العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

רבין נקלע באקראי לפרשת "אלטלנה"

 

 

1. פרובוקציות של השמאל

 

במלחמת העצמאות יזם השמאל הציוני שתי פרובוקציות גדולות נגד אצ"ל, במסגרת פרובוקציה מתמדת נגד מתנגדיו, שראשיתה בפרשת רצח ארלוזורוב והמשכה ב"סיזון". שתי הפרובוקציות הגדולות נגד אצ"ל שימשו את דוד בן-גוריון על-מנת לחסל כל איום פוליטי של הימין על מעמדו, ולשלוט ללא מצרים במדינת ישראל שאך זה קמה: אלו פרשת דיר יאסין ופרשת "אלטלנה". את פרשת דיר יאסין ניצל בן-גוריון כדי לשוות למנחם בגין ולתומכיו תדמית של רוצחי נשים וילדים. את פרשת "אלטלנה" ניצל כדי לשוות להם תדמית של מורדים, מתכנני הפיכות צבאיות. שילוב שתי התדמיות העצים את תדמית בגין ויורשיו כפאשיסטים – תדמית הרת-אסון בשיח הישראלי. 

הצלחת בן-גוריון נבעה מנכונותו להסתכן במלחמת אחים. זה היה חלק מאסטרטגיה של הליכה על-הסף (Brinkmanship), שפיתח נגד יריביו – משמאל ומימין. תבוסת בגין נבעה מעמדתו המוצהרת, שמלחמת אחים לא תהיה. בן-גוריון ניהל נגד בגין מלחמת אחים בתוקפנות בולשוויקית אופיינית. בגין ויורשיו התגלו כאימפוטנטים פוליטיים, שכל מעייניהם בקבלת לגיטימציה מהשמאל. במלחמת האחים שניהל בן-גוריון, היה יצחק רבין מצביא מהולל. הצלחתו להרוג ארבעה-עשר אנשי אצ"ל בימה של תל אביב הייתה רוח גבית בקריירה הבלתי-אפשרית של המח"ט, שברח משדה הקרב. 

פרשת דיר יאסין התחוללה אחרי שחיילי אצ"ל, לח"י ופלמ"ח כבשו, בתשעה באפריל, בשולי מבצע "נחשון", את הכפר הערבי דיר יאסין, הנמצא ממערב לירושלים. את המבצע יזם בן-גוריון, ומטרותיו המפורשות של המבצע היו: להשמיד בסיסי כפרים ערביים בדרך לירושלים. (1) מאיר פעיל, שפיקד אז על יחידה לביטחון פנים שעסקה בפעילות נגד אצ"ל ונגד לח"י בירושלים, דיווח למחרת הכיבוש, לישראל גלילי, ראש המפקדה הארצית של ה"הגנה", שהיה ממנהיגי המפלגה השמאלית מפ"ם, כי בדיר יאסין טבחו אנשי אצ"ל ולח"י 254 גברים, נשים זקנים וילדים. דיווחו היה שקרי ונועד למנוע מהוועד הפועל הציוני, שהתכנס אז בירושלים, לאשר את ההסכם בין ה"הגנה" לאצ"ל – בטענה שבדיר יאסין חולל טוהר הנשק העברי, ואין חותמים על הסכם עם רוצחי נשים וילדים. 

לפי ההסכם, אמור היה אצ"ל לתאם את פעולותיו עם ה"הגנה", עד הכרזת העצמאות, ולהצטרף לצה"ל אחרי הקמת המדינה, כמסגרת צבאית מגובשת, במעמד שהיה לפלמ"ח ב"הגנה" ובראשית הקמת צה"ל. רוב המפקדים הבכירים בפלמ"ח, לרבות יצחק רבין, היו נתונים להשפעת מפ"ם המרקסיסטית. באמצעות תהילת המפקדים, ביקשו מנהיגי מפ"ם לעצב את צה"ל ברוחם, ולהפוך לגורם הפוליטי הדומיננטי בישראל. עלילת דיר יאסין נועדה גם לסכל, אחרי הכרזת העצמאות, הקמת ממשלת אחדות לאומית, שאחד מחבריה אמור היה להיות בגין. יותר מכול חששו גלילי ומפ"ם, מפלגתו, שקואליציה בין בן-גוריון לבין בגין תדחק אותם לשולי המערכת הפוליטית, תבטל לחלוטין את השפעתם על המדינה העתידה לקום, ותפגע באינטרסים הכלכליים והחברתיים שלהם. בעיקר חששה מפ"ם ממניעת תקציבים לקיבוצים – כיוון שבלא תקציבים לאומיים, לא הייתה לרוב הקיבוצים, כבר אז, זכות קיום כלכלית. 

מטרתם הראשונה של גלילי וחבריו לא הושגה: הוועד הפועל הציוני אישר את ההסכם בין אצ"ל ל"הגנה" – ברוב של 39 מול 32 – בשעה חמש לפנות בוקר בשלושה-עשר באפריל 1948. ההסכם אושר לאחר מאבקים מרים, ויכוחים סוערים וניסיונות של נציגי מפ"ם לדחות את ההצבעה על-מנת לבטלה, שכן אחרי שעות אחדות אמורים היו רוב הצירים מחו"ל להמריא חזרה לארצותיהם. מטרתם האחרת הושגה במלואה – בגין וחבריו נותרו מחוץ למערכת הפוליטית עד אחרי מלחמת העצמאות ועד הבחירות הראשונות בשנת 1949. פרשת דיר יאסין חשפה את התפיסה המתנשאת של השמאל. התנשאות זו ושימוש בפרובוקציות נגד הימין אפיינו את ההתנהלות הפוליטית של בן-גוריון ושל יורשיו, עד פרשת סברא ושתילא בשנת 1982 ועד הסכם אוסלו בשנת 1993. תבוסת השמאל הישראלי בבחירות 2003 וניצחונו של אריאל שרון, "גיבור סברא ושתילא", היו המחיר ששילם השמאל בישראל על התנשאותו ועל הפרובוקציות שיזם. 

