العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

לרצוח את הפצועים ולברוח

 

 

1. חומר נפץ מתחת למזרנים

 

אנשי התגבורת לא הביאו למנזר נשק ותחמושת, חוץ מציודם האישי. הם השתתפו בהגנת המנזר וגם הם נפצעו. חילוץ הפצועים והטיפול בהם היו המשימות הקשות ביותר של כובשי המנזר באותו היום. החובש אברהם קלר: "הערבים ניתקו באש את המעבר בין המנזר ובין שני הבתים שלידו. קראנו למעבר הזה 'סמטת המוות'. רבים נפצעו ונהרגו בסמטה הזאת. דדו ואני חילצנו פצועים בחיפוי מסך עשן. מיקי, מהמחלקה של מוטי אפרתי, נפצע בשתי רגליו. דדו פתח רימון עשן ואני התקרבתי אל מיקי בזחילה. אילו נשאתי אותו על גבי היינו נפגעים שנינו. קשרתי את ידיו במשולש, הנחתי אותו, בטנו וידיו על צווארי, וזחלתי על הגב לאחור, נושא אותו על הצוואר. סמל המחלקה של רפול, אברהם וייסר (סמיון), רץ למנזר להביא תחמושת ונפצע ב'סמטת-המוות'. הוא נפל והערבים המשיכו לירות בו. דדו פתח רימון עשן, ואני התקרבתי אל סמיון הפצוע ומשכתי אותו לחצר, אבל הוא כבר היה ללא רוח חיים". (1) 

בשעות הצהריים סבר אליהו סלע שמצבו נואש. "השיקול ההגיוני הצבאי אמר ... שאין שום סיכוי להחזיק מעמד. כמחצית כוחנו נפגעה, יצאה מכלל שימוש. תגבורת אין ... (2) אולם הדבר אשר הכביד על החלטת הנסיגה היה גורל הפצועים". (3) לדברי אברהם קלר, הציע סלע לסגת, ולהצעתו התנגדו בני מרשק, אורי בן-ארי, יוחנן זריז, יוסף יהלום, דוד אלעזר וקלר עצמו, מפני שלא הייתה אפשרות לסגת עם הפצועים קשה ועקב החשש שרבים ייפצעו וייהרגו בנסיגה. אורי בן-ארי סיפר, לימים, שסלע לחץ על טבנקין לתת פקודה לפנות את המנזר. (4) 

המשך סיפורו של סלע: "ובתוך לבטי הדיון המעיק והמענה, אתה שומע – אין מנוס! יש רק לדאוג שלא יפלו חיים בידי האויב. (5) והן צריך להבין מה משמעותה של החלטה זו. משמעה לקרב את קיצם של חבריך למערכה, במו ידיך. ואמנם זה היה אחד הרגעים האיומים והמדכאים ביותר שהיו לנו בכל ימי הקרבות. מה אפוא לעשות? אותה שעה ידענו היטב שנסיגה ממקום זה פירושה שירושלים לא תהיה עברית. גורל הפצועים הקשים שטרף את המצפון, גורל ירושלים שאיים על העתיד, נימוקים אלה הכריעו את הכף וציוו עלינו להישאר". יוסף יהלום העיד: "הדיבורים על הנסיגה נמשכו שעות. לא יכולנו לקחת איתנו את הפצועים קשה. אריק חייקינד היה פצוע קשה אך בהכרה מלאה. בצהריים הוא אמר, 'תשאירו לכל אחד מאתנו רימון להתאבד, ותיסוגו בלעדינו'. כך נולד הרעיון לסגת בלי הפצועים". (6) 

בספרו, "דדו", כתב חנוך ברטוב: "המתנגד החריף ביותר לנסיגה מן המנזר היה בני מרשק. הוא חזר וציטט את יצחק שדה, שנוהג היה לומר, 'כאשר יורד גשם ואתה נרטב עד לשד עצמותיך, זכור: הגשם הזה יורד גם על האויב'. והשעות עודן זוחלות, ונוספים נפגעים. בני עצמו נפצע קל בשפתיו, והוא מתהלך עם פה חבוש. אפילו להלהיב את חבריו אינו יכול עוד. הוא אנוס לשתוק". 

קלר סיפר: "טענתי שנסיגה תפגע במוראל של הלוחמים ושאת הפצועים לא נוכל לשאת איתנו, והצעתי לחכות עד החשכה, מפני שהלילה מטיל אימה על הערבים. רעננה דיבר באלחוט עם יוספל'ה, קיבל את הסכמתו לנסיגה ופקד לסגת. התחיל דיון בדבר גורל הפצועים. מי יקבע מי מסוגל לסגת ומי לא? ומה יהיה גורלם של הפצועים קשה? מי יישאר אתם? האם הם יישארו לבדם? בתחילה לא הסכמתי למיין את הפצועים. עברתי סלקציות אצל הגרמנים. אמרתי, 'לא אהיה מנגלה!' סוכם על תוכנית-מצדה במהדורת תש"ח. הבריאים ייסוגו והפצועים יישארו. המיון הוטל, בכל-זאת, על אורי בן-ארי ועלי. היה עלי לקבוע את חומרת הפציעה של כל אחד ואם הפצוע יכול לנוע, ועל אורי הוטל להחליט אם הפצוע יישאר במנזר או יצטרף לנסוגים. הוחלט שהפצועים שיישארו, ירוכזו בחדר שימולכד בחומרי-נפץ מתחת למזרנים, ופתיל רועם יימשך החוצה. אורי בן-ארי, דדו ואני נישאר בחצר המנזר, נחפה על הכוח הנסוג, נפוצץ את הפצועים, ואחר-כך ניסוג". 

