العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

עיונים במחדל המודיעיני (9)

  

 

 

נחזור לחמישה באוקטובר 1973. 

לפי ברטוב, עזב זעירא את בניין המטכ"ל בין אחת בצהריים ל"כמה שעות לפני תשע". זרם הידיעות לא פסק בגלל זה. כמובן, היו לראש אמ"ן ערוצי חרום, והוא טיפל אישית בשתי ידיעות התרעתיות חשובות, לפחות.

 

 

 

1. גדוד סיור 9 המצרי

 

נתחיל בידיעה, שמקורה בפיקוד הדרום. נפתח בהצצה קצרה להלוך-רוחו של אלוף אלברט (אברהם) מנדלר, מפקד אוגדה 252. לדעתו ולעמדתו היו חשיבות מיוחדת, כי אוגדתו החזיקה בקו התעלה. מבחינת מנדלר, השבוע הראשון של אוקטובר היה אמור להיות השבוע האחרון שלו בתפקיד. למפקדיו המודאגים (והיו כאלה) הוא שידר ביטחון, "לא תהיה מלחמה", אבל כבר בארבעה באוקטובר התראיין לעיתונאי בכיר, ואמר לו דברים הפוכים. (1) סביר להניח שבדרך זו ביקש לפנות לציבור, אבל הצנזורה פסלה את הכתבה מחשש של פאניקה ושל הסלמה. בחמישה באוקטובר הייתה מסיבת פרידה ממנו, ובהזדמנות זו סיפר אל"ם אמנון רשף, מח"ט 14, למפקדו מנדלר על אירוע התרעתי, שנדון בו. לדבריו, ענה לו מנדלר: "אנו על סף פתיחת אש". (2) גם סא"ל יום-טוב תמיר, מג"ד 9, זוכר דברים ברוח זו, אולי אפילו יותר חריפים. (3) 

עם זאת, הלכה למעשה, התנהג מנדלר כאילו לא צפויה מלחמה. אפשר להניח, שהופעלו עליו לחצים מגבוה, והוא נמנע מלהיכנס לסכסוך גלוי. בשתיים למחרת טלפן אליו אלוף הפיקוד (גורודיש): "כדאי שתתחיל לפרוס". מנדלר ענה בנימה סרקסטית: "בטח כדאי. יורים עלינו". מפקדתו, כמו מפקדות אחרות, כמו המעוזים וכמו מקומות אחרים, הותקפו מהאוויר ובאש תותחים כבדה. 

הפרטים האלה רלוונטיים גם לאירוע הנידון. 

תחילתו בסיור שטח של חטיבה 14, שבשעות לפני הצהריים גילה עקבות של חוליה מצרית. נפתח מרדף, ושני קצינים מצריים (כנראה, מגדוד סיור 9 המצרי, המקביל לסיירת מטכ"ל) עם מכשירי-קשר מאוד משוכללים נשבו ללא קרב. 

כותב אמנון רשף: "בשעה 15:10 נתפסה חולית מודיעין מצרית ... בעומק כ-15 ק"מ ממזרח לתעלה. החוליה הועברה מיד למפקדת האוגדה ומשם הוטסה צפונה לחקירה. לא קיבלנו כל מידע נוסף על החוליה ועל תוצאות החקירה". (4) מן הסתם, בחטיבה היו בטוחים, שיעודכנו אם יתגלה משהו חשוב. המחבר ראיין את תא"ל (מיל') גדעון אבידור, שהיה קצין האג"ם של אוגדה 252, ושאל אותו על הפרשה. תגובתו: "לא שמעתי על כך, ולוּ שמעתי ... וכו'". זה יכול ללמד משהו על זרימת המידע בתוך האוגדה. 

בשנת 2014 פורסם המשך הפרשה. (5) השבויים סיפרו בחקירת השב"כ, שנשלחו לסייר, לתצפת ולטווח לקראת המלחמה ואחריה. הם נשלחו בפקודת הדרג הבכיר ("סאדאת", לדבריהם), ובדרכם עברו דרך המערך המצרי המוכן למתקפה. הם ידעו לספר, שהמתקפה תתחיל למחרת בשתיים. 

