العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

רבין - מעצב תרבות אי-הפקת הלקחים בצה"ל

 

 

1. מדוע רעועים יסודות צה"ל?

 

ככל שנכללים אנשים רבים יותר במערכת, וככל שהיא מפוצלת ליותר תת-מערכות, כך היא מורכבת יותר, פחות יציבה, נשלטת פחות ונוטה לקרוס. מכאן השערה: צבא גדול ומורכב (כמו צבאותיהן של ארצות-הברית, של ברית-המועצות לשעבר ושל ישראל, להבדיל) נוטה להיות יעיל פחות (לא בהכרח חזק פחות), מצבא קטן ממנו, ויחידה צבאית גדולה (אוגדה, לדוגמה) נוטה להיות פחות יעילה מיחידה צבאית קטנה (סיירת מטכ"ל, לדוגמה). 

אין האדם יכול לחיות לבדו, מטעמי רבייה, בגלל הצורך לטפל זמן ממושך בילדים עד שיגיעו לבשלות תבונית, ומשום שהוא זקוק לתקשורת כדי לפתח את תבונתו. בתקופה הקמאית חיו אנשים בקבוצות מצומצמות של כמה עשרות חברים. בקבוצות הללו התקיים איזון יחסי בין כל המרכיבים, ולכן הן היו יציבות יחסית. אלו היו קבוצות טבעיות: כמות חבריהן הייתה מיטבית (אופטימלית). הן היו יציבות יחסית ותפקודן היה היעיל ביותר. המבנה הזה שרד מיליוני שנים. 

צבא הוא תת-מערכת בתוך מערכת הביטחון. מערכת הביטחון היא תת-מערכת של המערכת הפוליטית, ותפקידה לנטרל איומים אלימים על המדינה. 

ככל מערכת, גם הצבא מתפרק. התהליך הבלתי-נמנע של התפרקות מערכות מוליך לקריסה של תפקודים אחרים; ואם התהליך אינו נבלם, יקרוס הצבא. קצב ההתפרקות ועומק ההתפרקות תלויים ביסודות הצבא, שאת יסודותיו הניחו יצחק רבין ודומיו. הצבא הוא בעל יסודות רעועים, ואינו מסוגל לתמוך ביעילות במטרות לאומיות של ישראל ובמטרותיה המדיניות. צבא מתפרק מזעזע את המדינה. כיוון שצבא הוא הארגון הגדול ביותר במדינה, לתהליך התפרקותו נודעת השפעה חזקה על המדינה ועל תת-מערכותיה האחרות, והוא מזרז את התפרקותן. 

מטרות הארגון הצבאי אמורות להיות פוליטיות – שרידותה של המערכת הפוליטית. קלאוזביץ ניסח זאת במשפטו המפורסם ביותר ב"על המלחמה": "המלחמה היא המשך המדיניות הלאומית באמצעים אחרים"; וכן: "התכלית המדינית, בהיותה המניע המקורי למלחמה, תהיה קנה-המידה, הן לקביעת מטרתם של הכוחות הצבאיים והן לכמות המאמץ שיש לעשותו". לפי עיקרון השרידות, התכלית הראשית של הכוחות הצבאיים היא בשרידותם הם. וברצותם להשיג תכלית זו הם פוגעים במדינה, ועלולים להביא לקריסתה. הפרכת עיקרון היסוד הזה של קלאוזביץ מערערת, לדעתנו, את כל תורתו. צבא צרפת, לדוגמה, פעל במחצית 1940 למען שרידותו ולא למען שרידותה של צרפת כמדינה עצמאית. זה הטעם שהוא כמעט לא נלחם נגד הפולש הנאצי לאחר צליחת הגרמנים את הנהר המאז והתמוטטות המנהיגים הפוליטיים הצרפתיים. ואחר-כך תמכו רוב מפקדיו הבכירים בכניעה... כדי שצבא יפעל כהלכה, יש להטיל עליו משימות, שלא יסכנו את שרידות מפקדיו, כפי שהם מבינים שרידות זו. 