פרשת "אלטלנה" התחוללה כחודש לאחר הכרזת העצמאות, בזמן ההפוגה הראשונה, ונועדה לרוקן את ההסכם מתוכנו, לפרק את יחידות אצ"ל בצה"ל, להרחיק את מפקדי אצ"ל מתפקידי פיקוד, ולפגוע עוד יותר במוניטין של בגין ושל חבריו. לפי הפרובוקציה, תכנן אצ"ל לבצע "פוטש" נגד ממשלת בן-גוריון. יצחק רבין הוא אחד הגיבורים בעלילת "אלטלנה" – כפי שמאיר פעיל הוא אחד הגיבורים בעלילת דיר יאסין; זה פשר ברית הפרובוקטורים. לכן קידם בן-גוריון את שניהם בצה"ל, למרות שסילק ממנו את רוב הפלמ"חאים הבולטים. זה הטעם שרבין קידם את פעיל למעמד של מחנך מצביאי צה"ל, ובתמורה תפר פעיל לרבין דמות של מצביא מהולל ושל מר ביטחון בשיח הישראלי. בגין, שמיר ויורשיהם במערכת הפוליטית שיתפו פעולה עם השמאל בהשתקת הפרובוקציות הללו בשיח הציבורי – תמורת ביטול החרם נגדם בשלב ראשון ותמורת השתתפות השמאל בממשלותיהם בשלב שני. האקדמיה בישראל, הממומנת בכספים ממלכתיים, שיתפה פעולה בהתלהבות בקשר הזה.

 

 

2. שמעון פרס:"הטעו את בן גוריון!"

 

 

"אלטלנה" הייתה נַחֶתת אמריקנית, שאצ"ל הכין זמן רב לפני הקמת המדינה. ביוני 1948 היו עליה 940 חברי הארגון, שעלו על-מנת לשרת בגדודי אצ"ל בצה"ל, וכן עולים – רובם ניצולי השואה – שניצלו את ההזדמנות להגיע ארצה מבלי להזדהות פוליטית עם בעלי הספינה. את הנשק מסרה ממשלת צרפת לאצ"ל ממאגרים של המחתרת הצרפתית במלחמת העולם השנייה: 5,000 רובים, 250 מקלעי ברן, 5 מיליון כדורים, 50 בזוקות ועשרה כלי-רכב משוריינים. (2) בעדות שמסר ב-15 בנובמבר 1949 סגן הרמטכ"ל הצרפתי הגנרל קודרו לקצין חוקר מטעם משרד ההגנה הצרפתי, במסגרת תחקיר פנימי על הפרשה, הוא אמר כי צרפת "הגיעה להסכם חשאי עם האצ"ל שהבטיח לה יתרונות במידה שהארגון יגיע לשלטון בישראל". למחרת העיד בפני אותו קצין חוקר איש אצ"ל, שמואל אריאל, שהשתתף במשא-ומתן, והוא אישר כי אצ"ל חתם על הסכם סודי עם ממשלת צרפת. פרופ' מאיר זמיר, שחשף ב-2009 את המסמכים הצרפתיים על אותה פרשה, טען ש"עולה מהם שההסכם הסודי על הספקת הנשק כלל סעיפים פוליטיים, שלדברי קודרו היו מכוונים נגד הממשלה הזמנית בישראל". זמיר הוסיף שבעזרת הספקת נשק לאצ"ל ביקשה ממשלת צרפת למנוע השתלטות הלגיון העבר ירדני ופטרוניו הבריטים על כל ירושלים. (3)

"אלטלנה" נרכשה בכסף שגייס מרדכי אולמרט, איש אצ"ל, מיהודים עשירים בסין. אצ"ל תכנן להביא את האונייה לחופי ישראל ביום הקמת המדינה, ולאחר הורדת הנוסעים ופריקת הנשק הייתה האונייה אמורה לחזור לצרפת, ולהעביר ממנה לישראל, עד סוף המלחמה, עוד ארבעה משלוחי נשק גדולים – לרבות זחל"מים, שחסרו מאוד לצה"ל. מקצת מהנשק המתוכנן נרכש בסין. (4) בגלל אי-עמידה בלוחות הזמנים, ביום הקמת המדינה, עדיין עגנה הספינה בנמל פורט דה בוק בצרפת. 

אור ליום ראשון, שישה-עשר במאי, באחת בלילה, זימן בגין בבהילות את ישראל גלילי ואת לוי אשכול, שני עוזריו של בן-גוריון, לפגישה דחופה. את אצ"ל ייצגו גם יעקב מרידור ושמואל כץ, שהגיע באותו יום מפאריס, ודיווח על הסיבות לאי-הגעת האונייה כמתוכנן. (5) למחרת דיווחו השניים לבן-גוריון, שבגין "הציע להם לקנות ספינה שלהם ["אלטלנה"] ברבע מיליון דולר, ובשכר זה שיקנה נשק". (6) אנשי ה"הגנה" באירופה עקבו אחרי האונייה, ודיווחו לגלילי שהאונייה נמצאת במעקב של סוכנים בריטיים. לכן דחה גלילי את הצעת בגין. (7) ברור שסיפור הפוטש הוא עלילה. לו ביקש בגין לחולל הפיכה, לא היה מציע את האונייה ואת הנשק למי שנגדו תכנן הפיכה. 

