العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

רבין מודח

 

 

1. האם ליחידות הפלמ"ח יש בכלל ערך צבא

 

בישיבת הבוקר של ראשי האגפים במטכ"ל דיווח ידין על הכישלון במבצע "מכבי". בן-גוריון רשם ביומנו:

ההתקפה על בית מחסיר לא יצאה לפועל. הערבים תפסו משלטים מסביב, אנשים ביקשו הפצצה מהאוויר. האווירון שנשלח לכך לא הגיע מפני עננים, הלך שוב, הגיע בארבע. הודיעו לו שהיה קרב ואנשינו נסוגו ואין תועלת בהפצצה. אמרתי שייקחו הכוחות מירושלים וישלחו מיד לבית מחסיר, בפקודה לקחת בית מחסיר ויהי-מה. יגאל התנצל על החמצת פעולה זו. הוא מכיר שזה משגה ויודע דחיפות העניין ומוכן לטוס מיד לירושלים לתת הפקודות הדרושות.

ידין, שמילא את מקום יעקב דורי, הרמטכ"ל החולה, הבין כי אי-ביצוע המשימות ב"מכבי" חרג מן הגבולות של בעיית הדרך לירושלים, ועורר את השאלה שבן-גוריון העלה, לפחות כבר במשך חודש – האם ליחידות הפלמ"ח יש בכלל ערך צבאי? האם מטכ"ל ה"הגנה" שולט בהן? והאם ה"הגנה" מסוגלת להבטיח את הקמת המדינה. לא רק כישוריהם של רבין ושל גלילי הועמדו בסימן שאלה, אלא גם כישוריו של ידין. אחרי ששוחח בטלפון עם אנשי "הראל", חזר ידין לבן-גוריון ואמר לו, בשיחה בארבע עיניים, לפי הרשום ב"יומן המלחמה" של בן-גוריון:

יגאל הודיעני שדיבר אישית עם מפקד הגדוד [יוסף טבנקין, שפעל בגזרת בית מחסיר]. החליף המפקד. והמפקד החדש – איתי [עמיחי, הסמח"ט] התחייב הלילה לכבוש את בית מחסיר. אמרתי ליגאל, שהפעם אין זה עניין של פתיחת הכביש, אלא השתלטות מתמדת על שני עבריו במרחב מספיק, ויש להחזיק אחרי הכיבוש כוחות מספיקים.

על-פי רישומי שיחות האלחוט בליל 10-9 במאי, בחטיבת "הראל" (ראו להלן), הסמח"ט עמיחי ניהל את הקרב לכיבוש "המסרק" ובית מחסיר, והוא היה בקשר אלחוטי עם שני מפקדי הגדודים של החטיבה, ולא המח"ט רבין. מכאן עולה אפשרות סבירה מאוד, כי הייתה כאן אי-הבנה של בן-גוריון, וכי המדובר היה לא בהחלפת טבנקין בעמיחי, אלא בהחלפת רבין בעמיחי. אם השערה זאת נכונה, מדובר פה בהדחה נוספת של רבין, הדחה מפיקוד קרבי. את ההדחה הרשמית דחה ידין לימים אחדים עד אחרי סיום המבצע וירידת החטיבה לשפלה. ידין לא ידע דבר על החבלות המכוונות של טבנקין, ולפיכך לא אמר דבר על כך לבן-גוריון. רבין וחבריו ב"הראל" לא הוציאו את דיבת הפלמ"ח החוצה, ובכך הפכו שותפים לאשמה ולאחריות. מקצת מן העובדות נודעו לידין רק אחרי מלחמת העצמאות כשהיה רמטכ"ל. (1) 

לו ידע בן-גוריון את כל העובדות על החבלות של טבנקין ועל אין-האונים של רבין, קרוב לוודאי שהיה מדיח בו במקום את שניהם, ומפרק לאלתר את מטה הפלמ"ח. גם אם היה מסתפק בהדחה, הרי שהפלמ"ח ללא רבין וטבנקין בתפקידים קרביים בכירים במאי 1948, לא היה אותו הפלמ"ח. או-אז תולדות מדינת ישראל ומערכת הביטחון שלה היו שונות לחלוטין. אי-ידיעת העובדות ואי-הבנה של הוויית הצבא והמלחמה הן המאפיינים העיקריים של ניהול מלחמת העצמאות ושאר מלחמות ישראל, ואת המחיר כולנו משלמים ונמשיך לשלם. 

אך גם ללא ידיעת העובדות, רתח בן-גוריון מזעם. זמן קצר אחרי שיחתו עם ידין, נפגש בן-גוריון עם גלילי לשיחת בירור על תפקידי גלילי במערכת הביטחון. לבן-גוריון היה אז ברור כי גלילי הוא אחד האשמים העיקריים במצב הביטחוני הביש ובחוסר-האונים של הפלמ"ח. אירועי "מכבי" חיזקו את דעתו, כי את גלילי ודומיו יש להרחיק ממערכת הביטחון; את מטה הפלמ"ח יש לפרק; ואת חטיבותיו יש לשלב כחטיבות רגילות בצבא העברי העתיד לקום, עם הכרזת העצמאות הצפויה, כעבור חמישה ימים.