לפי הנוהל, הועבר המידע מיד לסא"ל דוד גדליה, קמ"ן הפיקוד, שהגיב: "מחר תהיה מלחמה, כמו שלסבתא שלי יהיו גלגלים". 

בשש בערב הובאו השבויים לבאר-שבע, ושם נחקרו בדרג גבוה יותר. הם חזרו על המידע. אחרי כשעתיים דווחו הממצאים לאלוף שמואל גונן-גורודיש. הוא דיבר עם ראש אמ"ן, והודיע לקצין השב"כ, שלא נכח בשיחה, שמדובר בתרגיל. 

אין בידינו פרטי השיחה, אך סביר להניח שהמידע דווח לזעירא. החשוב: (א) גונן וגדליה ידעו על הסיפור; (ב) זעירא ידע על החוליה, ובסבירות גבוהה גם על השעה שתיים; (ג) זעירא קיבל את הדיווח אחרי שמונה בערב; (ד) זעירא וגדליה בלמו את המידע כל אחד ברמתו.

 

 

 

2. השדר העירקי

 

האירוע השני התחיל קצת לפני חמש בערב, כשיורט, פוענח ונקלט שדר מוצפן, שנשלח משגרירות עירק במוסקבה לבגדד. השולח היה השגריר, או שמא הנספח הצבאי. זו לא הייתה הפעם הראשונה שיורט שדר שלו, ובאמ"ן התגבשה דעה לגביו בתור מקור מידע. אולם, ההערכה גופא לא ברורה. לפי הטיפול, שניתן לידיעה, נחשב המקור למהימן וחשוב. בולמי המידע טוענים, שהמקור היה מפוקפק משהו. השדר פתר את "חידת פינוי המשפחות" בצורה חדה – מלחמה בקרוב. 

המידע עבר מיד ליואל בן-פורת, מפקד יחידת ההאזנה 848, שהיה עדיין במשרדו, והוא העבירו לאריה שלֵו, ראש מחלקת המחקר. לא הייתה התקדמות בערוץ הזה. במקביל, נשלח המידע למחלקת המחקר, והגיע לרס"ן אילן תהילה, ראש המדור המדיני הסובייטי בענף מעצמות, שהיה הקצין התורן. רס"ן תהילה ידע, כמו כל קציני אמ"ן ברמתו, את עיקרי הדברים, שבהם התלבט אמ"ן, ואישית לא קיבל את ה"סבירות הנמוכה". אולי זה עזר לו להבין את המשמעות הקריטית של השדר. 

תהילה התחיל תהילה לחבר לקט "אדום". הצבע סימן את רמת הלקט כ"בהול", ולפי הנוהל היה אמור להגיע לצרכנים תוך שעה עד שעה וחצי. בסופו של דבר, לא הפיץ תהילה את הלקט. הוא החל להתייעץ עם בכירים ממנו, כולל סא"ל חיים יעבץ, ראש הענף שלו, שלא האמין שמצרים תצא למלחמה. יעבץ התייעץ עם בכירים ממנו, והגיע לאריה שלֵו. ראשי ענפים אחרים התחילו להתדיין בטלפונים, כל אחד לפי דעתו. ראש ענף סוריה, לדוגמה, עמד על הפצת הלקט מיד עם פרשנות מינימאלית. לראש ענף מצרים הייתה עמדה הפוכה – די צפוי. 

ההתייעצויות נמשכו שש שעות (!). באחת-עשרה בלילה דיבר תהילה עם ראש אמ"ן. זעירא הורה לעכב את הפצת הלקט, וכך היה. כל זה לפי בר-יוסף, (6) שציין שלא היה בידיו השדר המקורי. 
בינתיים עבר זמן, והמסמך כבר נגיש: "נודע לנו ממקורות סובייטיים שסוריה הרחיקה מומחים סובייטיים ושהמטוסים החלו להעביר אותם מדמשק למוסקבה. אותם המקורות מסרו, כי אפילו משפחות הדיפלומטים הסובייטיים החלו להגיע מדמשק. המקורות הוסיפו, כי הסורים נימקו את ההרחקה בכך שבכוונת מצרים וסוריה לערוך מלחמה נגד ישראל ולכן הורחקו". 