אורי בן-ארי תיאר בספרו באריכות את לבטי הנסיגה וחיסול הפצועים. בין היתר הוא כתב: "בסופו של דבר, מישהו תפס אומץ וקרא לעניין בשמו. 'אין ברירה,' נפלטו המילים מפיו, 'אין ברירה, אם לבצע את המשימה – אנחנו חייבים להרוג את הפצועים קשה במו ידינו ולהשאיר את גוויות חללינו כאן במנזר!' אחרי דממה קצרה, שבה כל אחד מאתנו ניסה להתגבר על ההלם שיצרו הדברים שנאמרו, תמכנו כולנו בנאמר, פה אחד. הקרח נשבר ופרטי התכנון החלו לזרום, כאילו מעצמם. בשעה 13:00 הייתה התוכנית שלמה ומוכנה. הסמג"ד [אליהו סלע] סיכם אותה: 'בשלב א' נכין את המנזר לפיצוץ, על גוויות חללינו ועל פצועינו הקשים. בשלב ב' תצא השיירה של המסוגלים לנוע בכוחות עצמם, ואחריהם שיירת הפצועים בינוני שיינשאו על אלונקות, כל אחת בידי שני בחורים'". 

במהלך השיחות על חיסול הפצועים קשה ועל הנסיגה, תקפו הערבים שוב את המנזר. עזריה רפופורט כתב: "שעה 14:50. מתחילה התקפת הנגד השלישית. הפעם מופיעים שני משוריינים נושאי תותח 2 ליטראות בכביש, דרומה למנזר. יורדים מהכביש ופונים אל המדרון, לעבר המנזר. יורקים אש. מתקרבים לשער המנזר. מנסים לפרוץ השער. המעבר צר בשבילם. הפילו עמוד השער, מתקרבים לבניין. אנשינו פותחים באש ממקלע בכדורים חודרי שריון. הם נעצרים ונערכים באלכסון. חילופי היריות נמשכים. המשוריינים מנסים להתקרב שוב ונהדפים שנית. חסר להם, למשוריינים, הכוח הרגלי, שבלעדיו הם מאבדים ערכם הקרבי. אנשינו עולים לגג הבניין להטיל רימונים, להפעיל מרגמה מול קיני האויב המחפים על המשוריינים. פגז נופל על הגג ומפקד הכיתה נפצע. נותן פקודה לרגמים ונופל. עוד שניים נפצעו. בחלון הקומה התחתונה מוצב מקלע כבד. שני אנשים מפעילים אותו. מרחוק האויב פותח באש במכונת-[ירייה] הוצ'קס. נפגע מפקד המקלע בחלון. נפגע המקלען בחלון. המקלען הפצוע פותח באש על המשוריינים. המשוריין נסוג ומסתלק במהירות. פצוע תומך במקלען היורה בחלון. המשוריין השני הוא משלל שיירת נבי דניאל". 

ההתקפה השלישית הלחיצה עוד יותר את המפקדים במנזר. יוסף יהלום: "רעננה חשב שלא צריך לעכב את הנסיגה. יוספ'לה לחץ עליו לדחות את הנסיגה עד החשיכה, מפני שאז ייפגעו פחות אנשים ויהיה אפשר להוציא מהמנזר את הפצועים קשה". דוד אלעזר: "לחמנו נגד בלתי-סדירים שנהגו לשחוט שבויים. החלטנו שתישאר קבוצת מפקדים. היא תחפה על הנסיגה". אורי בן-ארי: "התכוננו לנסיגה. ריכזנו פצועים בחדר אחד. רעננה, בני, דדו ואני התייעצנו על גורל הפצועים. הוחלט לפוצץ את המנזר על הפצועים. בהגרלה נפל על דדו ועלי לבצע". 

רפאל איתן היה אחד הפצועים קשה. לימים כתב בספרו: "חלוקת הרימונים נסתיימה. גם אני קיבלתי את הרימון שלי. תכננתי הכול, איך אשלוף את הנצרה. כיצד אניח אותו מתחת לגופי. צריך להקפיד שהנצרה תישאר פתוחה. ראיתי מה עוללו הערבים למי שנפל בידיהם, והרימון היה הפתרון הטוב ביותר, מפני שלא יכולתי לצאת משם. אינני זוכר אם נפרדתי במחשבתי מאנשים יקרים. יכול להיות שחשבתי על אבא ועל אמא ועל הכפר. הכול היה כל-כך ברור. הערבים בחוץ. אנחנו בפנים. הם ייכנסו. לנו אין לאן לברוח. יש לנו רק רימון. לימים נודע לי, מפי החובש הפלוגתי [אברהם קלר], שהמפקדים במנזר נקטו אמצעי נוסף, אם יוחלט לממש את הפריצה החוצה. [הם]ריכזו את כל הפצועים בחצר הפנימית, בתואנה של 'ניקוי' החדרים, הטמינו חומר-נפץ תחת כל המזרנים והחזירו את הפצועים לחדרים, מתוך כוונה לפוצץ את הכול בשעת הנסיגה". 

בספרו האוטוביוגרפי, כתב המח"ט רבין: "אחר-הצהריים החמיר המצב. התחמושת אזלה, מספר הנפגעים הלך וגדל. בשלב מסוים ביקש מפקד הכוח אישור לנסיגה. הייתי בדרך למפקדת הגדוד [היכן היה עד אז, הרי בסן-סימון לא היה? – א"מ] שמעתי שהאישור ניתן. הצטערתי, אך קשה היה לשנות זאת". (7)

 

 

2. "אם אינך יכול לעמוד, תיסוג"

 

 

את הלכודים במנזר, ובוודאי שאת הפצועים קשה, הצילה התמוטטות הערבים. ב-30 באפריל בצהריים דיווח יצחק נבון, ראש "הש"י הערבי" הירושלמי: "הערבים מבקשים תגבורת לקטמון. מרגישים שלא יחזיקו מעמד. ביקשו התערבות הצבא, לא ברור אם צבא בריטי או הלגיון הערבי", (8) ומשה הילמן, איש-הקשר של ה"הגנה" עם הבריטים, סיפר: "שמענו שיחה בין המפקד של הערבים בעיר העתיקה למפקד הערבי של אזור סן-סימון. האחרון ביקש עזרה והראשון השיב, 'אינני יכול לשלוח עזרה, ואם אינך יכול לעמוד, תיסוג'". (9) לטבנקין לא הייתה אפשרות לספר לסלע על הידיעות שבידי הש"י, מפני שהקשר האלחוטי בין המנזר ובין מטה הגדוד בנווה-שאנן נותק בצוהרי 30 באפריל. המצבר של מכשיר-הקשר, ששימש את הלוחמים במנזר, התרוקן. (10) 

