פירוק לח"י הם ממשיכים במרץ בגיוס אנשים חדשים. הנימוק: יש להעביר ל'הגנה' כוח גדול ככל האפשר. נודע שכל יחידות הלח"י שפורקו נקראו מחדש לפעולה", הודיע ראש הש"י דוד שאלתיאל למפקדי ה"הגנה" הבכירים ב-11 בדצמבר 18 1947 מנהיגי הישוב לא סייעו לְיֶלין-מור לצרף את אנשיו ל'הגנה'. ב-17 בדצמבר כתב בן-גוריון לעוזרו, לוי אשכול, בתגובה על בקשתו של ילין-מור להיפגש עם נציג המוסדות ולדון עמו על גיוס אנשי לח"י, שהמרכז למפקד לשירות העם אינו יכול להכיר בלח"י "אשר התנועה הציונית החליטה שיש סכנה בעצם קיומו, לכן אין לסדר אתו כל פגישות. כל צעיר שיש לו סיבה מספקת להשתחרר מהגיוס צריך להגיש למרכז את נימוקיו. אם משום-מה (מחלה וכדומה) אינו יכול להופיע בעצמו, הוא יכול לשלוח מישהו אחר מקרוביו וידידיו, אולם בשום אופן אין ארגון הלח"י יכול להיות בא-כוח. והוא הדין בנוגע לאצ"ל" (19).


 

 

 

3. מפלגת הטרוריסטים

 

לין-מור העריך מחדש את כוונתו לפרק את לח"י כארגון צבאי, לא רק בגלל התנגדותם של חבריו, ולא רק בגלל עוינותו ואי-גמישותו של בן-גוריון. אלא גם משיקול נוסף: הוא רצה להקים מפלגה פוליטית, בראשות שלושה אנשים: משה סנה, מנחם בגין והוא עצמו. "אילו קם גוף פוליטי ובראשו הבולטים בראשי שלושת הארגונים הצבאיים," אמר ילין-מור למשה סנה, "קרוב לוודאי שהיה זוכה בתמיכה המונית בציבור ומגיע אל אסיפת-הנבחרים הראשונה בכוח ניכר" (20) 

נראה שרעיון זה לא היה זר לסנה: גם הוא הגה אותו בסוף שנת 1946, בימי הקונגרס הציוני הכ"ב בבאזל. על כל פנים ילין-מור סיפר שסנה הוקסם מהצעתו וענה לו כי אומנם "ארגוני המחתרת מסוגלים לגבות הרבה מן האשראי השמור להם בציבור", אך "התבססות על מאורעות העבר עלולה להוליך אותו (את הגוף הפוליטי החדש) למאבקים מדיניים צמודים לעבר, ולא לבעיות העתיד, בייחוד אם נביא בחשבון את ההרכב האנושי של ההנהגה המשוערת. אין ספק ששנינו מסוגלים למצוא שפה משותפת. ואם יתגלו חילוקי-השקפות בינינו ניישב אותם בדיון ובשכנוע הדדי. אך מה על האדם השלישי, מפקד אצ"ל, מנחם בגין? הן שנינו מכירים אותו. הרי היית אתו בתנועה אחת. היש אפשרות בכלל לשכנע אותו? הן מאמין הוא כי דעותיו צודקות תמיד, והזולת חייב לקבלן. דעותיו בתחום החברתי ידועות. אין הן רחוקות מן הרביזיוניזם האורתודוקסי. שנותיו בארץ לא לימדו אותו הרבה מן המציאות הארץ-ישראלית. גם אין סיכוי רב שילמד אותה עד הסקת המסקנות המדיניות-חברתיות (הנכונות) בשנים הבאות. במוקדם או במאוחר נגיע לוויכוח מר עמו. אנו נרצה לשמור את הגוף מהידרדרות לפילסודסקיזם (21) ארץ-ישראלי. תחילה נצליח לשמור את הוויכוח בפנים, לבל יצא החוצה. אבל הוא יפרוץ בהכרח מן המסגרת ונעמוד בפני פילוג. כיוון שאנשי אצ"ל חונכו ברוח מנהיגותית, יש לשער שכמעט כולם, מאלה שיהיו חברים בגוף החדש, ינהרו אחרי בגין, גם אם לא יסכימו לדעותיו. אנו נפנה לדרכנו עם חלק מן האנשים. בסופו של תהליך אעמוד במצב שאני עומד בו היום. למה לי כל זה? מדוע לא אחפש כבר היום את בעלי-הברית שיהיה עלי להגיע אליהם לאחר זמן? מדוע לא אתן ידי למפלגה רבת-סיכויים יותר כבר עכשיו "? (22)