 

 

2. רבין ההמום נשבר נפשית

 

 

גם רבין האִטי הבין ביום ראשון, תשעה במאי, כי אם חטיבתו לא תשיג אפילו הישג מזערי בשדה הקרב, הוא מסכן את שרידותו כמפקד בכיר, ואת עתידו המובטח בצמרתה של מערכת הביטחון במדינה העתידה. מאחר שחשש פן יכשילוֹ טבנקין שוב, הוא החליט לדבריו לעשות מעשה: "מאחר שהיו תקלות עם הגדוד הרביעי והוא נכשל בביצוע המשימה, הטלתי על הגדוד החמישי לכבוש את הגבעות החולשות על בית מחסיר", סיפר רבין. (2) כך הוסיף רבין חטא על פשע. ראשית הוא הוכיח כי בעיניו המשימה העיקרית הייתה כיבוש בית מחסיר ולא החזרת המשאיות; ושנית, בהטילו על הגדוד החמישי להפנות את כוחו העיקרי לעבר בית מחסיר, הוא קבע בזה שהגדוד לא יוכל לכבוש את דיר איוב, כמתוכנן. וכיבוש דיר איוב הרי נחשב בעיניו למכשול העיקרי בדרך לתל אביב. רבין יכול היה לנצל סוף-סוף את גדוד 51 המובטל – אם למשימה, שהטיל על הגדוד החמישי, או לכיבוש דיר איוב. אלא שרבין לא היה מסוגל לפעול לפי עיקרון ריכוז הכוח, משום שלא הייתה לו שליטה על כוחותיו. 

רבין לא פיקד על המשך המבצע, שנועד לכישלון, אלא הזוג עמיחי-טבנקין, והם התכוונו לכבוש את היעדים מבלי לסכן דווקא את אנשי הגדוד הרביעי, ששלמותו הייתה חיונית להבטחת המטרות המפלגתיות והאידיאולוגיות של מפ"ם. טבנקין ופקודיו אמורים היו "לכבוש" את יעדיהם אחרי שהערבים יברחו מהם, בעקבות לחימתו של הגדוד החמישי והפצצות מן האוויר. מנחם רוסק הטיל את המשימה על פלוגת זיווי צפריר, בפיקוד הסמג"ד יששכר (ישכה) שדמי, שאמורה הייתה, לפי התוכנית המקורית, לכבוש את דיר איוב. סיפר שדמי:

אחרי שהגדוד הרביעי נכשל, הטילו עלי לכבוש את המשלטים 16 ו-21 הסמוכים ל'מסרק', בתקווה שאורי בן-ארי יגיע סוף-סוף ל'מסרק' וישתלט עליו. הצעתי להגיע אל המשלטים לא ממזרח אלא ממערב, מכיוון השפלה. הצעתי התקבלה. (3)

לפי בן-ארי, התקיימה בצוהרי אותו היום קבוצת פקודות במפקדת הגדוד הרביעי. על פלוגתו הוטל להתקדם ברגל מהכפר סריס, לתפוס בדרך את משלט 15, להגיע ל"מסרק" לפני הנץ השחר ולכובשו. באותו המעמד אמר טבנקין:

בקְרב הלילה הזה ואילך לא עוזבים עוד משלטים. מה שנכבש – נחזיק בו בציפורניים, עד לניצחון הסופי שלנו בקרב על ירושלים. יהיה המחיר אשר יהיה! [לאנשי הגדוד החמישי – א"מ]אנחנו [הם] חייבים לשלם אותו! ואין כוח אחר מלבדנו [מלבדם] שיעשה את המלאכה!

לדבריו, בן-ארי אמר לפקודיו:

הלילה הוא הלילה שבו נצא לקרב המכריע על ירושלים. משימת הפלוגה שלנו לכבוש את "המסרק" ואת בית מחסיר. אני מדגיש: לכבוש בכל מחיר ולהחזיק בנכבש בציפורניים. זאת המשימה שכולנו ציפינו לה – והלילה נבצע אותה. (4)

חרף כל מה שאמרו, גם בלילה בו יצאו טבנקין, בן-ארי ופקודיהם, בפעם השלישית לעבר בית מחסיר – הם לא ביצעו את המשימה. לפי בן-ארי, הם תעו שוב בדרכם והפסידו לפחות שעתיים בשל כך. (5) לפי כל הנתונים, הייתה התעייה מכוונת, וייעדה לכוחות שדמי את הקזת הדם על משלט 16, ובכך לאפשר לבן-ארי ופקודיו "לכבוש" את יעדיהם ללא קרב. 

באחת אחר חצות, אור ליום שני, עשרה במאי, העריך הסמח"ט עמיחי, בשיחה אלחוטית עם מנחם רוסק: "הכול בסדר בהתאם לתוכנית" בהתקדמות הכוח של טבנקין. עמיחי נתן לרוסק פקודות מפורטות איך להפעיל את שדמי. לאחר חמש דקות שוחח עמיחי בקשר עם טבנקין, והאיץ בו לתפוס את משלט 15. שלושים דקות אחר-כך, הודיע מנחם רוסק לעמיחי, כי שדמי תפס את משלט 21, וטבנקין דיווח שהכוח של בן-ארי נמצא במשלט 13 ו"לא תפס עדיין את משלט 15". טבנקין דרש לשלוח את שדמי לתפוס מיד את משלט 16 למען הקל על פקודיו לכבוש את "המסרק". 