אנשי גוש-עציון הנצורים סייעו ללוחמים בקטמון. ביומן כפר-עציון נכתב, ב-30 באפריל: "לפי הוראות המטה בירושלים, התקפנו היום שיירה ערבית בכביש חברון-ירושלים. יותר מחמש-עשרה מכוניות נפגעו ונעצרו בכביש. בין הנוסעים קמה בהלה והם עזבו את המכוניות. האויב הזעיק תגבורת. משורייני הלגיון והצבא הבריטי, שהגיעו, תקפו את המנזר ואת יתר המשלטים [בגוש-עציון] באש תותחים ומכונות ירייה כבדות. הקליעים הגיעו גם לשטחי כפר-עציון. למזלנו, לא היו נפגעים". באותו היום לא הגיעה תגבורת מחברון לירושלים, ומצב-הרוח של תושבי גוש-עציון השתפר. (11) (ההתקפה על השיירה בכביש חברון-ירושלים הייתה אחת מסיבות מתקפת הלגיון העבר-ירדני על גוש-עציון, מקץ שבועיים, שהביאה לנפילת הגוש ולטבח רוב חברי כפר-עציון). 

בדוח ערבי על קרב סן-סימון (שנבון ציטטו אחרי יומיים) כתוב: "ב-29 באפריל בשעה 23:00, כאלף וחמש מאות יהודים תקפו כארבע מאות ערבים". (12)

ב-30 באפריל לפני הצהריים חזר שאלתיאל בטיסה מתל אביב לירושלים, ושלח לקטמון מחלקות מגדוד "מוריה" ומחיל-המשמר של חבל 4. היחידות הללו הצטרפו למחלקה של יעקב עציון (מהגדוד הרביעי של הפלמ"ח) וחדרו אתה לקטמון מקריית-שמואל. תוך כדי קרבות מבית לבית התקרבו אל המנזר. שלום עשת, שהצטרף לכוח, (13) הפעיל מרגמה 3 אינטש ולימד את יהושפט הרכבי, (14) מפקד פלוגת החי"ש, להפעילה. מחלקת פלמ"ח נוספת מהגדוד החמישי, בפיקוד עמוס חורב, הגיעה לגזרה עם מרגמת דווידקה והתקדמה לכיוון המנזר. (15) 

כשנודע לו על המוראל הירוד של הלוחמים במנזר, הורה שאלתיאל לציון אלדד לשלוח מברק ממקור-חיים, כאילו המוני ערבים בורחים מקטמון. לימים סיפר אלדד: "המברק עודד את כוחותינו". (16) אלדד, שהתכוון לשקר, נמצא דובר אמת. התצפיות הודיעו לטבנקין שערבים אכן בורחים מקטמון. (17) אחד המדווחים היה גבריאל (גברוש) רפופורט. הוא סיפר: "נסעתי על אופנוע עם הקמ"ן הגדודי, בנץ פרנק, וניסינו להסתנן אל המנזר בין הבתים. בנס ניצלנו מהיריות. ירדנו מהאופנוע וזחלנו לכיוון המנזר. בערך ב-4 אחרי-הצהריים עלינו על גג אחד הבתים וראינו שהערבים מסתלקים מסביבות המנזר, יחידות שלמות בורחות. דיווחתי במכשיר-הקשר, 'יוספ'לה, אני רואה שהערבים נסוגים. תודיע לחבר'ה במנזר שיחזיקו מעמד'". (18) 

המצבר של מכשיר הקשר במנזר, ששבת זמן-מה, התעורר לחיים אחרי-הצהריים והתשדורות מנווה-שאנן נקלטו. טבנקין הודיע לסלע שהאויב מתמוטט. סלע כתב: "קשה לקבוע כיצד היינו פועלים בהמשך המערכה, אבל באותן השעות הגיעתנו הידיעה ... האויב מתחיל לברוח מקטמון. אנו לא הבחנו בדבר, אבל אחרים, אנשי גזרה אחרת, עמדו על כך. אבן נגולה מעל לבנו". (19) 

אברהם קלר כתב: "... קיבלנו את הפקודה החדשה, 'לא נסוגים וכולם בחזרה לעמדות ...' הלוחמים צהלו ושמחו ונכנסו להיסטריה של קרב ... רצו ... לעמדותיהם, הפעילו את נשקם והפעילו רימונים. הערבים שהגיעו עד חומות המנזר נקטלו ונסוגו, ומרגע זה הוסר המצור מעלינו".

באותו היום הביאו מטוסים מתל אביב לירושלים פצצות 3 אינטש. המחלקה המסייעת של דב חקלאי, שחנתה בבית-וגן, קיבלה אחדות מהן והפגיזה את הדרך ממלחה לקטמון, כדי לעצור שם כל תגבורת שתצא לעזרת הערבים בקטמון. (20) 

לקראת הערב תקפו לוחמי גדוד "מוריה" כמה גזרות בשכונה. יהושפט הרכבי: "קיבלתי פקודה לשלוח מחלקת תגבורת למנזר. אחרי מאמצים רבים המחלקה לא הצליחה להגיע לשם. בייאושי החלטתי להגיע לשם אישית, במשוריין גדול. תעיתי בדרך, ובמקום לנסוע לאורך רחוב קיצוני, במערב קטמון, נכנס המשוריין לאחד הרחובות המקבילים, במרכז קטמון. בדרכנו נתקלנו בקבוצות ערבים מזוינים שירו לכיוון המנזר. הערבים נדהמו ואנחנו עברנו אותם במהירות והגענו למרגלות המנזר. העלינו את המחלקה לשם וחזרנו בכביש החיצוני, הפעם ללא תקלות. ייתכן שהופעתנו במשוריין הפתיעה אותם והביאה להכרעת הקרב". (21) 

