العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

הצלת חייו של מנחם בגין

 

 

1. "האויב - כוחות האצ"ל"

 

המסמך ההסברה השקרי שחיבר ישראל גלילי על האירועים בפרשת אלטלנה (ראה פרק 23), ושדרים נוספים ששוגרו מתל אביב, יצרו בקרב מפקדי צה"ל בירושלים את הרושם שאצ"ל עלול למרוד בעיר. לאור זאת ניסח ציון אלדד, קצין המבצעים של חטיבת "עציוני" הירושלמית, "פקודת מבצע– אבטחה פנימית" כבר ב-22 ביוני, וזה לשונה:

מבוא: לאור התפתחות המאורעות בחלקים אחרים של הארץ יש חשש שחלקים מסוימים של האוכלוסיה היהודית במרחב החטיבה יתמרדו נגד השלטון הישראלי וינסו לפגוע בכוחותינו ו/או להשתלט על אובייקטים חשובים של כוחותינו. חלקי האוכלוסיה העלולים להתמרד מאורגנים במסגרת צבאית הפועלת בחלקה במסגרת רשת ההגנה של כוחותינו.

ידיעות: א. האויב: 2-1 פלוגות חיל רגלים מאורגנים במסגרות מחלקתיות מצוידים בנשק קל בתוספת מספר קטן של מרגמות שניים ושלושה אינטש וכן שני משורייני משטרה עם צריחים מתוצרת מקומית. כמו-כן כמה מאות בלתי מזוינים בגילים שונות. 

ב. כוחותינו: הכוחות של חמשת הגדודים 5-1, גדודי מוריה ובית חורון, המשטרה הצבאית וכל הקורסים של לשכת ההדרכה. 

המטרה: לדכא כל ניסיון פגיעה בכוחותינו, בבסיסינו, במחסנינו או בכל אובייקט אחר. למנוע כל תגבורת מזוינת מלהגיע לירושלים. (1) 

אחרי ארבעה ימים, ב-26 ביוני, הוציא ציון אלדד פקודה סודית נוספת באותו העניין: 

1. ידיעות: א. האויב: כוחות אצ"ל בגודל פלוגה עד שתיים העלולות לנוע ברגל או ברכב בכיוון מתל אביב לירושלים. בידם נשק קל עם או בלי משוריינים. ב. כוחותינו: גדוד בית חורון: שני נושאי תותחים בעלי שתי ליטראות, משוריין אחד דו מקלעי עם צריח. 

2. המטרה: למנוע תנועת כוחות מזוינים ופירוק נשקם. (2)

 

 

2. "הפסדנו את המדינה היהודית"

 

 

ימים אחדים אחרי פרשת "אלטלנה", תיאר הסופר והעיתונאי יעקב מרגולין את האירועים במכתב פרטי, שכתב ברוסית:

יאשה יקירי, 

נדמה לי שאפשר לשאוף קצת אוויר אחרי המתח של הימים האחרונים. מתרחשים אצלנו דברים נוראיים. נהרגו 27 יהודים. 

באונייה הזאת היה גם בני, אבל באותו רגע לא ידעתי על כך. אחרת, אולי הייתי עושה מעשה מטורף. הם ירו מתותח בבני שעמד פעמיים מול המוות בחזית, בחודש הראשון של המלחמה, ועשה את זה עבורם, עבור שלטונם המלוכלך. פרסמתי למחרת ב"המשקיף" הצהרה אישית במקום מאמר רגיל, והיא הופיעה במקום הראשון. אינני יכול לשלוח אליך את המאמרים: זה ארוך מדי. באופן כללי, קיללתי אותם קללות נמרצות, כפי שאף אחד אחר לא היה עושה. תודה לאל, יש לי זכות ביטוי, ואף אחד לא ייקח אותה ממני. הכותרת של מאמר אחד הייתה מבצע "Axe", השני נקרא "בעיר ההריגה" בעקבות ביאליק. בנוגע למאמר "מבצע" אז הוא קצר, לכן אוכל להעתיקו בשבילך. 