גם פוליטיקאים מבקשים לשרוד, כיחידים וכתת-מערכות, גם כששרידות זו באה על חשבון מערכת-העל. ראשי המדינות שקועים לא רק באינטרסים מדיניים, אלא, בעיקר, באינטרסים אישיים – כמו רוב האנשים וכמו אלה המבקרים את ראשי המדינות על כך. כל סוגי האינטרסים מתערבבים אלה באלה, עד שלא ניתן להבדיל ביניהם, אך לידי אחדות אינם מגיעים. המצב הזה מוביל לתהליך של פירוק טבעי. 

מסקנה: שרידותה של המערכת הפוליטית היא לכאורה מטרתו של הצבא. בפועל, הצבא פועל לכאורה לשרידות עצמו, ולמעשה לשרידות העומדים בראשו. 

הפוליטיקאים מצויים בדיסונאנס מתמיד: מדברים על טובת המדינה, על טובת הצבא, על אינטרסים אזוריים, על אינטרסים גלובליים ועל אינטרסים אנושיים, ופועלים לפי אינטרסים אישיים ולמענם. האינטרסים האישיים סותרים לעתים קרובות את מטרות המדינה, ופוגעים בשרידותה. כך נוצר חוסר איזון בין תת-המערכות במדינה לבין עצמן, בין תת-המערכות לבין מדיניות השרידות של המדינה ובין תת-המערכות לבין העומדים בראשן והפועלים בהן. פוליטיקאים אמורים לייצג את טובת הכלל, אך הם פועלים בדרך-כלל לפי קודים משפת השרידות של עצמם. לפיכך, אינם מייצגים אלא את עצמם, ומתאמצים להסוות את הייצוג הזה. מפקד בכיר ורמטכ"ל, העסוק בהסתרת מצבו הפוסט-טראומטי, וכזה היה יצחק רבין, לא יוכל לבנות צבא יעיל, ולא יוכל לפקד עליו ביעילות. 

מסקנה: הציוויליזציה שלנו אינה מאוזנת ואינה יציבה. ככל שהיא מורכבת יותר, כך היא מאוזנת פחות, יציבה פחות ונוטה יותר להתפרק. איזון מלא ויציבות מלאה יכולים להתקיים רק אם מתקיימת זהות בין כל האינטרסים. זהות כזו אינה אפשרית. לכן "המלחמה היא אֵם כול" (הרקליטוס). אצל פוליטיקאים מתקיים פיצול גדול מן הנורמלי בין עמדות המבטאות את אינטרס הכלל לבין התנהגות המבטאת את אינטרס הפרט. בהתאם לליאון פסטינגר (וגם פריץ היידר ותיאודור ניוקומב), נוצר אצלם דיסונאנס קוגניטיבי; ולכן, הם אנשים בלתי-מאוזנים. לפיכך, יש לצפות כי הפעלת לחצים עליהם תביא לשינוי בעמדותיהם. ההיסטוריה מספקת שפע אישושים לטיעון הזה. הסכם אוסלו, לדוגמה, הוא תוצאה ישירה של הפעלת לחצים על יצחק רבין. רבין לא עמד בלחצים הללו, ונטש את עמדותיו הקודמות. אותם דברים אמורים על אהוד ברק ועל הצעותיו לערפאת, ועל אריאל שרון ועל אופן בריחתו מגוש קטיף. אין כאן הבעת דעה על המהלכים האלה, אלא רק על אופן קבלתם. 

פוליטיוּת היא אבן יסוד בציוויליזציה הנוכחית, וכל אדם שבה הוא פוליטי. אריסטו סבר, שפוליטיות היא סימן היכר מובהק למין האנושי, וכינה את האדם "זואון פוליטיקון". לכן, לשיטתנו, כל אדם הוא, לפחות במקצת, גם פוליטיקאי וגם לא מאוזן. גם מצביאים הם פוליטיים ופוליטיקאים, גם פרופסורים, גם עיתונאים גם פקידים בכירים, גם אנשי עסקים וגם שופטי בית המשפט העליון. מי שמתקשה להיות פוליטי, מתקשה גם לשרוד, או, למצער, שורד כחפ"ש, מוותר על חירותו, ומונהג באופן מלא על-ידי אחרים. אנרגיה שרידותית של יחידים, ובייחוד של מנהיגים ושל מצביאים, מפרקת את הצבא. צבא מתפרק מפרק, כאמור, את המערכת, שבה הוא פועל (המדינה), וכל תת-מערכת שכנה (חינוך, כלכלה ועוד), כמו מערכת חיסונית הפועלת נגד הגוף, שאותו היא אמורה לחסן, במחלת אַמִילוֹאידוֹזיס, למשל. 

