العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

הופקרו למוות: ועדת החקירה

 

 

1. תשעה חודשי שבי

 

בשעה ארבע וחצי בערך הסתיים הקרב. קצין מצרי הורה לנכנעים ברמקול באנגלית להסתדר בשלשות ברחבה מול הבית הערבי, עם ידיים על הראש. כפריים, ברובם תושבי חממה, ניסו לעשות בהם שפטים. הקצינים המצרים ירו מעל ראשם וגרשו אותם. הכפריים פנו לבזוז את הבתים. השבויים הועלו על משאיות והובלו למג'דל והוצעדו ברחובות העיירה. למחרת נשלחו לעזה, שם נחקרו, והובלו בתהלוכת ניצחון ברחובות העיר. התושבים קללו אותם, ירקו עליהם והשליכו לעברם מכל הבא ליד. 

הם שוכנו באורוות סוסים, בבניין המשטרה הצבאית הבריטית לשעבר. כעבור יום הם נשלחו לאל-עריש ושוכנו במחנה אוהלים למשך שלושה שבועות, נתונים למלקות ולהשפלות. באל עריש הם קיבלו לראשונה אוכל: חתיכת גבינה לבנה קשה, שלושה תמרים ופיתה, ומשם נשלחו ברכבת למחנה שבויים עבאסיה ליד קהיר. שם רוכזו גם השבויים מההתקפה הכושלת על אשדוד ומקרב הנפל בגבעה 69. הפצועים קשה רוכזו בבית חולים צבאי בעיר קובה, וקבלו טיפול רפואי גרוע. הנשים נכלאו מחוץ למחנה, בתנאים טובים יותר. בשלושת החודשים הראשונים ישנו השבויים בעבאסיה על הרצפה וסבלו מהתעללות, בעיקר של חובש המחנה. 

אחרי חודשיים צורף אליהם שבוי נוסף, ג'ורג' שלי, קצין בריטי במלחמת העולם השנייה, יליד ניו-זילנד, שהתנדב בינואר 1948 לסייע ליהודים במלחמתם. הוא הצטרף כחבלן ליחידת חיות הנגב של הפלמ"ח ונפל בשבי ב-9 ביולי, בהתקפה על משטרת עירק סואידן. שלי יצר קשר עם קצינים בריטים בקהיר ובעזרתם הצליח לברוח מן המחנה ב-8 בנובמבר 1948. לאחר הרפתקאות שונות, חזר לישראל ב-15 בנובמבר וכתב דוח לצלב האדום על השבי: מכות, חפירת בורות וכיסוין, העברת אבנים ממקום למקום, והחזרתן, זחילה או שחייה על הקרקע, חוסר מזון וגניבת חבילות מזון שהגיעו מהארץ. הדוח נשלח למרכז הצלב האדום בז'נבה. 

משלחת בכירה של הארגון ביקרה במחנה. ובעקבות הביקור סיפקו להם המצרים מזרונים, נתנו להם כל חודש שתי לירות מצריות ושמונה סיגריות, והתחילו לקבל חבילות מישראל. בתשעת חודשי השבי ארגנו השבויים מכללה ולימדו זה את זה מתמטיקה, עברית, רוסית וספרדית. אחד השבויים שידע ערבית, האזין לחדשות ברדיו קהיר שהושמעו ברמקול, ותרגם לחבריו את הידיעות. כך הם למדו על הפסקת האש ועל השיחות ברודוס. 