דובר ה"הגנה" דיווח לשליחי הארגון בחו"ל, באיגרת מ-7 בינואר 1948 על ההתפתחויות בתוך לח"י. "הם מתכוננים לייסד מפלגה פוליטית במדינה העברית. הפרוגרמה שלהם היא אנטי-אימפריאליסטית. אולם הם לא הראו נכונות להתפרק כגוף מזויין לאלתר. מאידך (גיסא) יש לציין שהם הרשו לחבריהם להתייצב בלשכות הגיוס היישוביות, מה שאין כן אצ"ל. תעמולתם של (אנשי) לח"י נגד ההנהגה הציונית, גם היא אינה יודעת רסן, אבל הם מגלים יתר כבוד להגנה העברית ומשתדלים לא להתגרות בה... לח"י הצליחו להציל שוב את הפרסטיז'ה שלהם (שהייתה קרובה להתמוטטות אחרי רצח חיילים בריטים בימים אלה) על-ידי פגיעה מוצלחת ורבת רושם במרכז יפו,23 אולם הבעיה אינה בתוצאות פעולה זו או אחרת, כי אם בעצם קיום הפרישה הרת האסון."24 על הקשחה ביחס של לח"י ל"הגנה" מעיד דוח שהגיש הש"י למפקדי הארגון ב-15 בפברואר: "הקונספירציה (בלח"י) הוגברה. אנשי לח"י חייבי גיוס קיבלו הוראה להשתמט.'"25 ואחרי שלושה ימים: "החלו לחלק בין חבריהם חייבי הגיוס תעודות מילוי-חובה מזויפות. " (26) 

ב-21 במארס דיווח אליעזר לבנה לבן-גוריון על פגישתו עם ילין-מור ואלדד, ועל משא-ומתן שהתנהל בין סנה ובין ראשי לח"י. לבנה תיאר את אנשי-שיחו: אלדד "מעורה בספרות העברית" וילין-מור "בולשביק, הרואה בהתגוששות על שלטון חזות הכול." הוא סיפר כי "לאנשי לח"י, לדבריהם, יש קשרים רציניים עם רוסיה." (27) 

מידע זה מחזק את ההשערה הנ"ל על היות ילין-מור סוכן סובייטי.

 

 

 

 

 

 

 

____________ 

בשבוע הבא: פרק סיום של תת-הסדרה על אצ"ל בפרוץ מלחמת העצמאות, שיעסוק, בין היתר, במגעים ובשיתוף הפעולה בין ההגנה לאצ"ל בירושלים; בתסכול חברי אצ"ל, מחוץ לירושלים, בגלל מחוסר מעש, לדעתם, של הארגון; במכתבים של בכירים מאצ"ל למפקד הארגון שבהם הם מערערים על תפיסותיו המדיניות והביטחונית. ערעור זה על תובנותיו המדינית והביטחונית של בגין בפרוץ מלחמת העצמאות היה המשך הפילוג באצ"ל והקמתו של ארגון לח"י בפרוץ מלחמת העולם השנייה, והיה גם הכתובת על הקיר למשברים ולפילוגים רבים בקרב חברי אצ"ל לשעבר והמפלגה הרוויזיוניסטית אחרי מלחמת העצמאות.

 

 

 

הערות

 

1. שלושה היו ראשי לח"י בשנת 1947: יצחק יזרניצקי-שמיר, לימים ראש הממשלה; ד"ר ישראל שייב-אלדד – סופר, מורה, פובליציסט ומתרגם. ונתן פרידמן-ילין-מור – עיתונאי, ערך את שבועון "אתגר", וחבר כנסת. 