עד לפני עשרת אלפים שנה לא היו צבא ופוליטיקאים, מכל מקום לא במובן שאנחנו מבינים היום את המונחים האלה. במשך מיליוני שנים, עד אז, פעלה מערכת ביטחון טבעית, שהתפתחה ושרדה באותה המתכונת במשך תקופה ארוכה מאוד. מערכת חברתית טבעית היא מערכת יציבה ומאוזנת יחסית, משום שעם כל ניגודי האינטרסים בין חברי המערכת, לכל אחד יש אינטרס שהאחרים ישרדו, כיוון ששרידותו תלויה בשרידותם. במערכת טבעית, כמעט שאין ניגוד בין האינטרס של הפרט לאינטרס של הכלל. המערכת הטבעית קרסה לפני עשרת אלפים שנה בגלל התרחשותה של מהפכה טכנולוגית כבירה ועקב מעבר האדם מציד ומלקט לייצור מזון. נוצר מצב פרדוקסלי, שמאמצי התודעה לשפר את השרידות על-ידי ייצור מזון, סיכנו את שרידות האדם על-ידי שבירת מערכת החיים הטבעית, המאוזנת והיציבה, ובמעבר למערכת חיים בלתי-מאוזנת ובלתי-יציבה. חוסר האיזון וחוסר היציבות הולידו את הצבא ואת המלחמה. 

צבא, פוליטיקה, מצביאים ופוליטיקאים, נוצרו בציוויליזציה הנוכחית בתהליך התאמה ((adaptation בין טִפלוּל (מניפולציה) לבין תרבות. טפלול הוא מותר האדם, חטאו הקדמון והקבוע; הוא המנוֹעַ של הציוויליזציה הנוכחית. זה מודל האבולוציה, שדימה ז'אן בפטיסט לה-מרק ב-Zoologique Philosophie, חמישים שנה בדיוק לפני שצ'ארלס דארווין דימה את מודל האבולוציה המפורסם שלו ב"מוצא המינים". 

צבא הוא מלט (גלואון) של מגדל בבל הפוליטי. בלא צבא לא היו אנשים מפתחים תרבות אינטליגנטית, ולא היו ממצים את המהפכה החקלאית. צבא משמיד כדי שנתענג; הוא מאיים כדי שנשרוד. צבא מגלם את מערכת הביטחון שלנו, כפי שעוקץ מגלם את מערכת הביטחון של הדבורים. עוקץ לדבורה הוא גם סם חיים וגם מסלול כיליונה. כך לנו הצבא. אילו לדבורים הייתה תרבות אינטליגנטית, הן היו מפתחות את מיתוס העוקץ. אילו לדבורים הייתה השקפה פוסט-מודרניסטית, הן היו שוברות את המיתוס הזה. מיתוסים וניתוצם אינם אלא טפלול, וזאת כבר אמרנו. ללא כושר לטפלל, לא היינו מסוגלים ליצור תת-מערכות, והיינו מאבדים את מותר האדם. אבל כאשר אין לנו אלא טפלול, אנחנו חיים בשקר גדול. כזה הוא צה"ל, שיצחק רבין היה בין מניחי יסודותיו וממעצביו המשפיעים ביותר. 

למרות כל זאת ניתן לשפר את תפקוד הצבא, לא רק כדי שינצח במלחמות אלא גם כדי שימנע אותן. לשם כך יש לפתח תרבות ביטחון ביקורתית שחבריה פועלים להבין את מנגנוניה הדינמיים. זאת משימה כמעט בלתי-אפשרית אך ה"כמעט" מותיר פתח לתקווה.

