العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

פשע מלחמה: ירי על האונייה "אלטלנה" הבוערת

 

 

1. "כניעה ללא תנאי"

 

בשעות הבוקר המוקדמות, הנחה בן-גוריון אישית את ידין להורות למיכאל (ג'ימס) בן-גל, מפקד חטיבת "קרייתי":

להביא את האויב הנמצא באונייה החונה ליד חוף תל אביב [אסדת הפלישה] לידי כניעה ללא-תנאי, בכל האמצעים ובכל השיטות העומדים ואשר יעמדו לרשותך. תפקידך לרכז את הכוחות אשר יצוינו להלן ולהיות מוכן להתחלת הפעולה ופתיחת אש לפי פקודתי [ידין]ובהתאם להוראות של ממשלת-ישראל.

ידין הורה שבן-גל יפקד, אישית, על הפעולה ויעשה את כל ההכנות לפעולה תוקפנית, ויפעיל "הרעשת התראה". אחרי ההרעשה, לדרוש כניעה ללא תנאי, ואם היא לא תיענה, להמשיך את "הפעולה עד הסוף". לרשות בן-גל העמיד ידין, כבר בשלב התכנון, מרגמות שלושה אינטש וסוללת תותחים 15 ליטראות. בן-גל נדרש לפנות מן האזור "את כל העיתונאים ללא הבדל השתייכותם", ו"לאסור כל אזרח, או לפתוח באש, בלי התראה, על אשר ינסה או יגלה את רצונו, לעזור ליריב בצורה כל שהיא". (1) 

הגדרת בגין ואנשיו כ"אויבים" וההוראה להכניעם ללא תנאי בכל האמצעים, עוד לפני שהתפתחו תקריות אלימות של ממש על חוף תל אביב, הן שתי הוכחות לכוונת בן-גוריון, שהומרץ על-ידי גלילי, להשפיל את בגין ללא תקנה, או לתמרנו לקרב שבו ייהרגו יהודים. למי שיטען שבן-גוריון לא התכוון לכך, או שלא היה מודע לכל המשמעויות של הוראתו, הרי בהנחיה של בן-גוריון לידין נאמר בפירוש "כל האמצעים" ו"פתיחה באש". אירוע כזה היה מסייע להציג את בגין כמורד בממשלה החוקית, כמי שתכנן הפיכה צבאית והשתלטות בכוח על מדינת ישראל הצעירה, וכמי שאחראי למלחמת אחים. הדבקת התוויות הללו לבגין אמורה הייתה לחסל סופית את הקריירה הפוליטית של מפקד אצ"ל. כך, לפחות, האמינו בן-גוריון וגלילי. 

כמו כל פרובוקציה של מערכת מסואבת, גם פרובוקציה זו יושמה בחוסר-יעילות מרבי: הטלת הפיקוד על המשימה על בן-גל, מח"ט "קרייתי", הייתה טעות. בן-גל מונה לתפקידו למרות שהמועמד של הפיקוד העליון לתפקיד היה יהושע גלוברמן מקיבוץ יגור. רוב מפקדי ה"הגנה" בתל אביב היו בעלי השקפות ימניות, והם דרשו שמפקד המחוז יהיה מקובל על ישראל רוקח, ראש העירייה, איש הציונים הכלליים. בספטמבר 1947 נענה גלילי לעסקני תל אביב, ומינה את בן-גל למפקד המחוז. אנשי היחידות הקרביות של ה"הגנה" בתל אביב צורפו לחטיבת "גבעתי", שעליה פיקד שמעון אבידן, איש "השומר הצעיר". בן-גל הקים את חטיבת "קרייתי" מוותיקים שלא צורפו לגדודים הקרביים, או ממגויסים חדשים, שרבים מהם היו ימניים בדעותיהם, אנשי אצ"ל לשעבר, או תומכי אצ"ל. בן-גוריון האמין שבהיותו קצין לשעבר בצבא הבריטי, יהיה בן-גל נאמן לו ולא לגלילי. הסיכוי שבן-גל ופקודיו יתקפו את "אלטלנה" היה אפסי. בן-גל גם נפגע מכך שידין עקף אותו, והטיל בלילה את הפיקוד על אזור הנחיתה על צבי אורבך, פקודו. לפיכך, בן-גל כמעט שלא עשה דבר כדי להכניע את אנשי "אלטלנה". פקודיו סירבו למלא פקודות כיוון שסירבו לירות ביהודים. לרשות בן-גוריון וגלילי נותרו רק ארבעים אנשי פלמ"ח ברחוב הירקון 109, שעברו אינדוקטרינציה ממושכת לשנאת אצ"ל, והיו מוכנים לירות ללא היסוס בבגין ובפקודיו. 

