العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

ללמד את בן-גוריון שהפלמ"ח יכול לבצע

 

 

1. דחיפה למלחמה כוללת

 

 

אחרי אסון הל"ה (במחצית ינואר) יזם ראש אגף המבצעים, יגאל ידין שלושים וחמש פשיטות על בסיסים, כפרים וגשרים, בעומק העורף הערבי. שם המבצע היה "פעולת ל"ה", ומטרתו הייתה להטיל מורא על הערבים ולהעלות את מורל היהודים. 

את ההודעה הראשונה על המבצע קיבלו מפקדי חטיבות ה"הגנה" ב-30 בינואר: "במגמת הפיקוד-העליון לבצע, במהלך השבועיים הקרובים, פעולה מקיפה נגד ריכוזי האויב... נבחר מספר מצומצם של מטרות, אך המקיף את מרבית אזורי הארץ. הפעולה תבוצע במועד משותף ובשעת-אפס משותפת. המטרה: להשמיד את הכוחות הלוחמים, לפרק את נשקם ולחבל ברכוש." (1) מפקדי-החטיבות נקראו לתל אביב, לתיאום שעת-האפס. 

בצמרת ה"הגנה" התנהל ויכוח. "פעולת ל"ה" לא עלתה בקנה אחד עם האסטרטגיה הפביאנית שכוונתה הייתה למנוע הסלמה ולדחות את ההכרעה הצבאית, לפחות עד הכרזת עצמאות מדינת ישראל. כשם ששלושים וחמש הפשיטות עשויות היו להטיל מורא על האויב, הן היו גם עלולות היו לגרור אותו לעימות כולל, אולי בעל כורחו, בשעה שהיא לא נוחה ליהודים. מאידך-גיסא, עצם העובדה שמבצע רחב היקף כזה תוכנן בעקבות הצלחה ערבית דרמטית, מלמדת שהאסטרטגיה של דחיית הכרעה שקבע בן-גוריון, לא הייתה מקובלת על הפיקוד העליון של ארגון ה"הגנה". 

ב-9 בפברואר הורה ישראל גלילי לידין לא לבצע חמש משלושים וחמש הפשיטות המתוכננות. למחרת, ב-10 בפברואר, אמר הרמטכ"ל, יעקב דורי, לבן-גוריון, כי הוא מתנגד לפשיטות על הכפרים פסוטה שבגליל העליון המרכזי,' תרביח'א (2) שבגבול לבנון ועילוט. (3) "אם זה יצליח ונשמיד את הכפר, או חלק גדול ממנו, יצעקו שאנו תוקפים כפרים. אם זה לא יצליח, ודאי שאין טעם לדבר." דורי הציע להסתפק בפיצוץ גשרים (כדי להפריע ל"צבא-ההצלה" לחדור לארץ-ישראל) ובפשיטות קצרות-טווח. (4) 

לקראת "פעולת ל"ה" קיבל מטה הפלמ"ח את הצעת מולא כהן, מפקד הגדוד השלישי שחנה בגליל, לפשוט על הכפר הערבי סעסע, וסיכם: אם המטה הכללי והפיקוד-העליון יאשרו את הפעולה, יפקד עליה המדר"ג (5) משה קלמן, ומפקד הפלמ"ח, יגאל אלון יתדרך אותו. (6) 

