العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

רבין נושא באחריות לכשלונות 
צה"ל בתחילת שנות החמישים

 

 

1. שתי טעויות מאקרו של ישראל

 

אחרי מלחמת העצמאות המשיך צה"ל לדבוק בתפיסתו האסטרטגית מימי המלחמה, שהתבססה על העיקרון שקבע בן-גוריון: לישראל אין אופציה להכריע את צבאות ערב. לפיכך, הנחת היסוד הייתה שבכל מלחמה שתהיה בעתיד, יש לבלום את האויב, ואחר-כך לנסות להשמיד את צבאו – כפי שנהגה ישראל במלחמת העצמאות. לכן אין צורך לזעזע את הצבא ברפורמות יסודיות, שהרי צה"ל, עד כאן, התפתח מארגון ה"הגנה" בדיוק למשימה זו. העיקרון של אסטרטגיה-רבתי, שקבע בן-גוריון, הנחה את צה"ל לפתח אסטרטגיה דפנסיבית-משמידה: להניח לאויב ליזום, לבלום את יוזמתו, ולנצל את ההזדמנות להשמיד את צבא האויב המוכה. אסטרטגיה זו פעלה היטב במלחמת העצמאות, בעיקר משום שהאויב פעל באופן לקוי. אבל כדי שהיא תבטיח את שרידות ישראל, יש לקיים מערכת ביטחון מקצועית ברמה גבוהה, שלא תופתע ותתפקד כהלכה בתנאי לחץ. 

ראשי מערכת הביטחון – גם בדרג המדיני וגם בדרג הצבאי – שגו אחרי מלחמת העצמאות בהערכת ההתפתחויות במדינות הערב ובקרב הפליטים הערביים. ראשי מערכת הביטחון העריכו כי הלקח שלמדו הערבים מהמלחמה הוא שאין ביכולתם להכריע את מדינת ישראל בשדה הקרב. לכן צפו מנהיגי ישראל ומפקדי צבאה, שהערבים יפנו לדרך המדינית ולמסלול של הסדרים. ב-22 באפריל 1949 אמר בן-גוריון בהתייעצות מדינית:

הדבר העיקרי הוא להשיג שלום עם שתי מדינות: עם מצרים ועם עבר-הירדן. אין בידינו להציע למצרים במידה שיש בידינו להציע לעבר-הירדן. אבל אנו יכולים להציע לה עזרה להגיע לעצמאות אמיתית. (1)

ואכן, בהסכמי שביתת-הנשק עם סוריה, עם ירדן, עם לבנון ועם מצרים נקבע כי ההסכמים הם צעד ראשון לקראת "החזרת שלום של קבע בארץ-ישראל". (2) (הנוסח הזה מופיע גם בהסכמים עם המדינות האחרות). בן-גוריון וחבריו טעו: מדינות ערב לא יכלו להשלים עם תבוסתן הצבאית בתש"ח, והן התקדמו לקראת סיבוב מלחמה נוסף, לא רק כדי להשיג את מטרתן משנת 1948 – חיסול המדינה היהודית – אלא גם כדי לשקם את כבודן שנרמס עד דק באותה מלחמה. בחודש בו בן-גוריון דיבר על שלום, אמר המנהיג הלבנוני כמיל שמעון (לימים, נשיא לבנון): "המלחמה בפלשתין תתחדש במוקדם או במאוחר". (3)

בשיחות פרטיות אמרו מנהיגים ערביים כי ימשיכו במאבק בישראל, אפילו יידרשו לכך מאה שנה. (4) בניגוד לישראלים, עסקו הערבים באופן מואץ בהפקת לקחי אמת ממלחמת העצמאות, והגיעו למסקנה כי לא היכולת היהודית העילאית גברה עליהם, אלא ליקויים שניתן לתקן בצבאותיהם. ואכן, מאז מלחמת העצמאות נכנסו הצבאות הערביים לתהליך מתמיד של שיפורים ושל שכלולים. את הפירות הם קטפו במלחמת יום הכיפורים (1973) ובמלחמת לבנון (1982), שבהן לא השיג צה"ל שום יעד אסטרטגי, והצבאות הערביים השיגו חלק ניכר מיעדיהם הצבאיים. בינתיים טיפחו הערבים את הלוחמה הזעירה לאורך הגבולות, מה שנקרא אז "מסתננים", או "פדאיון" (מתאבדים). 

ראשי מערכת הביטחון של ישראל העריכו כי ערביי ארץ-ישראל ויתרו סופית על חלומם לעצמאות מדינית. הם סברו, בטעות, כי רוב הפליטים הערביים ישתלבו בממלכת ירדן משני עברי הנהר; במצרים שהשתלטה על רצועת עזה; בלבנון ובסוריה שאליהן ברחו. הם עשו אולי "גזֵרה שווה" לפליטים היהודיים הנקלטים במדינת ישראל, והם שיערו כי מדינות ערב יהפכו את מחנות הפליטים, שרובם מוקמו סמוך לגבול ישראל, לבסיסי היערכות אידיאולוגיים וצבאיים לפעולות גרילה וטרור נגד ישראל, כדי לכפות עליה להשלים, ולוּ עם מקצת ממטרות הפלשתינים בשלב הראשון. הישראלים גם לא הבינו שהפלשתינים התחילו, תוך כדי מהלך מלחמת העצמאות, במלחמת טרור וגרילה, שהתבטאה בהסתננות פליטים לתוך ישראל. המסתננים קצרו את שדותיהם לשעבר, בזזו רכוש יהודי, רצחו יהודים, ואספו מידע עבור צבאות ערב, ובעיקר עבור מצרים וסוריה. חוד החנית של תופעת ההסתננות היה ההסתננות המאורגנת למטרות נקם וחבלה. בני מוריס:

הפשיטות לנקם, לחבלה ולרצח, אורגנו ברמות שונות: ראש חמולת פליטים היה עשוי לשלוח כמה מאנשיו לכפרם לשעבר כדי לנקום במתיישבים היהודים שם, או בשומרים עליהם; סוכני "האחים המוסלמים", "הועד הערבי העליון" והמופתי לשעבר, חג' אמין אל חוסייני, מימנו ושילחו חוליות להרוג יהודים ולחבל ברכוש יהודי; ואישי ממשל וקציני צבא ערביים, הן מתוך יוזמה מקומית והן מכוח הנחיה מרכזית, ארגנו פליטים או כפריים מקומיים לפשיטות לתוך ישראל, רובן למטרות פוליטיות ומיעוטן לאיסוף מודיעין. (5)

ההסתננות עתידה להביאם לאיזון אסטרטגי עם צה"ל, אחרי ארבעים וחמש שנה, באינתיפאדה הראשונה. הסכמי אוסלו הם תוצאה של האיזון הזה. המדברים על הישגי ישראל, מאז הקמתה, צריכים לזכור את ההישגים של ארגוני המחבלים שהתחילו את מסעם מנקודה הרבה יותר נמוכה. הישגי הפלשתינים הם תוצאה ישירה של כישלון מערכת הביטחון של ישראל. 

אחד האנשים, שראה אז את הנולד בתחום הלוחמה בטרור, היה משה דיין, אלוף פיקוד הדרום, שביקש להקים גדוד פשיטה מדברי. לדבריו:

[הגדוד] יאומן ויצויד במיוחד לתפקיד פשיטה עמוק בשטח המדבר, לחצי-האי סיני. על הגדוד להיות מוסע, עצמאי ולא-משוריין. בציודו ובאימונו, צריך להביא בחשבון קשר אמיץ עם חיל האוויר. בזמן אימונו ולאחר כך, יעזור גדוד זה להתגבר על ההסתננות ועל המחבלים החודרים מאזורי עזה וחברון. הצעתי, בשלב הראשון, קורס מ"כים במגמת פשיטה מדברית, שישתתפו בו 180-160 חניכים. יעדיו המלחמתיים יהיו: חבלה, מיקוש, ומארבים בדרך התחבורה העיקרית של המצרים, איסמעיליה-אבו עגילה-עוג'ה-עזה; פשיטות על שדות תעופה לאורך דרך זו; כיבוש עמדות בודדות – קוצימה, כונתילה, ראס אל-נקב. לבסיס קבע ליחידה הצעתי את בקעת אל-קוריק, שבמרכז הנגב בגבול הערבה. למרות הפצרותי והנמקותי קיבלתי ביוני 1950, לאחר חצי שנה של דיונים – תשובה סופית שלילית. חרגתי מן הכתובת העוסקת בזה – סגן הרמטכ"ל שהיה גם ראש אג"ם – וכתבתי במישרין לרמטכ"ל: 'היום הודיעני סגן המטכ"ל סופית, כי אין סיכוי בזמן הקרוב להקים יחידת סיור (קומנדו) מיוחדת לפיקוד הדרום. לדעתי, החלטה זו אינה נכונה. אני מניח כי מצב כוח האדם והציוד ביחידות פיקוד הדרום משקף את מצב הצבא כולו. ואני סבור כי בכל זאת מוצדק יהיה לקצץ בכל היחידות ולהקים יחידת סיור מדברית. יחידה זו צריכה להיות קטנה בימי שלום ומורכבת בשלב ראשון מסגל פיקודי בלבד. לו קמה יחידה כזו, הייתה ברבות הימים מקיפה עצמה בעתודותיה ובזמן מלחמה היה זה כוח חשוב ביותר למשימות מיוחדות. (6)

שתי מאקרו-טעויות בתוספת אי-הפקת לקחי מלחמת העצמאות וקבלת הנורמה המערבית, גרמו לכך שצה"ל לא היה ערוך להתמודד עם הבעיות הביטחוניות, בשנותיה הראשונות של המדינה. הבעיות הללו נכללו, בטעות, בתחום הביטחון השוטף, ונחשבו לנטולות משמעות אסטרטגית. בן-גוריון, יגאל ידין, מרדכי מקלף, יצחק רבין ואחרים, לא הבינו שהפיגועים הזעירים, לכאורה, בשנים שלאחר הקמת המדינה, הם צעד ראשון במסע אלף קילומטרים של לוחמת טרור נגד ישראל. אם הצעד הזה לא יטופל כהלכה, יבואו אחריו צעדים משמעותיהם יותר. הם לא הבינו, משום שלא השקיעו בנושא אנרגיה אינטלקטואלית. משה דיין, אשר הבין את הדבר יותר מאחרים, אכן הפך בשנת 1954 את גדוד הצנחנים 890 לגדוד פשיטה, זמן קצר אחרי שמונה לרמטכ"ל. אבל בהיותו שר הביטחון אחרי מלחמת ששת הימים, הזניח דיין, כאחרים, את הנושא.