 

 

2. מפקד הטרנספר

 

בקרבות עשרת הימים (יולי 1948) שימש רבין קמב"ץ חזית המרכז ולאחר-מכן קמב"ץ חזית הדרום. למעשה שימש כעוזרו של יגאל אלון שהיה סגן מפקד ומפקד באותן חזיתות. כקצין מבצעים, הוא לא פיקד על שום פעולה, לא קיבל שום החלטה קרבית. לעומת זאת, טיפל רבין בגירוש ערבים לרצועת עזה, כפי שמעיד "דיווח פינוי":

ביום 30 בנובמבר 1948 סרקו כוחותינו את המקומות הבאים: ניעיליה, חרבת חזז, א-ג'יה, אל-ברברה, אשדוד, חממה, בית ג'ראג'יה וחרביה. רוב האוכלוסייה שנמצאה במקומות הנ"ל, הייתה מורכבת מזקנים נשים וטף, ביניהם נמצאו כ-8 צעירים אשר נמסרו למודיעין לטיפול ואחר כך נשלחו למחנה השבויים. האוכלוסייה הועברה לבית חנון [אתר ברצועת עזה, שממנו נורו רקטות "קסאם" לעבר נתיבות באינתיפאדת אל-אקצה כעבור כשישים שנה], פרט למספר זקנים וזקנות עיוורים וכו' ומספר ילדים השייכים להם. הפעולה בוצעה בלי כל התנגדות. 

י. רבין ק' מבצעים (1)

בשבעה בינואר 1949 תמה הלחימה בחזית המצרית, והצדדים הסכימו על הפסקת אש. אלון, מפקד החזית, נכשל בהשלמת המשימה עד סוף דצמבר 1948 ובכיבוש רצועת עזה. הוא לחץ על בן-גוריון לתת לו ארכה של ימים אחדים, אך נדחה ואולץ לסגת מכל השטחים שכבש בסיני. ההיסטוריונית אניטה שפירא כתבה:

בינתיים ישבה חבורת הפיקוד בווילה של המושל הצבאי של אבו-עגילה והמתינה לתוצאות השתדלותו של אלון. היה לילה קר במיוחד. והנה הגיע רבין, נרגש וכועס. בחמת זעם הכריז שכל המאמצים של יגאל לא הצליחו להזיז את בן-גוריון מדעתו, ואין ברירה – מוכרחים לסגת. אלון המשיך בלובי שלו נגד נסיגה, והרמטכ"ל נזף בו על התערבותו בשיקולים מדיניים. לימים הודה רבין שאינו זוכר את עצמו שוקל שיקולים מדיניים במלחמת העצמאות: "אולי גם פשוט ידענו פחות". (2)

אחרי ימים אחדים נפתחו במלון "דה רוזס" ברודוס שיחות על הסכם שביתת נשק בין ישראל למצרים. יומיים לאחר שהחלו השיחות, ביקש אלוף יגאל ידין, ראש המשלחת הצבאית, לשגר לרודוס קצין מפיקוד הדרום, שמכיר היטב את החזית. אלוף פיקוד הדרום, יגאל אלון, שיגר את יצחק רבין, עוזרו, שלא שקל כדבריו, עד אז, שיקולים מדיניים, בהנחה שבאמצעותו יוכל אלון להשפיע על השיחות, כפי שנהג כשמינה את רבין למח"ט "הראל". התוצאות היו דומות. רבין לא תרם דבר לשיחות. לפי אניטה שפירא, "רבין הצעיר, הביישן, הסתובב נבוך וחסר-השפעה בטרקליני הדיפלומטיה". (3) רבין הודה בכך במכתבו לאלון: "הייתי רוצה שתעשה הכול כדי להיפגש עם ידין ולשמוע ממנו את פרטי העניינים ו[את] חוות דעתו. במרבית הנקודות אני מסכים אתו". ממכתבו ניתן גם להבין כי משא-ומתן מתוחכם היה מעל לכישוריו הקוגניטיוויים: "השתדל להחליפני בעמוס [חורב] או זרובבל [ארבל, קצין המודיעין], אני שבעתי את הדיפלומטיה והפוליטיקה, מעל ראשי". (4)

 

 

 

 

3. מעצב תרבות של אי הפקת לקחים

 