יוסף נבו, מפקד פלוגה בגדוד "מוריה", סיפר: "... מצב היחידה שכבשה את קטמון החמיר. נדרשנו להחיש עזרה ולהביא אספקה למנותקים ... התגבורת, בפיקודי, נעה בלילה בציר גבעת שהין, על-יד הבית ההרוס, ומשם לאורך הרחוב המקביל בקצה השכונה ממערב. הרגליים נעו בראש התגבורת ... המשוריינים נוסעים מאחוריהם. כאשר הגענו למנזר החזיק הפלמ"ח בעמדות סביב הבניין העיקרי. המאפיין את המצב היה חוסר בהירות וחוסר ידיעת מקומו וכוחו של האויב. הבוסתן הגדול שלפני הבית היה שטח הפקר. הפעולה הראשונה שביצעה הפלוגה הייתה כיבוש שני הבתים שמדרום לבוסתן, וכך הבטחנו את שליטתנו בשטח הקרוב למנזר". (22) שמואל גילת: "מחלקת יוסקה קבקר נסעה במשוריינים למנזר. תגבורת זו הכריעה את הקרב על המנזר. אחרי קבקר הגעתי למנזר עם מחלקתי, באותה דרך". (23) 

זלמן מרט, מפקד גדוד "מוריה" הירושלמי, העיד בפני מתחקרים ממחלקת היסטוריה בצה"ל: "כוחות הפלמ"ח במנזר הגיעו לאפיסת כוחות. נתבקשתי על-ידי יוסף טבנקין להחיש תגבורת. זה היה בצהריים. הזעקתי את פלוגת יהויכין קנולר. על-אף רצונו של קנולר לדחות את הפעולה לשעות הלילה שלחתיו בשעות אחר-הצהריים לסן-סימון. הפלוגה נעה בדרך [ש]בה תקף הפלמ"ח. [ברגל, דרך עמק המצלבה]. הערבים עדיין שלטו על דרכי הגישה למנזר ופתחו באש. הפלוגה הצליחה להגיע למנזר, עם הרוג אחד, ולהחליף את הפלמ"ח. מחלקת דדו נשארה במקום". (24) דב דורון היה בכוח של קנולר: "כשהיינו לפני המנזר שלחו אותי ועוד שני חיילים לוודא שאין ערבים סמוך למנזר. פגז דווידקה נפל לא רחוק משלושתנו והתפוצץ ברעש גדול. הייתי המום זמן-מה. ערבים לא ראינו. חזרנו ודיווחנו, ואז כל הכוח התקדם ונכנס למנזר, וראינו את הגוויות של שתי הנשים. נאמר לנו שהן זונות". (25) 

בשעה 5:30 אחרי-הצהריים הודיע אמיל גורי, מפקד ירושלים הערבית, בטלפון לרבת-עמון, שהיהודים יורים על שכונת קטמון בתותחים כבדים ותוקפים שכונות ערביות אחרות. אם לא יבוא הלגיון העבר-ירדני לעזרתו, יכבשו היהודים הלילה את קטמון, ואחר-כך בוודאי יכבשו את כל ירושלים. 

התשובה שקיבל גורי: "נשלח תגבורת בעוד שלושה או ארבעה ימים, ועד אז החזק מעמד". גורי: "יש לנו שלושים ואחד הרוגים, ביניהם שלושה חיילי לגיון, וחמישים פצועים. קיבלנו רשות מהכנסייה היוונית לפוצץ את המנזר". הערבים לא פוצצו את מנזר סן-סימון. 

גנרל צפות, ראש הוועדה הצבאית של הליגה הערבית, טלפן מדמשק אל גורי: "החזק מעמד בכל מחיר. במשך הלילה יגיעו אליך תגבורת ותותחים שירעישו את ירושלים מנבי סמואל, משועפאת ומבידו". (26) תגבורת ותותחים לא הגיעו. 

תחת אש, הגיע למנזר אמבולנס-משוריין עם נושאי אלונקות. הפצועים קשה הוסעו באמבולנס ואת הפצועים האחרים העבירו אלונקאים לבתי-החולים, וגם המפקדים והלוחמים שלא נפגעו חזרו לירושלים העברית בשיירה זו. רבין דיווח למטה הפלמ"ח: שמונה אנשים נהרגו בקרב על סן-סימון וארבעים וחמישה נפצעו, רובם קל. (27) 

במשך כל יום הקרב ירו אנשי ה"הגנה" ממקור-חיים על עמדות הערבים בשכונה הגרמנית, ולא הניחו להם לסייע לעמיתיהם שתקפו את סן-סימון. אחרי שברחו הערבים מקטמון, שלח זלמן מרט את יעקב סלמן עם מחלקה למקור-חיים, וחיים דניאלי שלח שלושים לוחמים בפיקודו של נחום בן-חור לקראת סלמן ופקודיו. בן-חור: "ראיתי דמויות בחשכה. לא ידעתי אם אלה יהודים או ערבים. הסתכנתי ופקדתי לא לפתוח באש. התקרבנו וראינו את סלמן. החלפנו מידע. הוא המשיך למקור-חיים ואני למנזר. משם נסענו באוטובוס למחנה שנלר, וצורפנו לגדוד 'מוריה'". (28)

 

 

 

 

 

3. ביזה

 

גדוד "מוריה" (בפיקודו של מרט), יחידות חיל-משמר מחבל 4 וכמה יחידות מחטיבת "הראל", השלימו את כיבוש רוב שכונת קטמון. ההתנגדות להם הייתה מעטה. יחידות מהלגיון העבר-ירדני הגנו זמן-מה על בית הקונסוליה העירקית, אחר-כך פינו אותו. בשניים במאי דיווח רבין למטה הפלמ"ח: "קטמון כולה בידי 'עציוני'". הוא לא דייק: באחד במאי לפני הצהריים הוצבו כוחות צבא בריטיים, בפיקודו של בריגדיר ג'ונס, מול כוחות ה"הגנה" ובלמו את התקדמותם בקטמון. "קו בריגדיר ג'ונס" הפריד בין השטח שבשליטת היהודים לשטח הקטן שנשאר בשליטת הערבים, (30) ולכן לא יכלו היהודים לתקוף את השכונות הערביות בצפון-מזרח ירושלים, שחצצו בין השטח שבשליטת היהודים ובין העיר העתיקה. 