ירידת המורל בקֶרֶב הישוב העברי ובשורות הלוחמים, אחרי אסון הל"ה, הדאיגה את מפקדי הפלמ"ח, והם דרשו מהפיקוד-העליון לאשר יוזמות תוקפניות. רוב נימוקיהם היו אסטרטגיים, אך נראה שאחד השיקולים היה הרצון להפריך את הטענות בדבר כושר נמוך של הפלמ"ח וה"הגנה", ומחדלי-אימונים. באותו זמן כבר הגיע בן-גוריון למסקנה שיוזמה צבאית היא צורך מדיני. בפגישות בין מפקדי הפלמ"ח ובין הפיקוד-העליון כבר נשקלו פעולות באזורים שהמלחמה עדיין לא התלקחה בהם, בהנחה – שעדיין לא הייתה מקובלת על הכול ובוודאי לא על בן-גוריון – שאי-אפשר למנוע מלחמה כללית. וכשביקש יגאל אלון מהפיקוד-העליון אישור לפשיטה אחת, לפחות, בעומק השטח הערבי, בקשתו התקבלה. (7) זה היה סימן לכך שמפקדי הפלמ"ח דחפו למלחמה כוללת כבר מן השלב הראשון של פעולות האיבה, ובן גוריון לא יכול היה לרסן אותם, גם משום שהם לא העריכו אותו כאיש ביטחון, וגם משום שהם, ולא הוא, שלטו על הלוחמים שלבן-גוריון לא היה קשר ישיר איתם. 

הכפר סעסע (8) עמד על צומת כביש נהריה-מירון וכביש-הצפון, ושלט על האזור שחיילי "צבא-ההצלה" עשו בו את דרכם מסוריה ומלבנון אל ארץ-ישראל. מספר תושבי הכפר היה כאלף וחמש-מאות. יחידה של מאה לוחמים של "צבא-ההצלה", התמקמה באחד מבתי-האבן שלו. לשלוש מאות מתושבי הכפר ולכל אנשי היחידה היו רובים וסטנים (גם בכפרים הסמוכים לסעסע חנו יחידות של "צבא-ההצלה", וגם תושביהם נשאו נשק). הם לא היו בכוננות: איש לא העלה בדעתו שיהודים יגיעו לכפר רחוק כל-כך. המרחק בן סעסע ובין בסיס הפלמ"ח הקרוב אליו ביותר, עין-זיתים, היה תשעה קילומטרים בקו אווירי, ופי-שניים בכביש. 

 

2. "נסתום את הפה למלעיזים"

 

יגאל אלון ומולא כהן בחרו למשימה פלוגה מהגדוד השלישי של הפלמ"ח, ומינו את קלמן למפקדה. אלון נסע לקיבוץ איילת-השחר, בו חנה מטה הגדוד השלישי. 

"בוקר אחד הופיע יגאל באיילת-השחר, טפח על שכמי, חיבק אותי, שיבח אותי על כמה פעולות ונתן לי במתנה אקדח 'קולט' חדש," סיפר משה קלמן. "הרחתי שמתוכנן משהו כבד. מפקד הפלמ"ח לא יתאמץ כל-כך על ריק." 

כשנודע לו מה מתוכנן, שאל: "מה פתאום סעסע?" 

"היוזמה בידי הערבים." ענה אלון. "הם עולים על כפר-סאלד ויורים על מנרה, ואנחנו רצים כמו עכברים מסוממים. הגיע הזמן שנכה אותם בעורף, כדי שיקצו לשמירתו כוח-אדם ונשק, ויקלו מעלינו את הלחץ." 

"אנחנו יכולים להשיג אותה מטרה בעין-זיתון (9) או בקדיתא. (10) למה לרוץ עד סעסע? זה שגעון שעלול להסתיים באסון." 

דאגתו של קלמן לחיי פקודיו מצאה-חן בעיני מפקד הפלמ"ח, ואף-על-פי-כן עמד על דעתו: "סעסע היא צומת כבישי הצפון ואזור-מעבר עיקרי של צבא קאוקג'י." 

"בין הר-כנען לאילון יש עשרות קילומטרים. מה יפריע לקאוקג'י לסטות ימינה או שמאלה, אם נפגע בסעסע?" 

"אחרי מה שקרה לשלושים וחמישה ירד המורל מאוד, והיו התלחשויות על חוסר-אחריות, וששלחנו אותם למשימת-התאבדות. חיפשנו על המפה כפר ערבי רחוק מבסיס יהודי, כדי להוכיח לעצמנו ולשאר היהודים שהפלמ"ח יכול לבצע פשיטה ולחזור בשלום. כך נסתום את הפה למלעיזים. ומי אם לא אתה יכול לבצע פשיטה כזאת?" 