מדרישה זו היה צריך להיות ברור לרבין, שנמצא ככל הנראה במטהו והשקיף על אופן הפיקוד של סגנו על המבצע, כי טבנקין מתנה את ביצוע משימתו בהשלמת משימת שדמי. רבין ואנשי מטהו, שנמצאו כהרגלם הרחק מזירת האירועים בקו הדם, ניזונו מדיווחים שקריים בקשר, ולא ידעו למעשה מה מתרחש בשדה הקרב. הם חשו שטבנקין שוב מפגר בלוח-הזמנים, ועושה להם תרגיל בפעם השלישית. 

בשעה 01.40 דיווח רוסק למטה חטיבת "הראל", שהיה באבו-גוש, כי לשדמי "אין אפשרות לגשת למשלט 16. הוא יכול להטריד את בית מחסיר ממשלט 21, והוא הציב מכונת-ירייה לעבר הכפר". 

חלחלה אחזה בטבנקין לשמע האפשרות כי פקודיו ייאלצו בכל-זאת לכבוש את "המסרק" ואת בית מחסיר בלא סיוע של שדמי ופקודיו ממשלט 16, והוא דרש ב-02.05 לפקוד על שדמי לכבוש מיד את המשלט. המשא-ומתן באמצעות מכשיר הקשר נמשך זמן רב, וזאת הייתה, ככל הנראה, הסיבה האמיתית לכך שבן-ארי ופקודיו "תעו" בדרכם. 

בלילה ההוא שבין יום ראשון ליום שני, כשהוא למעשה מודח, אך אולי אינו מבין את משמעות ההדחה עד סופה, עשה רבין חשבון-נפש של מפקד חזית ומפקד חטיבה, שנכשל בכל אשר עשה בחמשת חודשי המלחמה הראשונים. הוא התחיל לקלוט שדונקלמן צדק בביקורתו על "הראל". הוא הרגיש (לא הבין!) שחטיבתו אינה חטיבה צבאית של ממש, אלא אספסוף חמוש תחת פיקוד אידיאולוגי, ושהוא אינו מפקד עליה בפועל. בשתיים ורבע אחרי חצות הוא שלח, ברוב ייאושו, מברק למטה הפלמ"ח, וביקש ללחוץ על המטכ"ל להוריד את "הראל" לשפלה, אחרי פתיחת הדרך, לשם ארגונה מחדש. את מחשבותיו של רבין איך לארגן את החטיבה מחדש אפשר רק לנחש, מאחר שהוא הודח מפיקוד בפועל על החטיבה, עוד לפני ההפוגה הראשונה, שהחלה ביוני 1948. 

בשעה 02.30 פקד עמיחי על טבנקין: "הודע מיד מצב כוחותיך בהתקדמותך ל-15". בשעה 03.10 שוב דרש טבנקין במפגיע מעמיחי בשיחה אלחוטית: "על ישכה [יששכר שדמי] לתפוס מיד את 16! אני סבור שהשטח בכלל פנוי מאויב. המשוריינים נעים קדימה. המרגמות פתחו באש, אולם לא הייתה כל תגובה מ-16". לחצי טבנקין נשאו פרי, ואחרי עשר דקות הודיע רוסק לטבנקין: "ישכה מתחיל בעוד חמש דקות להתקרב ל-16". מג"ד החמישי ביקש ממג"ד הרביעי לדאוג שפקודיו לא יפתחו באש לעבר משלט 16. 

בשעה 03.40 קיבל רוסק דיווח משדה הקרב: "נשמעות יריות מכיוון משלט 16. ישכה מתקדם ל-16 ואין עליו כל יריות. ישנה אש מהמדרון של משלט 16 על המשוריינים שעל הכביש. זה לפי התוכנית. ההטעיה הצליחה". רוסק ביקש מעמיחי בקשר להורות לאנשי המשוריינים להמשיך ולירות על המשלט המותקף. 

ב-04.20 דיווח רוסק לעמיחי: "כוחותינו מסתערים על משלט 16 וכובשים אותו". בכך השלימו אנשי הגדוד החמישי את משימתם. לימים אמר שדמי: "יש מיתוס של אחוות לוחמים. לא היה דבר כזה. אנשי הגדוד הרביעי לא סייעו לנו. אפילו נשק מהמחסן שלהם סירבו לתת לנו. הגדוד הרביעי נכשל בקרבות בית מחסיר. אז שלחו אותנו. באנו, שברנו את הערבים ואז הגיעו אנשי הגדוד הרביעי". 

רק ב-04.25 הודיע טבנקין לעמיחי כי בן-ארי השתלט על משלט 15, שלא היה אלא תחנה זניחה בדרך ל"מסרק". 

למרות שהשחר הפציע, קיווה עמיחי לכבוש את "המסרק" בחסות הערפל שכיסה את האזור. עמיחי התקשר לידין, וביקש הפצצה אווירית על "המסרק" ועל בית מחסיר. ידין אישר. עמיחי וטבנקין העריכו כי ההפצצה האווירית תבריח את הערבים, ואז "יכבשו" פקודיהם מקומות ריקים. שני מטוסים חזרו כלעומת שבאו. מפאת העננים, לא יכלו לזהות את היעדים. (6) 

עמיחי וטבנקין ביקשו לכבוש את "המסרק" ואת בית מחסיר עוד באותו בוקר, בעזרת הפצצות מן האוויר. ב-05.40 פקד עמיחי על מטוס, שנשלח מתל אביב לסייע בהתקפה, להפציץ "מכוניות מלאות ערבים ליד לטרון", שנסעו מזרחה לסייע לבית מחסיר. ב-07.15 הודיע עמיחי לידין שהראות בגזרת בית מחסיר טובה, וביקש לשלוח מטוסים להפציץ את היעדים. כעבור רבע שעה חזר על בקשתו. ב-11.40 חגו באזור שני מטוסים בריטיים שאִבטחו את שיירות הפינוי הבריטיות מירושלים. עמיחי הודיע במכשיר-הקשר לכל היחידות בשטח: "שני אווירוני 'יפת' מסתובבים, לתפוס מחסות". 