"אלטלנה" הפליגה מנמל פורט דה בוק באחד-עשר ביוני. למחרת נכנסה לתוקפה ההפוגה הראשונה. לפי תנאיה, אסור היה לשום צד לשפר את מצבו בכוח-אדם ובחימוש. אצ"ל תכנן לשלוח את האונייה בסתר, אך BBC שידר את דבר הפלגתה בו ביום. למחרת עסקו בכך עיתונים בצרפת ובבריטניה. חיים ויצמן, ששהה בפאריס, שלח בחמישה-עשר ביוני מברק מוצפן למשה שרת, שר החוץ, ובו הזהירו מפני הנזק הרב שייגרם למדינת ישראל בחזית המדינית, אם תפר את הסכם ההפוגה, ובכך גם תפגע ב"חוק הבינלאומי". (8) צריך להניח שבן-גוריון ידע על הפלגת האונייה גם מנציגי ה"הגנה" בצרפת וגם ממשה שרת. בחמישה-עשר ביוני בלילה, הוזעקו לוי אשכול וישראל גלילי, עוזריו של בן-גוריון, לפגישה עם מנחם בגין בבית-החולים "פרוינד" בתל אביב. איתם בא דוד כהן, מפקד יחידת "אברהם" ללחימה ב"פורשים". בגין בא עם יעקב מרידור, ודיווח להם על בוא האונייה, והם ביקשו ממנו להאט את מהלכה – עד שיימסרו לו הוראות מדויקות. (9) בבוקר דיווחו גלילי ואשכול לבן-גוריון, כי האונייה אמורה להגיע לנמל תל אביב כעבור יום-יומיים, ובגין מבקש לקבל הוראה מן הגורם המוסמך, האם על האונייה להגיע לחוף ולפרוק את מטענה, למרות ההפוגה, או עליו להורות לאונייה להפליג ללב-ים. לדבריהם, התחייב מנהל נמל תל אביב לפרוק את תכולת האונייה בלילה אחד. בן-גוריון קבע: "אין לסכן נמל תל אביב. אין להחזיר אותם. יש להעלותם לחוף לא ידוע". (10) גלילי טלפן מיד לבגין והודיעו כי למרות הפסקת-האש ותנאיה, "על האנייה לבוא ובמהירות האפשרית". (11) באותו זמן לא ידעה מפקדת אצ"ל, שלא היה לה קשר עם האונייה, שהאונייה כבר חצתה את הים התיכון. 

לפי ההסכם בין ראשי המדינה לבין ראשי אצ"ל, עשרים אחוזים מהנשק אמורים היו להישלח לירושלים, שמעמדה המדיני לא היה ברור: החלטת החלוקה קבעה, שתהיה "גוף בינלאומי", שאינו בריבונות המדינה היהודית. בגין דרש שהנשק יימסר לאצ"ל, שכמוסכם המשיך לפעול עצמאית בירושלים. לא ברור האם גלילי הסכים לכך. את שאר הנשק ביקש בגין למסור לגדודי אצ"ל בצה"ל, שציודם היה לקוי. בקשתו לא התקבלה. גלילי הציע לשלם לאצ"ל עבור הנשק, ובגין סירב. היו פגישות נוספות בין צוות צה"ל, שאמור היה לקבל את הנשק, בראשות פנחס וזה, איש "השומר הצעיר", לבין בגין ואנשיו, וחילוקי-הדעות לא יושבו. וזה דיווח לגלילי ש"בגין נכנע כנראה לחבריו והסתלק מן המסוכם. יש חשש שמטה האצ"ל מתכוון להעביר את הנשק שבאונייה למחסני אצ"ל – משמע לקיים צבא בתוך צבא". גלילי טלפן לבגין, והשניים לא הצליחו להגיע להסכם. (12) 

אפשר לשער כי את דרישות בגין, שהיו בעיקרן טקסיות, פירש גלילי כעדות שבגין מתכנן הפיכה. בשבת, תשעה-עשר ביוני, יום בואה של האונייה לחוף כפר ויתקין, דיווח גלילי לבן-גוריון, ש"נוצר מצב חדש ומסוכן של תביעה למעין צבא פרטי ונשק פרטי ליחידות מסוימות בתוך צה"ל" (בר-זוהר, עמ' 782). קשה להכריע האם זו הייתה העמדת פנים של גלילי, או ביטוי להבנתו האמיתית. בפרספקטיבה היסטורית ומניתוח הביוגרפיה של האישים, אני נוטה לקבל את האפשרות הראשונה. 

בהתאם להסכם בין ראשי אצ"ל לבין נציגי הממשלה, הופנתה האונייה לחוף ליד המושב כפר ויתקין בשרון, בתואנה שכך יקל להתחמק מפקחי או"ם, לפרוק את הנשק, ולהעבירו ליעדו. עם שחר בתשעה-עשר ביוני הגיעה האונייה לחוף כפר ויתקין, אך חזרה מיד לים, כדי שפקחי או"ם לא יגלוה. באותו היום דיווח גלילי לבן-גוריון, כי המגעים עם האצ"ל עלו על שרטון, ואצ"ל זומם הפיכה, או, לפחות, הכרזה על מדינה נפרדת בירושלים. (13) אנשי מפ"ם בממשלה שכנעו את ראש הממשלה ושר הביטחון, כי כוונת בגין לחולל הפיכה צבאית בעזרת הנשק והאנשים שהגיעו ב"אלטלנה". לטענה זו, שרבים בישראל מאמינים בה עד היום, לא נמצא שום בסיס בחמישים ושבע השנים האחרונות – למרות שאורי ברנר, ממלא-המקום האחרון של מפקד הפלמ"ח, עשה מאמצים עילאיים לבססה בספרו "אלטלנה". (ב"יומן המלחמה" של דוד בן-גוריון, שהוציאה ההוצאה לאור של משרד הביטחון בשנת 1982, כשמנחם בגין היה ראש ממשלת ישראל, העירו גרשון ריבלין וד"ר אלחנן אורן, עורכי הספר, כי הספר של ברנר נכתב "מנקודת הראות של הממשלה וצה"ל". כלומר, הממשלה וצה"ל ניסו להחשיד את בגין בתכנון הפיכה, לא רק בשנת 1948, אלא גם בשנת 1978 וגם כשבגין היה ראש ממשלה. מנחם בגין לא הבין את הוויית הצבא והמלחמה, ואף כשהיה ראש ממשלה לא שלט למעשה, ומערכת הביטחון פעלה בניגוד לתפיסתו.) 