"פקודה היא פקודה," הסביר קלמן – אחרי שנים – את הסכמתו, "אבל לא רק זה: היינו צעירים מאוד ואפיין אותנו ביטחון עצמי לא מוגבל. הייתי בן עשרים ושלוש. החיילים היו בני שמונה-עשרה או תשע-עשרה. אילו היו הלוחמים בני ארבעים לא הייתה קמה מדינת ישראל. אהבנו את הארץ והייתה לנו הרגשת שליחות, הרגשה שאנחנו עושים היסטוריה. איש לא חשב, אף לרגע, שאולי נפספס את המלחמה." 

כשטען קלמן שאין הוא מכיר את השטח, השיב לו אלון בפיתיון: סיור-אוויר מעל ליעד. כך שבה סופית את ליבו של הצעיר, שלא ראה מטוס מקרוב מימיו. קלמן הצטרף לשיירה שנסעה לתל אביב-ובדרך עברה ארבע טבילות-אש. הוא הגיע בבוקר לשדה-דב, לבש סרבל-טייסים והתיישב ב"אוסטר", מתוצרת בריטניה, ליד הטייס פסח טולצ'ינסקי. מאחוריו ישב שמואל ויטליס, עם מצלמת "לייקה" וסרט-צילום לשלושים ושש תמונות. על ברכיו הונחו מפות של סביבת צפת, בקנה-מידה 20,000. משימתו הייתה לזהות את האתרים בשטח. 

כשהתרומם ה"אוסטר" באוויר נורו לעברו יריות ממסגד חסן-בק שבשכונת-מנשיה היפואית. טולצ'ינסקי השפיל אל פני-הים ואסף גובה. גשם ירד, רוחות עזות טלטלו את המטוס וטולצ'ינסקי הרהר בקול רם על חזרה לשדה-דב. קלמן לא ויתר. מעל אזור-היעד פרץ ויכוח: האם הכפר שלמטה הוא סעסע או בִּרְעם? (11) קלמן התרגז והודיע לטייס כי הוא האיש הקובע איפה לסייר ומהו הכפר. ולמזלו – צדק בהשערתו. ה"אוסטר" חג נמוך מעל סעסע, והכפריים, שחשבו אותו לבריטי, נופפו לו בידיהם לשלום. ויטליס צילם, טולצ'ינסקי טס פעמים אחדות בין סעסע לעין-זיתים, וקלמן למד את הדרך. מעל קיסריה הדגים טולצ'ינסקי את כישוריו והנמיך לטוס: ה"אוסטר" החליק על החול, טולצ'ינסקי החוויר כסיד, אך כשהתרומם המטוס שוב, הרגיע את שני הנוסעים שלו במלים אלה: "אין בעיות." 

במטה של שירות-האוויר, במלון "ירדן" בתל אביב, התכבד קלמן בארוחה ובמיטה, ונח כשלוש שעות. אחר-כך קיבל תצלומים חדים של הכפר והסביבה, התפעל ממהירות הפיתוח וההדפסה, וסבר כי מעתה נהירים לו כל שבילי סעסע. למחרת חזר בשיירה לאיילת-השחר. (12)


 

 

 

3. "חיזרו בשלום ויהי מה!"