באותה עת הגיע מטוס של ה"הגנה" להפציץ את היעדים. טייסיו דיווחו לעמיחי כי זיהו את היעד: "רואים את המטרה ונכנסים להתקפה עליה". ככל הנראה ירו המטוסים הבריטיים על מטוס ה"הגנה", וזה נראה צולל ומתרסק על פסגת הר, ליד דיר-עמאר (איתנים), בקול נפץ עז. יחידת פלמ"ח שניסתה להגיע למקום נפילת המטוס, נתקלה באש חזקה, סבלה אבדות ונסוגה. איש מן הצוות לא נותר בחיי. (7) תקוותם של עמיחי וטבנקין להבריח את הערבים בעזרת הפצצות מן האוויר נכזבה. (8) טבנקין הורה לשדמי ולבן-ארי להתבצר במשלטים שתפסו ולהתכונן להתקפות-נגד. (9) 

רבין ההמום נשבר נפשית. היה ברור לו כי לא רק שלא ביצע את המשימה שאמורה הייתה להתבצע בכל מחיר, אלא שבאשמתו הישירה נהרגו ששת אנשי צוות האוויר והתרסק מטוס, שהיה כה נדיר וכה חיוני להמשך הלחימה ולהבטחת הקמת המדינה. הוא לא היה מסוגל לתפקד ולא התנגד כאשר עמיחי, ידידו של טבנקין, העביר למפקד הגדוד הרביעי, שעשה עד כה התקפות סיבוביות, את הפיקוד על שתי הפלוגות במשלטים שליד בית מחסיר. לימים התפאר טבנקין: "הכוחות הועמדו לפקודתי, וזאת הייתה הפעולה החטיבתית הראשונה במלחמת העצמאות".

 

 

 

 

 

3. כיבוש וטבח

 

ביום שני, עשרה במאי, תקפו הערבים בכוחות גדולים את המשלטים 15, 16, ו-21, מדרום לכביש, ומשלטים אחדים מצפון לכביש, בסיוע הפגזת תותחים מיאלו ומבית נובה, ונהדפו. בלילה שבין יום שני ליום שלישי תקף צוות קרבי, בפיקוד טבנקין, את משלט "המסרק", בסיוע הפצצות מן האוויר, הפגזות מרגמות דווידקה ומרגמות 3 אינטש. כשהגיעו המסתערים לטווח רימונים, ברחו הערבים מ"המסרק" ותושבי בית-מחסיר נמלטו מכפרם. פקודי טבנקין המשיכו מיד לכפר, והתחילו לפוצץ בשיטתיות את בתיו. גם בלילה הזה פיקד עמיחי על טבנקין ממטה "הראל". בחמש לפנות בוקר דיווח טבנקין לעמיחי: "אנשינו בכפר תפסו שלושים בית. צולפים אליהם ממשלט 20. נחוץ הרבה חומר-נפץ כדי לפוצץ את כל בתי הכפר. החבלנים יצאו לכפר עם עוזי [נרקיס] בראש". קולו של רבין נשמע לראשונה בקרב, בשעה שמונה וחצי בבוקר יום שלישי, אחד-עשר במאי. הוא הודיע למפקד אחד המשלטים בגבעות הצפוניות: "ניר [הסמח"ט עמיחי] יוצא עכשיו אליכם, רדו לקראתו. הדרך פתוחה עד שער-הגיא. קחו עליכם את עניין הסידורים. תודיע מה מצב המשלוחים". (10) באותה שעה הוא דיווח לידין: "האויב גילה התנגדות חזקה בבית מחסיר". הוא דיווח כי ההתנגדות נמשכת וביקש לשגר מטוסים להפציץ את הכפר. הוא גם דיווח שעד אותה שעה פוצצו טבנקין ופקודיו שבעים בתים בכפר. (11) לפי תוכן הדיווח, מסתבר שרבין לא ידע, בזמן אמיתי, מה המצב בבית מחסיר, והזמין הפצצה על הכפר, שעה שפקודיו נמצאו בתוכו. 