 

 

2. ראשית הסתננות הטרוא

 

שורשי הסתננות הטרור למדינת ישראל טמונים בנוהגם של ערביי ארץ-ישראל, מראשית הציונות, לשלב מניעים פליליים ומניעים לאומיים ביחסם ליהודים. עוד בשנת 1946 פעל חג' אמין אל-חוסיני, המנהיג הבולט של ערביי ארץ-ישראל, שמקום מושבו היה במצרים, לגייס גורמים פליליים לפגוע ביהודים. חלקה הראשון של מלחמת העצמאות התאפיין במלחמת דרכים ובהתקפות של ערבים על שיירות של יהודים. רבים מן התוקפים היו חברי כנופיות שהסתננו ביוזמתם לארץ-ישראל, כדי לבזוז שיירות ולהרוג ביהודים. (7) מגמת הסתננות הטרור התגברה ככל שברחו יותר ערבים ממקומות מושבם. 

בשלושה-עשר בספטמבר 1948, רצחו מסתננים מהשומרון שניים מחברי מושב אודים (מדרום לנתניה. כיום – סמוך לצומת פולג, לא הרחק ממכון וינגייט בשרון), שזה עתה עלה על הקרקע. המסתננים כרתו את אוזני השניים ואת אפו של אחד מהם. בארבעה בנובמבר פשטה כנופיה בראשות חסן פאיד על בית מגורים במושב רשפון, מצפון להרצליה, רצחה את האיכר אליעזר וייס, וחטפה את אסתר, אשתו, שהוחזרה רק כעבור חודש על-ידי הצבא העירקי שנמצא בשומרון, תמורת שבוי עירקי. ב-19 באפריל 1949 הותקפה מהמארב מכונית ישראלית שנסעה לים המלח, והובילה מספוא לבהמות. שישה צעירים, שנסעו במכונית, נהרגו, וחמישה נפצעו קשה. התוקפים תעו ביעדם. הם התכוונו לתקוף שיירת מכוניות של חניכי "השומר הצעיר", ובה כמאה נערים ונערות, שהגיעה למקום מיד אחרי הפיגוע. למחרת הותקפה יחידת טירונים של צה"ל מהמארב. אחדים מהם נהרגו. התוקפים נסוגו ללא פגע. 

הפיגועים לא היו חד-פעמיים. הם נשנו בכל רחבי הארץ, ויד מערכת הביטחון קצרה מלהושיע. בשנת 1949 הרגו מחבלים ערביים 22 ישראלים. (8)

 

 

 

 

3. רבין פוקד לא לקח שבויים

 

בשבעה ביוני 1949, כשעוד שימש קצין מבצעים של חזית הדרום, הוציא יצחק רבין מסמך על הלחימה במסתננים. למסמך נודעת משמעות מבצעית ומשמעות מוסרית לגבי האיש שחתם על הסכם אוסלו:

1. ברצוני לחזור על ההוראות שניתנו בזמן תחילת הפעולות כנגד ההסתננות אשר תפקידן להקטין עד למינימום את מספר המסתננים הנלקחים בשבי, מאחר שאין בכוח מדינת ישראל לכלכלם. 
2. לכן (א) יש לירות על-מנת להרוג [מקצת מהמסתננים היו נשים וילדים – א"מ] או להבריח כל מסתנן ... ואם תופסים מסתננים, בכל זאת, על היחידה התופסת לסלקם מעבר לגבול תוך 48 שעות מתפיסתם. (9)

במונחי "תקופת אוסלו" זו פקודה בלתי-חוקית בעליל, הפוגעת בטוהר הנשק. בהיות רבין שר ביטחון וראש ממשלה הועמדו לדין ונענשו חיילים על הרבה פחות מכך, אלוף-משנה יהודה מאיר באינתיפאדה הראשונה, למשל. גם אחרי מלחמת העצמאות, היו שראו בפקודות כאלו מעשים שלא ייעשו. משה שרת, שר החוץ, אמר בישיבת מזכירות סיעת מפא"י בכנסת ב-18 ביוני 1950: "ישנה הפרזה וטמטום חושים , קהות ... ואפשר להימנע מצורות מיותרות בהחלט של אכזריות, הגורמות לנו חילול שם שאין כלל לשער אותו". (10) 

ב-20 בספטמבר 1949 תבע בן-גוריון לשלוח כוח צבאי כדי "לעשות שפטים במתגרים", (11) אך כוח כזה לא עמד אז לרשות ישראל. תפקידו של רבין, כראש אג"ם מבצעים, היה להוביל מהלך לרפורמות בצה"ל, כדי שייתן מענה לבעיות הביטחון. רבין נכשל.

 

 

.

 

4. ביזיון תל מוטילה

 

 