לאחר תום מלחמת העצמאות העריך בן-גוריון, כי ישראל הרוויחה די זמן של אי-מלחמה, שבו ניתן יהיה לבנות צבא מקצועי. את מקצוענות צה"ל הוא ביקש לבסס על יוצאי הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. המודל הבריטי לא התאים לצה"ל, משום שבריטניה הייתה בעיקרה מעצמה ימית, אך בן-גוריון לא הבין זאת. באותו מהלך סילק מצה"ל את כל מפקדי הפלמ"ח הבכירים, למעט אחד: יצחק רבין. רבין לא סולק, גם בתמורה על פועלו בפרשת "אלטלנה" וגם משום, שכמו יגאל אלון, ראה בן-גוריון ברבין אדם בעל אישיות חלשה, שעשוי לשרתו. לפיכך, התאים רבין לתפקיד הראשון שייעד לו בן-גוריון: עלה תאנה. באמצעות רבין רצה בן-גוריון לשכנע את הציבור, שאין ראש הממשלה ושר הביטחון רודף את מפקדי הפלמ"ח. מי שראוי – נשאר בצבא הקבע. 

את הדרג השני של מפקדי הפלמ"ח הוא השאיר בצבא, בתקווה שיוכל לבייתם ולהופכם הן לבעלי מקצוע והן לתומכיו הפוליטיים. הבולטים שבהם היו חיים בר-לב, צבי זמיר, אסף שמחוני, דוד אלעזר, עוזי נרקיס ועמוס חורב. לכל השישה הובטחה קריירה מזהירה, אם יתנהגו כהלכה: בר-לב ואלעזר היו לרב-אלופים וארבעת האחרים היו לאלופים. בן-גוריון ידע כי רבין הודח פעמיים במלחמה מפיקוד קרבי, ולכן נפקד מקומו מהמינויים הבכירים הראשונים בצה"ל שאחרי המלחמה. זוטרים ממנו בזמן הקמת המדינה – כחיים לסקוב ומשה דיין – עלו במהרה לדרגת אלוף, וקיבלו תפקידים בכירים ביותר. 

ביוני 1949 מונה רבין למח"ט הנגב, חטיבה שהוגדרה כחטיבת שריון (כלומר, חרמ"ש), במקום נחום שריג שפרש. אחרי זמן קצר היא פורקה בגלל רמה ירודה של משמעת וכושר מבצעי. רבין ניסה לשנות את רוע הגזירה, ובכותבו בעניין לרמטכ"ל דורי הדגיש, בין היתר, ש"במשך החודשים האחרונים עלתה במידה בולטת וניכרת ביותר רמת המשמעת, האימונים והיכולת הארגונית של החטיבה על גדודיה ונמצאת בקו עלייה מתמדת". (5) מכתבו לא שינה דבר, כיוון שההחלטה נבעה מרצונו של בן-גוריון לפרק את כל חטיבות הפלמ"ח. באווירת הימים ההם, היה על רבין לפרוש מצה"ל, לו היה לו כבוד עצמי. 

אחרי פירוק החטיבה, הצטרף רבין, בלית ברירה, לסגל קורס מפקדי פלוגות וגדודים, שעליו פיקד חיים לסקוב, ראש אגף ההדרכה במטכ"ל. כל מחזור ארך חודש ימים. הקורס נועד להטמיע בסגל הפיקוד הבכיר של צה"ל את לקחי מלחמת העצמאות. את המטרה לא ניתן היה להשיג, משום שלסקוב, רבין ומדריכים נוספים היו מפקדים קרביים כושלים במלחמת העצמאות, והיה להם אינטרס אישי חזק לא לחשוף את הדבר. לסקוב תפקד באופן פגום כמפקד גדוד במערכת לטרון בקרבות "בן-נון א'" ו"בן-נון ב'". רבין נכשל בכל המבצעים שעליהם פיקד, ואף נטש, כאמור, את פקודיו תחת אש. הנושאים האלה היו מחוץ לתחום בקורס. (6) 

ללא איתור ליקויים, לא ניתן להפיק לקחים. באחד הדיונים, לדוגמה, ביקש לסקוב שייתנו לו דוגמה למנהיגות קרבית. לשום חניך ומדריך לא הייתה תשובה. אז אמר לסקוב: "אחרי!" (7)תשובה זו הקפיאה את רבין ומדריכים אחרים, שנטשו את פקודיהם בשדה הקרב, או שלחו אותם להילחם ונותרו מאחור. הנוכחים שתקו. הם הכירו היטב את הפרשות הללו מראייה ישירה, או משמועות. את הפיקוד על המחזור השני העביר לסקוב לרבין. המפקד, סגנו ורוב החניכים, היו יוצאי פלמ"ח. אחד המדריכים היה צבי זמיר. כמג"ד, נטש זמיר את פקודיו בקרב שיירת נבי דניאל במארס 1948. אורי בן-ארי, מדריך אחר, לא חש עם פלוגתו לעזרת פלוגתו של חיים פוזננסקי (פוזה) בקרב נבי סמואל באפריל 1948, והניח לערבים לשחוט את הפצועים, פשוטו כמשמעו. אחר-כך כונן לסקוב קורס מפקדי חטיבות, ואת רבין מינה לסגנו. 