לעומת ריחוקו מן הנעשה בשדה הקרב, היה לרבין, בעשרה במאי, עיסוק נמרץ הרבה יותר בלחצים להוריד את "הראל" לשפלה. את המברק הראשון בעניין הוא שלח, כאמור, בשתיים ורבע אחרי חצות. מטה הפלמ"ח פנה לידין והסביר: "רואים הכרח שגדודי 'הראל' יעברו למחנה בשפלה, למשך שלושה שבועות להתארגנות מחדש, מנוחה והשלמת אימון. הדבר צריך להיעשות בתום 'מכבי'". (12) בשש ורבע לפנות ערב קיבל רבין מברק ממטה הפלמ"ח: "הצגתי לאג"ם בעיות התארגנות 'הראל'. השיקולים מאפשרים. יוחלט בסוף המערכה של 'מכבי', מטפל". (13) 

לפי מהלך האירועים בשלושת הימים בין שבת, שבעה במאי, ליום שלישי, עשרה במאי, דומה שמטרת מבצע "מכבי" הייתה לכבוש את "המסרק" ואת בית מחסיר, ולא היא. מטרת המבצע הייתה, כזכור, להוריד לשפלה את מאות המשאיות של "שיירת הדמים", שנתקעו בירושלים. אחרי שבדמיונו של רבין גדל והתעצם מיתוס דיר איוב, הפך הכפר הזה, מצפון לכניסה המערבית לשער-הגיא, ליעד הצבאי העיקרי של המבצע. תוך כדי תפיסת הבתים בבית מחסיר ופיצוצם, הודיע עמיחי לטבנקין במכשיר-הקשר: "יחידותינו בכביש מתקדמות ופורצות את המחסומים. הן כבר קרובות לשער-הגיא. אני משער שבקרוב אתן הוראה לאנשי מנחם [רוסק – הגדוד החמישי]לרדת לדיר איוב". (14) 

דיר איוב לא נתפסה באותו היום, וגם לא למחרת. אחת הסיבות לכך היו מעשי הטבח והביזה של חיילי "הראל" בבית מחסיר. סיפר עזרא ניצן: "X הלך בכפר עם סכין וטבח ערבים. בכל פעם שטבח הוא אמר: 'זה בשביל סמבול, זה בשביל אריאלי', וכו'. הייתי עד לכך שהוא נטל ערבי עיוור והתעלל בו. קבוצה התפרצה למסגד וריססה באש תת-מקלעים את כל מי שהיה שם. התחבאו במסגד ההוא אנשים נכים וכולם חוסלו. ל-Y הייתה נפש רעה. התאים לו להיות בשחורים המלוכלכים של המחלקה הערבית של הפלמ"ח. בבית מחסיר הוא חתך אוזניים מגוויות, הכניס אותן לקופסאות סיגריות וכיבד בה את הפוליטרוק בני מרשק". (15) יצחק (טיבי) בראון ואורי בוגין סיפרו: "X רצח לעיני כולם ערבי זקן. יורם קניוק, השמאלן, התווכח אתו וביקש ממנו לא להרוג ערבים". (16) האחריות למעשי הטבח האלה רובצת על שכמו של יצחק רבין, מפקד החטיבה.

טבנקין הודה באוזני המחבר במעשי הטבח והביזה בבית מחסיר, וייחס את הכישלון בכיבוש דיר איוב ואת אי-הורדת המשאיות לשפלה לכך ש"כוחם של הגדודים של חטיבת 'הראל' מוּצה בקרבות בית מחסיר". גם משתתפים אחרים בקרב הודו בכך. המחקר מוכיח שאחרי קרבות בית מחסיר, הגיעה חטיבת "הראל" לכדי תשישות רבה, לא רק עקב התוכנית השגויה של דונקלמן, שרבין, ידין ובן-גוריון אימצו ללא ביקורת, אלא גם בגלל הסבוטאז'ות של טבנקין, שהביאו להזרמת כוחות גדולים מ"צבא ההצלה" לגזרת שער-הגיא-לטרון. הכוחות האלה לא רק שהפגיזו את פקודיו של טבנקין בגזרת בית מחסיר, אלא גם הפגיזו, ובעיקר תקפו, את פקודיו של מנחם רוסק במשלטים בגבעות הצפוניות, ואת חיילי גדוד "בית חורון" הירושלמי שהחליפום. ההתקפות הללו אומנם נהדפו, אך במחיר תשישות כה רבה, עד שלא היו מסוגלים להשלים את משימת כיבוש דיר איוב והורדת השיירה, למרות שכמות הנפגעים לא הייתה רבה יחסית. באחד-עשר במאי, אחרי חמישה ימי קרב ואחרי השלמת כיבוש בית מחסיר והריסתו, מנו נפגעי "הראל" חמישה הרוגים ועשרים פצועים. עליהם יש להוסיף את ששת הרוגי שירות האוויר במטוס שהתרסק. (17)

 

.

 

4. הדחה מ"מכבי"

 

 

במשך כל ימי קרבות בית מחסיר, ניצל רבין – אומנם באופן לקוי – רק את גדודי חטיבת "הראל", ולא השתמש כלל, כאמור, בגדוד 51 מחטיבת "גבעתי", שהמטכ"ל העמיד לרשותו בתחילת המבצע. סיפר יובל נאמן, (18) סגן מפקד המבצע:

שלושה ימים נמשך המאבק על בית מחסיר – ולוח הזמנים נשתבש. כל אותו זמן עבר עלינו בציפייה ממושכת. היחידות חיכו באפס מעשה. ביום השלישי [עשרה במאי] קיימנו שיחת מפקדים עם מפקד המבצע [רבין]. הצענו לבצע תמרון נגד בית-ג'יז, לשם משיכת כוחות אויב, מחד-גיסא, והקלה על 'הראל' בכיבוש בית-מחסיר, מאידך-גיסא. הורשינו לבצע את התמרון למרות חריגתו מהתוכנית.

