العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

ההיגיון בשיגעון: עיונים במחדל המודיעיני (8)

  

 

1. ידיעות שנכנסו למערכת ונבלמו בה

 

הזכרנו בקטגוריה של ידיעות, שנכנסו למערכת ונבלמו בה, את הלקט של ענף מחקר הקרקע. גם המידע על נסיעת ראש "המוסד" ללונדון שייכת לקטגוריה זו, כיוון שזעירא, לא הזכירהּ, בדיונים ביום שישי, חמישה באוקטובר, או הזכירה באופן סתמי. זאת ועוד: בחמישה באוקטובר (יום ע' פחות אחד) פוענח סרט מטיסת צילום מעל המערך הסורי הקדמי. "לראש המדור הצבאי בענף סוריה (סרן קותי מור – העורך), שבא לראות את תוצאות הפענוח בזמן אמיתי, היה ברור, כי המדובר בהיערכות התקפית על-פי הדוקטרינה הסובייטית". (1)
צמרת מחלקת המחקר כבר יישרה קו עם דעת הבכירים. הלקט נוסח בצורה "מתונה", ובעיקר, עוכב בגלל ויכוחים על ניסוח. הוא הופץ למחרת, יום הע' לפתיחת המלחמה, בשעה 03:40 – עוד "אתרוג שלאחר סוכות". 

באותה השעה כבר הגיעה שיחת הטלפון מצבי זמיר, שבישר "מלחמה" בצורה תקיפה ביותר (בעקבות שיחתו עם אשרף מרוואן) - וגלגלי המלחמה התחילו להסתובב, סוף-סוף. חלק מהמידע נכנס למערכת לפני הימים הקריטיים, דוגמת הפירוש לפינוי המשפחות, או להזזת חטיבת שריון מהעיר חומס בסוריה. המשותף לשני המקרים – המידע "תויק" מזמן כסימן מעיד, ונבלם כשהגיע.

 

 

 

2. יום המודיעין

 

ננתח את חמישה באוקטובר כ"יום מודיעין". בשעות הלילה נכנס למערכת המידע מהתצ"א, אבל בצורה "ראשונית". עם זה יצא ראש אמ"ן למרתון הדיונים עד שעות אחרי-הצהריים בכינוס "גמר חתימה טובה" אצל הרמטכ"ל. 

שלושה נתונים עיקריים "היו בכיסו": הפגישה בלונדון אודות ההתרעה "כימיקלים"; פינוי בהול של משפחות הרוסיות ממצרים ומסוריה; ופענוח ראשוני של התצ"א. לצערנו, לא ברור מה כלל המידע הראשוני, אבל תגובת דיין ("רק מה מהמספרים אפשר לקבל שבץ") מסמנת אותו כ"חמוּר", לפחות. את נתוני התצ"א הזכיר זעירא בחטף, והנושא ירד מהסדר. את הפגישה עם הסוכן בלונדון לא הזכיר זעירא אלא פעם אחת ובצורה מאוד מינורית, מבלי להבהיר שהמדובר בהתרעת מלחמה. את פינוי המשפחות הפך זעירא ל"חידה אינטלקטואלית", שבה שיתף ועניין את הנוכחים, תוך הבעת ביטחון שהפתרון יימצא בזמן הקרוב. 

מבחינה מערכתית חשוב, שבהשתתפותו במרתון הדיונים התנתק ראש אמ"ן מהעבודה השוטפת של אמ"ן, ואילו תוצאות אותה העבודה מראש היו בלתי-רלוונטיות לקבלת ההחלטות. 

לפי הנוהל, נעשה פענוח התצ"א בשני ערוצים במקביל: ביחידת הפענוח ובענף הקרקע של מחלקת המחקר באמ"ן. (2) כמקובל, הוציאו שני הגופים דוחות בטלפרינטר: "דוח הפענוח" ו"דוח חידושי שטח". דוחות הטלפרינטר נעשים במהירות (גם בלי עריכה מעכבת), אך לא נועדו לצאת מבין "כותלי אמ"ן". בין היתר, הגיעו הדוחות למחלקת המחקר. תא"ל אהרון לברן ביקר אישית ביחידת הפענוח כדי לראות את הצילומים, ונראה שהכין את החומר משני הטלפרינטרים בשביל אלי זעירא. 