לעומת זאת, הטענה, כי הייתה פרובוקציה של גלילי ושל חבריו, נגזרת מהשתלשלות הפרשה, ונמצאו לה חיזוקים. 

לפי עדות אליעזר ליבנה – מהאישים הבולטים במפא"י דאז ומי שערך את "אשנב", ביטאון ה"הגנה" והמחלקה המדינית של הסוכנות היהודית: "בן-גוריון רצה לחסל את 'אלטלנה' בגלל סיבה אחת: הוא רצה שאנשי אצ"ל יופיעו כמורדים במלכות". (14) במאי 1967, בעיצומם של הדיונים על הקמת ממשלת אחדות לאומית, ביקר חבר-הכנסת שמעון פרס – אז מזכיר רפ"י ומקורבו של בן-גוריון – פעמים אחדות בביתו של בגין בתל אביב. באחת הפגישות הללו אמר פרס: "חקרנו בעניין 'אלטלנה', והגענו למסקנה שהטעו את בן-גוריון". (15) פרס ביקש מבגין לא לערבו בוויכוח הזה. (16) כשהתפרסמו הדברים בראשונה טען יגאל אלון, שפיקד על פעולות הפלמ"ח ביום "אלטלנה", כי "מדברים ששמעתי במו אוזניי – בשעת מעשה ולאחר מעשה – מפי בן-גוריון ז"ל, כמו מפי אלה שעבדו אתו באותם ימים קשים, אין שחר לגרסה, שבן-גוריון הוטעה. הוא ידע יפה מאוד במה מדובר, ופעל באורח האופייני לו". (17) 

מיכאל בר-זוהר, מסופרי החצר של בן-גוריון, הודה:

לבן-גוריון היו יעדים נוספים, כמוסים, שעה שיצא למלחמת חורמה באצ"ל. אחת מתכונותיו האופייניות ביותר הייתה סגולתו לנצל הזדמנות להשתמש במאורעות המזדמנים למטרותיו המדיניות, להסיט את מהלך ההתרחשויות אל הכיוון הרצוי לו. הוא הבין היטב כי צריך לדעת לא רק להלום באויביו אלא לדעת גם היכן, מתי וכיצד. לא הוא יזם ולא הוא רצה באסון "אלטלנה", אך משזה התרחש – ניצל אותו עד תום לחיסול חשבונו עם אצ"ל. העוצמה שניתנה לו לרגל העימות עם האנייה ומגיניה הפכה בידו כלי לשבירה סופית של המחתרת ... (18)

עד מותו לא ביקש בן-גוריון סליחה ומחילה על העלילה ועל ניצולה הפוליטי ארוך-הטווח. לו הודה בכך בפומבי, מקצת מזוהרו היה מועם; ולא היה אדם רגיש יותר למקומו בהיסטוריה מבן-גוריון. רגישותו הייתה אחראית, בין היתר, לרצח אנשים לא-חמושים בים בידי יצחק רבין ופקודיו. בתמורה לשירות הזה – לא סילק בן-גוריון את רבין מצה"ל. בן-גוריון ורבין נהנו בחייהם מפירות "אלטלנה". העם היהודי, מדינת ישראל והדמוקרטיה הישראלית שילמו על כך מחיר כבד, וממשיכים לשלם. לכן, ארחיב מעט את הדיבור על פרשת "אלטלנה", על אירועי 22 ביוני בתל אביב ועל משמעות אותו היום עבור בן-גוריון והבן-גוריוניסטים מצד אחד, עבור יצחק רבין מצד שני ועבור הניצולים מצד שלישי.

 

 

 

 

 

3. אולטימטום לבגין

 

תעמולת הלחש של מנהיגי מפ"ם מצאה אוזן קשבת אצל בן-גוריון, שלא היה חף מאינטרסים אישיים ומאינטרסים מפלגתיים בעניין הזה. דפוס התנהגותו בעניין דיר יאסין התגלה שוב. הדבר מלמד כי המדובר בשיטה – כפי שניתן להבין מאליעזר ליבנה, ולא כפי שרמז שמעון פרס. עם זאת, אין להתעלם מכך שבן-גוריון חשש מפגיעה בתנאי ההפוגה, ומסכסוך עם האו"ם ועם המעצמות – בייחוד לאחר מברק ויצמן. לפיכך, ב-20 ביוני, כשהגיעה האונייה לחוף כפר ויתקין והורידה את נוסעיה, זימן בן-גוריון ישיבת ממשלה, מסר בה לחברים נתונים חלקיים, והוסמך להשתלט בכוח על האונייה. למחרת, בעוד אנשי אצ"ל פורקים נשק מהאונייה, הוקף האזור על-ידי יחידות צה"ל שעליהן פיקדו שני נאמניו של בן-גוריון: דן אבן, מח"ט "אלכסנדרוני", ומשה דיין, מג"ד 89. אבן העביר לבגין אולטימטום למסור לידיו את האונייה על נשקה תוך עשר דקות:

אל: מ. בגין 

בפקודה מיוחדת מאת ראש המטה הכללי לצבא ה"הגנה" לישראל אני מצווה להפקיע את כלי הנשק וחומרי המלחמה שהגיעו לחוף מדינת ישראל בתחום פקודי, לרשות ממשלת ישראל. 

הוטל עלי לדרוש ממך למסור את כל הנשק שהגיע לחוף לרשותי להשמדה ולהודיעך כי עליך לבוא בדברים עם הפיקוד העליון. 

אתה נדרש למלא אחר פקודה זו מיד. 

באם לא תסכים למלא אחר הפקודה אנקוט מיד בכל האמצעים העומדים לרשותי כדי להוציא לפועל את הפקודה ולהפקיע את הנשק שהגיע לחוף הארץ מרשות פרטית לרשות ממשלת ישראל. 

