العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

קצין שהודח שלוש פעמים היה לרמטכ"ל

 

 

▪  ▪  ▪

בנובמבר 1952 נשלח רבין לבית-הספר לקציני מטה של הצבא הבריטי בקמברלי שבאנגליה. רבין העיד שהקורס היה "בלתי משביע רצון, שכן זמן רב הוקדש בו לעבודה טכנית משעממת". (1) 

"הקצונה הבריטית בה נתקלתי", כתב רבין לאלון, "לא עושה רושם משכנע. רובם מוגבלים לתחום הצבאי, וכל הכרוך בו, בהתאם למיטב המסורת הצבאית הבריטית". (2) מפקדי הקורס העריכו כי רבין מתאים לשרת בחיל ההספקה ותו לא. (3)

רבין ביקש לשהות שנה נוספת באנגליה, ולבלות בתקופה זו באוניברסיטה של לונדון. הרמטכ"ל מרדכי מקלף לא אישר. הוא אפילו ביקש להדיח את משה דיין, ראש אג"ם, מתפקידו, להעלות את רבין לדרגת אלוף, ולמנותו לראש אג"ם. ללמדכם עד כמה התרשם מקלף מרבין, כשהאחרון היה כפוף לו כראש מחלקת המבצעים. רבין נענה לפניית מקלף (4), אך בן-גוריון שמר על דיין כעל בבת-עינו. לפיכך, התפטר מקלף אחרי שנה בתפקיד, ודיין מונה לרמטכ"ל. 

דיין התעלם מההערכה השלילית של המדריכים הבריטיים, והעניק לרבין דרגת אלוף, כראש אגף ההדרכה במטכ"ל. כנראה, התרשם דיין מהדין וחשבון המפורט שכתב רבין על שנת שהותו בקמברלי, ואמר לעצמו, שמי שמסוגל לכתוב דוח כזה, יוכל לבנות בצה"ל מערכת הדרכה ראויה לשמה. ואולי זכר לרבין חסד נעורים, שכן בהיותו אלוף פיקוד הדרום עבר דיין קורס מג"דים, שעליו פיקד רבין. לו ידע דיין מה רבין כתב עליו לאלון, ספק אם היה מתנהג כלפיו ברוחב-לב. המינוי לרבין מלמד, שהערכת רבין על דיין לא הייתה מופרכת כל-כך.

 

 

 

1. מדוע אין בצה"ל קצונה מקצועית

 

לתפקיד החדש גרר אתו רבין את צבי זמיר ואת דוד אלעזר. הוא ועוזריו שותפים בכירים לאחד הכישלונות החמורים של צה"ל בכל שנותיו: אי-הכשרת קצינים מקצועיים. שנה לאחר שנכנס לתפקידו, הודה רבין במכתב לישראל טל, שנמצא בהשתלמות באנגליה, ואותו הועיד לפקד על בית-הספר לקצינים (בה"ד 1), כי נחל כישלון בהכשרת קצינים: 

המצב בבסיס זה הינו חמור ביותר בכל מערכת ההדרכה של צה"ל ואותותיו של מצב זה ניכרים בכל פינה. קורס הקצינים האחרון אכזבני קשות ... מפקדת בית-הספר נכשלה קשות והתוצאות היו נמוכות בהרבה מן המקווה. 

הוא גם יידע את טל, כי מאיר פעיל, הפרובוקטור מדיר יאסין, משמש כראש ענף פיתוח הדרכה. (5)

הכשרת הקצינים ב"הגנה" ובצה"ל דומה, במידה רבה, להכשרת פוליטרוקים וקצינים פוליטיים, שאין להם מה לעשות בלחימה, והם פורחים בשוליה. זה תהליך של הפיכת חיילים טובים לקצינים גרועים. קורס הקצינים של צה"ל בשנת 2009 מבוסס על קורס מפקדי המחלקות ב"הגנה" בשנות הארבעים. כדאי לשים לב לדברים שאמר הרמטכ"ל לשעבר, דן שומרון, לעיתונאי בשנת 1989: 

"המודל האידיאלי של הקצין הבכיר הוא מפקד הפלמ"ח יגאל אלון". אופייני לא פחות לתפיסה זו הוא ראיון-דיוקן של אלון, שכתב המשורר שלמה טנאי, שהיה מגויס למחלקת התרבות (מחת"ר) של צה"ל: 