ועדת אגרנט דרשה הסברים, וזעירא הסביר: "... לא מצאתי לנכון ב-11:00 בלילה להזעיק את הרמטכ"ל ולהגיד: יש ידיעה כזאת, ולהוסיף לו ... שהמקור לא הכי מהימן ושיש טעויות (?) וגם אנחנו חושבים אותו דבר (?) ... אז הרמטכ"ל היה רואה את זה, אני מניח שהיה אומר: בסדר, אבל לגורודיש יש [...], בני פלד מחזיק את כל הטייסים בבסיסים, לחקה (ברמת הגולן) יש [...], כולם עומדים עם האצבע על ההדק? בסדר". (7) 

מלים ורעיונות דומים ואפילו זהים לתירוצים, שבהם תירץ זעירא את העלמת המידע באחד באוקטובר. ייתכן שלו נתקל אז בתגובה חריפה, היה מתנהג אחרת בחמישה באוקטובר. זה היה הגיוני במסגרת הרגלי העבודה, שהיו מקובלים אז. 

שיטת הטיפול במשבר כשלה וקרסה. לדעתנו, יום שישי, חמישה באוקטובר, היה השיא בתהליך. בערבו של היום הפך אלי זעירא להיות "קבוצת משבר", המתפקדת הגרוע ביותר שאפשר להעלות על הדעת. כל ערוצי המידע הובילו אליו, והוא החזיק בעמדה מאוד חדה ולא-נכונה, ולא היסס לבלום את המידע פעם אחר פעם. "קבוצת משבר" זו (של יחיד) גם נטלה על עצמה את הסמכויות של הדרג המדיני (בבלימת המידע הקריטי) ושל הרמטכ"ל (בניחוש הפרוע של תגובתו האפשרית, שלא לדבר על הערכת יכולת של הכוחות הפרוסים). זו הייתה מעין פרודיה על תפקוד צוות משבר: התממשו כל הסיכונים ולא התקיים אף אחד מהיתרונות. (8) 

פרשת השדר העירקי מאפשרת לבחון על בסיס עובדתי חלק מההטענות מסוג "ולו רק הייתי יודע...". כך, טען אריה שלֵו במקרה של סודאי, והנה באה הידיעה מבגדד, והוא דחה אותה, ואף לא חזר ובדק את מכלול הנתונים כפי שעשה סודאי. אלי זעירא בהרהורו על פינוי המשפחות אמר: "אולי בערב כבר נהיה חכמים יותר" – בא השדר, והחכימו לכיוון הבלתי-רצוי לו, ואנו יודעים מה עשה. 

אלעזר התבטא לאחר שנים לאמור: "לו הייתי רק יודע על השדר ..." – אבל לא עשה דבר, כדי להבטיח שהשדר הזה (או דומה לו) יגיע אליו בלי עיכובים ובלי "ריכוך" בדרך. אלעזר הסתפק בתגבור מוגבר של כוחות הקו והכרזת הכוננות. כך, באופן ברור ביותר, סימן גבול למקצועיותו.

 

 

3. כוונות מקבלי ההחלטות

 

לדעתנו, עדיין קיבלו ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל מספיק מידע התרעתי, כדי לקבל החלטות, או למזער את התערבותם בסדרי העבודה. כלומר, מבלי להקים בצורה זו או אחרת צוות משבר. אם הם לא עשו את זאת – הייתה לכך סיבה. יגאל אלון הגדיר זאת היטב: "לכל אחד הייתה סיבה (הוא השתמש בלשון: קונצפציה) משלו". כולם התכנסו בנקודה אחת: הסתייגות מאולצת מהאפשרות שתפרוץ מלחמה, וזה נכון גם לגבי צמרת אמ"ן. 

כאן אנו עוברים לקרקע בלתי-יציבה אם לא לומר "מדרון חלקלק" של כוונות הלב. נעסוק בקצרה ובזהירות מרבית ברצונות של מקבלי ההחלטות, כל שייאמר כאן הינו בגדר השערה בלבד, אבל נשלול מראש את טענת הטיפשות. אף אחד מהאנשים המובילים לא היה טיפש, גם אם הידע המסוים שלו לא הספיק. 