במרוצת הזמן הם התיידדו עם קצינים מצריים. שיחקו איתם בברידג' והאזינו יחד למוזיקה. כשנודע להם שהם חוזרים ארצה, הם ערכו מסיבה והזמינו אליה גם את הקצינים. ב-7 במרס הוחזרו ארצה 30 שבויים פצועים ונכים, ואחרי יומיים יתר השבויים. (1)

 

 

2. תביעה לחקור

 

 

אחרי פרסום הדף הקרבי הראשון התקבעה בשיח הישראלי הדעה, כי מה שנכתב שם אמת, כי חברי ניצנים לא לחמו, כי הם נכנעו זמן קצר אחרי תחילת ההתקפה, ושבכך הם סיכנו את עצם קיומה של מדינת ישראל, שהרי בגלל פחדנותם היו המצרים עלולים להגיע לתל אביב. החברים שלא נמצאו בקיבוץ בעת הקרב, ובעיקר הנשים והאלמנות, פנו לראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, בדרישה להקים ועדת חקירה בנושא. ב-29 בדצמבר 1948 הטיל בן-גוריון על המפקח הכללי של צה"ל, האלוף דוד שאלתיאל, לחקור את הפרשה. שאלתיאל הטיל את החקירה על סגן אלוף נחמיה בורשטיין. (2) בורשטיין לא חקר, ושאלתיאל תירץ זאת כי הוטלה על פקודו משימה לנהל את הבחירות לאספה המכוננת. (3)

כשחזרו אנשי ניצנים מן השבי, במרס 1949, היו אבידן וקובנר אמורים לדעת כי הם עוללו עוול נורא לחברי ניצנים. למרות זאת הם לא טרחו לקבל את פניהם בחזרם מן השבי ולהתנצל בפניהם. לעומת זאת, המסרים שנכללו בדף הקרבי הראשון, שחיברו והפיצו, היה נחלת הכלל, והחוזרים מהשבי התקבלו כנמושות. אחרי ארבעה ימים הם שיגרו מכתב לראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון:

"מאת: חברי ניצנים פדויי שבי במצריים. 

אל שר הביטחון מר דוד בן-גוריון, הקריה. 

חזרנו למולדת לאחר תשעה חודשים של שבי בארץ אויב, ורק עכשיו נודע לנו על תעמולת השמצה שהתנהלה נגדנו על-ידי מטה חטיבת גבעתי והעדות הבולטת – הכרוז שהוצא על-ידי החטיבה לאחר נפילת הנקודה, שאת העתקו הרינו מצרפים כאן. 

בימים הקשים שעברו עלינו, בהגנה על הנקודה, לנוכח הקרבנות היקרים והרבים שנפלו בקרב, והפצועים שעדיין בבתי החולים, קיווינו שביום שובנו למולדת, נתבע לאחריות את מפקדי הדרום מאז, כי ביחסם האדיש ובהזנחה כלפינו גרמו למצב קשה וטרגי, והנה נדהמנו לשמוע וגם לקרוא את ההשמצות שמטרה גלויה בהן, לחפות על שגיאותיהם ולהאשים אנשים לוחמים שלא בפניהם. 

אנו תובעים בירור מידי עם מפקדי הדרום מאז, שמעון אבידן, יצחק פונדק ואבא קובנר. בזמנו מסרו חברינו את התביעה הזאת לשר הביטחון. תנאי הזמן גרמו שהבירור עדיין לא נתקיים. עכשיו כשאנו חזרנו למולדת, לא נמצא שלוה ומנוחה, עד אשר לא נברר את הפרשה זאת. 

הננו מחכים לתאריך ומקום הבירור 

בכבוד רב, 
בשם חברי ניצנים" (4)

 

בן-גוריון הפנה את הפניה לפרקליט הצבאי הראשי, עורך הדין, סגן אלוף אברהם חוטר ישי, והלה המליץ מיד להקים ועדת חקירה. (5) ב-30 במרס הטיל הרמטכ"ל, רב אלוף יעקב דורי, על סגן אלוף נחום שפיגל, (6) סגן אלוף נחמיה בורשטיין ורב סרן עמנואל הנדלר: (7) "לבדוק את פרשת ניצנים. עליכם לסיים עבודתכם ולהגיש דוח עד ליום 15 באפריל 1949". (8) למחרת הוחלפו שניים מחברי הוועדה. במקום נחום שפיגל ועמנואל הנדלר, מונו סגן אלוף יצחק לוי (9), וסגן ראשון שמשון אמיתי, (10) והוועדה התחילה מיד בעבודתה. היא שחזרה את האירוע באתר הקרב, גבתה עדויות מ-19 עדים, ובהם שמעון אבידן, אבא קובנר, יצחק פונדק, יוחנן מנהיים, ואחרים, שחלק מעדויותיהם הובאו בפרקים הקודמים [של הספר "הופקרו למוות"].