מעלות השחר התנהל דו-שיח של חירשים בין בגין ואליהו לנקין, מפקד האונייה, לבין נציגים זוטרים של גלילי. בחמש בבוקר שלח גלילי את משה ברון, איש ש"י, להתקרב ב"חסקה" לאונייה, ולבקש את אנשיה לשלוח נציג לחוף. מהאונייה צעקו לברון, שאם יתקרב יירו בו. הוא חזר ודיווח לגלילי, ששהה במטהו של אורבך. אחר-כך ניסה אורבך לשחות לאונייה, וחזר לחוף לאחר שאנשי אצ"ל כיוונו אליו את נשקם. אחר-כך ניסה את מזלו דוד כהן, ראש היחידה ללחימה באצ"ל ובלח"י, שתיאר כך את ניסיונו:

מצויד ברמקול-יד שהציע לי, לפי בקשתי, מפקד חיל-המשמר של תל אביב, צבי אורבך, שקוע עד ברכי במקום, שיגרתי שלוש פעמים ברמקול הודעה אל אנשי האונייה: "הקשיבו, הקשיבו! נציג הממשלה והצבא יעלה על האונייה, יסדיר את הורדת האנשים, את העזרה לנפגעים ואת פריקתה". בכל פעם נעניתי בסירוב מוחלט ותקיף, מלווה התראה כי כל ניסיון לעלות על האונייה ייתקל באש – ופרץ שידורים אל החוף, הקוראים להמשך ההתנגדות. (2)

בגין ולנקין קראו אל החוף ברמקול:

חיילי ה"הגנה": אל תפתחו באש! הבאנו נשק בשבילנו ובשבילכם! באנו להילחם ביחד! גם אנחנו לא נפתח באש! לא נרים יד באחים! חיילי ישראל, הבאנו לכם נשק רב. בואו וקחוהו. (3)

כיוון שבגין ולנקין התרשמו כי קריאותיהם אינן נקלטות, הם שיגרו לחוף, בשעה עשר, סירה ובה שנים-עשר איש, לרבות שניים שנפצעו בלילה מאש שירתה אוניית חיל הים "וג'ווד" על "אלטלנה", שלושים רובים, שישה מקלעים ומטול נגד-טנקים "פיאט". צבי אורבך הורה למשה קרן, מפקד פלוגת התחבורה, שאנשיו נפרסו בחוף, לפתוח באש על הסירה. שני צוותי מקלעים סירבו לירות. אורבך הורה לקרן לירות במסרבי הפקודה. קרן השיב: "זה – לא!" אורבך איים על קרן במשפט צבאי, ירד לחוף, ופקד על מפעילי המקלעים לירות. הללו סירבו. הוא דיווח על כך בטלפון למח"ט בן-גל. המח"ט אמר לאורבך, שהוא עצמו צריך היה לירות. (4) בתוך כך, הגיעה הסירה לחוף, אנשיה פרקו את הנשק, ותפסו עמדות. חמישה מהם בפיקודו של ליאו פפר, התמקמו מתחת לבית מטה הפלמ"ח. ארבעה, בפיקודו של יונה פרגר, התמקמו משמאל לבניין. אמנון דרור, ששירת במטה הפלמ"ח: "הם נערכו מעבר לחומת-הביטחון שליד הטיילת; מאחורי קיוסק; ובמבנה הרוס חסר-תקרה. הם כיתרו את המטה, בעיקר מצד ימין". (5)

בשלב ראשון היו היחסים בין אנשי אצ"ל ל"הגנה" תקינים. אחד העיתונאים, שנכח במקום, כתב: "היחסים נראו תקינים למדי. אפשר לשמוע קריאות מעמדת 'הגנה' לעבר עמדת אצ"ל: 'חבר עם הברן, שמור על ההדק'. אלה כיבדו את אלה במשקאות צוננים". (6) כיוון שכך, חזרה הסירה לאונייה, עלו עליה אנשים נוספים עם נשק, והיא פנתה לחוף. אז התקשר חבלין בטלפון ליגאל ידין ומסר לו, לדבריו:

[אצ"ל] הגביר את כוחו באזור. הקיפו את המטה, הציבו עמדות סביבנו עם מקלעים ופיאטים, ניסו לשים עלינו מצור אבל הודות לתקיפות שלנו שמרנו על חופש יציאה וכניסה עם נשק ביד. הודעתי לידין שאין כל נוכחות של צה"ל באזור. ידין אמר לי שתיארתי את המצב נכון ושידוע לו שיחידות "קרייתי" סירבו לפעול נגד אצ"ל. הוא אמר לי שהוא עושה פעולה למען להביא את יגאל אלון, ובפקודתו של ראש הממשלה הוא יטיל על אלון את הפיקוד על אזור תל אביב. לרשותו יחידות פלמ"ח וכל יחידה אחרת שיבקש, על-מנת להשתלט על האזור. (7)

 

 

2. פקודה מבן גוריון

 

 

דין הורה לחבלין למנוע פריקת נשק מהאונייה, אף אם יהיה צורך לפתוח באש.