יאשה יקירי, בוער בי הרצון, מייד עם תום המלחמה – לצאת מכאן. סבור אני שלא אוכל להסתגל לאנשים האלה, ויהיה בריא עבורי לחיות זמן-מה הרחק מכאן. אם נהיה בחיים (נהיה בריאים), אקח מכאן גם את אפרים. מציעים לו לנסוע לסין, לעבוד בתור מורה במוקדן וגם להיות מארגן במקום. והוא נתן כבר את הסכמתו העקרונית לכך. הוא עדיין קצת צעיר לתפקיד הזה, אך בטוח אני שכאן ימררו את חייו ויביאוהו לקצו. כזה הוא האקלים של פלשתין שלנו. מבחינה מוסרית, הפסדנו את המדינה היהודית [מודגש במקור]. ההתרשמות האובייקטיבית היחידה היא: גועל נפש. (3)

כתב יונה פרגר: "עשו ציד על אנשים, שהיו כבר בתוך הים. כל התערבות הייתה לשווא. הקשר האלחוטי הופסק. רציתי לרדת עם מתנדבים לחוף לעזור לפצועים, אבל הפלמ"ח לא הרשה. (4)ד"ר שלום וייס, רופא אוניית חיל הים "וג'ווד", שהשקיף על הנעשה מסיפון אונייתו, כתב שראה דגל לבן מתנוסס על "אלטלנה" כשאנשיה קפצו למים, "ולמרות זאת האש מהחוץ לא חדלה, אש רובים ומקלעים הפוגעת במטרות חיות". (5) אלי ורשבסקי, איש אוניית חיל הים "אילת", סיפר לשלמה נקדימון, כי ראה "אנשים הממלטים נפשם, נורים בתוך המים ועל החוף". (6) 

אורי ירום – לימים טייס בכיר בחיל האוויר – היה במשטרת הפלמ"ח, שמקום מושבה היה ב"בית הירוק" בשייח' מוניס (היא רמת-אביב כיום). שוטרי הפלמ"ח הוחשו לבית המטה בעיצומה של פרשת "אלטלנה". לדברי ירום, הם הגיעו לבניין בשעות החשיכה, והבחינו באונייה. מהבית קראו לעברה ברמקול.

עכשיו הבנו כי הגוש הוא אונייה, והאויב שעליה מבין עברית... 

הכול המתינו במתח רב, דרוכים לבאות. כעבור שעה קלה נשמע רעש שרשרות. ניתן היה להבחין בסירה, שהורדה למים מן הדופן הפונה דרומה. צרור יריות נורה מתוך עמדת שקי החול שלמרגלות המרפסת [האחורית בקומת הקרקע של מלון "ריץ"]. רעש השרשרות נשמע שוב, והסירה הועלתה לסיפון ... (7)

סיפורו של ירום תואם את סיפורו של חיטרון על החזרת הסירה, ששלחה "אלטלנה" לחוף באמצע הלילה. ממשיך ירום:

כשהאיר היום... המתח הגיע לשיאו. לנו ניתנה פקודה חד-משמעית: "אין לפתוח באש אלא אם כן יירו עלינו תחילה!" 

לפתע נשמעו שתי יריות מכיוון מלון "קטה דן". היה זה אות מקרי, בלתי מתוכנן, לפתיחתה של אש תופת משני הצדדים... האש נמשכה כשעה עד שנראו על הסיפון נפנופים של דגל לבן. קיבלנו פקודה לנצור את האש... הוחלט על הפסקת-אש. (8)

לפי ירום, בשעות הצהריים התחדשה האש, ו"מישהו בא ודיווח בהתרגשות, כי כוחות של אנשי אצ"ל בליווי משוריין מנסים לכתר את המלון ["ריץ"]..."

מספר היורים פחת, אך הקצב גבר. מן הספינה החלו לשלשל פצועים... מנגד חשו אנשים בשחייה מן החוף להגיש עזרה, אך מן המלון ומהבתים הסמוכים ירו ללא הבחנה בפצועים חסרי הישע ובאלה ששחו לחלצם! לא אשכח את אותו בחור לבוש חולצה כחולה רכוסה בשרוך לבן [מדי תנועת הנוער "השומר הצעיר" – א"מ]... שסימן ליורים את מטרותיהם, והצביע על כל ראש שצץ מעל לפני המים. עיניו רשפו שנאה כשהאיץ ביורים בצעקות, טיווח ועודד אותם לפגוע בשוחים. לבי התפלץ בתוכי. לנגד עיניי מתרחשת מלחמת אחים! יהודים יורים ביהודים על-מנת להרוג! 

חילופי האש לא פסקו עד לשעות אחר-הצהריים המאוחרות. (9)

ירום מספר, כי עקב התפוצצות האונייה ניתנה הוראה לנטוש את מטה הפלמ"ח, "שמא יחדרו אליו אנשי אצ"ל, בחסות החשיכה, ויפוצצוהו על יושביו". לפיכך,

...ניתנה הוראה לשרוף מסמכים סודיים לפני עזיבתנו [את בית המטה]... הרבה ממסמכיו ההיסטוריים של הפלמ"ח עלו באותו יום בעשן, ואבדו לנצח... 