 

 

 

 

 

3. מסקנות הוועדה והמלצותיה

 

 

הרי מסקנות הוועדה:

"א. הקרב על ניצנים נמשך כ-15 שעות מאז התחיל האויב בפעולת ריכוך. מההסתערות הראשונה של חיל הרגלים על המשק ועד לגמר המערכה עברו לפחות שבע שעות. 

ב. בכוח העמידה במערכה זו לא נפלו החיילים מאנשי המשק, וכן גם להפך. 

ג. מגיני ניצנים הפעילו במערכה זו, פרט למרגמה שני אינטש, את כל כוח האש אשר היה ברשותם, והמשיכו במאבקם גם לאחר שפרץ האויב את קו ההגנה. 

ד. הסיבות לנפילת ניצנים

1. המצב הטופוגרפי הנוח לתוקף. 

2. החופש בו ארגן וסידר האויב את בסיסי האש שלו, מבלי שיהיה מופרע על-ידי אש הנקודה שהייתה חסרה את הכלים הדרושים לכך, או מוטרד על-ידי כל כוח שהוא מבחוץ. 

3. מחסור בנשק אנטי-טנקי. 

4. טיב אדמת הנקודה (כורכר) אשר עקב ההפגזה וההפצצה העלה אבק דקיק רב שזיהם את כלי הנשק והוציאם מכלל פעולה. 

ה. יתכן ועמידת ניצנים הייתה נמשכת זמן רב יותר אילו

1. מיד עם התחלת ההפגזה, כאשר העמדות הצפון מזרחיות שהיו נתונות תחת אש ישירה של תותחי הטנקים, הייתה ניתנת פקודה לאנשי העמדות לעזבן ולהיערך בתעלות הקשר. 

2. אילו היה מוכן (או לפחות מחושב ומצוין) למפרע קו הגנה שני. 

3. אילו קשר האלחוט עם החוץ היה תקין. 

שלושת הדברים הנ"ל יכלו, כפי שסבורה הוועדה, להאריך במידת מה את זמן עמידתה של ניצנים. אולם לא היה בכוחם למנוע את נפילתה ביום הקרב. 

ו. העדרו של קשר האלחוט, לא רק שמנע בפני מטה החטיבה את ידיעת האמת על המתרחש, אלא גם שלל את האפשרות לעודד את אנשי ניצנים במאבקם ובבידודם. 

ז. יש לקבוע בבטחה, כי בהתחשב עם כמות וסוגי הנשק, אשר נמצאו אז במרחב הדרום, ראויה הייתה ניצנים לתגבורת, ואפשרית הייתה תגבורת זו, לולא העובדה שהחטיבה לא הייתה השליט היחידי על הנשק שבמרחב ועל הספקתו וחלוקתו. העובדה שב-4 ליוני, על יסוד השתדלותם של גופים ציבוריים, קיבלו הנקודות גלאון וגת נשק כבד ואנטי-טנקי, מבלי שניצנים תקבל את אותה תגבורת, היא עדות לנוהג נפסד אשר לפיו הוקצב וחולק באותה התקופה הנשק לנקודות היישוב. 

ח. מבין אבדותיה של ניצנים, שמנו 46 איש (33 הרוגים ו-13 פצועים) נפלו 4-3 אנשים בשעת הכניעה. רובם המכריע נפגע בשעת המערכה ובזמן הלחימה. 