והרי יש צורך באיזה בית-ספר צבאי כדי לנהל את אחת המלחמות הקשות והנועזות ביותר בעולם, וארץ-ישראל הייתה בית-הספר הזה, ובית-ספר מיוחד במינו, טוב מכל הקתדרות המאובקות. קורס מ"כים, קורס מ"מים, ניסיון וידיעה בשטח, הכרת השכנים. העיקר [הוא] הכוח הפועל וידיעת ציודו, התאמת הכוח לצרכים ולאפשרויות. הנה הסטנדארט הארץ-ישראלי, הרעיון, צבא העבודה. הפלמ"ח יכול לשמש מסגרת לכל הצבא העברי. (6) 

מאיר פעיל, שפיקד על בית-הספר לקצינים כשרבין היה רמטכ"ל (בשנים 1966-1964), אמר בראיון לירחון "סקירה חודשית", שהוציאה מפקדת קצין חינוך ראשי, בשנת 1988: "מה שלימדתי בצה"ל מקורו במה שלמדתי ולימדתי בפלמ"ח עצמו, בדוקטרינות הפיקודיות של הפלמ"ח". מראייניו סיכמו: "מאיר פעיל שאף לטפח דמות מפקד המשלבת את המשמעת הצבאית הקפדנית ואת כושר-הביצוע, עם רוחה של תנועת-הנוער". באותו גיליון התפרסמו גם דברים של אל"ם ח', שהיה צוער בזמנו של פעיל: 

השיטה הביאה להתרופפות המשמעת בקורס זה, והתבטאה בכך שמסדר לא היה מסדר, נשק לא נוקה, החגור לא סודר והוראות לא קוימו, מכיוון שהמדריכים סמכו עלינו ... אנחנו ניצלנו את העניין הזה לטובתנו ולרעת המשמעת הצבאית. אלה העובדות. 

סא"ל אריה עמית-טפר, שפיקד על פלוגת צוערים תחת פעיל, סיפר: 
זה לא היה קורס קצינים, אלא קורס מדריכים של תנועת-נוער, עם המון הרצאות אהבה עצמית של פעיל, ועם שיחות-נפש, כמו אלו שהיו בהכשרות בפלמ"ח. קצינים טובים לא יצאו מהקורס. תועמלני פלמ"ח ומורשת הקרב של מלחמת העצמאות היו בהם בשפע. התנגדתי לדרך זו, והבעתי את דעתי, אך לא היה עם מי לדבר. פעיל היה מאוהב בחוכמות שלו, והרמטכ"ל יצחק רבין נתן לו גיבוי מלא. (7) 
פעיל פיקד בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות על יחידת "אברהם", למעקב אחרי אנשי אצ"ל ולח"י בירושלים. הוא אחד מקציני הזרוע האידיאולוגית ב"הגנה" ובצה"ל, והביטוי המובהק ביותר להסתאבות שהביאה לכישלונות במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון. הוא פיקד על בית-הספר לקצינים של צה"ל, ושנים רבות הרצה בנושאי היסטוריה צבאית ועל חשיבה צבאית במכללה לביטחון לאומי (מב"ל) ובמכללה הבין-זרועית לפיקוד-ומטה (פו"ם) בצה"ל. לא היה מי ששטף את מוחם של קציני צה"ל בכל תולדותיו יותר ממאיר פעיל, ורוב קציני צה"ל אינם מסוגלים להיפטר מחיבוק-הדוב הרוחני שלו. 

קורס מפקדי המחלקות ב"הגנה" היה קצר משום שהתקציב היה דל, לא נמצאו מקומות מתאימים לאימונים, והיה צורך לייצר במהירות מפקדים, ולוּ גם ברמה נמוכה. סיבה נוספת הייתה השיקול שאין לפגוע בהכשרות הפלמ"ח. והעיקר: זו הייתה מיליציה להגנה מקומית ולא צבא. לימודים ממושכים היו עלולים לגזול מההכשרות את מיטב אנשיהן, להחלישן, וכך לפגוע במטרה העיקרית: הקמת קיבוצים חדשים. אינטרס השרידות של תנועות-הנוער ושל הקיבוצים היה חזק מזה של ה"הגנה" ושל חטיבת הפלמ"ח. לדעתי, זו הסיבה העיקרית להעדר הכשרה מקצועית של קצינים בצה"ל כיום. בשנות הארבעים היה בתנועת העבודה פחד מפני צבא מקצועי, העלול להיות אדמת גידול למה שהם ראו כנטיות פשיסטיות. אחרי הקמת המדינה נותרו בעינן הסיבות הללו, ונוספו להן אחרות. צה"ל מבוסס על שירות חובה של שנתיים-שלוש, ועליו להכשיר קצינים במסגרת זמן זו. רבים מהקצינים היו בני קיבוצים, ותנועות ההתיישבות חששו שאם הכשרת הקצינים תהיה ממושכת, יעזבו הקצינים את הקיבוצים ויעברו, עם משפחותיהם, העירה. 