חבלין: האם מותר לי לתת פקודת אש? 
ידין: כ! (8)

חבלין פקד לפתוח באש על הסירה שהתקרבה לחוף. כך התחיל הקרב. באותו זמן הגיע רבין באקראי למטה הפלמ"ח, והפיקוד עבר אליו אוטומטית כבעל המעמד הצבאי הבכיר ביותר. בספרו האוטוביוגרפי כתב רבין:

אונייה עגנה בים מול המטה. ראיתי נחתת מפליגה מן האונייה, מוליכה לחוף לבושי מדים וחובשי כובעי-פלדה. מסבירים לי, כי האונייה היא "אלטלנה", והיורדים ממנה הם אנשי האצ"ל. מספרים לי, כי האצ"ל, בניגוד להוראות ממשלת ישראל הזמנית, ניסה לפרוק כלי נשק שב"אלטלנה", בחוף כפר ויתקין, וכאשר הדבר נמנע ממנו – שטה האונייה לחוף תל אביב ואנשיה מנסים להשתלט על החוף ולפרוק את הנשק. שמועה רודפת שמועה. סיפור חדש דוחק את רגליו של קודמו: האצ"ל מבקש להשתלט על תל אביב כולה. לא, אף בכך לא די לו. הוא שואף לתפוש בכוח את השלטון במדינה הטרייה, בת 37 הימים. יחידות האצ"ל, המשולבות בגדודי צה"ל, עורקות מקו החזית ומצטרפות אל הלוחמים בחוף תל אביב ... בין המפקדים אני מוצא את עמוס חורב ושלום חבלין. אנו נערכים למנוע מהאצ"ל את פירוק אוניית הנשק ולסכל בכוח ניסיון לכבוש את מטה הפלמ"ח. מחוץ למטה הפלמ"ח מבוכה. אין איש יודע מה צפוי. אני בודק את סידורי-ההגנה במקום. אנו ממלאים שקים בחול, מציבים אותם בדלתות ובחלונות. אנשי חטיבת "קרייתי" שנצטוו להיערך מול אנשי האצ"ל, נוטשים את נשקם, רובים ומקלעים, ומסתלקים מן המקום. אין הם מסוגלים לעמוד בצורך הקשה והחיוני למנוע את מעשי האצ"ל. מחלקה אחת של "גבעתי" מחזיקה בעמדותיה. אנשיה משתלטים על שלד של בניין, מדרום למטה הפלמ"ח, מפקדם מסתפח לפיקודי. תגבורות של לוחמי האצ"ל זורמות אל החוף מן האונייה שבים ומכיוון תל אביב. דקות ספרות לאחר עשר בבוקר נפתחת אש לעבר המטה. אנו משיבים אש אל היורים – חוליות אצ"ל פרושות לאורך החוף במספרים ניכרים. בבית הסמוך לשלנו שולטים אנשי אצ"ל. אנו כורתים איתם הסכם: הם אינם יורים לעברנו ואנו איננו יורים לעברם. מעין שביתת-נשק אזורית. 

קול פיצוץ מחריד את הבניין: האצ"ל שילח פגז "פיאט" אנטי-טנקי לעבר מטה הפלמ"ח. הפגז לא גרם כל נזק מאחר שלא פגע בקיר הבניין. מצבנו יחמיר מאוד. אני מגיע למסקנה שאין מנוס מהרחקת חוליות האצ"ל מקרבת הבניין. עמוס חורב ואני עולים לגג הבניין ומשליכים רימונים לעבר החוליות הפרושות על החוף. האש השתתקה. לאנשי האצ"ל היו נפגעים. דגל לבן הונף על-ידי אחת מחוליות אצ"ל. מבקשים הפוגה לפינוי פצועים. הזמנו אמבולנסים. הפצועים פונו. לאחר-מכן נמשכו היריות לסירוגין עד לשעות אחר-הצהריים. (9)

גם אם רבין תיאר את ההתרחשויות כהווייתן, מנקודת-מבטו, ברור שהמידע שלו היה פגום. הוא לא הבין את משמעות האירוע, והתייחס אליו כפי שמ"כ מתייחס לסכסוך אלים עם יריביו השנואים. ממפקד בכיר כל כך ניתן היה לצפות, שינהג בהבלגה, ינסה להרגיע את הרוחות, יֵצא מבניין המטה, וינסה להידבר עם מפקדי אצ"ל. רבין נהג כראש קטן וחמום-מוח וכמו שש להשליך רימונים על יהודים ולירות עליהם במקלעים. יש לזכור, עד אז לא פיקד רבין מעולם על קרב תחת אש, וכשנקלע לקרב חודשיים לפני-כן, ב-20 באפריל בדרך לירושלים, נטש את פקודיו, וברח. כמו טבחים, נהגים ואנשי מפקדה לא-קרביים, המנצלים לעתים הזדמנויות להפעיל את נשקם מול אויב חסר-ישע, כך נהג רבין במשבר עם אצ"ל. הוא חדל לשלוט בעצמו, ונגרר להיסטריה של הריגת "האויב", כדי להשלים את שהחסיר בקרבות מול הערבים. נחרצותו של רבין בירי על אנשי אצ"ל הרשימה מאוד את אנשי המטה, ותרמה לצמיחת המיתוס שלו כלוחם – מיתוס, שגם אנשי אצ"ל לשעבר אימצו מבלי לדעת את מקורו. בשנת 1976 סיפר רבין לחברי מזכירות מפלגת העבודה במחוז השרון: "קיבלתי פקודה מבן-גוריון לבצע – ופקודות צריך לבצע". (10)