 

בגדוד השלישי היו שלוש פלוגות: ג', ט', י"א. רוב המחלקות שהרכיבו את הפלוגות היו גרעיני-הכשרות, שהתכוננו להקים קיבוצים חדשים, ושנקראו על שמות הקיבוצים שבהם הוכשרו: הכשרת עין-גב; הכשרת אשדות-יעקב; הכשרת דגניה א', וכו'. לקראת המלחמה מונו מפקדים לרוב המחלקות, מתוך מסיימי קורס הקצינים הגדול של קיץ 1947, שהתקיים בחורשות גניגר, שריד וג'וערה. אחדים ממשוחררי הצבא הבריטי (לרבות חיים לסקוב), לימדו בקורס זה עקרונות של לחימה סדירה. (13) 

מפקד פלוגה י"א היה מאיר דרזנר, איש הכשרת הצופים החיפאית. שלוש מהמחלקות מפלוגה זו נשלחו לסעסע, שתיים, לפשיטה, ואחת לחילוץ. הפושטות – מחלקת אשדות-יעקב, בפיקוד אלעד פלד, ומחלקת עין-גב, בפיקוד דב זעירא (קליימן) – חנו בהר-כנען בבתי-המלון הנטושים. והמחלצת – מחלקת דגניה, בפיקוד יוסף חוטר-ישי (בולבוס) – חנתה בעין-זיתים. שלוש המחלקות הללו התמחו עד אז בפשיטות קטנות ובפעולות-גמול, בסביבת צפת. פשיטת סעסע הייתה המבצע הגדול הראשון שלהן, וגם קלמן לא פיקד לפני כן על פעולה כזאת. (14) 

לקראת הפשיטה הגיעו אל הבסיס של פלוגה י"א בהר-מירון, משה קלמן, ואבישי שמול, איש-ה"הגנה" שפיקד על "בית-בוסל" בצפת, ושהיה המקשר בין מפקד-צפת, מאיר מייבר, ובין היחידות שחנו בהר-מירון. שמול, יליד צפת, הכיר את כל הכפרים הערביים שבסביבה. על-פי המידע שהביא, ועל-פי תצלומי-האוויר שהביא קלמן, הוכן דגם של אזור הפעולה, מסבון, ודגם של הכפר, מחבילות-חציר. שרטטים, חברי הפלוגה, שרטטו מפות ותרשימים, שלא היו מביישים מטה צבא מקצועי. לפעולה הוקצו שלושה מכשירי-קשר – לכוח הפושט, לכוח-החילוץ, ולמפקדה העורפית. כל הנשק של הגדוד נשלח להר-כנען. חומר-הנפץ (שדית) נטמן בעשרים תרמילים, עשרה ק"ג בכל תרמיל. החובש דן מקלר הכין ארבע אלונקות מתקפלות; שמיכות; שני מעילי-גשם, ותרמיל עזרה ראשונה, ובו חוסמי-עורקים, משולשים, (15) יוד, וכדורי-מרץ, ואף לא משכך-כאבים אחד. (16) 

בליל שבת, 13 בפברואר, כשאמר יגאל אלון בהר-כנען לאנשים שנבחרו למשימה, כי עיני כל עם ישראל נשואות אליהם, והורה להם "לחזור לבסיס בשלום ויהי מה", (17) לא ידע כמה קשה יהיה למלא הוראה זאת.

 

 

 

4. בוץ טובעני וקור מצמק-עצמות

 

ב - 14 בפברואר קיבלו שתי המחלקות שחנו בהר-כנען, סעודת-מלכים, כנהוג לפני פעולה, על-אף משטר-הצנע ששרר בבסיס. לפני היציאה לעין-זיתים ניגש צעיר נמוך ורזה אל משה קלמן והציג את עצמו: נתן שחם, כתב, שנשלח על-ידי יגאל אלון. שחם, (19) פלמ"חניק ותיק, שירת אז במטה-הפלמ"ח. 

"חביבי, אינני יודע מי אתה ולמה אתה מסוגל," אמר לו קלמן. "כתבנים זה לא בשבילי. אצלי אתה מחוץ למשחק." שחם התעקש. "טוב," אמר לו קלמן, "תצטרף, אבל אם אתה נשאר בצד הדרך, אשאיר אותך, ואתה תישא נשק כמו כולם." 