שנה וחצי, ממחצית 1949 עד סוף 1950, הדריך רבין את רוב המפקדים הבולטים של צה"ל דאז, ואת רוב הרמטכ"לים ומפקדיו הבכירים למשך עשרות שנים בעתיד. רבין כתב בספרו האוטוביוגרפי:

קורס המג"דים היה באותה תקופה בית היוצר לגיבוש תורת הלחימה של צה"ל לאחר מלחמת העצמאות ... הקורס היה כור ההיתוך שממנו נוצק השלד הפיקודי של צה"ל. (8)

בקורסים האלה למדו המפקדים לא לומר את האמת, לא לחשוף ליקויים, לא להפיק לקחי אמת, ולשבח ללא בסיס עובדתי את עלילות הפלמ"ח, כדי להבטיח את שרידותם האישית ואת שרידות החבורה שאליה השתייכו. על שטחיות השכלתו הצבאית של מי שהכשיר את הפיקוד הבכיר של צה"ל ניתן ללמוד מהרשימה, "עקרונות המלחמה", שכתב בעצמו:

טרם נתקלתי, בספרות הצבאית הזרה, בניסיון לניתוח אמנות המלחמה לגורמים ולחוקי מחשבה, ניסיון לקבוע את מקומו וערכו של כל אחד מהם, על-מנת לתת אפשרות יתר לפיקוד צעיר ובלתי מנוסה לנצל את הידיעה בסדר העדיפויות בהערכת האמצעים וכללי המלחמה, ואילו לפיקוד מנוסה יותר – בניתוח ובמיצוי הלקח של פעולות צבאיות. רשימה זו מנסה לגבש את הניסיון שנרכש בקורסים של ארגון ההגנה והפלמ"ח, ויש לראותה אך ורק כניסיון כזה. (9)

אלה היו תובנותיו. 

מפקדי הקורס, מדריכיו וחניכיו אף התעלמו מהתופעה הביטחונית החשובה ביותר באותה התקופה: ניצניה של מלחמת טרור ערבית נגד ישראל. הם עסקו במלחמה הקודמת, אך לא השקיעו אנרגיה אינטלקטואלית במלחמה, שהסתננה לאיטה להוויה הישראלית. קורס מפקדי הגדודים והפלוגות היה אירוע-שער אבולוציוני בתולדות מערכת הביטחון של ישראל, וקיבע תרבות ביטחון אנטי-אינטלקטואלית של העדר התעמקות בחשיבה הצבאית, של אי-חשיפת ליקויים ושל אי-הפקת לקחים, הנוהגת עד עתה. גם אחרי מלחמת העצמאות דובר בצה"ל על הפקת לקחים, וגם בשנת 2005 מדברים עליה. אך אלה דיבורים בעלמא, כי בניגוד לקרב, הפקת לקחים מצריכה אינטלקטואליזציה של מעשה המלחמה. אך רבין היה אנטי-אינטלקטואל. הוא היה מתווך להולכת האנטי-אינטלקטואליזם של הפלמ"ח לצה"ל. ניתן היה לשער, כי חניכיו של רבין בקורסים ייכשלו במבחניהם הקרביים; וכך אכן היה, אחר זמן לא רב.

 

 

.