כמו-כן, הגיע דוח הפענוח לענף מצרים (6) במחלקת המחקר, שבו הוחלט לכתוב לקט, שהוא מסמך ברמה מעל דוח טלפרינטר. יחידת הפענוח לא הייתה רשאית לכתוב לקטים. את הלקט כתב רס"ן יעקב רוזנפלד (ינקיל), ראש המדור הצבאי בענף. פרשנותו הייתה טכנית בלבד, הנתונים דיברו בעד עצמם וה"מסר" היה ברור: מלחמה. היה ניסיון לשנות את הפרשנות ל"ממתנת", וינקיל עמד על שלו: הלקט יצא כפי שנכתב. סודאי וינקיל (ראשי המדורים בענף מצרים (הביעו את דעתם, כל אחד בדרכו, ש"תהיה מלחמה". סא"ל יונה בנדמן, ראש הענף, נשאר יצוק בעמדתו. (3) 

ביחידת הפענוח היו הרבה מפענחים, במקביל להם בענף הקרקע עבד מפענח אחד, סרן (מיל') אבי הימלבלאו, אזרח עובד צה"ל בחצי משרה. אפשר ללמוד מכאן על סדרי העדיפויות ועל חלוקת המשאבים, אבל נחזור לסיפורנו. הימלבלאו עבד כל שעות הלילה, ועם בוקר הגיע סא"ל צבי שילר, ראש ענף הקרקע (1), ובפקודתו הוציא הענף לקט; וזה היה בסמכותו. הלקט הגיע למחלקת המחקר, וכאן קרה מעשה שטן די מביש. במסמך הטלפרינטר הוכנס נתון מוטעה, המפריז בכמות הירידות למים, שהכינו המצרים (ייתכן שהמפענח העייף טעה בספירתן). לקראת הוצאת הלקט תוקן הנתון כלפי מטה. אפשר להניח, שהסיבה האמיתית ל"מעשה השטן" הייתה הפרשנות ה"מלחמתית" בדוח, אבל הטעות נתנה עילה טובה לנחשול כעס, מה עוד שהנתון המוגזת כבר "למעלה". התפתחה סדרה של צעקות, של נזיפות ושל השפלות, בתוך הסערה, המוצדקת רשמית ובלתי-רלוונטית לגופו של עניין, הוחלפה הפרשנות מ"מלחמתית" חריפה למתונה לחלוטין: הכל במסגרת התרגיל. הענף ה"טועה והמטעה" לא אזר כוח לעמוד על המשמר.

ובכך לא תם הסיפור. בנדמן כתב מסמך מסכם, "תמונת מצב", כעין לקט-על, שרשמית כלל את הנתונים משני הלקטים (ונתונים נוספים), אבל בפועל חסם אותם. הלקט של בנדמן הציג את התמונה "עד שעה 10", אבל לא הופץ. הלקט יצא רק באחת-עשרה, וגם הוא לא הגיע לדיונים בזמן אמת. כלומר, גם הוא היה "אתרוג אחרי הסוכות". אם כן משמעותו, בעיקר, "מחקרית" כאפשרות נדירה לראות את מה רצו להסתיר ואת מה רצו להבליט. את תוכנו נפרט קצת להלן. 

לוח הזמנים לפגישות העידכון קבע, שאמ"ן בתפקידו כקמ"ן הזין את "מפקדיו" בנתונים בלתי-מעודכנים. גם אם הגיעו דוחות אמ"ן לאנשי המפתח, לא השאיר להם מרתון הפגישות זמן לקלוט את המידע. אפשר לערער על יעילות שיטת הלקטים במציאות של כניסת מידע בקצב מטורף. בכל מקרה ברור, המצב חייב פגישות קצרות, וקליטת המודיעין קרוב ל"זמן אמת". את המסמכים היה צריך לערוך לקליטה מהירה של ה"צרכנים" מבלי לאבד את העיקר. זו "אומנות" מפני עצמה – בפירוש אינה פשוטה ובעלת אחריות עצומה. לגמרי לא במקרה אנו מגיעים שוב לרעיון של צוות משבר. 