עלי להודיעך כי כל השטח מוקף ע"י יחידות צבא בזיון מלא ושריונים והדרכים חסומות. 

אני מטיל עליך את כל האחריות לתוצאות שתיגרמנה במקרה של סירוב למלא אחר פקודה זו. 

העולים – בלתי מזוינים – יורשו לנסוע אל המחנות כפי שנקבעו על-ידיך. 

ניתנת לך בזה ארכה של 10 רגעים למתן תשובה. 

מפקד החטיבה, 2 ביוני 1948. (19)

בגין הופתע מהאולטימטום. הוא ריכז את אנשי אצ"ל, והחל להסביר להם את משמעות ההתפתחויות. אך החל בדבריו וכבר פתחו כוחות צה"ל באש על הנאספים. אנשי אצ"ל השיבו אש. בחילופי היריות נהרגו שישה אנשי אצ"ל ושני אנשי צה"ל. כמה אנשי אצ"ל הרימו את מפקדם ההמום, והבריחוהו לאונייה. (20) למרות ששתי אוניות של צה"ל ניסו לחסום את "אלטלנה", היא חמקה מהן והפליגה ללב-ים. על "אלטלנה" היו הנשק, שטרם נפרק, הצוות וכמאה אנשי אצ"ל, לרבות מפקד הארגון. בגין שוכנע כי בן-גוריון מבקש לרוצחו בנימוק שהוא זומם לחולל מרד. 

בבוקר דיווח קצין הקישור של צה"ל למטה משקיפי או"ם על בואה של אוניית הנשק, ומטוס או"ם חג באותו היום מעל חוף כפר ויתקין. מאוחר יותר שלח שרת, שר החוץ, איגרת לקולונל השוודי תורד בונדה, ראש משקיפי או"ם, ובה נאמר כי באותו הבוקר הגיעה אוניית נשק של אצ"ל לחוף כפר ויתקין, וכי ניתנו הוראות לצה"ל למנוע את פריקת הנשק לחוף. שרת הדגיש כי ממשלת ישראל רואה במעשי אצ"ל מרד נגד הרשויות. (21) עותק מהמכתב טִלגרף שרת מיד למשלחת ישראל ברודוס, מקום בו התכנסו הצדדים לדיונים בחסות הרוזן פולקה ברנדוט, מתווך האו"ם. ראובן שילוח, חבר המשלחת, יידע את שרת:

נפגשנו עם הרוזן והצגנו בפניו את הדברים ברוח מכתבך לבונדה. הרוזן הביע את צערו על הדם, ואמר כי התנהגותנו זו תוכיח לעולם כולו כי אנו ממשלה העומדת בדיבורה, אשר יש לה כוח לנקוט גם באמצעים דרסטיים בשעת הצורך. הוא אמר כי התנהגותנו זו תהיה "נוצה בכובענו" – “feather in our cap”, אות הכבוד. (22)

מאוחר יותר פגשו חברי המשלחת שוב את המתווך, שקיבל בינתיים דיווח מאנשיו בישראל על האירועים בכפר ויתקין. לדברי שילוח, אמר ברנדוט כי "קיבל תלונה שלא אפשרנו למשקיפים לבקר במקום המערכה. הוא סבור כי זה היה משגה מצדנו בייחוד לאור השמועות שמספר ניכר, העולה למאות, של עולים הספיקו לרדת מן האונייה, ולהתפזר על פני כל הארץ". (23) 

חיל האוויר הונחה לתקוף את האונייה בדרכה לישראל. הימן שמיר, סגן מפקד חיל האוויר, פקד על בוריס סניור, על ויליאם ליכטמן ועל מרטין ריבקוף – שלושה טייסים יהודים, מתנדבים מחו"ל – להפציץ את האונייה מהאוויר. הם סירבו. (24) גורדון לויט – טייס מתנדב לא-יהודי לחיל האוויר – כתב בספרו, ששמיר ניסה למצוא טייס לא-יהודי, שיתנדב לבצע את התקיפה, אולם הטייסים הזרים סירבו. (25) אנשי חיל הים הצטוו לפגוע בספינה. הם לא סירבו לפקודה, אך נכשלו במשימתם. (26) 

אור ליום שלישי, 22 ביוני, קצת אחרי חצות, הסתננה האונייה לחוף תל אביב, למרות שחיל הים קיבל פקודה למנוע זאת ממנה, ואחרי שספינות חיל הים רדפו אחריה, ואוניית חיל הים "וג'ווד" פתחה עליה באש. "אלטלנה" עלתה על שרידי אוניית מעפילים שטובעה מול מלון "ריץ" ברחוב הירקון 109, בסביבות רחוב פרישמן בתל אביב, שבו היה מטה הפלמ"ח. צמידות המקום למטה הפלמ"ח הייתה מקרית. משעות הבוקר התחולל שם קרב, שבמהלכו עלתה הספינה באש על כל הנשק שבה, ונהרגו ארבעה-עשר איש. אנשי פלמ"ח ירו באחדים מהם כששחו מהאונייה הבוערת לחוף. יצחק רבין פיקד על הירי, ולימים התגאה שירה על הניצולים בעצמו: בשנת 1968, בשנתו הראשונה כשגריר ישראל בארצות-הברית, במסיבת עובדי השגרירות ביום העצמאות, התבקש כל אחד מהנוכחים לספר מה עשה ביום ההכרזה על הקמת המדינה. כשהגיע תורו – רבין בחר, ביוזמתו, לתאר את יום "אלטלנה" על שפת הים בתל אביב. זה היה היום היחיד בחייו שפיקד על אנשים תחת אש, ולא ברח. ביום הקמת המדינה, שלושה ימים לפני הדחתו, היה רבין מצוי בירושלים, במצב פוסט-טראומטי, ובוושינגטון לא נמצאו בו אומץ-הלב והיושר לספר מה עשה בארבעה-עשר במאי 1948. לעומת זאת, דווקא 22 ביוני היה היום החשוב בחייו – היום שבו נדחף לכהונת רמטכ"ל, שר ביטחון וראש ממשלה. "לאחר שהופגזה האונייה היא החלה לטבוע", סיפר רבין, "דפקנו את האנשים שנותרו על הסיפון ודפקנו את האנשים שקפצו למים ושחו אל החוף". (27) 