קורס המ"מים האחרון ב"הגנה" נפתח באוגוסט 1947, ונמשך שלושה חודשים. מפקדיו היו משה בר-תקווה וצבי גילת, סגנו. לשניהם לא הייתה השכלה צבאית רחבה ולא היה להם ניסיון צבאי עשיר. 

השפעתם לא הייתה רבה, ואת הטון קבעו מדריכים מהפלמ"ח, שהבולט שבהם היה עוזי נרקיס. מדריכי הפלמ"ח תרגלו בעיקר פשיטות-לילה מחלקתיות, זלזלו בצורות הקרב האחרות, לא לימדו תפקוד מחלקה בקרב היתקלות, כאשר האויב מפתיע, ולא לימדו פיקוד בהסתערות. החניכים למדו לפעול במסגרת מחלקה עצמאית, ולא למדו קרב פלוגתי ובוודאי לא קרב גדודי. זמן רב מאוד הוקדש להשכלה פוליטית-ציונית (ברוח תנועת העבודה) ולהרצאות אידיאולוגיות. חניכים ומדריכים, ששירתו לפני-כן בצבא הבריטי, מתחו ביקורת על הקורס, ואחד המבקרים החריפים היה חיים לסקוב, לימים הרמטכ"ל. 

באחד הקורסים, בשנת 1947, הוזמן לסקוב להרצות על "תפעול גדוד חיל-רגלים". רוב החניכים היו אנשי פלמ"ח, שהגיבו בשלילה על הזמנתו. עוזי נרקיס היה מדריך מחלקתי בקורס. הוא סיפר: "נשמעו קולות: מיהו בכלל שיבוא, ועוד מהצבא הבריטי, וילמד אותנו מה זאת מלחמה?!" מדריכים אחדים גייסו כמה מהחניכים, וציידו אותם בשאלות קנטרניות, שנועדו להרגיז את לסקוב ולהביכו. לפי הביוגרף של לסקוב: 

[דבריו] עוררו תחילה דחייה ולאחר מכן חיוכים אירוניים, שפירושם: על מה הוא מדבר? איפה הוא חי? חברי ה"הגנה" והפלמ"ח של 1947 לא תפסו כלל את עניין הגדוד. השאלות שבאו בעקבות דבריו, ביניהן כאלה שנועדו מראש, כאמור, לקנטרו, רק העמיקו את התהום בינו "האנגלי" ל"ארצישראלים". כשדיבר על זחליליות נושאות ברן חשבו מאזיניו בג'וערה שדעתו נתבלבלה עליו. "הוא יצא מתוסכל מהפגישה, וכמוהו גם אנו", מסכם עוזי נרקיס. (8) 

בן-גוריון הבין כי הפלמ"ח היא מסגרת מיליציונית-אידיאולוגית. לכן הוא פירק את מטה הפלמ"ח עוד במהלך המלחמה; פירק את חטיבות הפלמ"ח אחרי המלחמה; ושחרר מן הצבא את רוב מפקדי הפלמ"ח הבכירים. עוד לפני שפרצה מלחמת העצמאות הוא תכנן להקים, בעזרת לסקוב, צבא מקצועי, אך תוכניתו לא יצאה לפועל. (9) מסיימי קורס המ"מים היו, במקרה הטוב, מפקדים זוטרים בלוחמת גרילה. את רובם לא ראוי לכנות מפקדים טקטיים כלל, אלא נאמני תנועת העבודה. זה היה שלד הפיקוד הקרבי במלחמת העצמאות. רבים מאנשי הפיקוד הזה הגיעו לדרגות בכירות מאוד בצה"ל, והשפיעו על אופיו. 