יהודים רבים נהרו לקטמון, נכנסו לבתי הערבים העשירים ובזזו מכל הבא ליד. הם חיפשו ומצאו את הכספות. את הרכוש שלא יכלו לקחת, השמידו. בין הבוזזים היו מפקדים מהחי"ש ומהפלמ"ח. הרי סיפורו של יעקב עציון: "ב-30 באפריל, בלילה, השתלטנו על בניין גבוה. לפנות בוקר ראיתי חבר'ה שלנו מעמיסים שטיחים, תחת אש, לתוך משוריין. ראיתי את X G (31) מעמיס שטיחים. רגע לא יכולתי לדבר מרוב תדהמה. אחר-כך צעקתי עליו: 'תחת יריות מעמיסים שטיחים?!' החדר של Y (32) במעלה-החמישה היה מלא כלי קריסטל יקרים". (33) גבריאל (גברוש) רפופורט סיפר: "יוספ'לה מינה אותי ל'קצין רכש גדודי'. הורדתי מקטמון שתי משאיות עם פסנתרים ושטיחים. אמרו לי שזה בשביל פצועים. הבאנו את השלל לקריית-ענבים ומשם לסרפנד [צריפין]. נודע לי שחלק מהביזה הגיע לעין-חרוד. אחרי המלחמה שמעתי שאנשים פרטיים לקחו מזה לעצמם". (34) 

יעקב עציון סיפר על מה שראה, כשהתקדמה מחלקתו מגבעת שהין לקטמון, בעיצומו של הקרב על מנזר סן-סימון: "ראיתי את ... רץ עם שק על הגב. סיפרו שהוא שילם לזקן ערבי, כדי שישמור על מחסני הביזה". את השפעת המעשים הללו תיאר עציון כך: "אחרי קטמון כבר היינו ציניים, ורק בקושי יכולנו לחשוב על דברים אידיאולוגיים". 

אליהו ארבל, קצין המבצעים ב' של חטיבת "עציוני": "ראיתי פלמ"חניקים עטופים בשטיחים פרסיים. בשעות החמות של היום הם זרקו אותם באמצע הרחוב. באחד הלילות, בשעה 3 אחרי חצות, בא רץ למטה החטיבה והזעיק אותי לקטמון. ראיתי משוריין. הוא נעצר בבהלה. ניגשנו אליו בזהירות, אולי יושבים בו ערבים, וראינו שהוא מלא מקררים, פטיפונים, שטיחים, מה שאתה רוצה. הנהג אמר לי, 'תן לי את הכתובת שלך, אביא לך הביתה מה שאתה רוצה'. לא ידעתי מה לעשות. לעצור אותו? להרוג אותו? אמרתי לו, 'לך לכל הרוחות!' והוא נסע. אחר-כך, בהפוגה, קיבלנו משכורות. השכנה סיפרה לאשתי שיש בחנות מסוימת מקרר חשמלי בזול. הלכתי לחנות ופגשתי שם את האיש מהמשוריין ההוא. הוא אמר לי, 'בשבילך, במאה לירות!' אמרתי לו, 'אתה לא מתבייש?!' והוא ענה, 'אם אתה אידיוט אני צריך להתבייש?!' אני גם יודע שחיילים שלנו השחיתו אוצרות אמנות במנזרים ובכנסיות". (35) 

יוסף נבו, מפקד פלוגה בגדוד "מוריה": "התקדמנו לתוך קטמון, ובעקבותינו הלכו יהודים רבים. פקדתי על כיתת המאספים לירות ברגלי הבוזזים כדי להרחיק אותם. הם הפריעו לנו בקרב". 

שאלתיאל הורה לנעמן סתווי, מפקד המשטרה הצבאית, לא לתת לאזרחים להיכנס לקטמון. "ראיתי מכונית מלאה כל טוב יוצאת מהשכונה", סיפר סתווי. "הנהג סירב לעצור ופרץ את המחסום. ידעתי מי האנשים. דיווחתי לשאלתיאל. הוא שאל, 'מה אתה מציע?' אמרתי, 'לחפש בבתים שלהם ולעצור אותם!' שאלתיאל לא אישר". (36)

יוסף עמי, מפקד חבל 4, אמר בעדותו למחלקת היסטוריה של צה"ל: "נכשלנו בשוד מאורגן, תחילה הפלמ"ח ואחר-כך המשטרה הצבאית". (37) יגאל אלון העיד: "כשתוכנן מבצע 'יורם', לפני ההפוגה הראשונה, ביולי 1948, באתי עם דויד מרכוס לירושלים וביקרנו אצל שאלתיאל במפקדתו. הוא הרצה בפנינו באריכות ובפירוט על ביזת ירושלים". כמה מהבוזזים שציין שאלתיאל, היו מפקדים בפלמ"ח, אבל אלון לא הענישם וקידומם בצה"ל לא נפסק. (38) האנשים האלה השתתפו בבניית צה"ל בראשיתו ובעיצוב אופיו. אחרי שהשתחררו משירות פעיל השתלבו בצמרת הפוליטית, החברתית והכלכלית, והשחיתו את ישראל.

.

 

4. תיתכן פלישה מוקדמת

 

 

ב-30 באפריל ענה האמיר עבדאללה על בקשת אלק קרקברייד, שגריר בריטניה ברבת-עמון, לסייע בהשגת שביתת-נשק בארץ-ישראל: "היהודים תוקפים כפרים ערביים. אם היהודים לא יתקפו, לא נתקוף גם אנחנו". (39) באותו היום דיווח פינקני טאק, שגריר ארצות-הברית במצרים, לשר החוץ האמריקני, שהליגה הערבית מסכימה לשביתת-נשק בירושלים, בתנאי שיושהו כל פעולות הלחימה בעיר ובסביבתה, יפורק הנשק משני הצדדים ויישמר הסטאטוס-קוו בעיר. (40) זו הייתה אחת הסיבות ללחץ שהפעיל הפיקוד העליון על המפקדים בירושלים לכבוש את קטמון, להתחבר לדרום העיר ולסלק את הערבים מירושלים המערבית, לפני שיוכרז על ההפוגה. 