פרשת "אלטלנה" אפשרה לבן-גוריון לקיים בישראל תרבות פוליטית בסימן סיסמתו: "בלי חרות ובלי מק"י". בגין היה מנהיג "חרות", שברוב זמנו של בן-גוריון כראש ממשלת ישראל הייתה מפלגת האופוזיציה הראשית. התמיכה במק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, הייתה תמיד קטנה – ובעיקר בציבור היהודי. משמעותה של תרבות פוליטית זו אינה רק התנגדות מובנת לממשלת ליכוד לאומי ולקואליציה בין מפא"י ל"חרות", אלא איום על אזרחי ישראל לא להניח לבגין ולחבריו להקים ממשלה, או להשתתף בשלטון, כיוון שהשתתפותם תסכן את האופי הדמוקרטי של ישראל, ואולי אף את עצם קיומה. התרבות הפוליטית האנטי-דמוקרטית אפשרה למפא"י ולמערך לשלוט במדינת ישראל עשרים ותשע שנים ברציפות, עד המהפך הפוליטי בשנת 1977, שהעלה את הליכוד לשלטון ואת מנחם בגין לראשות הממשלה. באותן 29 שנים מעצבות, נטעה מפא"י את נאמניה בכל זרועות הממשל ובכל האליטות – כולל האוניברסיטאות, אמצעי התקשורת ומערכת הביטחון – והם יצרו תרבות אנטי-דמוקרטית בישראל. כל הניסיונות לשרשה עלו עד היום בתוהו. 

פרשת דיר יאסין ופרשת "אלטלנה" היו עלילות-דם, ובעזרתן השיג בן-גוריון ניצחון-יתר. בשם הדמוקרטיה, הוא מנע מישראל לפתח תרבות דמוקרטית ליברלית תקינה. בכך גרם להסתאבות כל המערכת הפוליטית בישראל, שהייתה למערכת בולשוויקית: שלטון של מפלגה אחת על רוב תחומי החיים והפיכת החברה לכלי-שרת בידי המפלגה.

 

.

 

4. רבין בא לבקר את לאה

 

 

בפרשת דיר יאסין לא עורב רבין כלל. בפרשת "אלטלנה" היה מעורב עד צוואר, והקריירה שלו מאז הושפעה ממנה. כאל רוב ההתרחשויות הדרמטיות בחייו, גם אל פרשת "אלטלנה" נקלע רבין באקראי, ומצא את עצמו בעין הסערה: באותם ימים הוא שהה במטה של יגאל אלון במושבה עיקרון. אלון ואנשי מטהו הכינו אז את מבצע "לר-לר", לכיבוש לוד, רמלה, לטרון ורמאללה, מבצע הידוע כמבצע "דני". באותו יום שלישי קפץ רבין לתל אביב לבקר את לאה, חברתו, ששירתה במחלקת ההסברה במטה הפלמ"ח. כשהגיע, בשעה עשר וחצי בבוקר, לרחוב הירקון 109, התחיל הקרב ביוזמתו של שלום חבלין, קצין המנהלה של הפלמ"ח. רבין נטל מחבלין את הפיקוד על ארבעים החיילים במטה, ופיקד על קו הדם עד שאנשי אצ"ל ברחו, או נכנעו. ברוב הקרב היה רבין האיש המרכזי בפרשת "אלטלנה" – בניסיון של ראשי מפ"ם לחסל את הקריירה הפוליטית של בגין, ובניסיונו הנואש כמעט של בן-גוריון להשתלט על המשבר, ולחסל בכל מחיר את הערעור על שלטונו. סביר להניח, שרבין לא הבין את משמעות המעמד שאליו נקלע. 

בחצות הלילה, אור ליום שלישי, 22 ביוני, הבחין השומר במטה הפלמ"ח שאונייה לא-מזוהה מתקרבת לחוף. נתנאל חיטרון, קצין ההדרכה של הפלמ"ח, שהיה הקצין התורן, דיווח מיד למטה הכללי ברמת-גן. יגאל ידין, ראש אגף המבצעים של צה"ל והרמטכ"ל בפועל, שהיה שרוי אז תחת השפעתו הדומיננטית של ישראל גלילי, התייעץ עמו. גלילי – איש הביטחון הבכיר של מפ"ם – היה ראש המפקדה הארצית של ה"הגנה" מאמצע 1947 עד שפוטר על-ידי בן-גוריון, תוך יצירת משבר חמור, זמן קצר לפני הכרזת העצמאות. כדי לפתור את "משבר גלילי", הסכים בן-גוריון להחזיר את גלילי למעמדו הבכיר במערכת הביטחון, אך לא לתפקידו הקודם. כך היה גלילי קבלן למשימות מיוחדת במערכת הביטחון, ובכלל זה לכל מה שקשור לאצ"ל וללח"י. 