באותו יום שלישי היה שבתון במטה של אלון בעיקרון, למרות שניתן היה לצפות כי אלון ופקודיו יעבדו סביב השעון לקראת חידוש הקרבות. רבין נסע לתל אביב לפגוש את חברתו. גם אלון נסע לתל אביב, כדי לבלות עם רות, רעייתו – שהייתה אז בחודש השישי להריונה – בדירתם. מזכירתו טלפנה אליו, והודיעה: "מטה הפלמ"ח מותקף מהים". אלון טלפן למטה הפלמ"ח, ורבין הודיע לו שאנשי אצ"ל הקיפו את בניין המטה, והם יורים עליו. כראוי לסמל נוטרים ממאורעות שנות השלושים, השיב אלון: "אם יורים – לענות!" אלון נסע למטה הפלמ"ח. בפינת הרחובות בן-יהודה-מאפו פגש משמר אצ"ל. אנשי המשמר זיהוהו, הצדיעו לו, ונתנו לו לעבור. אלון יכול היה ללמוד, שמרד וכוונות למרד לא היו בתל אביב באותו היום. אך לאלון לא היו הכישורים לעשות אינטלקטואליזציה של מצבים. מבחינתו, אנשי אצ"ל היו אויב. ויש לנצל כל הזדמנות לחסלם. 

אלון הגיע למטה הפלמ"ח ונכנס אליו ללא פגע, למרות "הירי עליו". הוא שוחח עם רבין ועם פקודיו, שוחח בטלפון עם ידין, ונסע למטכ"ל ברמת-גן. בדרכו זכה אלון שוב להצדעה מאנשי אצ"ל. אלון לא העריך שהמצב בחוף חמור ביותר, שהרי אם היה סובר כך, היה נשאר במטה, כראוי למפקד קרבי, הנחשב לבכיר מפקדי השדה במלחמת העצמאות. מיד כשהגיע למטכ"ל, נקרא אלון לישיבת מפקדים בהשתתפות בן-גוריון וידין. ראש מחלקת המבצעים של צה"ל דיווח, כי כוחות אצ"ל השתלטו על רוב חוף הים, וכוחות תגבורת שלהם, מתוך גדודי אצ"ל בצה"ל, כבר נמצאים בדרכם לעיר. משהעריך בן-גוריון, כי המשבר יצא משליטה, ובתל אביב נפוצה שמועה כי אנשי ה"הגנה" רוצחים את בגין ואת חבריו, הוא הסכים למנות את אלון לפקד על גזרת החוף ואחר-כך על כל תל אביב. 

מנהיג היישוב אמר למפקד הפלמ"ח: "יגאל, אנו ניצבים בפני מרד גלוי. לא רק תל אביב בסכנת נפילה בידי המורדים. כל עתיד המדינה הזאת הוא על כף-המאזניים. תפוס את בגין! תפוס את בגין!" 

ידין הטיל על אלון את הפיקוד על תל אביב, ואמר: "תפקידך החדש עשוי להיות הקשה ביותר שהיה לך עד כה. בפעם זו ייתכן כי יהיה עליך להרוג יהודים. אני סומך עליך כי תעשה מה נחוץ לעשות למען מדינת-ישראל". 

סוכם, שאלון יזעיק לתל אביב כוחות מחטיבות הפלמ"ח הנאמנות לשמאל ומחטיבת "כרמלי", שרוב אנשיה היו חיפאים, נאמני בן-גוריון. אלון הציע להכין תותח במצב של כוננות, ולאיים על האצ"ל בהפגזת האונייה. אם אצ"ל לא ייכנע לאיום, יש לפתוח באש על האונייה עד טיבועה. בן-גוריון וידין השיבו בחיוב להצעתו, ולא סיפרו לו כי כבר פקדו להציב סוללת תותחים במצב הכן. (11)

 

 

 

 

3. "ניסיון לרצוח את המדינה"

 

אלון זכה בתהילה המפוקפקת של פיקוד על חיסול מרד-שלא-היה. לא באלון, אלא ברבין היה תלוי עתה עתידו הפוליטי של בן-גוריון. 

בשעה 12.15 התכנסה הממשלה לישיבת חירום. אנשי הסיעות הדתיות והימין תקפו את ראשי מערכת הביטחון בחריפות על ניהול המשבר. הוביל את ההתקפה גרינבוים, שר הפנים, שהאשים את גלילי בדיווח כוזב ואת בן-גוריון בהכשלת ניסיונות לחיסול המשבר ללא אלימות. גרינבוים סיפר כי בן-גוריון הודיע לו, "שצריך לחסל את העניין על-ידי שימוש בכוח". גרינבוים האשים את בן-גוריון בסילוף החלטות הממשלה: "לא אמרנו חיסול העניין רק בכוח. אדרבא: רצינו לגייס כוח גדול במידה כזאת שלא יגיעו הדברים לידי התנגשות". לדעת גרינבוים, כיוון שהמידע, שנמסר לחברי הממשלה, כוזב – "צריך להיכנס למשא-ומתן ... שמונה מאות העולים שהביאו – הורדו לחוף ונתפזרו. הכוח שנשאר להם לא היה כל כך גדול שהיו מעיזים להתנגד, אלא-אם-כן לא הייתה להם ברירה אחרת". 