"אני סייר, ואני מודיע לך שאשוב, חי או מת, ולא אהיה גרוע מאחרים," (20) ענה לו שחם. 

חגור לא היה. הבנות תפרו עבור הבחורים חגורות לכדורים משרידי מכנסיים בלויים, ואחדים מהם התירו חבילות-קש והשתמשו בחוטי-הברזל לקשירת החגור. את הרימונים תקעו בחגורות, בכיסים ובחותלות (פאטס) שעל הנעליים, לראשיהם חבשו קובעי-פח, מורשת "המשמר האזרחי", מימי מלחמת העולם, וקשרו אותם לראשיהם בממחטות, מעל כובעי הגרב, ולרגליהם נעלו נעלי-עבודה ישנות או נעלי-התעמלות שהתרפטו אחרי כמה וכמה קילומטרים. על-פי התוכנית היה עליהם ללבוש מדים של צנחנים בריטים ("כלניות"), לשם הסוואה, אך המדים לא הגיעו, והם יצאו למשימה בבגדי-העבודה שלהם. לקראת אפשרות שיישארו בשטח יום נוסף, צוידו בשוקולד ובקוניאק. 

"במסדר היציאה היינו כולנו סבוכים בחוטי-הברזל שבהם ריתקנו את החגור," רשם זרובבל גלעד, מפי משה קלמן. "מצב-הרוח, שלא כמזג-האוויר, היה נפלא. הבנות רקדו ושרו, ועיניהן אדומות-בוכיות וצוחקות. את מהלך-הדברים ידענו רק בתיאוריה... ואיך להוביל פלוגה שלמה עם ציוד, עשרות קילומטרים בשטח האויב, בלי סיור מוקדם ומרשם-הדרך?" (21) 

בשעה 5 לפנות-ערב יצא הטור העורפי מהר-כנען. בראשו הלכו משה קלמן ושלושה גששים (22) בני-צפת: אבישי שמול, זאב כהן, ורפאל דרעי, שהכירו היטב את הסביבה. על-אף אמינותם של תצלומי-האוויר לא ויתרו המפקדים על הגששים. סגן-מפקד הפעולה, מפקד הפלוגה, מאיר דרזנר, הלך במאסף. 

בקיבוץ עין-זיתים, שבו התמקמה המפקדה העורפית של הפעולה, נפגש קלמן לתיאומים אחרונים עם המג"ד מולא כהן, ועם יוסף חוטר-ישי, מפקד כוח-החילוץ, המיועד לחכות לחוזרים בצומת מירון. ב-7 בערב יצא לדרך הכוח הפושט, שישים וחמישה איש. המפקדים נשאו סטנים, החיילים נשאו רובים אנגליים. הציוד הנוסף היה שני מקלעי ברן, ומרגמה 2 אינטש. (22)

"הדרך הייתה קשה הרבה יותר מששיערנו," כתב גלעד מפי קלמן. "השטח משובש באבנים, צמחיה פראית, גאיות וסלעים זקורים. הלבוש הקל והנעלים הגרועות נתנו מיד אותות, קרע פה וקרע שם. היה בוץ טובעני וקור מצמק-עצמות, ערפל, טחב." (23) נתן שחם כתב: "הלכנו בשקט... ידענו שאם יגלו אותנו ויאלצונו להיכנס לקרב, לא נגיע למטרתנו, אלא בשעה מאוחרת, הווי אומר, נשהה באזור ערבי לאור היום, משמע, שורת קרבות-יום נואשים בשטח אשר האויב, לפני אומדננו, יכול לגייס בהם על נקלה כוחות מרובים." (24) החובש, דן מקלר. כתב: "גשם עז ניתך... נעליים מסומרות בוססו בבוץ דביק וטובעני והשאירו שקעים-שקעים. הנשימה כבדה... צעדנו בשטח הררי. מסולע. בין שברי-אבן וטרשים. פתאום נעצר המסע. אחד קיבל התכווצות-שרירים ברגליים. חשתי אליו וניסיתי לעזור לו בשפשוף הרגליים. עודדתיו והשקיתיו מים, דבר שהיה אסור בתכלית האיסור. המשכנו ושוב נעצרנו. החבר נפל על ברכיו, בלי כל יכולת להמשיך. ניתן לו מלווה (25) והוחזר לבסיס." (26) הרי הדוח של קלמן, שנכתב למחרת הפעולה: "תנאי השטח והבוץ העמוק הצריכו מאמץ מיוחד כדי להגיע למקום בשעה היעודה." (27)