מאי 1951, למעלה מחצי שנה אחרי שרבין מונה לתפקידו, התחולל אחד הביזיונות הגדולים בתולדות צה"ל, הפעם מול כוח ערבי סדיר: קרב תל מוטילה באזור כורזים, מצפון לכינרת. עיקר הביזיון נזקף לחובתו של רחבעם זהבי (גנדי) – איש פלמ"ח ותיק, מג"ד 13 בחטיבת "גולני", ולימים אלוף ושר בישראל. האחראי במטכ"ל לאיכות הלוחמה היה יצחק רבין. פקודיו של זאבי עסקו באותה תקופה בשוד עדרים מרועים סוריים. באחד ממעשי השוד, ב-2 במאי 1951, החלה התקרית. (12) חיילים סוריים הפתיעו את מחלקת השוד מ"גולני", ופתחו עליה באש. אנשי המחלקה נמלטו, והותירו אחריהם ארבעה נפגעים מאש כוחותינו שחיפו על השוד במקלעים מאזור המושב אליפלט. המג"ד זאבי, שנעדר מגדודו כשהתחילה התקרית, לא שלח כוח לחילוץ הנפגעים. יחידת מילואים, שיצאה באיחור רב לחלצם, מצאה אותם מתים. (13) כשישים חיילים סוריים התבססו בשני מוצבים: על תל מוטילה (לימים הוקם במקום מושב אלמגור) וסמוך לשפך הירדן לכינרת. במשך חמישה ימים התחולל קרב כדי לסלקם משם. כל שלושת הגדודים של חטיבת "גולני", לרבות קורס המ"כים של החטיבה ופלוגת הסיור שלה, השתתפו בקרב, בפיקודו של רחבעם זאבי, שהוחלף על-ידי מאיר עמית, ממלא-מקום מפקד החטיבה. לבסוף נטל את הפיקוד יוסף אבידר, אלוף פיקוד הצפון. התקרית הסתיימה לאחר חמישה ימי קרב, שנהרגו בהם ארבעים אנשי "גולני", ונפצעו 72. המוצב הסורי בתל מוטילה נכבש לאחר הסתערות של קורס המ"כים של החטיבה, בפיקודו של אריה טפר-עמית, והפצצה מן האוויר של טייס עולה מצ'כיה, שלא הבין את הפקודה לא להפציץ. (14) 

התקרית הוכיחה שהרמטכ"ל ושאר המפקדים הבכירים טעו בהערכת המצב לפני הפעולה, ולא הבינו את ההתפתחויות. המח"ט, המג"דים ורוב המ"פים פיקדו מאחור, ובפועל לא שלטו בכוחותיהם. לפי אלוף מרדכי מקלף, סגן הרמטכ"ל דאז:

לא ידענו כלום מהנעשה אצל האויב, לא ידענו כמה כוחות הם מפעילים, ואיך הם הגיעו לאזור. גם נכשלנו בהערכת כוחם של הסורים בקרבות הגנה. נכשלנו בהפעלת ארטילריה שלנו. התברר שרמת היחידות הלוחמות שלנו נמוכה, ושדרוש טיפול הרבה יותר מעמיק בבעיות הפיקוד הקרבי והלוחמים. (15)

אריה טפר-עמית האשים בחריפות, כי מאיר עמית, ממלא-מקום מח"ט "גולני", והמג"דים, ובייחוד זאבי, לא ניהלו את הקרב כראוי לאנשי צבא. 

הם לא הבינו מה קורה, לא ידעו איפה אנחנו, ניהלו את הקרב מרחוק. מה הם יכלו לדעת מהחפ"ק? זה כמו לשבת בעספיא ולנהל קרב בכפר חסידים. הם לא ידעו איך לתת סיוע, לא היה פיקוד חטיבתי וגדודי בתל מוטילה. 

שתי ועדות חקירה של צה"ל בדקו את האירועים בתל מוטילה. אחת בראשות יצחק אלרון, והאחרת בראשות דוד כרמון. עקיבא סער, סמג"ד 21 של "גולני", סיפר שקיבל הוראה ממפקדת החטיבה לא לשתף פעולה עם שתי הוועדות. הוא מילא את ההוראה. (16) מרדכי עציוני, שפיקד על מחלקתו בקרב, סיפר שמעולם לא תוחקר ולא נגבתה ממנו עדות. (17) ממצאי ועדות החקירה לא נחשפו; וכך נמנע דיון עליהם. 

יצחק רבין, ראש אג"ם מבצעים באותה עת, כתב בספרו:

הקרב בתל מוטילה חשף חולשות בולטות מאוד של צה"ל והדליק אצלי נורות אזהרה מזעיקות: הסורים נאחזו בתל אל מוטילה מעבר לירדן מערבה. הייתה זו נקודה בשטח הפקר למעשה, שהסורים ואנחנו לא איישנו לפני כן. גדוד של "גולני" תקף את הסורים ואף הצליח להדוף אותם מאחיזתם, רק לאחר שנגרמו לו אבידות כבדות. נתגלו בקרב תופעות של רפיון, חולשה, רמת אמון נמוכה ומוטיווציה ירודה. בעיון ראשון נתגלתה לי תופעה חמורה: אל היחידות הקרביות נשלחים בעיקר צעירים מ"ארץ-ישראל השנייה", עולים ותושבי עיירות הפיתוח ואזורי המצוקה, ואין ביחידות אלו אלא מעטים מאוד מבני היישוב הוותיק, מלפני מלחמת העצמאות. הקצונה, לעומת זאת, הייתה מהיישוב היותר ותיק, אך בינה לבין חיילי השורה נפערה תהום של ריחוק וניכור. לא היה ספק בלב איש כי יש לפעול במהירות כדי לגשר על התהום המסוכנת הזאת, בעיקר על-ידי הועדת חומר אנושי משובח אל היחידות הקרביות, וכך עשינו. (18)

דברי רבין רחוקים מהאמת. לא הסורים אלא חיילי צה"ל יזמו את התקרית; לא גדוד אחד אלא כל חטיבת "גולני" השתתפה בקרב; הלוחמים מ"ישראל השנייה" תפקדו כהלכה, הרפיון והמוטיווציה הנמוכה התגלו במפקדים "מהיישוב הוותיק יותר". לפיכך, מסקנתו שיש להועיד חומר אנושי משובח אל היחידות הקרביות, מוטעית. כדי לשפר את רמת הלחימה, צריך היה לחולל רפורמה בהכשרת הקצין. את זה רבין לא הבין לפני-כן, כשפיקד על קורס מפקדי הפלוגות והגדודים, לא הבין כשהיה ראש אג"ם מבצעים, ולא הבין מאוחר יותר, כשהיה ראש אגף ההדרכה במטכ"ל, כשהיה רמטכ"ל, שר ביטחון וראש ממשלה. כיוון שגם איש זולתו לא הבין זאת – מובנה הליקוי היסודי הזה בצה"ל גם בשנת 2005. 