אופייני היה הדבר לתפקודו הלקוי של רבין שלא הוא, אלא מפקדי גדוד 51 נזכרו שאינם עושים דבר. אבל הצעתם לתקוף את בית-ג'יז הייתה מוזרה ביותר, שכן הכפר הערבי הזה לא רק שהוא מרוחק מגזרת הלחימה בבית מחסיר, אלא הוא גם מרוחק כקילומטר וחצי מהכביש הראשי, ולא סיכן את התנועה בו. לו הציעו מפקדי 51 לתקוף את דיר איוב, היה בזה היגיון. הצעתם מוכיחה שגם הם לא קראו את הקרב, ומעלה ספקות באשר לכוונתם האמיתית. (19)

יובל נאמן:

על מפקד פלוגה ד', שפָּק, הוטל להעביר שתי פלוגות ואת הנכב"ד [נשק כבד] לכפר-אוריה, וממנו לצאת לכיבוש בית-ג'יז. 

שפק הכין את השיירה ואנו תכננו את כיבוש בית-ג'יז. העניין הצטייר נאה. הבעיה הייתה רק בעיית זמן. כלומר: אם אפשר יהיה להגיע בלילה לכפר-אוריה ולתקוף עם בוקר. הוחלט לברר את הדבר בכפר-אוריה. 

השיירה הייתה מסורבלת, נוסף לזאת התעכבנו מחמת רוע הדרך פעמים רבות והגענו לכפר-אוריה עם שחר [בדומה למסעותיו הרגליים של בן-ארי לבית מחסיר – א"מ]. החלטנו אפוא לדחות את ההתקפה לשעות הלילה. אולם בהתקשרנו עם "הראל", ערב ההתקפה, קיבלנו הוראה לחזור מיד. שוב לא היה צורך – לדעתם – בכיבוש בית-ג'יז, כי בית מחסיר נכבש בינתיים ונמצא בידנו, והדרך ממערב לירושלים עד באב-אל-ואד פתוח. (20)

והדרך לא הייתה פתוחה, מאחר שדיר איוב לא נכבשה, וכוחות "צבא ההצלה" התמקמו במרחב לטרון, הפגיזו ותקפו את משלטי "הראל". לו ניצל רבין את הכוחות שעמדו לרשותו ביעילות מְרַבית, היה יכול להפעיל את גדוד 51 בכיבוש דיר איוב, ו/או להקשות על התבססות יחידות "צבא ההצלה" ביאלו ובבית נובה, ולרתקם כדי שלא יתקפו את המשלטים בשער-הגיא. רבין לא עשה זאת, משום שהאמין שלא יזדקק כלל לכוחות "גבעתי", וכי שני גדודי "הראל" יוכלו להשלים בעצמם את כל המשימות, או משום שהפעלת גדוד נוסף ושליטה עליו היו הרבה מעבר ליכולתו. שהרי גם על שני גדודי "הראל" לא הייתה לו שליטה, והוא אף לא פיקד עליהם במערכה. 

בינתיים אזלו אמצעי לחימה רבים ל"הראל", ובתל אביב הכינו שיירה ובה פגזי מרגמות 81 מ"מ, פגזי מרגמות דווידקה, תחמושת לנשק קל ועוד. באחד-עשר במאי, אחר-הצהריים, טעה רבין לחשוב ששיירת הציוד משתהה בחולדה, ופקד במברק על אפרים כדורי, מפקד גדוד 51, "לצאת מיד בשיירה. לא לחכות לכיבוש דיר-איוב. להעז ולעבור גם בלעדיו". כיוון שהאספקה טרם הגיעה לחולדה, פקד כדורי להוציא שיירת סיור לעבר שער-הגיא, לבדוק האם ניתן להעביר שיירה גדולה באותה הדרך. אחרי צאת שיירת הסיור לדרכה, קיבל מפקדהּ פקודה ממטה חטיבת "הראל" לחזור, כיוון שהגיעו ידיעות על "כוחות אויב בדרך". בינתיים הגיע הציוד לחולדה, ורבין תבע מכדורי להעבירו בכל מחיר, למחרת, לחטיבת "הראל". (21) 

כישלון "הראל" להוריד את המשאיות לתל אביב ולפתוח את הדרך (הפתוחה) עורר תהיות רבות אצל בן-גוריון ואצל ידין. באחד-עשר במאי בבוקר היה בן-גוריון אופטימי וכתב ביומנו: "בית-מחסיר בידנו. היום אולי תצא שיירה מירושלים?" מאוחר יותר חזרה גולדה מאיר מפגישה עם האמיר עבדאללה, ברבת-עמון, ומסרה לבן-גוריון כי האמיר "לא הכחיש שהיה בינינו דיבור והבנה על סידור רצוי, זאת אומרת, שהוא ייקח החלק הערבי. אבל עכשיו הוא רק אחד בין חמישה. זאת התוכנית שהוא הציע – ארץ אחידה עם אוטונומיה בחלקים יהודיים, וכעבור שנה תהיה זו ארץ אחת תחת שלטונו". הידיעה הֵרעה מאוד את מצבו האסטרטגי של היישוב היהודי, שלושה ימים לפני הכרזת העצמאות. בן-גוריון כינס מיד את הפיקוד העליון, ודרש "להפוך כל הכוחות שלנו לכוח מובִּילִי [נייד] להחיש [את] כיבוש דרך ירושלים והאיים הערבים בתוך [בין]היישובים – לתכנן מערכה נגד פלישה ערבית כוללת". (22) 