כמה מאתנו, שנותרה בידם תחמושת עודפת, ירו ללא הבחנה בכל מה שראו בדמיונם כתנועה חשודה... (10)

יעל שרז (אז ברגהיים) העידה: "הייתי בפלמ"ח בת שש-עשרה וחצי. כאשר נצטוויתי על-ידי מפקדי לירות בכל מי שיורד מהאונייה 'אלטלנה', שנתקעה ועלתה באש מול חופי תל אביב, וכך עשיתי – יריתי, ומילאתי את הפקודה". (11) לדבריה:

במחצית הראשונה של מלחמת העצמאות, שירתי בפלמ"ח בליווי שיירות. בזמן ההפוגה הראשונה התגוררתי אצל סבתי בתל אביב. בתקופת ההפוגה הגיע שליח לבית סבתי, ואמר שאני צריכה להתייצב למחרת בבוקר בטיילת בתל אביב על בניין האופרה הישן [למעשה, קולנוע "קסם". האופרה תשכון בו רק משנות החמישים]. הגעתי לשם. למטה ראיתי הרבה אלונקות. ידעו ש"אלטלנה" מגיעה עם פצועים. עלינו על הגג של בניין האופרה. קיבלנו נשק עם קסדות ורובים. הראו לנו אונייה ואמרו: "כל מי שיורד ממנה לכיוון החוף יש לירות בו, כי אונייה מביאה נשק כדי למנוע מבן-גוריון להקים מדינת ישראל". ירדו אנשים, וירינו בהם בתוך המים. גם אני יריתי, לבושתי. ואז נפלה פצצה על האונייה, והייתה התפוצצות. אנשים ברחו לחוף, ואספו אותם, באולם של בניין האופרה. כשנכנסתי לאולם נתקפתי בהלם. היו שם אנשים רטובים, פצועים, מושפלים, בוכים וכואבים וכועסים. מישהו הביא לזוג מגש עם מים. הזוג דחף את המגש ולא רצה לקבל שתייה. התגלתה שנאה איומה של אנשי הפלמ"ח לניצולי השואה שבאו על "אלטלנה". התנהגנו כמו רובוטים. עשיתי אחורה פנה, והלכתי משם. ולא דיברתי על זה עם איש במשך 57 שנים עד שראיתי איך צה"ל פוגע במתנחלים, והקמתי את תנועת "קולה של אמא" למנוע מצה"ל להילחם נגד יהודים. היה טראומטי וקשה ומהיר. לא זוכרת מי היה אתי לא זוכרת מי נתן הוראה. לא היה מסודר . (12) 

לימים פרסם פראנק קאפה, הצלם היהודי-אמריקני, את מה שצילם באותו היום על חוף תל אביב – תמונות מזעזעות של מלחמת אחים. לאחר כשלושים שנה הוצגו תמונותיו בתערוכה במוזיאון תל אביב, שהבולטת בהן היא תמונת האונייה הבוערת ליד החוף. 

האירוע המתועב נמשך כחצי שעה. עד שש בערב פונה בגין מהאונייה, ועמו שאר האנשים. פלוגת פלמ"ח בפיקודו של מפקד הגדוד השלישי הגיעה למטה הפלמ"ח, והשתלטה על כל סביבתו. מחשש שחומר-הנפץ באונייה יתפוצץ ויגרום להרס רב בסביבה, פונו כל האנשים מהחוף ומבתי הסביבה, לרבות ממטה הפלמ"ח. בהמשך הלילה פיקד יגאל אלון על מבצע "טיהור" להשתלטות על מרכזי אצ"ל ולמאסר אנשיו. רבין חזר למעמדו הקודם, עוזרו של אלון במבצע.