גלילי יעץ להגיב בתקיפות רבה – עד כדי פתיחה באש. (28) בחצות וחצי פקד ידין על חיטרון בטלפון: "במקרה של ניסיון פרץ מהאונייה, לפתוח באש. במקרה של ירידת אנשים לחוף, להתרות שלא לגשת לחוף. באם ימשיכו לרדת, לפתוח עליהם באש". ידין יידע את חיטרון, כי הפיקוד על הפעולה נגד "אלטלנה" הוטל על חטיבת "קרייתי", וכי אנשי מטה הפלמ"ח יהיו כפופים לה. (29) כלומר, פקדו על אנשי פלמ"ח לפתוח באש, לפי שיקול דעתם, מבלי שידין עצמו, או מפקד בכיר אחר, יפקד ישירות על כוחות צה"ל בקו המגע, ומבלי שבן-גוריון, או נציג בכיר מוסמך מטעמו, יהיה נוכח במקום. כך קבעו את אופי האירועים באותו יום על חוף תל אביב, שהגיעו אל סף מלחמת אחים, וקבעו את אופייה של המערכת הפוליטית בישראל מאז ועד עתה. מתן הנִצרה בידיו של קצין ההדרכה של הפלמ"ח, כמוהו כאישור להפעיל את כל חומר-הנפץ מיד. 

אחרי שהעביר את הפקודה לאנשי הפלמ"ח, הטיל ידין את הפיקוד על פעולת "אחדות" נגד "אלטלנה" על גדוד חיל משמר מחטיבת "קרייתי". צבי אורבך, המג"ד, קבע את מטהו במרפסת הקומה השנייה של מלון "קטה דן" ברחוב הירקון 101. הגדוד היה חסר יכולת מבצעית מפני שאנשיו סירבו לפעול נגד אנשי אצ"ל. בשעה אחת ורבע שיגרה "אלטלנה" סירה לחוף. חיטרון, שראה את עצמו כמגן האחרון של הדמוקרטיה הישראלית, הזהיר את מפקדי האונייה שיחזירו את הסירה. משלא נענו, ירו אנשי הפלמ"ח יריות אחדות. הסירה חזרה כלעומת שבאה. אלו היו היריות הראשונות על חוף תל אביב באותו היום, יריות הפתיחה ב"סיזון" של 22 ביוני 1948, נגד בגין. 

בשעה שתיים אחרי חצות דיווח מטה חיל הים לבן-גוריון כי האונייה נכנעה בלב-ים, אחרי קרב ימי. (30) זה היה הפרט היחיד כמעט מאירועי אותו היום שבן-גוריון אזכר ביומנו. הדבר מלמד על אמינותו המפוקפקת של יומנו. הדיווח השקרי הרגיע את בן-גוריון, והותיר לגלילי שהות של יותר משעה וחצי של פעולה חופשית לרקיחה של התבשיל – עד שבן-גוריון נטל לידיו את ניהול המשבר. בשתיים וחצי הגיע למטה הפלמ"ח שלום חבלין, שעד שלהי 1947 פיקד על הגדוד השלישי של הפלמ"ח, ונטל את הפיקוד על הכוחות בבניין. אף שבפרשת "אלטלנה" היה קצין מטה, חבלין היה מפקד קרבי בכיר ומנוסה. 

כשהגיעה האונייה לחוף תל אביב, מיהר חיים לנדאו, ראש מטה אצ"ל לשעבר, אל האונייה, בחברת איתן לבני, שפיקד אז על גדוד בחטיבת "גבעתי", ובעבר היה קצין המבצעים של אצ"ל, ואיש המטה, בן-ציון קשת (קצנלבוגן), לוחם ותיק באצ"ל. ליד החוף תפסו פקודיו של אורבך את השלושה, והובילום למטהו. אורבך, שהיה ימני בדעותיו, אמר לשלושה שיערוב לשלומם ויהיה מוכן לעמוד למשפט על אי-מילוי פקודה בשל כך. הוא התחייב בפניהם שלא ייאסרו ולא יימסרו לגלילי ולעושי דברו. השלושה ביקשו לעלות על האונייה, כדי לפתור את המשבר בלי אלימות. אורבך דיווח על ההתרחשות לידין. האחרון חש בחברת גלילי למטה חיל המשמר שעל החוף. שלושת אנשי אצ"ל לא ידעו על בוא שני האח"מים למטה. אורבך הלך וחזר בין החדר שבו ישבו שני האח"מים, לחדר שבו היו עצורים השלושה, וניהל ביניהם מעין משא-ומתן. לבסוף שחרר אורבך את השלושה, בניגוד להוראת גלילי, והם עזבו את החוף. כך הכשיל גלילי הזדמנות לסיים את המשבר בלא אלימות. בארבע לפנות בוקר דיווחו גלילי וידין לבן-גוריון על ההתרחשויות במטכ"ל ברמת-גן. אחרי שגלילי סיים את דיווחו, פסק בן-גוריון שלא יהיה מנוס משימוש בכוח, לרבות תותחים. (31) זה היה אחד ההישגים הגדולים של גלילי, שצבר בחייו הרבה טִפלוּלים (מניפולציות) כאלה (גלילי היה יועץ הסתרים של ראש הממשלה גולדה מאיר וחבר בכיר במטבחה הפוליטי. גדול מחדליה הביטחוניים של מדינת ישראל, ביום הכיפורים תשל"ד, אוקטובר 1973, נזקף במידה רבה לחובתו). יצחק גרינבוים, איש הציונים הכלליים, שר הפנים בממשלת בן-גוריון, חשד כבר ב-22 ביוני 1948 במשחק המניפולטיבי של גלילי. גרינבוים אמר שדיווח גלילי לממשלה לא היה מדויק, ואחרי ששמע את גרסת אצ"ל מפי חיים לנדאו, סבר "שצריך תמיד לעשות סינתזה מדברי שני צדדים, ורק אז מתקרבים קצת אל האמת". גרינבוים גם רמז, שעמדתם של בן-גוריון ושל גלילי הייתה "להוציא להורג את המנהיג [בגין], במשפט או בלי משפט, ועל-ידי כך לחסל את העניין". (32) 

בהרבה אירועים דרמטיים לפני-כן הטעה גלילי את בן-גוריון, ודיווח לו דיווחי שקר. בפרשת קרב שיירת חולדה (31 במארס), דיווח גלילי כי ההרוגים נפלו בקרב עם ערבים שחסמו את הדרך לירושלים, בעוד שרובם התאבדו, בעוד שחבריהם מהפלמ"ח, שהיו במרחק של כשלוש מאות מטר מהם, לא חילצום. בעקבות הדיווח השקרי הזה נטש בן-גוריון את האסטרטגיה הפאביאנית שלו, ועבר לאסטרטגיה של הכרעה במלחמה עם הערבים. (33) נטישת האסטרטגיה הפאביאנית שינתה את אופייה של מלחמת העצמאות, וקבעה את מערכת היחסים בין היהודים לבין הערבים לעשרות שנים. 