בפועל, סדר העבודה נראה כ"הפך קוטבי" מהמתבקש. די אם נבהיר שהרמטכ"ל עבר מישיבה לישיבה במשך שעות וללא הפסקה, ושמע פעם אחר פעם, פחות או יותר, אותם הדברים. המצב מעייף ומקהה חושים. שר הביטחון וראש הממשלה היו במצב דומה. בתחום קבלת החלטות מצב אלעזר היה טוב יותר, מאחר שאת ההנחיות העיקריות כבר נתן בישיבה (קבוצת פקודות, למעשה) הראשונה. עמד מאחוריו מנגנון, שעיבד ופירט את ההנחיות הכלליות. דיין וגולדה יכלו לעבור לתחום העשייה רק בתום מרתון הישיבות; וזאת, במציאות של ערב יום הכיפורים. 

נצטט את בר-יוסף: "המסמך שאמן/מחקר סיים להכין בשעה 11:00 בבוקר והופץ לצרכנים בשעה 11:15, כלל 43 סעיפים. 37 מתוכם תיארו את מצב המוכנות הצבאית במצרים ובסוריה ... ששת הסעיפים הנותרים העריכו את משמעות המידע ההתרעתי הזה". (4) הלקט כלל גם את המידע, שנקלט מוקדם בבוקר: ספינות מלחמה של ברית-המועצות התחילו לעזוב את נמלי מצרים, לתופעה היו תקדימים, אבל הוא בצדק סומן כ"חריג"; לא ברור אם זעירא היה מודע למידע בצאתו לדיונים.

לגבי סוריה סיכם הלקט: "[בולטת] המגמה לסיים הכנות שונות לקראת חמישה-שישה באוקטובר 1973". 

כאן, אולי בראשונה, הוגדרה מסגרת הזמן המחייבת לתחילת המלחמה, בזמן הוצאת הלקט לא נשארו 36 שעות עד צאת שישה באוקטובר. בזמן חיבור הלקט כבר חיכו לתוצאות טיסת הצילום על המערך הסורי (ראו לעיל). אם התצ"א הסורי יביא מידע חדש וקריטי, יתיישן הלקט מיד אחרי הפצתו. בפועל, קרה דבר הפוך: פרשנות הלקט הייתה מתונה, ומתינותו השפיעה בעקיפין על פרשנות הלקט הסורי. כיוון שהלקט הזה היה "אתרוג", דובר בעניין תיאורטי בלבד, אבל חשוב להבנה הכללית. 

לא נתעמק בסעיפי הלקט, (5) אלא ננסה לראותו במונחים שפיתחנו. נתחיל מ"אוביקטים זזים", שהם, קודם כל טנקים, אמצעי גישור וקני תותחים. הנתונים היו מדויקים וחשובים. בעשרת הימים מהצילום הקודם גדלה כמות התותחים מ-800 ל-1,100. הדיפונים, שנבנו קרוב לתעלה, נמצאו תפוסים ברובם, "[כנראה היו מיועדים] לריכוז ציוד צליחה/גישור". (6) בקרבת הרמפות, ששלטו באש על הגדה המזרחית, התגלו מחלקות שריון. המסקנה – הטנקים מוכנים לפעולה. 

גילוי מיוחד ובעל חשיבות עליונה נגע לחטיבת שריון 15 ולחטיבת שריון 25 המצריות, שתי חטיבות שריון מטכ"ליות. עד אפריל-מאי היו החטיבות באזור קהיר. במשבר "כחול-לבן" עברו למקומות אחרים, ונשארו שם בסיומו. עתה שוב שינו החטיבות את מקומן, ולמעשה היו בעמדות זינוק. חטיבה 25 אותרה בגזרה הדרומית, באזור עגרוד במרחק כ-25 ק"מ מהתעלה, יחד אתה נמצא גדוד משמידי טנקים (SU-100). חטיבה 15, שהייתה בגזרה הצפונית, לא אוכנה בוודאות. ריכוזיה הקודמים באזור אבו צוויד התרוקנו, לעומת זאת, התגלו שלושה ריכוזים גדודיים חדשים באזור צלחיה. (7) המסקנה – אלה גדודים מחטיבה 15. 