קל להניח, שדיין נסחף בתקווה מתוקה כאילו הושגה דרך קיסינג'ר "הבנה" עם סאדאת. עם קיסינג'ר בתפקיד ה"מתווך" ועם ההבטחה לוויתורים "אחרי הבחירות", לא הגיוני, מבחינת סאדאת, ללכת למלחמה, וכל העיסוק בה הנו ל"צורכי פנים" בלבד. דיין היה יכול להשפיע על מאיר ועל זעירא, אולם האנשים האלה הונעו גם מרעיונותיהם ומרצונותיהם. 

לדעתנו, גולדה מאיר מאוד לא רצתה מלחמה, כאם המגִנה על בניה, וחששה מהסלמה "נוסח 1967". (9) במידה מסוימת קיבלה את רעיונות דיין, אבל בלי התלהבות ובלי שהאמינה לכוונותיו הטובות של קיסינג'ר. 

הצמרת הצבאית (ואלעזר בראשה) נלכדה בצורך להיראות "בלתי-טועים" ובאינרציה העצומה של ההחלטות האסטרטגיות, שהתקבלו זה עתה. הרבה פעמים מציגים את המתיחות של אפריל-מאי ("כחול-לבן") בגורם, ששיבש, כביכול, את יכולת ההבחנה בספטמבר-אוקטובר. ייתכן שזה נכון, אבל אז צריך לתת משקל גדול עוד יותר להחלטות, שהתקבלו בדיונים מסוף ספטמבר עד אחד באוקטובר לאמור: מלחמה אינה צפויה בשנתיים הקרובות. לגבי דוד אלעזר אין לשכוח גם את התוכנית ארוכת-הטווח לבניית צה"ל, שכוּונה לשנת 1978. הנחתה הבסיסית הייתה, שעד אז לא תהיה מלחמה. באופן טבעי, האינרציה של ההחלטות ה"טריות" והצורך של ה"אריסטוקרטיה" (במיוחד של האריסטוקרטיה האינטלקטואלית) להיות במעמד של "בלתי-טועים" הכפילו זה את זו. 

בצמרת אמ"ן בולטת הקבוצה ה"אריסטוקרטית", שנטלה על עצמה את הפריווילגיה של המחקר. המעמד המזויף הזה הוביל באופן בלתי-נמנע להקצנת עמדות. במקרה שלנו זו הייתה העמדה "אין מלחמה". העובדות עשויות "לזהם" את הטוהר התיאורטי, ומכאן ברור הרצון להסתגר ב"בועת" התיאוריה. התופעה חוזרת על עצמה בכל מערכות אינטלקטואליות. שמה של התופעה: "מגדל השן" עם כל משמעותו השלילית. בזמן האחרון הוכנס לשימוש גם ביטוי יותר חריף יותר – "בגידת האינטלקטואלים".

 

 

 

4. פרשה סתומה

 

נחזור לידיעה, שר התקבלה בשלושים בספטמבר בליילה. נראה, שמסתתרת כאן פרשה סתומה ומאוד חשובה. את הידיעה מסר מרגל חשוב, אבל לא סוכן הצמרת אשרף מרוואן. ועדת אגרנט שקדה על הפרשה, ואחד מהעדים המרכזיים היה תת-אלוף ישראל ליאור, המזכיר הצבאי של גולדה מאיר על הידיעה סיפרנו לעיל. את תמצית עדות ליאור נביא להלן, כשגרסתה המלאה מובאת בהערה. (10)

 

 

 

5. המידע הועלם ונבלע

 

ליאור סיפר, כי גולדה מאיר הכירה את הסוכנים החשובים, וקבעה שחומר גולמי מהם צריך להגיע לידיה בצורה גולמית. אותו הסוכן נמנה עם ה"קבוצה החשובה", אבל כשהתקבלה התרעתו, לא הייתה מאיר בארץ. מעשית, הידיעות נמסרו לישראל ליאור, שהעבירן למאיר. ידיעה זו לא נמסרה לו, למרות שנשאר בארץ. המידע עצמו נכלל בלקט מודיעיני, עטוף בפרשנות ומעורב עם עניינים אחרים – בקיצור המידע הובלע במקום להיות מובלט. אלמלא כן, היה ישראל ליאור "לוקח מטוס וטס לסגן ראש הממשלה", כי משמעות המידע ואמינות המקור היו נהירים לו. 