משה שפירא, שר העלייה, מ"המזרחי", אמר: "מדוע נלין על אצ"ל, כאשר 'הטובים שבנו בועטים בנו?' – 'הטובים' אינם אלא חיילי-הפלמ"ח. ביום בהיר אחד הוציאו נשק מירושלים מבלי לקבל רשות המטה, ולא יכולנו להתגבר על זה. אם כך הפלמ"ח, כיצד יכולנו לקוות שנחזיר את אנשי אצ"ל למסלול בבת-אחת ובתקיפות כזאת?". 

אהרון ציזלינג, שר החקלאות ממפ"ם, טען: "אנחנו עומדים בפני מרד גלוי מצד חלק של הצבא. מרד צבאי פוליטי המכוון בפירוש נגד מפקדת-הצבא. הם רוצים להזדיין נגדנו – נגד הממשלה, נגד החוקה". 

בן-גוריון סיכם:

הדבר שקרה מסכן את המאמץ המלחמתי שלנו וזה העיקר, מלבד מה שהוא מסכן את המדינה. כי המדינה אינה קיימת כל זמן שאין לנו צבא ושלטון על הצבא. זה ניסיון להרוס את הצבא. זה ניסיון לרצוח את המדינה. בשניים אלה לא יכולה להיות לדעתי, שום פשרה. ואם לאסוננו הגדול צריך להילחם על זה – צריך להילחם. ברגע שהצבא והמדינה נכנעים לכוח מזוין אין לנו יותר מה לעשות ... אי-אפשר היה לשתוק. לדעתי לא תיתכן שום פשרה. הם צריכים לקבל עליהם למסור את האונייה, למלא את פקודות הממשלה. כאשר יקיימו את הדבר – אנחנו נהיה "גזלנים יהודיים" ולא נתלה שום אדם. אולי נאסור אנשים אחדים. כולנו רוצים להימנע משפיכת-דמים. אין בינינו להוט יותר ולהוט פחות אחרי שפיכת-דמים. אבל שום משא-ומתן, אלא מסירת האונייה לממשלה וקבלת הפקודות על-ידי הצבא. זה הצבא שלנו. אם קיבלו את זה ולא ישתמשו בכוח – לא נלך אתם בקֶרי.

למרות הרטוריקה הלוהטת של בן-גוריון, דחתה הממשלה ברוב זעום – שישה נגד ארבעה – את ההצעה לבחור ועדה למשא-ומתן עם אצ"ל, ואישרה ברוב של שבעה נגד שניים החלטה לדרוש מאצ"ל למסור את האונייה לרשות המדינה. (12) את ההחלטה פירש בן-גוריון כאישור לנקוט את כל האמצעים וכלגיטימציה מראש למהלכים, שיביאו לריסוק אצ"ל ולהסתלקות מההסכם עם הארגון, שעליו החליט, כאמור, הוועד הפועל הציוני בשלושה-עשר באפריל, ואושרר על-ידי שני הארגונים בסוף חודש אפריל, במהלך התקפת אצ"ל על יפו.

 

.

 

4. "התותח הקדוש" וירי בפצועים במים

 

 

באחת-עשרה בבוקר פקד ידין על שמואל אדמון, מפקד חיל התותחנים, לשלוח סוללה בת ארבעה תותחים 65 מ"מ למחנה יונה ברחוב הירקון, מצפון לגזרת ההתרחשויות (מלון הילטון כיום). התותחים הוצבו עד שעה שלוש אחר-הצהריים. התותחנים הציבו מול "אלטלנה" רק תותח אחד. סיפר ידין: "כשקרא לי בן-גוריון והורה לי להפעיל אש-תותחים על האונייה, כי זו הדרך היחידה להכניעה, ביקשתי ממנו את הפקודה בכתב. חשבתי שזה נושא כה גורלי שעלי לקבל פקודה חתומה". בן-גוריון מסר לידין פקודה:

עליך לעשות כל הצעדים: ריכוז צבא, כוח אש [תותחים, מכונות-ירייה], יורקי-להבות וכא"פ [גז מדמיע הנורה בתותחים] וכל האמצעים האחרים שברשותנו למען תביא האונייה לידי כניעה בלי תנאי. כל הכוחות האלה יופעלו – אם תינתן הוראה מאת הממשלה.

בן-גוריון הוסיף בעל-פה, שפירוש הדבר: הוראה להפגיז מיד את "אלטלנה". באותו הזמן דיווח יצחק בן-אהרון לחברי מזכירות מפ"ם, שהתכנסו בתל אביב: "המצב הוא כזה, שאם עד שעה ארבע לא ייכנעו – יש הוראה, כנראה, להטביע את האונייה, על הנשק ועל האנשים". (13) 

בשעה ארבע שיגר ידין את משה בר-תקווה, עוזרו, למחנה יונה עם פקודה להפגיז את האונייה. לאחר קבלת הפקודה הורה מפקד הסוללה לצוות: "חמישה פגזים אש תותחים". אחד הפגזים פגע באונייה. 