השלטונות הבריטיים, בלונדון ובארץ-ישראל, ידעו יותר מהאמריקנים ומאנשי האו"ם מה המצב בירושלים, והבינו שהיהודים לא יפסיקו את מתקפתם. לכן הביאו מבנגזי (ב-30 באפריל) מאתיים חיילי קומנדו וקומנדו ימי, ושלחו אותם היישר משדה התעופה ברמת-דוד לירושלים. (41) מקפריסין הובאו באונייה לנמל חיפה אלף חיילים בריטיים, ומהבסיסים ברפיח נשלחו לירושלים טנקים כבדים. (42) 

באחד במאי, אחרי כיבוש חלק מקטמון, הבריק קרקברייד מרבת-עמון לארנסט בווין, שר החוץ בלונדון: עבדאללה ועזאם פחה מסכימים להפוגה ומתחייבים לא לפלוש לארץ-ישראל לפני סיום המנדט, אם הבריטים יתחייבו לשמור על ירושלים ועל המקומות הקדושים שהתקפות היהודים מסכנות אותם. (43)במברק נוסף, ששלח באותו היום, דיווח קרקברייד: קצינים בכירים מכל צבאות ערב התכנסו ברבת-עמון, ודורשים שהלגיון העבר-ירדני לא יחכה לצבאות האחרים, אלא יפלוש מיד לארץ-ישראל; אבו אל-הודה, ראש הממשלה, דחה את דרישתם. המנהיגים הערביים חוששים פן ישתלטו היהודים על כל ארץ-ישראל לפני סיום המנדט, ונראה שתהיה פלישה מוקדמת, מפני שהיוזמה הצבאית היהודית נמשכת והבריטים אינם נערכים לבולמה. (44) 

סר הנרי גרניי, המזכיר הראשי של ממשלת המנדט, הודיע בשניים במאי לאליעזר קפלן, גזבר הסוכנות היהודית (שהיה באותו יום היהודי בעל התפקיד הבכיר ביותר בירושלים) שאם לוחמי אחד הצדדים יעברו את קו הפסקת-האש בקטמון, יפעל נגדם הצבא הבריטי במלוא עוצמתו. בשעה 4 אחרי-הצהריים, בשניים במאי, הוכרזה הפסקת-אש בירושלים, לארבעים ושמונה שעות, על-מנת שבאותו זמן יתנהלו שיחות על הפוגה בעיר. (45)

 

 

5. אוגוסטה ויקטוריה

 

כמה מחלקות מהגדוד החמישי, בפיקודו של מנחם רוסק, התמקמו על הר הצופים, (46) כדי לפשוט על אוגוסטה ויקטוריה. לפי עדות רבין, הייתה כוונה לכבוש את שכונת א-טור ולחסום בפני הלגיון העבר-ירדני את הדרך מיריחו לירושלים. (47) ההתפתחויות המדיניות, אזהרות הבריטים ותגבור כוחותיהם לא שינו את התוכניות. 

מבני אוגוסטה ויקטוריה עומדים על רכס החולש על הר הצופים (מדרום-מזרח), על העיר העתיקה ועל הכביש המוביל מירושלים ליריחו ולעבר-הירדן. הנציב העליון התגורר באחד המבנים, לפני שעבר לביתו בדרום העיר, הוא ארמון הנציב (ליד רמת-רחל). בין הר הצופים לבין אוגוסטה ויקטוריה מפרידים שש מאות מטר וגיא עמוק. מדרון הגבעה, שבית-החולים עומד עליה, היה מכוסה בחורשה. גדר אבן גבוהה הקיפה את הבניין, ולפניה הייתה גדר תיל. (48) בפקודה ל"מבצע עלמה" (משימות הגדוד החמישי), הורה רבין לרוסק (בשניים במאי) לכבוש את הרכס והמבנים למחרת בלילה, להעביר אותם לרשות חטיבת "עציוני", להתקדם לא-טור ולהשמיד את בסיסי הערבים בשכונה זו. (49) רוסק קיבל מרבין דווידקה אחת ושלושה פגזים, והיו ברשותו גם מרגמה 3 אינטש עם שישה-עשר פגזים, ומקלע בינוני "שוורצלוזה", בעל קנה שחוק. (50) בספר "אחרי", לזכרו של שמואל גלינקא, נכתב שרוב המפקדים מהגדוד החמישי לא ציפו להצלחת "מבצע עלמה", מאחר שלא היה לגדוד נשק מסייע. (51) ברוך בן-ענת: "דונקלמן אמר שאין טעם להפעיל את המרגמה ואת הדווידקה, מפני שהם רק יעירו את הערבים ולא יעשו עליהם רושם, ומוטב לתקוף בהפתעה, בלי ריכוך מוקדם. רוסק הסביר לדונקלמן את המנטליות של הערבים, 'אם יורים עליהם הם בורחים', והחליט להפציץ לפני ההסתערות". (52) רוסק העיד שהמידע המוקדם על היערכות האויב ועל היעד היה מועט מאוד. (53) לדברי שמואל (אולי) גבעון, קצין המבצעים של הגדוד, לא היה סיור מוקדם בקרבת היעד לפני ההתקפה. (54) 

יהודה דרקסלר (אידל) ופלוגתו ואנשי המחלקה המסייעת של הגדוד הלכו ברגל להר הצופים בשניים במאי בלילה, עברו בין שכונת שייח'-ג'ראח לבין מחנה של מתנדבים עירקיים, ונשאו על הגב את כל הציוד. הערבים לא הרגישו בהם. בהר הצופים הצטרפו לפלוגה של אהרון (ג'ימי) שמי. (55)  