כך צמח המושג "קצין-שליח", בניגוד לקצין מקצועי "קרייריסטי". הקצין אינו שליח לצבא ולא שליח הצבא; הוא שליח של הקיבוץ, של התנועה, של האומה, וחייב להם נאמנות, או, ליתר דיוק, חייב נאמנות לפיקוד העליון הפוליטי-מפלגתי. מקבלי ההחלטות הפוליטיים גייסו את אנשי הרוח המקורנפים, לשבח ולהלל את המפקדים-השליחים, שעזבו בלא חמדה את המחרשה, נטלו בצער את הסטן, הרגו ערבים, ובכו על הפגיעה בקדושת חיי-אדם. זה הקשר הגורדי בין מקבלי ההחלטות (יצחק טבנקין, ישראל גלילי) לשליחים הנאמנים (יגאל אלון, יצחק רבין, נחום שריג, מולא כהן) ולאנשי הרוח המגויסים (מתי מגד, חיים גורי, חיים חפר). האחרונים קיבלו מן הראשונים תמורה עבור שירותיהם, בסטאטוס חברתי ותרבותי, בפרסים, במשרות ובתקציבים, ויד רוחצת יד. 
קצינים בכירים רבים אמרו לעיתונאים, שלא התכוונו לטפח קריירה צבאית, וחיי הצבא לא קסמו להם. הם נקלעו לצבא כמעט באקראי. 

אביגדור קהלני, אחד המפקדים הקרביים הנועזים בגיסות השריון ובעל עיטור הגבורה ועיטור המופת, סיפר שכשסיים את שירות החובה, באמצע שנות השישים, לא רצה להמשיך לשרת בצבא, ולא חלם על קריירה צבאית. הוא המשיך את שירותו בצבא הקבע זמן-מה כדי לזכות בנסיעה לחוץ-לארץ, להשתלמות בטנקים חדשים, שרכש צה"ל. 
כמעט אפשר לומר שרבים מהקצינים בדרג הבינוני ובדרג הבכיר שונאים את חיי הצבא ובזים להם – בהתאם לנורמות התרבותיות שקבע השמאל הישראלי. הידע הצבאי שלהם הוא תוצאת ניסיונם האישי במלחמות ובחיי יום-יום בצבא. אין להם תבונת מעשה הלוחמה, ואינם מסוגלים לראות תמונה כוללת של בעיות הביטחון בהקשר מדיני-אסטרטגי. 

אל"ם (מיל') ד"ר ראובן גל ומייג'ור ריצ'ארד א' גבריאל, מהצבא האמריקני, כתבו שהקצין הישראלי הוא החייל מספר אחד ביחידתו, והוא נבחן בהנהגת אנשים בקרב. הקצין הישראלי הוא, ביסודו, חייל. השיטה האירופית, לעומת זאת, מבוססת על קצין ג'נטלמן, והשיטה האמריקנית על קצין מקצועי. (10) דומה שד"ר גל ומייג'ור גבריאל לא הבינו כי הקצין הישראלי הוא שליח המפלגה השלטת, ששליחות זו מוטבעת בתודעתו, ואין הוא מבין את הדבר. 



רק אנשים מעטים מאוד עוסקים בבעיות העומדות ברומה של המלחמה. חייהם של המפקדים עוברים עליהם בתרגול-סדר של חייליהם, והם מאמינים שזה התחום היחיד של האמנות הצבאית. כאשר הם מגיעים לפיקוד על צבאות הם מפגינים בורות מוחלטת, וכיוון שאינם יודעים מה צריך לעשות – הם עושים מה שהם יודעים. (11)

ברנארד ברודי, חוקר מלחמות יהודי-אמריקני, שציטט את הדברים האלה בספרו, העיר: 

אף-על-פי שהמלים הללו נכתבו לפני יותר ממאתיים שנה, כוחן יפה תמיד באשר לאומנותו של איש הצבא, וכוחן יפה בימינו, כשם שהיה בזמן שנכתבו. (12)

 

 

2. מח"ט שברח משדה הקרב היה לרמטכ"ל

 

למרות כישלונו הקולוסאלי של רבין, כראש מחלקת ההדרכה, נראה שהרמטכ"ל דיין היה מרוצה ממנו מאוד – עד שבנובמבר 1955 הוא יעץ לשר הביטחון בן-גוריון למנות את רבין לראש אג"ם. כנראה, גם דיין האמין למיתוס רבין כאיש מטה משובח מבית מדרשו של יגאל אלון. בן-גוריון, כדיין, התכונן אז למלחמה נגד מצרים, והרעיון שרבין יהיה האיש מספר שניים בצבא, נראה לו מסוכן, שהרי הוא היה מודע לאישיותו השבירה. לעומת זאת, לא התנגד להצעה שרבין יהיה אלוף פיקוד הצפון, שהרי המלחמה תוכננה לחזית הדרום ולא לחזית הצפון. מאפריל 1956 עד אפריל 1959 פיקד רבין על פיקוד הצפון. 