בשעה 17:13 נרשם ביומן מטה הפלמ"ח: "האונייה בוערת. האנשים קופצים למים. אנשי אצ"ל יוצאים להצילם. הודענו להם להיכנע. הם מודיעים שלהם ישנן הוראות שלא להיכנע. הם פתחו באש. אנשינו עונים באש". בשעה 17.28 נרשם ביומן המטה: "האונייה מתפוצצת". (14) רבין כתב:

מודיעים לי כי הוחלט להפגיז את האונייה בתותח. [התותח הזה התפרסם לאחר-מכן בכינויו: 'התותח הקדוש'] פגז ראשון לא הרחק מן האונייה, הפגז השני או השלישי פגע באונייה. תותח מיושן, ללא כוונות, עם סיכויים אפסיים לפגוע באונייה שבים – ואיזו פגיעה מדויקת. אפילו הארטילריה המודרנית של צה"ל לא הייתה מתביישת היום [1979] בהישג כזה ... זו הייתה הפגזה כדי לפגוע ולא להטיל פחד בלבבות אנשי האונייה, כפי שניסו להסביר שנים רבות לאחר מעשה. ללא חיסול האונייה, לא הייתה פרשה זו מסתיימת. (15)

פיצוץ האונייה והטבעתה היו רגע האמת של בן-גוריון ושל רבין, והוא כרך את שניהם בברית עולם. פיצוץ האונייה והטבעתה עלולים היו לעורר מרד כללי בתל אביב ושפיכות דמים איומה. האינטרס של בן-גוריון היה להדהים את התל אביבים בפעולה כה אכזרית, עד שחיל ורעדה יאחזו בהם, והם ייכנעו ויסתלקו איש לביתו. בינתיים יגיעו כוחות צבא גדולים העירה, וישתלטו עליה. הפיקוד על הפעולה היה בידי יצחק רבין. בספרו כתב רבין:

האונייה בוערת. קולות של פיצוצי תחמושת בוקעים ממנה. אנשים קופצים מסיפונה לים. אנשי האצ"ל שעל החוף נתקפים היסטריה, צווחים: 'בגין על האונייה! בגין על האונייה! הצילו את בגין!' אנשי הפלמ"ח האמינו. אש-תופת בעוצמה בלתי-רגילה, מכל כלי-הנשק, נפתחה לעבר האונייה. משקעי השנאה של אנשי הפלמ"ח וה"הגנה" כלפי הארגונים ומנהיגם מצאו ביטויָם בעוצמת האש . (16)

הירי על "אלטלנה" הבוערת הוא אחד ממעשי התועבה הנוראים ביותר שעשו יהודים בעת החדשה, והוא גרם ליגאל אמיר ולחבריו לכנות את יצחק רבין "הרוצח מאלטלנה". הירי הזה מנוגד בתכלית לרוח האמנוֹת הבינלאומיות בנוגע ללחימה בים, המגינות על ניצולים מאונייה טרופה – בין אם זו אונייה אזרחית ובין אם זו אונייה צבאית – בתנאי שהם נמנעים ממעשי איבה. כך, סעיף 16 בנספח השני לאמנת ז'נווה (1949) קבע זאת מפורשות, אך כבר במלחמות העולם חל האיסור הזה, ונאכף. (17) להצדקה, בדיעבד, של התנהגות אנשי הפלמ"ח ב"יום אלטלנה", בדו אנשי הפלמ"ח סיפורים על ניצולים מ"אלטלנה", שירו מהמים לעבר החוף ולעבר מי שניסו לחלצם. (18)

 

 

5. מסמך הדחה שקרי

 

ההתרחשויות בכפר ויתקין בימים 21-20 ביוני ובחוף ימה של תל אביב ב-22 ביוני עוררו תמיהות רבות ואי-נחת בקרב רבים במערכת הפוליטית ובמערכת הביטחון. עלה חשש שהפעלת כוח נגד אנשי אצ"ל לשעבר על גבול מלחמת אחים תעלה במחיר שסע בקואליציה ובצה"ל. כדי לסכל אפשרות זו, ניסח גלילי ב-22 ביוני, עוד במהלך האירועים בחוף ימה של תל אביב, הנחיות הסברה בצה"ל ובציבור הרחב (19): 

1. לחופי ישראל הגיעה אונייה נושאת נשק ואנשים של אצ"ל. ממשלת ישראל באה בדברים עם האצ"ל למען מנוע את פריקתה על-ידי אנשיו. האצ"ל סירב לקבל את מרות המדינה וסירב לקבל פשרות שהוצעו לו. הוא עמד על דעתו לפרוק את האונייה ולקחת לעצמו את הנשק. כוחות צבא ההגנה לישראל הקיפו את מקום מעגנה של האונייה ולא נתנו לאנשי האצ"ל לפורקה. האונייה התחמקה מן המצור והגיעה לחופי תל אביב שם ניסו אנשי אצ"ל להגיע אליה בכוח למען פורקה. אנשי 'צבא הגנה לישראל' מנעו מהם דבר זה. פרצה תגרה בנשק שטרם נגמרה בשעת כתיבת ראשי הפרקים. אנשי האצ"ל מכפר ויתקין נענו לכוחות צבא ההגנה. (20) 