כך פתח הלקט: "בימים האחרונים הובחן בהמשך מאמץ עבודות בגזרה הדרומית של התעלה, בה לא אותרה פעילות בשנה האחרונה. הוכשרו שמונה ירידות חדשות למים ... ושופרו שלושים ירידות למים נוספות ... ניתן לסכם אפוא כי מאז מחצית ספטמבר שופרו שבעים מתוך 85 ירידות למים בגזרה ... כן אותר מערבית לקנטרה (7 ק"מ מהתעלה) ריכוז דיפוני צליחה/גישור ובו כ-120 דיפונים, התפוסים בכלים לא מזוהים". 

מצב כזה לא נראה. גם אחרי ה"תיקון" היה ברור, כי המצרים פועלים במסגרת "צליחה במאה אחוזים", כדברי אלעזר. אגב לשון הלקט כאילו רומזת, שנתוניו נלקחו לא רק מהתצ"א. אכן, בלקט מופיע גם מידע מהתצפיות הקדמיות: "הבוקר הובחנה פעילות שגרתית לאורך גזרת התעלה. התצפיות אוישו כרגיל, החיילים מסתובבים ללא חגורים, וכן נצפו עבודות כלי ציוד מכני הנדסי". 

אין אנו מטילים ספק בדיווחים האלה, אבל היו גם דיווחים אחרים. התצפיות דיווחו גם על הפעילות הקדחתנית של חיילי חי"ר; על תנועה של 150 משאיות על ציר קהיר-סואץ בלילה אחד; על סילוק המוקשים בסביבת הירידות למים; על ביקור קצינים כולל בדרגות תת-אלוף. בארבעה באוקטובר בליילה הובחן בתנועת טנקים על שרשראות; בביקורי קציני קומנדו; בעיר פורט-סעיד זוהתה האפלה ונשמעו קולות תנועה של רכב כבד כולל טנקים. אחד המג"דים בגזרה הדרומית סיכם: "לקראת ערב כיפור הקו התמלא עד אפס מקום. התצפיות ראו זאת. גם התצפיות של המעוזים וגם התצפיות ארוכות-הטווח". (8) 

בחירת התצפיות ה"מרגיעות" ציינה באופן ברור את מגמת הפירושים, שיסכמו את הדוח, ואכן כך היה: "(סעיף 38) במרחב התעלה נתפס מערך חרום מלא, בהיקף שלא הכרנוהו בעבר. אפשרי, כי פריסת מערך החרום הייתה אחת הנושאים לבדיקה במסגרת התרגיל העל-עוצבתי. ... (סעיף 40) למרות שעצם תפיסת מערך חרום בחזית התעלה, טומן בחובו לכאורה סימנים מעידים ליוזמת המתקפה, הרי לפי מיטב הערכתנו, לא חל שום שינוי בהערכת המצרים את יחסי הכוחות בינם לבין כוחות צה"ל. אי-לכך, הסבירות שהמצרים מתכוננים לחדש הלחימה היא נמוכה". 

ועדת אגרנט לא התרשמה מהחיילים המצריים המרושלים. הפער בין הנתונים ובין הפרשנות היה נהיר לה, והיא שאלה את השאלות בהתאם. סא"ל יונה בנדמן, ראש ענף מצרים, הסביר: "את הגרסה הראשונה של הלקט הזה אני כתבתי בלא סעיף 40, ואני הרגשתי לפני כתיבתו שאני צריך ללכת ולהוסיף את זה ... הרגשתי שאם אני לא אומר את סעיף 40, אני לא ממלא את חובתי. דהיינו לא מספיק. לא נדרש ממני רק שאני אבוא ואצביע על הידיעות; הערכתי הייתה שמבחינה צבאית טהורה יש לך כל הסימנים, שאתה רק מחפש לכוונות התקפיות; מבחינת ה'אינטנשנס' [כוונות] נשארת בעינה ההערכה שלי, שהם לא רואים עצמם מסוגלים להתקפה. הם תקפו כעבור 24 שעות, אבל זה כבר משהו אחר". 