 

4. "לא היה לו מושג בעבודת המטה הכללי"

 

 

לאחר שנה בתפקיד, בסוף 1950, הגיע הרמטכ"ל יגאל ידין למסקנה, כי יכולת הקרב ורוח הקרב אבדו לצה"ל. בניגוד לבן-גוריון, נטה ידין חסד לפלמ"ח, הן משום שלא הייתה לו אז נטייה פוליטית, הן משום שמעולם לא השתתף בקרב (לא לחם ולא פיקד), ומשום כך אולי העריץ לוחמים. ידין לא למד את אירועי מלחמת העצמאות, וממילא לא הבינם. הוא אימץ את תעמולת אנשי הפלמ"ח לשעבר ומפלגת מפ"ם, שכושרו של צה"ל הידרדר בגלל פירוק הפלמ"ח וסילוק מפקדיו הבכירים מצה"ל. מכאן הגיע למסקנה כי כדי לשפר את כושרו הקרבי של צה"ל, יש לקרוא לדגל איש פלמ"ח בכיר. ברירת המחדל הייתה יצחק רבין. לכן מינה ידין את רבין לראש אג"ם מבצעים במטכ"ל. 

רבין ניסה להתחמק מהמינוי, וביקש להמשיך לעצב את רוח הלחימה של צה"ל בקורסי המג"דים והמח"טים, אך ידין לא ויתר. רבין עבר למטה הכללי. בתפקידו החדש היה אחראי למבצעים ולתכנונם, לביטחון השוטף ולארגון המילואים. ידין זכר את רבין כמפקד קרבי כושל, שהודח פעם אחת בשנת 1947 ופעמיים בשנת 1948. לדבריו:

הבאתי אותו למטה הכללי, כי הוא היה איש מטה מעולה ומתכנן מצוין, וזה מה שהיינו צריכים כשהתברר ב-1950 שאין פני הערבים לשלום, שיש לפעול נגד מחבלים בצורה שיטתית ושיש להתכונן לסיבוב מלחמה נוסף. (10)

רבין מעולם לא היה איש מטה של ידין, אלא של יגאל אלון, ואת הערכתו לרבין, כאיש מטה, ביסס ידין על מיתוסים. אלון העיד באחרית ימיו כי רבין "לא תכנן דבר, אלא נשא עבורו את תיק התוכניות, שהוא [יגאל אלון] תכנן". (11) אלון הפיץ את השמועה כי רבין הוא איש מטה טוב ומתכנן מצוין, כדי להצדיק את שימושו בו כנושא כליו, וכדי שבן-גוריון לא ישתמש בכישוריו הירודים של רבין כתירוץ נוסף לפרק את הפלמ"ח. 

למרות שכשנה וחצי פיקד רבין על מחזורים רבים של קורס המג"דים, ואמור היה ללמוד מהו צבא סדיר תוך כדי הדרכת החניכים, כשהגיע למטה הכללי הוא דבק בתפיסה מיליציונית-חובבנית של יחידת גרילה קטנה. העיד קצין שעבד אתו במטכ"ל:

רבין האמין כי פיקוד על חטיבה אינו שונה ביסודו מפיקוד על פלוגה, רק החטיבה גדולה יותר. לא היה לו מושג בעבודת המטה הכללי, לא ידע כיצד מניעים צבא גדול, לא הכיר את מלאכת הארגון הרבה המושקעת בניהולו של צבא. (12)

 

 

 

________ 

[הפרק הבא יעסוק באחריותו האישית של רבין לכישלונות של צה"ל בתחילת שנות החמישים במסגרת תפקידו כראש אג"ם מבצעים במטה הכללי: הלחימה הכושלת במסתננים הפידאינים, לביזיון קרב תל מוטילה ולפרשת "העסק הביש" – הטרור הישראלי הכושל במצרים.]

 

 

 

הערות

 

1. ארכיון צה"ל, תיק 49/6127/104. 
2. ארכיון צה"ל, תיק 49/6127/104. 
3. ישראל היהודית, 20 באוגוסט 2001. 
4. יונה פרגר, "רשמים מעל סיפון אלטלנה", "חרות", 10 ביוני 1949. 
5. שלום וייס, "עדות רופא האונייה שתקפה את אלטלנה", הארץ, יולי 1971. 
6. נקדימון, "אלטלנה", עמ' 303. 
7. ירום, "כנף רננים", עמ' 69. 
8. ירום, "כנף רננים", עמ' 70. 
9. ירום, "כנף רננים", עמ' 71. 
10. ירום, "כנף רננים", עמ' 72. 
11. שרז, 22 ביוני 2005. 
12. שרז, 22 ביוני 2005. 
13. רוני הדר, "מקור ראשון", 29 ביולי 2005.

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"