 

 

 

 

3. צייד על ראשו של בגין

 

כיצד ניצל בגין מהציד על ראשו ומהירי של רבין ושל פקודיו? כתב העיתונאי רוני הדר מפי דוד טהורי, מזכיר המטה של אצ"ל בשנים 1944-1948:

זה היה לילה לבן, ועוד איך לבן. לילה שרק בגין ואני ידענו מה קרה בו באמת לשנינו. עבדתי לצד בגין אחרי כן עוד למעלה משלושים שנה, ונותרתי נאמן לדרך, לאיש ולשעה ההיא, שאספר עליה בהמשך, אבל בגין ואני לא דיברנו ולא הזכרנו את דבר השעות ההן עד פטירתו. רק עליזה בגין ידעה היטב מה אירע, ומדובר בסופו של דבר בסוג של סוד משותף, שאסור היה לדבר עם מנחם בגין עליו. אבל אני נשבע, שבגין ידע היטב שזו הייתה שעת הציד. ברור היה לו שבן-גוריון בשעות ההן תבע את ראשו, ושהוא לא היה מוכן להסתפק בפחות מחיסולו הפיזי של מנהיג האצ"ל. כל כך חשש בן-גוריון מפניו, הרבה יותר משהיה מוכן להודות. בגין ידע שכל האוונטורה הייתה אמתלה לחסלו פיזית.

כמה שעות קודם לכן, במהלך הלילה, עשיתי את דרכי מכפר ויתקין [מקום מעגנה הקודם של "אלטלנה"] לתל אביב, שם העלינו את בגין על סיפונה של "אלטלנה", אחרי שהחלו יריות מכיוון אנשי ה"הגנה" שעל החוף. בגין, רגע לפני שקפץ על סירת העץ שהובילה אותו למה שנראה ככתם שחור גדול בלילה ללא ירח, פקד עלי: "יצחק" – הוא קרא לי בשמי המחתרתי – "חזור לתל אביב והמתן להתפתחויות". 

יוסק'ה נחמיאס, לוחם אצ"ל, שהיה על הספינה, וירד ממנה אל החוף לפני פרוץ הקרב, תיאר את שהתרחש על האונייה:

על החוף היו כמה אנשים, אבל אף אחד מאנשי ה"הגנה" שם לא רצה לעזור. עם הישמע הצרורות הראשונים, שבתי ועליתי באמצעות חבל אל הסיפון. השעה הייתה כבר עשר בבוקר. בגין התרוצץ על הסיפון, רגליו יחפות, ונתן הוראות לחברים. פתאום התחילו לירות עלינו מגג בית הפלמ"ח, מה שהיה קרוי באותה שעה "מלון ריץ". בגין נתן הוראות לא לענות ליריות. כמה מהחבריה קפצו למים, והירי עליהם לא פסק.

בגין קשר חבלים, הוריד פקודות, אסר עלינו להשיב אש. כל כמה דקות הייתה ירייה מכוונת לעברו מבית הפלמ"ח. היה ברור שצלף או מישהו מבקש לחסל את בגין. ניגשתי אליו כמה פעמים וביקשתיו: "המפקד, אנא, רד מהסיפון". בגין אמר לי: "אני המפקד, אני אשאר על האונייה כאחרון החיילים".

ניגשתי לשולה סלונים, וביקשתי ממנה שתיקח את בגין לקצה האונייה. שולה לקחה את בגין באיזו אמתלה הצדה, והוא כבר לא קיפץ על הסיפון, ואני תפסתי שתי חגורות הצלה צהובות, ניגשתי לעבר שולה ובגין, תפסתי את בגין חזק בזרועו, ואמרתי לו: "המפקד, אני מצטער, אנא ממך, אני פוקד עליך לקפוץ לים". בגין סירב. תפסתי אותו בחוזקה ביד אחת, שולה תפסה אותו ביד השנייה, הצמדתי לו חגורת הצלה לחזה ובחגורת הצלה נוספת קשרתי לו את הרגליים שיצוף. אמרתי לשולה, וספרנו, "אחת ושתיים", וב"שלוש" העפנו את בגין הצנום היישר אל הגלים.

סיפר טהורי:

ו הייתה שעת צהריים חמה ולוהטת, ונראה היה שכל תל אביב כמעט זרמה הימה, להיות עדה לקרב על החוף. ממכשירי הקשר, שבחדר המפקדה הארעי של המחתרת, עלו קולות ירי מלווים בצעקות לעזרה. וכך, בעוד אני יוצא מבית-החולים "פרוינד" ומתקדם מערבה לכיוון שכונת נווה-צדק, הבחנתי ממרחק כמאה מטר בדמות שצועדת מעיקול הרחוב. התקרבתי וככל שהתקדמתי נוכחתי לראות, שזהו בגין. הוא היה יחף, שׂערו פזור ורטוב, ללא המשקפיים, על גופו לבש מכנסיים שחורים ספוגי מים, חצי עירום וגופייה בידו. 