כבר סיפרנו, כי ראש אמ"ן העלים את הידיעה מהרמטכ"ל ומשר הביטחון. מתברר, שראש "המוסד" העלימה מראש הממשלה. איננו יודעים אם היה תיאום בין זעירא ובין זמיר, ובהמשך הם התנהגו אחרת לחלוטין. זעירא נאחז בשלילת המלחמה, וזמיר – בנקודה הקריטית של פגישתו עם מרוואן אשרף. זמיר התעלם מהססנותו, ו"צלצל בפעמוני ההתרעה". כדרך "לימוד זכות" נניח שנזכר ברגע הקריטי הזה גם במידע מאחד באוקטובר, ונעזר בו.

 

 

 

 

 

_____________

בפרק הבא: עבודה לא-תקינה

 

 

 

הערות

 

1. בר-יוסף, עמ' 340-338. שם מתואר הסיפור כולו. 
2. הסיפור הובא על סמך שיחות עם אלי דקל. הוא אינו כולל את ערוצי חיל-האוויר ואת פיקוד הדרום. ידוע, שפענוח בפיקוד "הוליד" מסמך ארוך, וסביר שזוהו נתונים "התרעתיים". בכל מקרה קמ"ן הפיקוד לא קישרם להופעת יחידת הסיור המצרית, ו"התעלם" מהם, כשנלכדה יחידת הסיור המצרית בחמישה באוקטובר. 
3. להלן נראה איך תירצהּ בפני ועדת אגרנט. 
4ץ עמ' 318 והלאה. 
5. ראו בר-יוסף, עמ' 327-319. גם שם אין הצגה מלאה. 
6. הבאנו ציטוט מהלקט, אבל בפועל את הדיפונים ואת ציוד הצליחה בתוכם פענח ענף הקרקע (1). הוא גילה אותם זמן רב לפני כן, ושיער שנועדו לאחסן את ציוד הצליחה לפני הזינוק האחרון. עכשיו אומתה ההשערה. בין היתר, אוכנו בדיפונים כלים מסוג GSP – אסדות בעלי הנעה עצמית על הקרקע. 
7. שמעון גולן, עמ' 224. 
8. ראו בר-יוסף, עמ' 320-319. הציטוט האחרון מניירות ועדת אגרנט, שחקרה את הנושא. אפשר להבין מבר-יוסף, שדיווחי התצפיות היו ידועים, והתעלמו מהם בכוונה בתירוץ של "תקדימים" (כבר היו דברים מעולם). ועדת אגרנט דחתה את התירוצים האלה, וקבעה שהיה ניתן להבדיל בין תקדים להווה ובין הונאה (חיילים ללא חגורים) לאמת. עכשיו אנו יודעים שהחיילים ה"מרושלים" היו מהיחידות הקדמיות, הם סולקו "הצִדה" זמן קצר מאוד לפני הצליחה. ממגדלי התצפית במעוזים ראו היטב את החיילים בכוננות המלאה, ושמעו בלילות את רעש הטנקים. בכל מקרה היה צריך להבין, שהתנהגותם של החיילים על שפת התעלה אינה מלמדת על המתרחש בעורף הקרוב, בין אם זה תרגיל ובין אם זו הסוואה לצליחה. 
9. ברטוב, עמ' 339 
10. אלי זעירא, 2004. מלחמת יום כיפורים. מיתוס מול מציאות. ידיעות אחרונות, עמ' 308. 
11. זמיר, עמ' 124-123. 
12. ראו, למשל: צבי זמיר, עמ' 106-101. 
13. לפי זיכרונות אלי דקל, שנכח במעמד.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"