איננו מבינים את המשפט האחרון של בנדמן: לדעתנו, זה לא היה "משהו אחר", כי-אם לב העניין. סעיף 40 והסברו של בנדמן משקפים את הרוח (האריסטוקרטית בלשוננו), שאחזה בצמרת אמ"ן. משהו ממנה משתקף ללא ספק ב"הצגת התמונה המודיעינית", שערך זעירא. לקט לכשעצמו, עם או בלי סעיף 40 הבעייתי, היה בחזקת "אתרוג", לגבי מרתון הדיונים, שקבע את גורל המלחמה. 

כל שכן זה נכון לגבי הלקט הבא, שסיכם את המצב נכון לחמש בערב. מכונת קבלת ההחלטות יצאה לפגרה עד לזריקת עידכון הבאה, שהתרחשה בארבע בבוקר למחרת, ואיננו יודעים למתי תוכננה מלכתחילה. 

הדיון האחרון ב"מרתון" התחיל במטכ"ל ב-12:30, והסתיים כעבור חצי שעה (ש' פחות 25 שעות). לסיכום אמר אלעזר: "חתימה טובה לכולם. אנחנו נהיה מוכנים לכל מצב. אין לנו, כידוע, עניין במלחמה ואני מאוד לא הייתי רוצה שתבוא לנו בהפתעה מוחלטת. הפתעה מוחלטת – לא תהיה. אם כי, גם אם תקרה היום, אפשר לקרוא לכך הפתעה כמעט מוחלטת, לא מפני שאני חושש מפני התוצאה הסופית, אבל זאת לא בדיוק כניסה כמו שאנחנו אוהבים. אבל אם תהיה לנו התרעה, שאכן זה הולך לקרות כעבור 24 שעות, ונספיק קצת להתארגן, אני בטוח שנעשה את מלאכתנו טוב מאוד ואני מקווה שנשיג את כל תוכניות העתיד, שמונחות אצלנו במגירה. חתימה טובה". (9) 

אתנחתה – זעירא מסביר בספרו איך ראה את תפקידו מול מפקדיו. "רוב שנותיי בצה"ל אני לא הייתי קצין מטה אלא מפקד, ועד כמה שאפשר הטבע שלי אינו מוביל אותי להעביר אחריות כלפי מעלה ... אז לא נטיתי לעשות את זה". (10) אכן יש הבדל ביחסי העבודה בין שני מפקדים לבין היחסים בין מפקד לקצין-מטה שלו. ייתכן שזעירא לא התאים במובן הזה להיות קמ"ן הרמטכ"ל וראש הממשלה. נצטט את דבריו כפי שהובאו בספרו של זמיר: "הרמטכ"ל צריך להחליט, והחלטתו צריכה להיות בהירה. הסיוע הטוב ביותר שראש אמ"ן יכול לתת לרמטכ"ל ... – לתת לו הערכה בהירה וחדה עד כמה שאפשר. נכון שככל שההערכה יותר בהירה ויותר חדה, אם היא טעות אז היא טעות בהירה וחדה – אבל זה כבר סיכון של ראש אמ"ן". (11) הדברים דומים – ואולי דומים מדי! – לדברי בנדמן. 