מנחם התקדם לעברי ופניו אמרו הכול. הוא שתק, רועד ואחוז זעם, כאילו עוד רגע יתפוצץ. לא הוציא מילה מפיו. קראתי לו, "מנחם, זה אתה?" והוא לא ענה לי. כשהתקרבנו זה לזה נראה היה שרק עכשיו החל להציק לו חומן הרותח של אבני המדרכה. ניסיתי לקחת אותו ולהרימו על הידיים, כי ראיתי שהוא מותש ועוד רגע ויתמוטט לי על המדרכה. ברקע עלו מכיוון חוף הים קולות הקרב. ומנחם לא הוציא הגה מפיו. 

שריונית ועליה סמל הפלמ"ח הגיעה בנסיעה איטית מקצה הרחוב לעברנו. ביקשתי ממנחם, שניכנס לאיזו חצר צדדית, שאליה תמיד התגנבנו ממשמרות החיילים הבריטיים. מנחם נעמד, נשען עלי וסינן בין השיניים בזעם כבוש: "יצחק, אני לא בורח ולא אברח לעולם מחייל יהודי. הם לא יעזו לירות בי". השריונית הלכה וקרבה אלינו ולפתע הציץ מהצריח פלמ"חניק צעיר עטור זקנקן. הוא הביט אלינו ובידו הימנית כיוון את המקלע לעברנו. בגין אמר לי: "תירגע, יצחק, הם לא יעזו". הפלמ"חניק שחרר צרור לשמיים. נשארנו קפואים על מקומנו, אבל, לשמחתי, הם לא זיהו עם מי יש להם עסק, ואחרי שתי דקות החלה השריונית נעה לכיוון [רחוב] אלנבי. 

הובלתי את מנחם לחדר המפקדה העורפי, ששכן בבית-החולים "פרוינד" ב[רחוב] יהודה הלוי. פרשתי שמיכת צמר צבאית על הרצפה, וביקשתי שייגש להתקלח. וכל אותו הזמן אני בטוח שמחפשים אותו כדי להרוג אותו. זה היה ברור לי. הנחתי אותו על השמיכה, ויצאתי לבית של מנחם ועליזה ברחוב רוזנבאום 1 [בתל אביב]. זה היה לפני כן ביתי, והעברתי אותו לידי הבגינים. יצאתי לרחוב, ועל-ידי ניווט בין החצרות האחוריות של הבתים בשדרות רוטשילד לעת חשכה, הגעתי לדירה. פתחה לי את הדלת אשתו של דוד יוטן ז"ל, חבר מועצת עיריית תל אביב. את עליזה בגין מצאתי שוכבת מכוסה בשמיכה באמצע החמסין, וכולה רועדת בגלל חום של 40 מעלות. היא אמרה לי תוך שיעול נורא: "דוד, דע לך שאני יודעת שקרה למנחם משהו נורא". אמרתי לה, שמנחם במקום בטוח ושלא תדאג לו. 

אשתו של יוטן פתחה לי את ארון הבגדים. לקחתי לבנים, נעליים, גרביים וחליפה אחת משתי החליפות שהיו לו לבגין. חזרתי באמצעות הליכה בחצרות האחוריות, ומטעני עמי, לחדר האחורי בבית-החולים "פרוינד" ביהודה הלוי. החשכה כבר כיסתה את שדרות רוטשילד. כששבתי, מצאתי את מנחם עוסק על השולחן הצדדי בחיבור הנאום שיישא בלילה ברדיו. הנאום שכל תל אביב האזינה לו, כשבגין מתייפח בהפסקות שונות ומבטיח שלא תהיה מלחמת אחים. 

לקראת שבע בערב יצאנו לבית ברחוב טשרניחובסקי, משם היה השידור. שוב לקחתי אותו דרך החצרות האחוריות כדי שלא נצטרך להגיע לשדרות רוטשילד, שם המתינו אנשי צה"ל והפלמ"ח. חששתי לחייו. עברנו בין החצרות, כי ידעתי שאם אנשי ה"הגנה", צה"ל או הפלמ"ח יתפסו אותו, הוא יוצא להורג כמו שהאנגלים רצחו את יאיר שטרן. כן, הם ביקשו את ראשו. כל טענה אחרת איננה אלא תירוצים ובדיות. 

בתום הנאום כבר היה מאוחר בלילה. אמרתי למנחם שמסוכן מדי בשבילנו לחזור לבית-החולים "פרוינד". הובלתי אותו לדירת מסתור שלנו בשדרות רוטשילד 15, מול אותו מקום שבו שלושה שבועות קודם לכן, הוכרזה מדינת ישראל על-ידי בן-גוריון. 