ט. מפקד הגנת ניצנים, המ"מ אברהם שוורצשטיין, פקד על המערכה מראשיתה ועד תומה, והוכיח אומץ-רוח ואיתנות רבה. פקודתו לכניעה ניתנה לאחר שהניסיון לפריצה נכשל, וכל דרך אחרת להצלת האנשים מהשמדה ברורה, לא נראתה. המ"מ הפצוע, אברהם שוורצשטיין, צעד למול האש הצפופה של האויב, לקראת המוות הבטוח, למען הציל את חיי חבריו. 

מסקנות לגבי הפקודה 'כישלון' מטעם 'גבעתי'

א. המכה הפסיכולוגית אשר הונחתה על-ידי נפילת ניצנים על אנשי חטיבת 'גבעתי' וכל מגני מרחב הדרום, הייתה קשה, והרת סכנות. ערעור ביטחונם של הלוחמים אשר בא בעקבות הידיעה, נתן מיד את אותותיו בשדה המערכה. היה הכרח לומר לחיילים ולאנשי המשקים 'ניצנים נפלה משום שלא התגוננה. לו הייתה ניצנים נלחמת לא הייתה נופלת. אם תתגוננו לא תפלו'. 

ב. הפקודה הייתה צורך השעה והייתה נשק חשוב במלחמת החטיבה נגד התבוסתנות ורפיון הרוח. פרסומה בתנאים של אותם הימים נראה למוצדק בהחלט. הכרח היה לגנות את ההליכה לשבי, ואסור היה לגלות כל סלחנות שהיא לגבי מי שנכנע. 

ידיעותיו של מטה החטיבה על מערכת ניצנים ביום פרסום הפקודה, היו כמעט אפסיות. יתכן שלו הייתה ידועה לו האמת לא הייתה הפקודה מתפרסמת. לו הייתה מתפרסמת לאחר חקירה רצינית, יש להניח כי הייתה מכילה, הן דברים לגנאי, והן דברים לשבח. אך על כל פנים לא יכלה אז לשמש מקור ל'תורה שבעל-פה' אשר נפוצה בכל הארץ ושימשה לשמצת אנשים, אשר ביום פקודה, תוך בדידות מעיקה ומדכאה, לחמו במיטב יכולתם ועקשנותם, ללא כל סיכוי לניצחון, לחמו וגם נפלו. 

המלצות 

א. מתן רהביליטציה ללוחמי ניצנים הן החיילים והן חברי המשק. 

ב. בהתחשב עם תפוצתה הרחבה של פקודת 'כישלון' גם מחוץ למסגרת החטיבה ומרחב הדרום, יש לדאוג לכך שהאמת על מערכת ניצנים תובא לידיעת הציבור. 

ג. לגנות את הניסיונות שעשו להחשיד את הפיקוד החטיבתי בהפליית ניצנים מתוך נימוקים לא צבאיים". (11)

 

 

.

 

4. מריחה

 

 

דוח הוועדה, מסקנותיה והמלצותיה הוגשו לשר הביטחון ולרמטכ"ל ב-17 באפריל. (12) מכיוון שבעדויות ובדוח היו ממצאים קשים, התלבטו בן-גוריון ודורי מה לפרסם. (13) בחודש מאי העביר הרמטכ"ל לקבוצת ניצנים קטעים אחדים ממסקנות הוועדה, המזכים את חבריה מן ההאשמות של מסמך אבידן-קובנר. דורי כתב:

"א. בפקודת היום של חטיבת 'גבעתי' נכללו פסקאות שיש להן משמעות של הטלת דופי כלפי לוחמי ניצנים. פקודת היום, שנכתבה מתוך כוונה רצויה לחזק את רוחם של מגיני מרחב הדרום, לא שיקפה את כל האמת על התגוננות קבוצת ניצנים והיאבקותם המרה של לוחמיה ויש להצטער על כך שבלא מזיד נאמרו בפקודת היום כמה דברים שלא היו צריכים להיאמר. 