דונקלמן העיד בספרו שמפקד בריטי מהבסיס הסמוך להר הצופים התקשר אליו בטלפון והודיע לו: "אם תתקיפו, נפעיל נגדכם נשק כבד ונחסל אתכם". רוסק התכוון לדחות את ההתקפה ולבקש מרבין הוראות חדשות, אבל דונקלמן שכנעו לתקוף למרות איומי הבריטים. שניהם לא ידעו שיחידת קומנדו ימי בריטית חונה על הר הצופים, ומשימתה לבלום את המהלכים הצבאיים של היהודים. כשיצאו התוקפים לדרך הודיע על כך דונקלמן בטלפון למפקד הבסיס הבריטי, ואמר לו: "יכול אתה לבוא לכאן, אבל אני מבטיחך כי איש מאנשיך ואף אחד מכלי הרכב שלך לא יחזור לבסיס". (56) הבריטים לא הפעילו כוח נגד התוקפים, אבל הזהירו את מגיני אוגוסטה ויקטוריה הערביים, ואלה חיכו ללוחמי הפלמ"ח בעמדות מבוצרות. חיילי הלגיון העבר-ירדני סייעו להם. 

פלוגת שמי התקדמה אל היעד, והרגמים של הגדוד החמישי סייעו להם בירי של שש-עשרה פצצות לריכוך. אחת הפצצות נפלה קרוב למקום שילוחה. אחד מלוחמי הגדוד החמישי נהרג, שישה נפצעו והדווידקה שנפגעה אף היא יצאה מכלל שימוש. (57) שמי ופקודיו לא ידעו זאת. המחלקה של שמואל גלינקא, שהתקדמה בראש הפלוגה, הגיעה לגדר-תיל וחתכה אותה, וכיתת החוד של מחלקה זו, בפיקודו של נחום (זוזיק) הזז, (58) הסתערה לכיוון הבניין, ואז נתקלה בגדר נוספת, שהמודיעין לא דיווח עליה. כשניסו הלוחמים לחתוך את הגדר נורתה עליהם אש חזקה מבית-החולים. מקלע "ברן", שהיה אמור לרתק את הערבים, התקלקל. מקלע "שוורצלוזה" ירה אש בלתי-יעילה: בגלל הקנה השחוק שלו התפזרו הצרורות ופגעו בלוחמים עצמם. נחום הזז ושניים מפקודיו נהרגו, וחבריהם נפצעו. אין לדעת מי נפגע מאש הערבים, מי נפגע מיריות חיילי הקומנדו הבריטים, ומי מצרורות ה"שוורצלוזה" של הגדוד החמישי. גלינקא איבד את השליטה על פקודיו, ושמי פקד עליהם לסגת. (59) הרי קטע מדוח ששלח הסי.אי.די. לקלמנט אטלי, ראש ממשלת בריטניה, ולארנסט בווין, שר החוץ: "היהודים תקפו את עמדת הלגיון העבר-ירדני ב'אוגוסטה ויקטוריה'. ההתקפה היהודית נהדפה. משערים שיש ליהודים אבדות כבדות". (60) רבין שלח דוח למטה הפלמ"ח: "הפלוגה הפורצת הגיעה עד לאובייקט, ללא אש, עברה את הגדרות, ובטווח קרוב לעמדות האויב נפתחה עליה אש אוטומטית חזקה ומאורגנת. הכוח נסוג תוך קרב אש קשה". (61) בעדותו למחלקת היסטוריה של צה"ל אמר רבין שפגז הדווידקה אשר פגע ביהודים "גרם אבדות. דמורליזציה בדרג העורפי. תרם תרומה עיקרית לכישלון התוכנית". (62) גם בדוח שלו, שנכתב מיד לאחר מעשה, וגם בעדותו, אחרי כעשר שנים, העלים רבין את העובדה שכמה מהמסתערים נפגעו מהאש שירו חבריהם. 

רבין פקד על רוסק להחזיר את לוחמי הגדוד החמישי מהר הצופים לירושלים. שאלתיאל, שרבין, כזכור, היה כפוף לו, התנגד. הוא דרש מרבין לתקוף שוב את אוגוסטה ויקטוריה. רוסק הודיע לרבין שלא יתקוף אם לא יהיה בטוח בהצלחת ההתקפה, ורבין הסכים עמו, והפר בכך את פקודת מפקדו, שהייתה על דעת בן-גוריון וידין. (63) 

מבצע "יבוסי" הסתיים ללא כיבוש אוגוסטה ויקטוריה ושכונת א-טור. היהודים לא תפסו עמדה שולטת על הכביש הראשי, מעבר-הירדן לירושלים, שבו היו אמורים לעבור הכוחות הפולשים אחרי אחד-עשר יום. בהפרת הפקודה ובאי-ביצוע המשימה סיכן רבין את שליטת היהודים אפילו על ירושלים המערבית, והוא בין האחראים העיקריים לנפילת הרובע היהודי בעיר העתיקה ולמותם של לוחמים רבים, שנלחמו בתנאים נחותים נגד הצבא העבר-ירדני.

 

 

 

 

 

 

_______ 

[הפרק הבא יעסוק בלקחי מבצע "יבוסי"; בתפקודו של רבין כתחנת ממסר; בהתפתחות מיתוס סן סימון; במאבק הדון קישוטי שלי בתרבות המיתוס; בצביעות ראשי האוניברסיטאות בישראל; באופיו האנטי אינטלקטואלי של צה"ל; ובמורשת רבין האמיתית.]