אנו רוצים לעמוד על נקודה אחרת: אם ניקח, לדוגמה, את רמת הגדוד, נמצא כי נקבעו סדרי עבודה "נורמטיוויים" בין מג"ד לקמ"ן הגדוד, כששניהם "יודעים את הכללים" ומתורגלים בהם. הדבר מאפשר להחליף את המפקד או את הקמ"ן בעת הצורך במינימום "תקלות". לא כך הדבר ברובד הבכיר, שבו לא עובדת הגישה ה"סטאטיסטית". ראש הממשלה קובע את נוהלי העבודה הנוחים לו, בהתאם ליכולתו (ולרצונו) להתעמק בתחום המודיעין. (12) 
למזלנו, יש לנו אפשרות כלשהי "להציץ" לתחום המאוד מיוחד הזה. בשישה ביוני 1973 לרגל "יום חיל המודיעין" המסורתי, כונסו קציני אמ"ן, כולל די זוטרים שבהם, וראש הממשלה ושר הביטחון דיברו לפניהם. משה דיין השווה את אנשי המודיעין למרגלים וביקש להפיק לקחים משני תקדימים תנ"כיים. לדבריו, מרגלי יהושע הזניחו את התחום הטקטי לטובת תפיסת "רוח הלחימה של האויב" (שאותה למדו מרחב הזונה ביריחו). מרגלי משה הגזימו בדגש על אשכול ענבים יוצא-הדופן בגודלו, שלא ייצג את המצב הכללי ביעד ההתקפה. אפשר להתווכח אתו גם במישור המקצועי, אבל נעבור לדברי ראש הממשלה. היא ביקשה, שלא ייתנו לה הערכות מפותלות מלאות בביטויי הסתייגויות, אלא הערכה חדה ובהירה – יש מלחמה, או אין מלחמה. כמובן, "חד ובהיר" של גולדה מאיר אינו חייב להיות זהה ל"חד ובהיר" של זעירא, אבל נראה שדבריה משקפים משהו חשוב ומהותי. (13)

 

 

 

 

 

_____________

בפרק הבא: האריה החליט לטרוף את טרפו

 

 

 

הערות

 

1. בר-יוסף, עמ' 340-338. שם מתואר הסיפור כולו. 
2. הסיפור הובא על סמך שיחות עם אלי דקל. הוא אינו כולל את ערוצי חיל-האוויר ואת פיקוד הדרום. ידוע, שפענוח בפיקוד "הוליד" מסמך ארוך, וסביר שזוהו נתונים "התרעתיים". בכל מקרה קמ"ן הפיקוד לא קישרם להופעת יחידת הסיור המצרית, ו"התעלם" מהם, כשנלכדה יחידת הסיור המצרית בחמישה באוקטובר. 
3. להלן נראה איך תירצהּ בפני ועדת אגרנט. 
4ץ עמ' 318 והלאה. 
5. ראו בר-יוסף, עמ' 327-319. גם שם אין הצגה מלאה. 
6. הבאנו ציטוט מהלקט, אבל בפועל את הדיפונים ואת ציוד הצליחה בתוכם פענח ענף הקרקע (1). הוא גילה אותם זמן רב לפני כן, ושיער שנועדו לאחסן את ציוד הצליחה לפני הזינוק האחרון. עכשיו אומתה ההשערה. בין היתר, אוכנו בדיפונים כלים מסוג GSP – אסדות בעלי הנעה עצמית על הקרקע. 
7. שמעון גולן, עמ' 224. 
8. ראו בר-יוסף, עמ' 320-319. הציטוט האחרון מניירות ועדת אגרנט, שחקרה את הנושא. אפשר להבין מבר-יוסף, שדיווחי התצפיות היו ידועים, והתעלמו מהם בכוונה בתירוץ של "תקדימים" (כבר היו דברים מעולם). ועדת אגרנט דחתה את התירוצים האלה, וקבעה שהיה ניתן להבדיל בין תקדים להווה ובין הונאה (חיילים ללא חגורים) לאמת. עכשיו אנו יודעים שהחיילים ה"מרושלים" היו מהיחידות הקדמיות, הם סולקו "הצִדה" זמן קצר מאוד לפני הצליחה. ממגדלי התצפית במעוזים ראו היטב את החיילים בכוננות המלאה, ושמעו בלילות את רעש הטנקים. בכל מקרה היה צריך להבין, שהתנהגותם של החיילים על שפת התעלה אינה מלמדת על המתרחש בעורף הקרוב, בין אם זה תרגיל ובין אם זו הסוואה לצליחה. 
9. ברטוב, עמ' 339 
10. אלי זעירא, 2004. מלחמת יום כיפורים. מיתוס מול מציאות. ידיעות אחרונות, עמ' 308. 
11. זמיר, עמ' 124-123. 
12. ראו, למשל: צבי זמיר, עמ' 106-101. 
13. לפי זיכרונות אלי דקל, שנכח במעמד.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"