בפרובוקציה נגד אצ"ל ונגד לח"י בפרשת דיר יאסין, יזם גלילי את הדיווח השקרי של מאיר פעיל שהועבר לבן-גוריון באמצעות גלילי. גם בפרשת "אלטלנה" מילא גלילי את תפקיד ספק המידע הכוזב. סביר להניח, שבן-גוריון הבין את משחקו של גלילי, לפחות לאחר מעשה. בן-גוריון ניצל אותו, כשהדבר התאים למטרותיו של ראש הממשלה, והוא לא התחשב בו, כשהדבר נגד את מטרותיו – למשל, בעניין חשיבות הפלמ"ח. דיווחי השקר היו אחת הסיבות שבן-גוריון פיטר את גלילי ממשרת הרמ"א, לפני הכרזת העצמאות. בעניין "אלטלנה" סיפק גלילי לבן-גוריון לגיטימציה לפעולתו הדורסנית כלפי בגין וכלפי ארגונו. העובדה שחלפו מאז יותר משישים ואחת שנה, ורוב הציבור בישראל מצדיק עדיין, מתוך בורות, את מהלכי בן-גוריון, מוכיחה ששיקולי גלילי היו מבוססים. 

לפני עלות השחר קיים בן-גוריון התייעצות מפקדים. לפי שמואל ינאי, קצין המבצעים של חיל הים, שהשתתף בהתייעצות, "בן-גוריון לא ישב על מקום אחד. הוא התהלך אנה ואנה מפינה אחת לשנייה, פניו היו זעופות. הוא שוחח עם הקצינים, חקר ודרש". ינאי הציע להטיל על האונייה רימוני עשן, ולגרום לאנשיה לקפוץ למים. הצעה אחרת הייתה להשתלט על האונייה באמצעות לוחמים, שיגיעו אליה מאחור, ולפרוק את מטענה. לפי ינאי, דחה בן-גוריון את כל ההצעות. הוא היה מאוד נרגז. "על כולם כעס. תוך כדי כך הבנתי מה הוא רוצה: מטרתו הייתה אחת, השמדת נשקה של 'אלטלנה'. רק אז – גרס בן-גוריון – לא תהיה מלחמת-אחים. (34)

 

 

 

 

 

 

________ 

[הפרק הבא יעסוק באופן הלקוי שבו ניהל ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון את "משבר אלטלנה"; בפרשת "התותח הקדוש" שהפגיז את האונייה והעלה אותה באש; בירי של רבין ופקודיו על האונייה הבוערת שהוא פשע מלחמה לפי אמנות בינלאומיות; ובתעמולה השקרית של מנהיגי המדינה על פרשת אלטלנה.]

 

 

 

 

 

הערות

 

1. על פרשת דיר יאסין, ראו ספרי "עלילת דם בדיר יאסין". 
2. "יומן בן-גוריון", עמ' 522. 
3. מאיר זמיר, "אונייה בוערת בחוף ירושלים", הארץ, 19 ביוני 2009. פרופ' מאיר זמיר הוא מרצה למזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע. 
4. עזרא יחזקאל-שקד, "היהודים האופיום והקימונו", ראובן מס, 1995 עמ' 258-261. 
5. כץ, "יום האש", עמ' 386. 
6. "יומן בן-גוריון", עמ' 429. 
7. אורי ברנר, "אלטלנה", עמ' 34. 
8. ישראל, תעודות 1, עמ' 161. 
9. מיכאל בר-זוהר, עמ' 778. 
10. "יומן בן-גוריון", עמ' 522-523. 
11. מנחם בגין, "פרישה". 
12. בר-זוהר, עמ' 781. 
13. אתר בית הפלמ"ח. 
14. מעריב, 28 ביוני 1966. 
15. שלמה נקדימון, "הקרב האחרון של הזקן". "מקור ראשון", 17 בדצמבר 2004. 
16. הארץ, 3 באוגוסט 1978. 
17. אניטה שפירא, "יגאל אלון, אביב חלדו", עמ' 348. 
18. בר-זוהר, עמ' 97. 
19. אתר מט"ח. 
20. עדות יעקב אלעזר. 
21. ישראל, תעודות 1, עמ' 197; עדות יעקב אלעזר. 
22. ישראל, תעודות 1, עמ' 204. 
23. ישראל, תעודות 1, עמ' 204. 
24. בוריס סניור, "שמים חדשים", זמורה ביתן, עמ' 130-131. 
25. גורדון לויט, "גוי של שבת", עמ' 169-175. 
26. שלמה נקדימון, "אלטלנה", עמ' 243-248. 
27. משה פייגלין, "במקום שאין אנשים", עמ' 213-214. 
28. סדרת ראיונות עם יגאל ידין ועם ישראל גלילי בשנות השבעים ובשנות השמונים. 
29. ארכיון צה"ל, ארכיון הפלמ"ח, 22 ביוני 1948. 
30. "יומן בן-גוריון", 22 ביוני 1948. 
31. ברנר, "אלטלנה", עמ' 212. 
32. נקדימון, "אלטלנה", עמ' 262-265. 
33. ראו ספרי "תולדות מלחמת העצמאות – ממשבר להכרעה", פרק תשיעי: "נטישת האסטרטגיה הפאביאנית". 
34. נקדימון, "אלטלנה", עמ' 254.

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"