 

 

 

 

 

 

הערות

 

1. מכתב של אברהם קלר למחבר. 
2. קביעה זו אינה מתיישבת עם עדויות אחרות. 
3. רעננה, "קרב קטמון", שם. 
4. א"צ, עדות מס' 92 של אורי בן-ארי. 
5. בספרם, טוענים אלון קדיש ומשה ארנוולד: "בשלב הזה של המלחמה ההוראה הייתה להתאבד ובלבד שלא ליפול בשבי ... כך נהגו לוחמים בשיירת חולדה, בשיירת נבי דניאל, בנסיגה מנבי יושע ועוד" (עמ' 161). קדיש וארנוולד התעלמו ממה שהוכחתי בספרי "תולדות מלחמת העצמאות" ד' – "ממשבר להכרעה" (1991) שבשיירת נבי דניאל ההרוגים לא התאבדו, אלא נהרגו בהתפוצצות המשוריין. הטיעון שבנסיגה מנבי יושע הפצועים התאבדו מופרך, ונועד לחפות על העובדה שלא חולצו. את תפקודו הלקוי של הפלמ"ח בקרב שיירת חולדה תיארתי בספר הזה. 
6. ראיון עם יוסף יהלום. 
7. רבין, "פנקס שרות", עמ' 44-45. 
8. א"צ, פרשת קטמון, 29 באפריל-5 במאי 1948 (צרור ידיעות ודוחות). 
9. ראיון עם משה הילמן. 
10. לוי, "תשעה קבין", עמ' 218. 
11. דב קנוהל, "גוש-עציון במלחמתו", עמ' 363-364; א"צ, דוח מפרץ לחשמונאי, מכמש וגוש עציון מ-30 באפריל 1948. 
12. א"צ, צרור ידיעות ערביות מ-30 באפריל 1948. 
13. אחרי שהודח שדה מתפקידו היה עשת מחוסר תעסוקה. לפני-כן היה, כזכור, ראש המטה של מבצע "יבוסי". 
14. לימים – אלוף בצה"ל וראש אגף המודיעין, ואחרי שחרורו מצה"ל פרופסור באוניברסיטה העברית ומומחה לאסטרטגיה ולמזרח התיכון. הוענק לו פרס ישראל, בעיקר על ספרו "מלחמה ואסטראטגיה" (מערכות, 1990). 
15. א"צ, עדות מס' 24 של יהושפט הרכבי; ראיונות עם עמוס חורב. 
16. א"צ, עדות מס' 53 של ציון אלדד. 
17. ראיונות עם יוסף טבנקין. 
18. ראיונות עם גבריאל רפופורט. 
19. רעננה, "קרב קטמון"; לוי, תשעה קבין, עמ' 218. 
20. ראיון עם דב חקלאי. 
21. א"צ, עדות מס' 24 של יהושפט הרכבי. 
22. א"צ, עדות של יוסף נבו. 
23. א"צ, עדות מס' 25 של שמואל גוטליב. 
24. א"צ, עדות מס' 32 של זלמן מרט. 
25. סדרת ראיונות עם דב דורון. 
26. א"צ, ידיעות טנא. 
27. א"צ, ממטה הראל למועצה, סיכום מפעולות החיל מס' 20. 
28. סדרת ראיונות עם נחום בן-חור. 
29. א"צ, מאת עמירם אל המועצה, יומן אלחוט, 2 במאי 1948. 
30. א"צ, ארכיון פלמ"ח, דוח עמירם למועצה. 
31. מפקד בפלמ"ח, לימים מפקד בכיר בצה"ל. אחרי שחרורו מילא תפקידים בעלי יוקרה בישראל. שם הבוזז ידוע למחבר. 
32. גם הוא מפקד בפלמ"ח ואחר-כך מפקד בכיר בצה"ל, שמילא, אחרי שחרורו, תפקידים יוקרתיים. 
33. ראיון עם יעקב עציון. 
34. ראיון עם גבריאל רפופורט. 
35. סדרת ראיונות עם אליהו ארבל. 
36. ראיון עם נעמן סתווי, 8 ביוני 1979. 
37. ראיון עם נעמן סתווי, 8 ביוני 1979. 
38. ראיונות עם יגאל אלון ועם דויד שאלתיאל. 
39. גנזך המדינה הבריטי 371/68546FO, מברק מאת א. קרקברייד מעמאן ב-30 באפריל 1948. 
40. 879pp. .5 .Vol .1948FRUS , השגריר במצרים טאק, למזכיר המדינה, 30 באפריל 1948. 
41. גנזך המדינה הבריטי, 537/3875 CO. 
42. הארץ, 3 במאי 1948. 
43. גנזך המדינה הבריטי, 371/68546 ,FO מברק מאת א. קרקברייד מעמאן, 1 במאי 1948.
44. שם, שם; מברק מס' 273. 
45. ת"מ 453, שיחת א. קפלן סר ה. גרניי בירושלים, 2 במאי 1948. 
46. מחלקות אחרות של הגדוד הזה נשארו בעיר ותגברו את הגדוד הרביעי בקרב על קטמון. 
47. א"צ, עדות מס' 91 של יצחק רבין. 
48. לוי, "תשעה קבין", עמ' 221-222. 
49. א"צ, פקודה מס' 11, 2 במאי 1948. 
50. א"צ, עדות מס' 61 של מנחם רוסק; דונקלמן, "נאמנות כפולה", עמ' 124-125. 
51. שמואל גלינקא, "אחרי", ספר לזכרו של שמואל גלינקא. 
52. ראיון עם ברוך בן-ענת. 
53. א"צ, עדות מס' 61 של מנחם רוסק. 
54. א"צ, עדות מס' 47 של שמואל גבעון. 
55. לוי, "תשעה קבין", עמ'221-222. 
56. דונקלמן, "נאמנות כפולה", עמ' 125-126. 
57. א"צ, דין וחשבון על הפעולה באוגוסטה ויקטוריה. 
58. בנם של המשוררת יוכבד בת-מרים ושל הסופר חיים הזז. 
59. לוי, "תשעה קבין", עמ' 222; שמואל גלינקא, "אחרי"; א"צ, דוח 5 במאי 1948. 
60. גנזך המדינה הבריטי, 537/3875CO, דוח מס' 1419 מ-5 במאי 1948. 
61. א"צ, תאמ"ע 19/10, למועצה מעמירם. 
62. א"צ, עדות מס' 91 של יצחק רבין. 
63. א"צ, דין וחשבון על הפעולה באוגוסטה ויקטוריה.

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"