דרך אגב, הלקח שיש "לפעול במהירות כדי לגשר על התהום המסוכנת" בין החיילים לבין מפקדיהם, לא יושם ב"גולני" עד ערב מלחמת ששת הימים.

 

 

5. רבין נכשל להשביח יחידות קרביות

 

באוקטובר 1951, כשנה אחרי כניסת רבין לתפקידו, עלה סיור של קציני צה"ל, שנע לאורך גבול רצועת עזה, על מקבץ מוקשים, וקצינים אחדים נהרגו. רבין יזם את פעולת הגמול "יגב": גדוד 79 מחטיבה 7, בפיקודו של אהרון נחשון (אולק), קיבל פקודה לפגוע במטרות בפרבר המזרחי של עזה. משה בר-כוכבא (בריל) – לימים אלוף – מפקד אחת הפלוגות, סיפר כי הקַשר נבהל מאש המצרים, ניסה לתפוס מחסה, ושבר את האנטנה של מכשיר-הקשר. כך נותק הקשר עם מפקדת הגדוד. היעד של הפלוגה היה לפוצץ מבנה של בית-חרושת לקרח. ניסיון הפיצוץ הראשון נכשל. הניסיון השני הצליח, אך הרעש גרם לחיילי הפלוגה לברוח חזרה לעבר הגבול. התברר שהמפקדים אינם שולטים בפקודיהם, והחיילים חסרים כישורים או כושר של לוחמים. (19) 

אחרי כחודש התחולל קרב עם צבא ירדן בק"מ ה-78 בדרך לאילת. הירדנים העלו כוח משוריין, בתואנה, שקטע הכביש עובר בשטח ירדן, וחסמו את הדרך לאילת. הרמטכ"ל ידין הורה לפיקוד הדרום לתכנן את מבצע "כסלו" לסילוקם. צה"ל היה זקוק לאישור ממשלתי. ראש הממשלה ושר הביטחון היה אז בטיול ביוון, ומשה דיין, אלוף פיקוד הדרום, טייל אז בטורקיה. אליעזר קפלן, ממלא-מקום ראש הממשלה ושר האוצר, סירב לאשר את הפעולה. נשלחו שליחים לבן-גוריון, וידין פקד על דיין לשוב ארצה. בן-גוריון שלח אישור בכתב-ידו על גבי פתק. (20) על פעולת סילוק הירדנים כתב משה דיין:

בצע 'כסלו' הראה שאין חטיבה 7 במצב הכוננות הקרבית שהמטכ"ל מצפה ממנה, ושאם לא יחולו בה שינויים רדיקאליים, גם בעתיד הקרוב לא תהיה במצב הדרוש. (21)

רבין העיד בספרו כי עסק ב"טיפול נמרץ בשיבוח היחידות הקרביות". (22) כנראה, טיפולו הוא הסיבה העיקרית שבשנת 1953 קרסה סופית היכולת המבצעית של צה"ל: בינואר 1953, זמן קצר אחרי שרבין סיים את תפקידו במטכ"ל, ויצא לאנגליה לקורס פיקוד-ומטה בצבא הבריטי, הגיע צה"ל לנקודת השפל המבצעית שלו: מבצע "עפרה" – פשיטה כושלת על הכפר פלאמה מצפון-מזרח לקלקיליה. על הפשיטה פיקד ברוך גלבוע, מפקד גדוד 54 בחטיבת "גבעתי" ואיש פלמ"ח ותיק. אחרי המלחמה, סיים גלבוע קורס מג"דים שעליו פיקד יצחק רבין. גלבוע יצא למשימה בראש פלוגה, ומשימתו הייתה לפוצץ שלושה בתים ולהרוג את יושביהם – משימה בעייתית, שניתן להגדירה כפקודה בלתי-חוקית בעליל. הפושטים הגיעו עד לגדרות הכפר, וניסו לחותכן במספרי תיל. אנשי המשמר הלאומי, שחנו בכפר, ירו בכוח הישראלי, הרגו חייל אחד, ופצעו חמישה. גלבוע ואנשיו נסוגו מבלי שביצעו את המשימה, והותירו מאחוריהם את גוויית ההרוג. דובר צה"ל הודיע כי חיילים שסיירו לאורך קו הגבול, נתקלו בכוח אויב, ורדפו אחריו, תוך כדי חילופי יריות, עד פאתי הכפר פלאמה, ואז שבו לשטח ישראל. (23) 

בתחילת 1953 סיכם אגף המודיעין של צה"ל את עמדתו, בנושא יכולתו המבצעית הירודה של צה"ל ונזקיה:

בחודשים האחרונים הסתיימו כל פעולות התגובה בכישלונות, מה שגרם להורדת הפרסטיז'ה של ישראל בעיני הערבים ולנזקים רבים אחרים... הנוהג הקיים של פעולות תגמול על כפרי גבול חייב להיפסק, כי הנזק שהן גורמות עולה על תועלתן. (24)

משה דיין, ראש אג"ם החדש, כתב בספרו האוטוביוגרפי:

האחריות לכושר הלחימה של צה"ל הייתה בעיני דבר המוטל על כתפי. הייתי סבור כי בעניינים מסוימים אני חייב ומוסמך להכריע בתור ראש אג"ם. (25)

לפי דיין, מרדכי מקלף, הרמטכ"ל החדש, לא טיפל בנושאים האלה בהיותו סגן רמטכ"ל. מכאן ניתן להסיק כי רבין היה אחראי לכושר הלחימה.