התפתחות חמורה זו הבהירה לידין כי יש הכרח לפתור את בעיית האספקה לירושלים, ואם תישאר המשימה בידי רבין, הסיכויים להגשימה יהיו אפסיים. בשלב הזה הפך רבין לסיכון של ממש להקמתה של מדינת ישראל, ולקיומה של המדינה מול הפלישה הצפויה של מדינות ערב. ידין התייעץ עם גלילי, פטרונו הפוליטי של רבין, והחליט להפקיע את הפיקוד על מבצע "מכבי" מרבין, ולהטילו על שמעון אבידן. (23) המעגל הושלם. באמצע אפריל סולק אבידן מהפיקוד על מבצע "נחשון", ורבין קיבל את הפיקוד על הפעולות לפתיחת הדרך לירושלים. אחרי קצת יותר משלושה שבועות קיבל אבידן שוב את המשימה. הקורא כבר יודע שאבידן נכשל שוב והמשאיות התקועות לא חזרו לשפלה. 

שלושים דקות אחרי חצות, אור ליום רביעי, שנים-עשר במאי, הבריק ידין לרבין: "גבעתי מתמנה למפקד כל כוחות 'מכבי' מערבית לבאב-אל-ואד. ניתנת לו הסמכות להורות ל'הראל' בעניינים עקרוניים!" (24) 

באותו היום כתב גלילי:

דיברתי בדיופון [במכשיר-הקשר] עם יצחק רבין. סיפר לי דברים קשים: היחידות החונות על המשלטים ברכסים של שער-הגיא מורעשות כל שעות היום מתותחים. בחיפוי אש התותחים עורכים הערבים, כל שעות היום, הסתערויות – שלוש מחלקות אויב על משלט. המשלטים כולם בידינו. האנשים נמצאים זה 72 שעות בלי הפסק בקרבות. תנאי התזונה קשים ביותר. פלוגה שלמה עסוקה בהגשת אוכל-שימורים לעמדות במזקפים, ויש מקרים של התעלפויות, בשעת הליכה, מעייפות. (25)

 ידין אמר:

יחות הטלפון של יצחק רבין מירושלים השרו אווירה כבדה מאוד. הוא היה היסטרי. אמרתי לעצמי: אם זאת הערכתו של מפקד חטיבת פלמ"ח, סימן שהמצב קשה מאוד. הקריאות הנואשות וההיסטריות של רבין הן שדחפו את בן-גוריון לשלוח את חטיבה 7 ללטרון. (26)

גלילי אמר אותם הדברים. (27)

אנשי מטה הפלמ"ח, שקיוו להציל את רבין ואת עורם, שלחו אליו בו ביום מברק בהול: "לפי פקודת אג"ם עליך להוריד היום את השיירה מירושלים". (28) היה זה לעג לרש. את רבין עניינה יותר הודעת טבנקין מגזרת בית-מחסיר: "המצב אצלנו: אנשים חולים ורצוצים" (29) והודעתו של מפקד המשלטים 8/א 8/ב, ו-6: "האנשים עייפים עד מוות. אם יהיה משהו רציני אני חושש שלא יוכלו לעמוד נגדם. הערבים רוצים להסתער בכל מחיר על 8/ב." (30)

 

 

5. ההדחה מ"הראל"

 

רבין לא הודח מיד. עד אז לא הודח שום מפקד חטיבה, בוודאי שלא מפקד חטיבת פלמ"ח. להדחת רבין עלולה הייתה להיות משמעות פוליטית חמורה, שכן מפ"ם ראתה את עצמה כ"מפלגת הפלמ"ח" וכמגינת האינטרסים של מפקדי הפלמ"ח. בן-גוריון, שהיה מסובך עד צוואר בהדחת גלילי, לא היה יכול להדיח אז את רבין, אפילו היה מבין שיש לעשות זאת. הרמטכ"ל דורי לא תפקד, כאמור. גם לידין לא הייתה יכולת באותו שלב לעשות זאת, וגלילי, שהבין אומנם שרבין הוא אסון, ביקש לשמור על אהדתו של רבין ועל תמיכתו במאבקיו על מעמדו במערכת הביטחון. 

רשמית, הודח רבין מתפקידו כמח"ט "הראל" ימים אחדים אחרי הכרזת העצמאות, לאחר שב-17 במאי ירדו מירושלים לתל אביב שני משוריינים בפיקוד מפקד הגדוד הרביעי. מעצם העובדה ש"שיירת המפקדים" נסעה בלא שום תקלה מירושלים לתל אביב, ניתן ללמוד כי הדרך לא הייתה חסומה, ולא היה מצור אלא בנפשו של רבין ובאינטרסים של פקודיו לשמור לעצמם את ביזת קטמון. מאז כישלון מבצע "מכבי" ועד הדחתו הרשמית חדל רבין למעשה לפקד על חטיבתו, ו"הראל" חדלה לתפקד כחטיבה עצמאית. הגדוד הרביעי והגדוד החמישי המשיכו לפעול בגזרת ירושלים, אך האחריות הכוללת והאחריות המבצעית התרכזו בידי דוד שאלתיאל, מפקד חטיבת "עציוני", בלבד. בסופו של דבר נמצא לרבין פתרון, והוא הועבר למטה של הקולונל דוד מרכוס – שקיבל את האחריות לחזית הדרך לירושלים – כעוזרו של יגאל אלון שהיה סגנו של מרכוס. לפני שנכנסה ההפוגה הראשונה לתוקפה פיקד מרכוס על מבצע "יורם" להשתלטות על אזור לטרון. במבצע הופעלו לוחמים משתי חטיבות פלמ"ח: "הראל" ו"יפתח", שהורדה לצורך זה מהגליל. גם במבצע זה בוצעה "התקפה סיבובית", הפקודה בוצעה והמשימה לא הושגה. מרכוס שלח לבן-גוריון דיווח חריף על מפקדי הפלמ"ח. תפקידו של רבין במבצע היה לדווח לבן-גוריון על הכישלון. (31)