2. סת"ה ג1/, עמ' 496-499. 

3. לוחמי חרות ישראל, כתבים, ב', הוועד להוצאת כתבי לח"י. 0196, עמ' 182-282; המעש. גילוי-דעת, י"ז כסלו תש"ח. 

4. אסתר וילנסקה הייתה מראשי המפלגה הקומוניסטית הארץ-ישראלית. 

5. שם, שם, עמ' 714. 

6. שם, שם, עמ' 708-709. 

7. שם, שם, עמ' 697-698; "בין האויב ליריב", אלול תש"ז (אוגוסט-ספטמבר 1947). 

8. שם, שם, עמ' 729-730. 

9. ישראל אלדד, מעשר ראשון, הדר, 1975, עמ' שכ"א-שכ"ב. 

10. נתן ילין-מור, לוחמי חרות ישראל, שם, עמ' 427. 

11. בבלוג של הסופר והפובליציסט זאב גלילי "היגיון בשיגעון מ-16 במאי 0132 התפרסם מאמר של בני גבירצמן, "איך כמעט הוקמה המדינה בשנת 1940". במאמרו התייחס גבירמן בין היתר לרצח הקונסול הפולני בירושלים ויסולד הולאניצקי, על-ידי אנשי לח"י ב-27 בפברואר 1948: " ב-2011 הועלתה גרסה חדשה על נסיבות הרצח. ההיסטוריונים איזבלה גינור וגדעון רמז ממכון טרומן באוניברסיטה העברית חוקרים את חתרנותה של בריה"מ בישראל. במחקרם הגיעו למסקנה כי נתן ילין-מור שיקר, כי אנשי הלח"י ידעו בדיוק את מי הם רוצחים וכי עשו זאת כשירות לבריה"מ. באחת התגובות כתב גלילי בין היתר " האם ידיו של ילין היו נקיות או שפעל בשרות הסובייטים כמו בפרשת רצח הקונסול הפולני בירושלים". 

12. כתבים ב', שם. עמ' 836-827; המעש, תשובתנו להגנה, כ"ב בכסלו תש"ח (2 בדצמבר 1947). 

13. נתן ילין-מור, לוחמי חרות ישראל, שם, עמ' 434: סדרת שיחות וראיונות עם נתן ילין-מור בין השנים 1964-1970. 

14. מב"ג, לוחמי חרות ישראל, לכבוד המרכז למפקד לשרות העם, י"ט בכסלו תש"ח. 

15. ישראל אלדד, מעשר ראשון, שם, עמ' שכ"ב-שכ"ג. 

16. הראיון הנ"ל עם יהושע זטלר; ישראל אלדד, מעשר ראשון, שם, עמ' של"ג. 

17. נתן ילין-מור, לוחמי חרות ישראל. שם, עמ' 434-435; סדרת הראיונות הנ"ל עם נתן ילין-מור. 

18. א"צ, ידיעות טנא מ-11 בדצמבר 1947 

19. ארכיון מורשת בן-גוריון, מכתב של בן-גוריון ללוי אשכול מ-17 בדצמבר 1947. 

20. נתן ילין-מור, לוחמי חרות ישראל, שם, עמ' 458: סדרת הראיונות הנ"ל עם נתן ילין-מור. 

21. המרשל יוסף פילסודסקי היה דיקטטור בפולין ברוב השנים שבין שתי מלחמות העולם. סנה. ילין-מור ובגין, ילידי פולין, נמלטו מפולין בימי מלחמת העולם השנייה. 

22. נתן ילין-מור, שם עמ' 458. 

23. פיצוץ בית ה"סראיה" ב-4 בינואר 1948. 

24. מב"ג, מכתב דובר ה"הגנה" לשליחים בחו"ל מ-7 בינואר 1948. 

25. א"צ, ידיעות טנא, 15 בפברואר 1948. 

26. א"צ, ידיעות טנא. 18 בפברואר 1948.

 

 

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"