דיין נפגש עם סגל המפקדים הקרביים הבכירים, ביקר את תפקודם בחריפות, והודיע להם:

להבא אם יאמר מפקד יחידה, שלא ביצע משימה שהוטלה עליו מפני שלא יכול להתגבר על כוחות האויב – הסברו זה לא יתקבל אלא אם כן נפגעו 50 אחוז מאנשיו. המושג "לא יכולתי" הוא יחסי: השאלה היא איזה מאמץ נעשה כדי לבצע את המשימה, למרות התנגדות האויב. כל זמן שלא אבד כושר לחימתה של היחידה, עליה להוסיף ולתקוף. (26)\

דיין הסביר בספרו:

מנוי-וגמור היה עמי לשים קץ לתוצאותיהם המחפירות של הקרבות בין יחידותינו לערבים, ולאדישות פיקוד צה"ל, המשלים בכל סולם דרגותיו עם הכישלונות הביזיוניים ועם התירוצים התפלים של "לא יכולנו"... איך ננצח את הצבאות הערביים הסדירים אם חיילינו נסוגים מפני פלחים מן המשמר הלאומי? בתופעות של מפקדים היושבים ב"מטה קדמי", ובמכשיר אלחוט – כביכול – "מנהלים את הקרב", נתקלתי כבר כפעם בפעם במלחמת השחרור. דברים שיש להם הצדקה כאשר מפעילים גייסות גדולים, נעשים קריקטורה בהסתערות של פלוגה בסיוע נשק גדודי. בשורש החידלון הנוכחי ראיתי שלושה גורמים: הירתעותם של החיילים הצריכים להסתכן בגופם כדי למלא את משימתם; תפקידם ומקומם של מפקדי היחידות בעת קרב; וגישתו העקרונית של המטכ"ל לעניין זה. (27)

את השינוי שחולל משה דיין בעזרת אריק שרון, יחידה 101 וגדוד 890, לא היה מסוגל לחולל יצחק רבין, שלא פיקד על חיילים בקרב כשהיה מג"ד ומח"ט, ונטש את חייליו בקרב, שאליו נקלע. יחידת 101 וגדוד 890 עסקו ב"פעולות התגמול", אך "התגמול" כשלעצמו לא עצר את הלוחמה הזעירה של הערבים. תפקידן האמיתי של הפעולות היה להחזיר לצה"ל את רוח הלחימה. היחידות הללו חוללו מהפכה אמיתית בצה"ל, אך לרבין לא היו בה זכויות.

 

 

6. רבין שותף באחריות ל"עסק הביש"

 

כאחראי לתכנון המבצעי, נושא רבין באחריות, גם אם לא לבדו, לגדול הביזיונות של מערכת הביטחון של ישראל עד מלחמת יום הכיפורים לפחות: ל"עסק הביש" שהתגלגל ל"פרשת לבון". רבין כתב שב"תקופת כהונתי כראש אג"ם מבצעים, נתגבשה מגמה לבצע פעילות פרובוקטיבית בארצות-ערב, שתכליתה לסכסך בין ארצות ערב והמערב". הוא הוסיף, שבמחצית השנייה של שנת 1953 פגש ברומא את אברי אלעד, "האדם השלישי", ששירת תחת פיקודו בחטיבת "הראל", והיה בדרכו למצרים להפעיל את רשת הטרור היהודית. (28) התוכנית הייתה להפעיל יהודים מצריים, לפגע במתקני תרבות אמריקניים ובריטיים במצרים, במסווה של "האחים המוסלמים", כדי למנוע הידוק יחסים בין מעצמות המערב לבין מצרים. הביצוע בשנת 1954 היה לקוי עד להביך: באלכסנדריה השליכו הטרוריסטים, בשם ישראל, מטען נפץ פרימיטיווי לתיבת דואר, וגרמו שריפה קטנה. בספרייה האמריקנית באלכסנדריה הטמינו פצצה פרימיטיווית בנרתיק משקפיים בין ספרים, ושוב גרמו לשריפה קטנה. אנשי הרשת חזרו על אותה הפעולה עם אותן התוצאות, בספרייה האמריקנית בקהיר. לבסוף התלקח מטען בתוך מכנסיו של אחד מהם בבית-קולנוע באלכסנדריה, והרשת נחשפה. המתכננים לא הכינו לסוכנים דרכי מילוט, והם נתפסו. למשה שרת, ראש הממשלה, נודעו הדברים רק אחרי חשיפת החוליה. אברי אלעד, מפקד החוליה, נמלט ממצרים. שלושה-עשר מחברי הרשת נתפסו, והועמדו לדין. שניים נתלו, והיתר נידונו לתקופות מאסר ארוכות. פעולתם הכושלת חשפה רשת אחרת של ישראל, ומפקדה, מקס בינט, נאסר והתאבד בכלאו. 

פרשת "העסק הביש" חשפה את מידת הלכידות והיחסים הפנימיים בצמרת צה"ל, שאליה השתייך גם רבין, בהיותו חבר במטה הכללי בתפקיד ראש אגף ההדרכה. את ההתרחשויות בצמרת הביטחון תיאר טדי קולק באוזני ראש הממשלה, בתשעה בינואר 1955:

תמונה מחרידה ממצב היחסים בצמרת הביטחון: שר הביטחון מבודד לחלוטין, ואיש מהעומדים בראש לא יוכל דברו לשלום. במהלך החקירה, עשו הללו יד אחת וקשרו קשר להכשיל ולהבאיש את השר. תפסו את האיש שבא מחו"ל [אברי אלעד], שנמלט ממצרים שבועיים אחר מעצר אנשי הרשת, הדריכוהו במפורט כיצד יענה, לימדו לשונו גם לכזב ודאגו לתיאום העדויות, למען סגור על לבון את מעגל ההרשעה.