תפקוד רבין כמפקד גדוד, כמפקד חזית וכמפקד חטיבה, הוכיח שהמיתוס הביטחוני של רבין תפח בלא קשר לכישוריו ולביצועיו בפלמ"ח ובשדות הקרב. אפילו הצלחה אחת או פירור של הצלחה לא ניתן לזקוף לזכותו. בשני תחומים הצליח רבין: א. לבצע פשע מלחמה ולירות באנשי אצ"ל, שקפצו מאניית הנשק "אלטלנה" הבוערת בזמן ההפוגה, (32) ב. להתקדם לצמרת הביטחון ולצמרת המדינה. כדי להבין את פשר התופעה, הסותרת את אינטרס השרידות של מדינת ישראל, יש להתעמק במבנה הציוויליזציה הנוכחית, במאפייניה העיקרים ובתופעת מיתוס הביטחון. (33)

 

 

 

________ 

[הפרק הבא יעסוק בראשיתה של פרשת אלטלנה וכיצד נקלע אליה רבין באקראי; בשתי הפרובוקציות הגדולות שיזם השמאל הציוני נגד אצ"ל: עלילת הדם בדיר יאסין ופרשת אלטלנה; שמעון פרס: "חקרנו בעניין 'אלטלנה', והגענו למסקנה שהטעו את בן-גוריון"; האינטרסים האישיים של בן-גוריון בפרשה; פקודה להפציץ את האונייה מהאוויר בדרכה לישראל וסירוב הטייסים לעשות זאת; רבין מתפאר: "דפקנו את האנשים על סיפון, ודפקנו את האנשים שקפצו למים ושחו אל החוף".]

 

 

 

 

 

הערות

 

1. קדיש וארנוולד, "קרבות יבוסי", עמ' 168. 
2. "ספר הפלמ"ח" ב', עמ' 915. 
3. רבין, "פנקס שירות", עמ' 44-45. 
4. בן-ארי, "אחרי", עמ' 118. 
5. דב תמרי, "המיתוס והפאתוס", במוסף "ספרים" בהארץ, 28.12.1994. 
6. א"צ, מירוחם, לקח פעולות ירושלים, 24 באפריל-1 במאי 1948. הש"י, שהיה פוליטי באופיו, עיוות את ההתפתחויות. לא כיבוש קטמון, אלא עלילת-הדם על הטבח שלא היה בדיר יאסין שברה את רוחם של ערביי ארץ-ישראל. ראו ספרי "עלילת דם בדיר יאסין – הספר השחור", המדרשה הלאומית ושרידות, 2007. 
7. "משמר", 6 במאי 1948. 
8. חנוך ברטוב, "דדו", עמ' 42. 
9. רבין, "פנקס שירות", עמ' 45. 
10. בן-ארי, "אחרי", עמ' 168. 
11. ראיון עם יעקב עציון. 
12. ראיון עם אברהם קלר. 
13. ב-16 בדצמבר 1994 פרסמה תמר אבידר רשימה מתפעמת במוסף "סוף שבוע" במעריב על קרב סן-סימון, לרגל פרסום ספרו של אורי בן-ארי, "אחרי" (בהוצאת מעריב). כך, חברו אינטרס של קידום מכירות ואינטרס של "ברית הנכשלים" לקבע את המיתוס. מקרה נוסף של תרומת התקשורת הישראלית לתרבות הביטחון הירודה של ישראל. תמר אבידר הייתה בעצמה לוחמת בפלמ"ח, והיא כמו נערה צעירה מעריצה עד היום את המפקדים המהוללים. 
14. ראו ספרי "על מה חלמנו", הוצאת שרידות, 2006. 
15. נסים ניקולס טאלב, "תעתועי האקראיות", ידיעות אחרונות, 2008. 
16. ענף היסטוריה במטה הכללי, "תולדות מלחמת הקוממיות", מערכות 1959. 
17. דוגמה: בן-ארצי ופרופ' יואב גלבר מאותה האוניברסיטה יזמו כנס על קרב החווה הסינית של גדוד 890 במלחמת יום הכיפורים. הם מנעו מאנשי הפורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים שחקרו את הקרב להציג בו את ממצאיהם, שחשפו ליקויים קשים מאוד של מפקדים בקרב הזה. 
18. גילוי נאות: את שלושת תארי האקדמיים עשיתי באוניברסיטה העברית. אחי זכרונו לברכה, פרופ' רם מואב, היה איש אוניברסיטה זו וראש החוג לגנטיקה בה. אחותי, תיבדל לחיים ארוכים, פרופ' רחל מילשטיין, ממלאת תפקידים בכירים באותה האוניברסיטה. מכאן שלא ניתן לומר שאיני מכיר אותה.

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"