ב. הנסיבות הקשות של האבקות מתיישבי ניצנים, הבדידות המרה של הלוחמים, חוסר הקשר עם העורף, אזילת התחמושת והמזון ועל הכול מספר הנופלים הגדול בהתגוננות ההיא, הם עדות נאמנה של האבקות נואשת המעניקה כבוד לכל אלה אשר נאבקו מרה במקום עד הכדור האחרון. מה שקרה בניצנים קרה גם לנקודות אחרות, שמתיישביהן התגוננו בגבורה עד האפשרות האחרונה!" (14)

ב-26 במאי 1949 כתב הרמטכ"ל יעקב דורי לאנשי ניצנים כי יש להכיר בפועלם הקרבי. הכרוז, שעל-פי דורי נכתב מתוך כוונה לחזק את רוחם של מגיני הדרום, חטא לאמת, בהטילו דופי בלוחמי ניצנים. בכך, ניתן תוקף רשמי לשיקום שמו של הקיבוץ בהיסטוריה. (15) 

דוד בן-גוריון כתב ללוחמי ניצנים: "אין עלילה נעלה עולה בתוהו. גם אם באותו רגע אינה מביאה תוצאות רצויות. בעמידה לבלי חת של מגינים מחרפים נפשם למות על חזון חייהם – יש בה עוצמה מן הניצחון האנושי העליון. ויחד עם כל בית ישראל, אני מרכין ראשי בפני גיבורי ניצנים, שנפלו, ונפלו לא לשווא". (16) 

לבן-גוריון ולדורי לא הייתה כוונה לחשוף את האמת בפרשה, אלא להרגיע את סערת רוחם של השבויים שחזרו ממצרים, ולמנוע מהם לחשוף את כל פרטי תפקודם של אבידן וקובנר. הוועדה שיתפה פעולה, ומרחה את אחד האירועים החמורים במלחמת העצמאות. היא הסתפקה בקביעה כי בניצנים התנהל קרב גבורה. ויחד עם זאת קבעה, כי בנסיבות אותם ימים "היה הכרח לומר לחיילים ולאנשי המשקים 'ניצנים נפלה משום שלא התגוננה'". ובסתירה לכך קבעה שאם אבידן היה יודע כיצד נלחמו אנשי ניצנים, המסמך שחיבר עם קובנר היה מכיל "הן דברים לגנאי והן דברים לשבח". 

המחקר הנוכחי מוכיח שאבידן הכיר את פרטי הקרב, מאחר שהם התפרסמו למחרת על-ידי מחלקת המודיעין של חטיבתו, על-פי הדיווח של הסייר שחזר משם ושוחח בדרך, כמסתבר, עם שלושת הניצולים שחזרו איתו. אם מצרפים לכך את אפליית ניצנים בנשק, בכוח אדם ובאיכותו, לעומת קיבוצי השומר הצעיר, מתגלה תמונה של פוליטיקה מזוהמת במלחמת העצמאות, אותה ביקש בן-גוריון להסתיר, שהרי כמצביא עליון של המלחמה, אף אם לא היה לו חלק בכך, הייתה לו אחריות. 

לפי בן הקיבוץ שלמה רובינשטיין "דוח ועדת החקירה נשאר לאקדמיה לבד. אנשי הצבא לא למדו ולא לימדו אותו. לא העבירו אותו הלאה. ארי שנים ביקרתי חברים בבאר-טוביה. הם דברו על קרב ניצנים בסגנון של הדף הקרבי ולא ידעו בכלל שפעלה וועדת חקירה". (17)

 

 

5. חקירת דוריאל

 

במקביל לפעולת ועדת החקירה, ערך המהנדס יוסף דוריאל, מראשוני טייסי חיל האוויר, ואחיה של אחת מלוחמות ניצנים, שולמית דורצ'ין, שנפלה בקרב ב-7 ביוני, מחקר משלו על הקרב. הוא מעלה כאפשרות את המצב בו ניצנים הוקרבה על-ידי חטיבת "גבעתי", כדי לזכות בהחלשת המסע המצרי צפונה, בגדר "עצם" הניתנת למצרים, כדי ש"יהיו שבעים" ויסתפקו בכיבוש קיבוץ אחד. (18) 