למחרת כתב שרת ביומנו:

מעולם לא שיערתי שנוכל להגיע לזוועה כזאת של יחסים מורעלים ויצרי שנאה, נקם ושנאה הדדית, בצמרת המשרד הכביר והמפואר ביותר שיש לנו במדינה. (29)

שרת שכח, כנראה, את חלקו בפרשת "אלטלנה", או שהאמין ש"לנו זה לא יקרה". 

יצחק אולשן, השופט העליון, ויעקב דורי, הרמטכ"ל הראשון, שמונו לחקור את הפרשה, [הדגישו]את אימת הרקע שנתגלתה לעיניהם. יחסי רמאות וחתירה הדדית, נכונות להבאיש ולחסל איש את רעהו, אווירה מורעלת המשחיתה כל חלקה טובה, גם רשלנות מבהילה בסדרי פיקוד וביצוע (30) 

המבצע, שתוכנן כשרבין היה ראש אג"ם מבצעים, גרם להרעת מעמדה של ישראל בעיני ארצות-הברית, להסלמה ביחסים בין ישראל למצרים ולעולם הערבי בכלל, למשבר במערכת הביטחון, ולמשבר פוליטי ממושך, שהסתיים, אחרי יותר מעשור, בהתפרקות מפא"י. הפיקוד הישראלי לא חזה את כל ההתפתחויות כשתכנן את מבצע הטרור הישראלי. לא היו שיתוף פעולה והבנה הדדית בין הדרג הפוליטי לצבאי. גם בלעדי כך אפשר ליזום כל מיני מהלכים אסטרטגיים, אך רוב הסיכויים שהם ייכשלו וימיטו אסונות על המדינה. זו הייתה כתובת על הקיר להסכם אוסלו, שהציבור בישראל לא קרא, שהרי באמונתו העיוורת האמין שהניסיון האישי של חברי הפיקוד הבכיר הוא ערובה לכישרון פוליטי ואסטרטגי.

 

 

7. המחיר של ניתוק מהמצאות

 

למרות תפקודו הכושל כראש מחלקת מבצעים באגף המטה הכללי, זכה רבין בסיום תפקידו למכתבי הערכה, שלפיהם היה מאנשי הצבא המעולים בכל הדורות. כתב יגאל ידין, הרמטכ"ל, שרבין מילא את תפקידו ב"רצינות, התמדה ומסירות מחד[-גיסא], ויוזמה, אי-שקיטה על השמרים ותנופה, מאידך[-גיסא]". ידין הוסיף כי רמת אג"ם/מבצעים במשך כהונת רבין הייתה מן הגבוהות ביותר, וזה ללא ספק, בראש וראשונה, תודות למאמציך האישיים והעבודה והמחשבה הרבה שהשקעת במילוי תפקידך. אתה יכול לעזוב עתה תפקיד זה בהרגשת סיפוק שתרמת תרומה יסודית ביותר לארגון הצבא ובעיקר להרמת כוננותו. (31) 

מרדכי מקלף, סגן הרמטכ"ל, ציין אף הוא כי רבין העלה את רמת מחלקת מבצעים, וקבע לה "מקום ומעמד נכבד, הן בתוך המטכ"ל והן כלפי הפיקודים, חיל האוויר וחיל הים". הוא ציין במיוחד את הפעולה הרבה שנעשתה בהנהגתו של רבין "בקביעת דפוסים ונהלים לארגון וגיוס המילואים, נוהלי המלחמה ודרכי הפעלת מוצב הפיקוד העליון" שיהיו "נכס עצום וללא ספק יישארו אבן יסוד חשובה בתפעולו של צה"ל בעתיד". מקלף מנה את המבצעים הרבים, שצה"ל היה מעורב בימי כהונתו של רבין, ואת התפקיד המכריע של מחלקת מבצעים בביצועם, "תפקיד אשר מילאתם אתה ואנשי מחלקתך בשלמות ותוך הצלחה. מבצעים אלה העלו את קרן הצבא בציבור ויצרו כלפיו יחס של אמונה, הערכה וכבוד". מקלף הוסיף דברי הערכה אישיים "לתרומה שתרמת לדיונים הרבים שנתקיימו במטה ובאג"ם... את המסירות והנאמנות שגילית בתפקידך". מקלף אכן התכוון למה שכתב, כיוון שכעבור כשנה, בהיותו רמטכ"ל, ביקש להדיח את משה דיין, ראש אג"ם, מתפקידו, להעלות את יצחק רבין לדרגת אלוף, ולמנותו לראש אג"ם. במהלך כזה עשוי היה רבין להפוך לרמטכ"ל כבר בשנת 1954, לאחר סיום כהונת מקלף. 