בדרך נתקלו הפושטים בערבים ששאלו "מן הדא" (מי זה). הם לא השיבו, והשואלים לא העלו על הדעת שאלה יהודים, והסתלקו. על-אף תנאי המסע הקשים הגיעו הלוחמים לנקודת-ההיערכות שעה לפני שעת-האפס, ב-11 בלילה. הם נחו, אכלו שוקולד ושתו קוניאק מהבקבוקים האישיים, וקלמן, והגשש זאב כהן, ומפקדי-המחלקות, התקדמו לכיוון הכפר לשם תצפית. הסמטאות היו ריקות וכלבים לא נבחו. כנראה מצאו בבתים מחסה מפני הגשם והרוח." (28) 

בשבוע הבא: חלק שני של פשיטת סעסע – פיצוץ בתים בכפר, פצועים וחילוצם ללא אלונקות במסע מפרך מאוד, כוח החילוץ לא חיכה; צעידה בשטח ערבי; מפגש עם הבנות; התפעלות בריטית.

 

 

 

 

____________ 

בשבוע הבא: חלק שני של פשיטת סעסע – פיצוץ בתים בכפר, פצועים וחילוצם ללא אלונקות במסע מפרך מאוד, כוח החילוץ לא חיכה; צעידה בשטח ערבי; מפגש עם הבנות; התפעלות בריטית.

 

 

 

הערות

 