2. יש במעשה זה של האצ"ל פגיעה חמורה בריבונות המדינה. ריבונותה של המדינה על שטחה ואוכלוסיה היא תנאי לקיומה. במקרה שלנו – ריבונותה של המדינה היא תנאי להכרה בה מצד מדינות אחרות. האצ"ל מתנקש בריבונותה של המדינה על אוכלוסיה, בהפרו את פקודותיה. (21) 

3. תנאי שני לקיום המדינה ולהכרה בה הוא יכולתה לשמור על התחייבויותיה הבינלאומיות. יכול להיות שהיה ויכוח על ההפוגה עד החלטת הממשלה. החלטתה של הממשלה היא חוק. צבא ההגנה לישראל אינו שוקט על שמריו. ימי ההפוגה מנוצלים להגברת כוחו, אמונו וכוח נשקו. אך הפרה גלויה של התחייבויותינו הבינלאומיות מצד האצ"ל מסכנת את קיומה של מדינת ישראל הצעירה ועושה באופן ישיר את רצונם של אויבינו. 

4. בהצטרפותו של אצ"ל לצבא ההגנה לישראל נעשו לו ויתורים ונתנו לו הנחות שאינן ניתנות לכלל החיילים בצבא. (22) האצ"ל צורף לצבא ההגנה על גדודיו ועל מפקדיו. ההנחות המיוחדות ניתנו לחברי אצ"ל מתוך רצון למנוע קשיים בזמן מלחמה ולהקל על האצ"ל את היקלטותו הגמורה בתוך הצבא. 

5. אך האצ"ל הפר את ההסדר ללא הרף ובכל שטחיו.

 

  • חלק גדול מאנשיו לא הצטרף לצבא וחלק מנשקו לא נמסר לרשות מדינת ישראל.
  • וצבא ישראל החיוני למלחמה ולניצחון.
  • האצ"ל המשיך ב"החרמות" הטרור.
  • הפורשים המשיכו בקיום תחנת השידור שלהם המשמיצות את ממשלתה הזמנית של ישראל, מחלישות ומערערות את רוחו של צבא העם ומגלות סודות צבאיים לאויב.
  • את מי משרתות תחנות השידור לאחר הצטרפותם של הפורשים לצבא ההגנה. כלום את גדוד מס'... בחטיבה...?
  • האצ"ל המשיך בשוד. כליותיו לא ייסרו אותו גם בשדידת רכוש השייך למדינת הסכים להסדר בגלל המבוך שהוא נכנס אליו בגלל דרישותיהם של חלק גדול מחבריו ובגלל תביעותיו של היישוב. אך למעשה רצה הוא להמשיך בפרישה בתנאים נוחים. האצ"ל הכריז בחגיגיות כי הוא יכבד את חוקת ופקודות ממשלת ישראל. אך הנה הוא הפר אותם. הבטחתו – כזב.

 

 

6. ממשלת ישראל התאפקה וסבלה, בגלל אחריות המערכה החיצונית, את כל ההפרות מצד האצ"ל את סעיפי ההסדר. אך בנקודה אחת לפחות לא ייתכן כל ויתור בשום מצב ובכל תנאי: לא ייתכן קיומן של קבוצות מזוינות נפרדות מחוץ לגבולות הצבא, במדינה ריבונית. אין קיום למדינה שלה מפלגות מזוינות הפותרות בדרך הנשק את אשר קצרה ידן מלפתור בדרך הבחירות החופשיות. אך במקרה שלנו המדובר הוא בתופעה חמורה פי כמה. ראשי הארגון הצבאי הלאומי יצאו את המפלגה הרביזיוניסטית ואינם נתונים אף למרותה. הם מִינו את עצמם. ויתורה של מדינה בנקודה זו גם בזמנים נורמליים – גזר [דין] מוות הוא לה. פי שבעה חמור הדבר בימי מלחמה. שבעים ושבעה איום הדבר בתקופת מבחן כה קשה מבחינה מדינית. 