בשנת 1988 אמר אלוף בדימוס ישראל טל, כי רבין הפך את מחלקת מבצעים למוקד הפעילות בצה"ל, ובכוח אישיותו וכוח עליונותו האינטלקטואלית-צבאית על כל האחרים, ניהל, למעשה, את עבודת המטה של המטכ"ל. לדבריו, היה רבין "דמות דומיננטית בצה"ל בשנים אלה, הרבה מעבר למעמדו ולמשקלו של ראש מחלקת מבצעים". (32) 

לאור העובדה שימי רבין במחלקת המבצעים היו שנות השפל של צה"ל, בין היתר בגלל תפקודו הלקוי של רבין, לא נותר לנו אלא להסיק אחת מן השתיים: שלושת הקצינים הבכירים שיקרו במצח נחושה, או שלא הבינו את המציאות. סביר להניח שידין ומקלף לא הבינו את המציאות. לוּ הבינו, צה"ל לא היה מידרדר לנקודת שפל, שאותה חילצה מהפכת יחידה 101 וגדוד 890 בתקופת כהונתו של משה דיין. מקלף, שהיה גם מפקדו הישיר של רבין באג"ם, נהנה משירותיו של האחרון, כסגן אולטימטיווי, שאינו מפריע ואינו מבלבל את המוח, 

כפי שנוכח יגאל אלון, פטרונו ומקדמו הראשון של רבין. מטרת רוב המפקדים הבכירים היא לקיים "שקט תעשייתי" במפקדותיהם. רבין מילא משימה זו היטב. 

לידין ולמקלף היה שיקול נוסף בכתיבת שני מכתבי ההערכה ההזויים האלה, שעותקים מהם נשלחו לשר הביטחון בן-גוריון. הם ידעו כי השר הוא פטרונו של רבין, המגונן עליו בכול. ברצותם למצוא חן בעיני שר הביטחון, היללו את בן-חסותו. לדברי השבח, שמקורם בהתרפסות בפני מנהיג, היו חיים משל עצמם. רבים לקחו אותם ברצינות, כאילו ביטאו באמת את תרומת רבין למחלקת המבצעים ולאג"ם, והם שימנו את דרכו לצמרת. 

לעומת הערכות שני מפקדיו של רבין, חמורים עוד יותר דברי ההערכה של ישראל טל, שהיה בשנות החמישים פקודו של רבין, וכשנאמרו דברי ההערכה, היה רבין שר ביטחון כושל, בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, וטל היה עוזרו. לבד משקרנות ומניתוק מן המציאות, היו בדברי טל חנופה והתרפסות. במלחמת יום הכיפורים, היה טל סגן הרמטכ"ל, שאחראי לקונספציית גשר הגלילים הלקויה, שעליו ביסס אז צה"ל את תוכניותיו למלחמה הבאה. טל היה בן-טיפוחיו של רבין, והוא קיבל את פרס ביטחון ישראל על תכנון גשר הגלילים, עוד לפני שזה הוכיח את עצמו, או אפילו לפני שנוסה בתנאי אמת. 

בסופו של דבר, תרומת גשר הגלילים הייתה שלילית ביותר – הנה כי כן, חברה המטפחת תרבות של שקר, של חנפנות, של התרפסות ושל ניתוק מהמציאות, תשלם על כך מחיר כבד.

 

 

 

________ 


הפרק בשבוע הבא יעסוק בהערכה נמוכה לרבין בקורס צבאי באנגליה; באופן הכושל שבו בנה רבין את מערכת ההדרכה בצה"ל, בסירובו של בן-גוריון למנות את רבין כראש אג"ם; באופן שבו קצין שהודח שלוש פעמים מתפקידיו ושברח כמפקד חטיבה משדה הקרב היה לרמטכ"ל.

 

 

 

הערות

 

1. ישראל, תעודות 2, עמ' 587. 
2. סעיף 1 בהסכם שביתת-הנשק ישראל-מצרים. ספר החוזים למזרח התיכון, עמ' 12. 
3. בני מוריס, "מלחמות הגבול של ישראל", עמ' 26. 
4. מוריס, "מלחמות הגבול של ישראל", עמ' 26. 
5. מוריס, "מלחמות הגבול של ישראל", עמ' 71. 
6. דיין, עמ' 100-99. 
7. ראו בעניין את מחקרי על מלחמת העצמאות. 
8. מוריס, "מלחמות הגבול של ישראל", עמ' 69. 
9. מוריס, "מלחמות הגבול של ישראל", עמ' 141. 
10. מוריס, "מלחמות הגבול של ישראל", עמ' 187. 
11. "יומן בן-גוריון", 20 בספטמבר 1949. 
12. ראיונות עם עמוס גל, עם אריה עמית-טפר ועם אורי הורוביץ. 
13. ראיון עם משה פרילוצקי. 
14. ראיונות עם אריה טפר-עמית, עם יוסף אבידר, עם אלי אייל ועם יצחק זייד. 
15. ראיון עם רב-אלוף בדימוס מרדכי מקלף. 
16. ראיון עם עקיבא סער. 
17. ראיון עם מרדכי עציוני. 
18. רבין, "פנקס שירות", עמ' 88. 
19. ראיון עם משה בר-כוכבא. 
20. סדרת ראיונות עם יגאל ידין. 
21. דיין, "אבני דרך", עמ' 101-100. 
22. רבין, "פנקס שירות", עמ' 88. 
23. ראיון עם ברוך גלבוע. 
24. מוריס, "מלחמות הגבול של ישראל", עמ' 243. 
25. דיין, "אבני דרך", עמ' 113. 
26. דיין, "אבני דרך", עמ' 113. 
27. דיין, "אבני דרך", עמ' 113. 
28. רבין, "פנקס שירות", עמ' 92. 
29. שרת, עמ' 640-637. 
30. שרת, דיווח ועדת אולשן-דורי, בעמודים 666-656. 
31. מ"ת, עמ' 122.
32. מ"ת, עמ' 122.

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"