דוריאל ראה בכרוז של קובנר מהלך של אבידן, שעודד את כתיבתו ואף חתם עליו, בתוקף תפקידו כמח"ט. הכרוז הפנה את חיצי הביקורת למגני ניצנים, בזמן שעיקר הביקורת, אליבא דדוריאל, צריכה הייתה להיות מופנית לאבידן עצמו. האחרון כשל כמח"ט, וניסה להסתיר את כישלונותיו על-ידי גינוי מגיני ניצנים, שאת התנהגותם הציג כ"בוגדנית". (19)

 

 

 

הערות

 

1. ראיונות מוקלטים עם צבי בר-שדה, ברכה ברקוביץ, שלום זמיר, אליהו מורג, אברהם קינג, אליהו פולק, בשנת 2012 השמורים בארכיון המחבר וראיון נוסף עם שאול אילני. 
2. עיברת את שמו לברוש. היה גיסו של מקים ארגון לח"י ומפקדו הראשון אברהם יאיר שטרן. במלחמת העצמאות הוא היה סגן מפקד מחוז תל אביב. במבצע קדש הוא היה דובר צה"ל. 
3. ארכיון צה"ל, תיק מספר 432/1308/1950, המפקח הכללי של צה"ל האלוף דוד שאלתיאל אל שר הביטחון והרמטכ"ל, 18 במרס 1949. הבחירות לאספה המכוננות התקיימו ב-15 בינואר 1949. היא הייתה אמורה לחוקק חוקה למדינת ישראל. בן-גוריון מנע זאת, והיא הפכה לבית הנבחרים של מדינת ישראל – הכנסת הראשונה. 
4. ארכיון צה"ל תיק מספר 289/580/1956, ניצנים, קבוצה ארצישראלית א' של הנוער הציוני, 23 במרס 1949. 
5. שם, א. חוטר ישי, סגן אלוף פרקליט צבאי ראשי, לשליש הרמטכ"ל, 25 במרס 1949. 
6. נחום גולן, תת-אלוף במילואים פיקד על חטיבת "גולני" במלחמת העצמאות. 
7. מדריך בקורס הקצינים בצה"ל. 
8. ארכיון צה"ל תיק מספר 289/580/1956, מטכ"ל 44/5/2, 30 במרס 1949. 
9. בפרוץ מלחמת העצמאות היה ראש שירות הידיעות של ה"הגנה" בירושלים, ובסוף המלחמה פיקד על מחוז ירושלים. לאחר שהשתחרר היה סגן המנהל הכללי של משרד ראש הממשלה ומנהל מרכז ההסברה. 
10. ארכיון צה"ל תיק מספר 289/580/1956, מטכ"ל 44/5/2. 
11. ארכיון צה"ל, תיק 953005001303, מטכ"ל 110009. 
12. מסגן אלוף א. אהרונוב ממלא-מקום המפקד הכללי לשר הביטחון ולרמטכ"ל, 17 באפריל 1948. 
13. ארכיון צה"ל תיק מספר 432/1308/1950, אל שר הביטחון, 24 באפריל 1948. 
14. ארכיון צה"ל תיק מספר 48/118/2006, תיקי הרמטכ"ל. טיוטת מסמך שכתב יעקב דורי. 
15. ארכיון צה"ל – תיקים 1022-92/1975, 182-129/1951. 
16. יצחק פונדק, חמש משימות, עמ' 132. 
17. שלמה רובינשטיין, שם. 
18. יוסף דוריאל, ללמוד מהחיים, הוצאת דוקוסטורי, 2010, עמ' 127. 
19. דוריאל, שם, עמ' 196-210

 

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"