7. השאלה היסודית היא: למי הנשק שהגיע, לצבא המדינה או לקבוצה פרטית. (27) 

8. התפארותו של האצ"ל בהתנגשויותיו בבריטים בארץ בשנים האחרונות וניסיונו להסביר את קיומו הנפרד והפורש בוויכוח על דרכי המלחמה עם האויב החיצוני הנם כוזבים ומתעתעים. (28) אשר ל"ניצחונותיו" של האצ"ל, ראינו את כוחה של מפקדתו בחזיתות שנמסרו לו תוך ההסדר עם צבא ההגנה לישראל. החזיתות הופקרו ויכולת ההגנה והתכנון של האצ"ל הוכחה כאפסית (שייח' ג'ראח, רמלה, ראש העין). (29) ואשר להעמדת הפנים של לוחמים נגד האויב החיצוני הרי אנשי האצ"ל שירתו באינטליג'נס הבריטי בימי המלחמה האחרונה בריגול נגד הרוסים. היו מהם בפרס ואף ברוסיה. (30) 

9. האצ"ל נוצר למען הכרעות פנימיות ביישוב ולא למען מלחמה חיצונית. האידיאולוגיה של הפורשים מושתתת על ההנחה כי על המדינה להתנהל בידי מיעוט קטן הכובש את שלטונו ומשתלט על הרוב באומה, אם בכוח התעמולה הדמגוגית והשיסוי הפרוע ואם בכוח הנשק. המוכן כל אזרח, כל חייל, שמיעוט ישתלט עליו בכוח הנשק? זוהי השאלה. (31) 

10. מערכתנו תלויה באחדות כל כוחות האומה בקיום ממשלה ריבונית ובליכוד כל העם סביב ממשלתו המוסמכת שעמדה ועומדת במבחנים קשים. 

11. לפרישה מזוינת יש לשים קץ. קיומה – פסק-דין מות הוא למדינת ישראל ולתקוות פזורינו לגאולה. מי שאינו מוכן לתת את גבו לשוט הנוגשים וללכת בדרכי הארצות שנתנו לקבוצות מזוינות קטנות להשתלט עליהן, (32) יעמוד בשער על ציפור נפשה ועל תנאי קיומה וגידולה של מדינת ישראל. (33)

 

 

______________

[בפרק הבא: יתברר כי צה"ל הגדיר את אצ"ל כאויב בפקודות מבצע רשמיות; העדויות של עיתונאי ושני אנשי פלמ"ח על פשע מלחמה של אנשי הפלמ"ח: ירי על אנשים השוחים בים; על חילוצו של מנחם בגין למקום מחבוא ועל המאמצים של בן-גוריון למנוע מלהפוך את שלד האונייה לאתר לעלייה לרגל.]

 

 

 

 

 

 

הערות

 

1. קדיש וארנוולד, "קרבות יבוסי", עמ' 168. 
2. "ספר הפלמ"ח" ב', עמ' 915. 
3. רבין, "פנקס שירות", עמ' 44-45. 
4. בן-ארי, "אחרי", עמ' 118. 
5. דב תמרי, "המיתוס והפאתוס", במוסף "ספרים" בהארץ, 28.12.1994. 
6. א"צ, מירוחם, לקח פעולות ירושלים, 24 באפריל-1 במאי 1948. הש"י, שהיה פוליטי באופיו, עיוות את ההתפתחויות. לא כיבוש קטמון, אלא עלילת-הדם על הטבח שלא היה בדיר יאסין שברה את רוחם של ערביי ארץ-ישראל. ראו ספרי "עלילת דם בדיר יאסין – הספר השחור", המדרשה הלאומית ושרידות, 2007. 
7. "משמר", 6 במאי 1948. 
8. חנוך ברטוב, "דדו", עמ' 42. 
9. רבין, "פנקס שירות", עמ' 45. 
10. בן-ארי, "אחרי", עמ' 168. 
11. ראיון עם יעקב עציון. 
12. ראיון עם אברהם קלר. 
13. ב-16 בדצמבר 1994 פרסמה תמר אבידר רשימה מתפעמת במוסף "סוף שבוע" במעריב על קרב סן-סימון, לרגל פרסום ספרו של אורי בן-ארי, "אחרי" (בהוצאת מעריב). כך, חברו אינטרס של קידום מכירות ואינטרס של "ברית הנכשלים" לקבע את המיתוס. מקרה נוסף של תרומת התקשורת הישראלית לתרבות הביטחון הירודה של ישראל. תמר אבידר הייתה בעצמה לוחמת בפלמ"ח, והיא כמו נערה צעירה מעריצה עד היום את המפקדים המהוללים. 
14. ראו ספרי "על מה חלמנו", הוצאת שרידות, 2006. 
15. נסים ניקולס טאלב, "תעתועי האקראיות", ידיעות אחרונות, 2008. 
16. ענף היסטוריה במטה הכללי, "תולדות מלחמת הקוממיות", מערכות 1959. 
17. דוגמה: בן-ארצי ופרופ' יואב גלבר מאותה האוניברסיטה יזמו כנס על קרב החווה הסינית של גדוד 890 במלחמת יום הכיפורים. הם מנעו מאנשי הפורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים שחקרו את הקרב להציג בו את ממצאיהם, שחשפו ליקויים קשים מאוד של מפקדים בקרב הזה. 
18. גילוי נאות: את שלושת תארי האקדמיים עשיתי באוניברסיטה העברית. אחי זכרונו לברכה, פרופ' רם מואב, היה איש אוניברסיטה זו וראש החוג לגנטיקה בה. אחותי, תיבדל לחיים ארוכים, פרופ' רחל מילשטיין, ממלאת תפקידים בכירים באותה האוניברסיטה. מכאן שלא ניתן לומר שאיני מכיר אותה.

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"