כשחזרנו, מיד הגשתי למנחם כוס או שתיים של תה, ושוב פרשתי שמיכת צמר על הרצפה ונתתי לו לישון. הוא היה מתוח כמו קפיץ אחרי מה שעבר עליו בשעות האחרונות. כמעט לא דיבר אתי, רק קדח מזעם כבוש. אחר כך הגפתי את החלונות והדלתות והלכתי לחדר השני, לשמור שאיש לא יפתיע אותנו ככה באישון לילה. 

בסביבות שתיים-שלוש לפנות בוקר, בעוד אני מסתובב ומנסה לבחון לאן ניתן להעביר את מנחם מחר, הוא קם מהשמיכה הצבאית ששימשה לו מזרן על הרצפה ואמר לי: "בבקשה, יצחק, הכן לי כוס תה עם סוכר". הוא לגם והניח את הכוס על הרצפה החשופה, וראיתי שהוא החל להזיע קשות. הוא פשוט קדח. ואז הוא אמר: "תראה, יצחק, עד אתמול חשבתי עוד שעם קום המדינה אוכל להתפנות ולעסוק בפרקטיקה המשפטית, להיות עורך-דין. 

ברקע עלו הדי הירי והתפוצצויות התחמושת הרבה מבטן האונייה, שנבקעה לשתיים. בגין קם משמיכת הצמר, הזדקף ופנה אלי. "יצחק", הוא אמר, "מחר קום מוקדם בבוקר, לך לחנות של עושה שלטים ברחוב בן-יהודה, והזמן לנו שלט ענק, שיהיה כתוב באותיות ענק, ואך ורק בצבעי כחול-לבן. אתה מבין, יצחק, הלילה הקמנו את התנועה, שפעם, אני מאמין, עוד תגיע לשלטון ותוריד את משטר בן-גוריון הנוראי הזה. מבחינתנו, יצחק, זו תהיה תנועת חופש. אקרא לה 'תנועת החירות מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל'". (13)

 

.

 

4. שלד האוניה מטריד את בן גוריון

 

 

גם כשלד, המשיכה "אלטלנה" להטריד את בן-גוריון ואת משטרו. שנים אחרי הפרשה עוד ניסו אנשיו להמעיט בגודל המטען שנשאה הספינה. כך סיפר פנחס וזה בזיכרונותיו, שפורסמו בשנות השישים, כי בבדיקה של שלד האונייה לא נמצאו סימוכין לדיווחי האצ"ל על מטענה. אך את אנשי תל אביב זה לא הטריד, והם הפכו את שלד הספינה לאתר תיירות, שהנועזים שחו אליו, וצללו בו. לפיכך, החליט בן-גוריון לסלקה מחוף תל אביב, בתואנה שהיא מפריעה לשלום המתרחצים. במבצע יקר, במונחי התקופה, נגררה "אלטלנה" אל מקום מנוחתה הסופי – בים העמוק מול נבי רובין (פלמחים היום). שם, קיווה בן-גוריון, תשקע לתהום הנשייה.

 

 

 

 

________ 

[הפרק הבא יעסוק בהפיכת פרשת אלטלנה לנדבך מרכזי במורשת בן-גוריון והשמאל הישראלי; ברבין השודד מכונית מאיש אצ"ל; בסילוק רוב המפקדים הבכירים של הפלמ"ח מצה"ל; במשפט של רבין על הפרת פקודה; ובסיבה מדוע בן-גוריון לא סילק את רבין מצה"ל.]

 

 

 

הערות

 

1. ארכיון צה"ל, תיק 49/6127/104. 
2. ארכיון צה"ל, תיק 49/6127/104. 
3. ישראל היהודית, 20 באוגוסט 2001. 
4. יונה פרגר, "רשמים מעל סיפון אלטלנה", "חרות", 10 ביוני 1949. 
5. שלום וייס, "עדות רופא האונייה שתקפה את אלטלנה", הארץ, יולי 1971. 
6. נקדימון, "אלטלנה", עמ' 303. 
7. ירום, "כנף רננים", עמ' 69. 
8. ירום, "כנף רננים", עמ' 70. 
9. ירום, "כנף רננים", עמ' 71. 
10. ירום, "כנף רננים", עמ' 72. 
11. שרז, 22 ביוני 2005. 
12. שרז, 22 ביוני 2005. 
13. רוני הדר, "מקור ראשון", 29 ביולי 2005.

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"