1.א"צ, אל עציוני (חטיבת ירושלים) מאת ידין. הנדון: הוראות לפעולת ל"ה, 30 בינואר 1948. 
2. תרביח'א היה כפר ערבי בגליל המערבי לפני קום מדינת ישראל. הכפר היה אחד משבעה כפרים מתואלים בגליל, שנותרו בשטח ארץ ישראל המנדטורית, לאחר סימון גבול הצפון בתחילת שנות ה-20. ישנם רישומים על קיומו של הכפר עוד מתקופת האימפריה העות'מאנית, מן המאה ה-16. (ויקיפדיה) במלחמת העצמאות, במסגרת מבצע חירם, בתחילת חודש נובמבר 1948, נכבש הכפר, ויושביו עזבו אותו ללבנון. מושב שומרה הוקם על אדמות הכפר בשנת 1949. רוב בתי הכפר נהרסו, למעט כ-20 המשמשים כיום את תושבי שומרה. בשנת 1994 העניקה לבנון אזרחות לבנונית לפליטי הכפר ולצאצאיהם. 
3. עילוט שוכנת במרכז הגליל התחתון, כ-4 קילומטרים צפונית-מערבית לנצרת. ביישוב נמצאו חרסים, המעידים על התיישבות באתר החל מתקופת הברונזה הקדומה. (ויקיפדיה) 
4. יומן דב"ג, 10 בפברואר 1948: את"ה, ארכיון גלילי, תיק 23. לידין מהילל, 9 בפברואר 1948. 
5. תפקיד מדר"ג – מדריך גדודי –בפלמ"ח היה מקביל לתפקיד סמג"ד בצה"ל עתה. 
6. סדרת הראיונות הנ"ל עם מולא כהן. 
7. סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי ויגאל אלון. 
8. על חורבות הכפר סעסע הוקם ב-1949 קבוץ סאסא של השומר הצעיר. 
9. עין זיתון היה כפר ערבי בגליל העליון, כקילומטר מצפון לצפת, על מדרונות הר בירייה, נקרא על שם המעיין הנובע בו, וכרמי הזיתים (בערבית זיתון) הגדלים בסביבתו. עדויות לקיום יישוב יהודי במקום קיימות כבר מהמאה ה-11, והיישוב התקיים ככל הנראה ברציפות עד למלחמת העצמאות, שאז נחרב, ותושביו גורשו על-ידי צה"ל. ביישוב התקיימה קהילה יהודית המתועדת מן המאה ה-11 ועד למאה ה-18. האזכור הקדום ביותר לקהילה נמצא על גבי מסמך שנמצא בגניזת קהיר, והכיל רשימה של קהילות יהודיות בסביבות צפת (ויקיפדיה). 
10. קדיתא, כפר ערבי על הר כותר, ליד צפת. שרידי הכפר כוללים בית קברות וכ-10 בורות מים. האחרונים מעידים על התיישבות קדומה. 
11. בירעם, יישוב יהודי קדום מימי המשנה, השוכן בהרי מרום הגליל, על גבול לבנון. לפני קום המדינה התקיים במקום כפר ערבי מרוני, בשם כפר בירעם. היום ממוקם שם קיבוץ ברעם של השומר הצעיר. 
12. הראיונות הנ"ל עם משה קלמן ויגאל אלון. 
13. ראיון עם אלעד פלד ב-6 בספטמבר 1979; סדרת הראיונות הנ"ל עם יעקב סלמן; סדרת ראיונות עם ישראל טל ב-1981-1977 
14. הראיון הנ"ל עם אלעד פלד. ראיון עם דב זעירא ב-2 בנובמבר 1979, ראיון עם יוסף חוטר-ישי ב- 31 באוקטובר 1979: סדרת הראיונות עם מאיר דרזנר ב1981-1979. 
15. פיסת-בד בתבנית משולש לקיבוע שברים. 
16. דן מקלר, "בליל סעסע", ספר הפלמ"ח ב', שם, עמ' 9וו120-: ראיון עם דן מקלר ב13- ביולי 1979; ראיון עם אבישי שמול ב7- בפברואר 1981. 
17. הראיון הנ"ל עם דב זעירא. 
18. נתן שחם הוא סופר, עורך, מתרגם ומחזאי ישראלי, חתן פרס ישראל לספרות 2011. 
19. סדרת הראיונות הנ"ל עם משה קלמן. 
20. זרובבל גלעד, "סיפורו של מג"ד", ספר הפלמ"ח ב', שם, עמ' 126. 
21. גשש. בהגנה ובפלמ"ח. היה חייל מובחר, על-פי-רוב סייר. שהלך לפני הכוח. ותפקידו היה לנווט אותו ובעיקר לגלות מארב עוין או להיתקל בו. 
22. ארכיון צה"ל, ארכיון הפלמ"ח, תיקי הגדוד השלישי פברואר 1948 אוריאל בן-עמי, "מסע הזוועות בחזרה מסעסע", במחנה, 15 בפברואר 1978; זרובבל גלעד, "סיפורו של מג"ד", שם, עמ' 126-125; סדרת הראיונות הנ"ל עם משה קלמן. 
23. זרובבל גלעד, "סיפורו של מג"ד", שם. 
24. נתן שחם, "בעומק שטחו של האויב", ספר הפלמ"ח ב', שם, עמ' 188 
25. המלווה היה הגשש הצפתי דרעי. 
26. דן מקלר. "בליל סעסע", שם, עמ' 120. 
27. משה קלמן, דוח, ספר הפלמ"ח ב', שם, עמ' 177. 
28. א"צ, תיק "נס גדול" (מברקי הפיקוד העליון), מברק ממטה הפלמ"ח מ-16 בפברואר 1948 שעה 10.00 לפני-הצהריים; סדרת הראיונות הנ"ל עם משה קלמן.

 

 

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"