בשלוש שנות שירותו בפיקוד הצפון לא היה לרבין מבחן של ממש. לעומת זאת, לדבריו: 

[היו לי] יותר מהזדמנות אחת להטיל ספק באיכותן של פקודות מן המטה הכללי. לא חסרו בהן כאלו שהעידו על מבוכה ושיקול מוטעה. כזו הייתה הפקודה שקיבלתי טלפונית מראש אג"ם מבצעים, ישעיהו גביש: כוח ישראלי, שתקף את קלקיליה בירדן [בפעולת תגמול באוקטובר 1956], סבל אבידות קשות. כוח אחר, ששימש כחסימה מזרחית לקלקיליה, נכנס לקרב קשה עם כוחות תגבור ירדניים, והמאמצים לחלצו נתקלו בקשיים גדולים. נצטוויתי לפעול באזור ג'נין, כדי להסיח את דעת הירדנים, ולאפשר את חילוץ כוח המשימה. לא הבנתי את טעם הפעולה, אך פקודה היא פקודה. מתוך יחידת השריון הפיקודית הוצאתי מספר טנקים שאפשר לאיישם באנשי האחזקה של היחידה. לא ידעתי מה והיכן לתקוף. עם שחר, ממש לפני היציאה, נתבטלה הפקודה. הכוח חולץ. מחירה של פעולת קלקיליה היה גבוה ותכליתה מוטלת בספק. (13)

בתחילת 1958, לפני שהשתחרר, הגיע הרמטכ"ל דיין למסקנה, שהערכתו את רבין הייתה מיקח טעות, וביקש לשחררו מתפקידו. כבעבר, גונן בן-גוריון על רבין, ומנע את ההדחה. כשנה ורבע אחר-כך הודח אלוף מאיר זורע, ראש אג"ם, מתפקידו, עקב "ליל הברווזים" – תרגיל גיוס פומבי, שנעשה כביכול כמתיחה לאחד באפריל, ועורר בהלה בישראל ומחוצה לה. בן-גוריון מינה את רבין לראש אג"ם (14), ובכך סלל את דרכו ללשכת שר הביטחון. (15) בניגוד לשנת 1955, העריך בן-גוריון שבעקבות מבצע "קדש" לא צפויה מלחמה בעתיד, ורבין, כאיש מספר שניים בצבא, לא יכול להזיק. לעומת זאת, הוא יועיל כ"איש מטה מצוין" וכנאמנו של שר הביטחון. בן-גוריון, שראה את עצמו כמפקד העליון של צה"ל, שקל כבר אז בחיוב למנות את רבין לרמטכ"ל מאותן סיבות. 

צריך להניח, שדוד בן-גוריון ולוי אשכול, ראשי הממשלה ושרי הביטחון בתקופת התקדמותו של רבין לתפקיד הבכיר בצה"ל, וכן שמעון פרס, סגנם במשרד הביטחון, היו מודעים לכישלונותיו, למחדליו ולתת-כישוריו, והבינו את משמעותם. צריך להניח, שהם גם היו מודעים לאכזבת דיין מרבין. כלומר, לא כישורי המטכ"ל עמדו בראש מעייניהם, אלא האינטרסים האישיים שלהם. לעומת זאת, אם לא היו מודעים לכך, או לא הבינו את משמעותם, הדבר מעלה מחד-גיסא סימן שאלה גדול לגבי כישוריהם למלא את התפקידים שמילאו, ומסביר, מאידך-גיסא, חלקית לפחות, את התהליך המתמשך של קריסת מערכת הביטחון של ישראל מאז תום מלחמת ששת הימים ועד עתה. קריסתה המתמשכת משפיעה לרעה על תפקוד כל המערכות האחרות בישראל. 

מאז הודח מתפקיד מח"ט "הראל", לא מילא רבין שום תפקיד מבצעי בתנאי לחץ, ורוב הזמן מילא תפקידי מטה בצבא, שעבודת המטה הנעשית בו הייתה, והינה, ברמה נמוכה מאוד – כפי שהעלה מחקר של אלוף-משנה ד"ר עמנואל ולד, אחרי מלחמת לבנון הראשונה. תפקיד רמטכ"ל דורש גם כישורי-על וגם יכולת לעמוד בתנאי לחץ קשים מאוד. הביוגרפיה הצבאית של רבין, עד שמונה לרמטכ"ל, מוכיחה חד-משמעית שהוא נעדר גם את זה וגם את זה. לעומת זאת, צרובה בביוגרפיה שלו פרשת "אלטלנה", שהפכה את בן-גוריון במודע לפטרונו, אחרי שרבין נטש את יגאל אלון, פטרונו הקודם. עבור רבין היה בן-גוריון דמות אב, שהחליף את אלון, אביו הרוחני הקודם. מערכות יחסים כאלו עם אלון ועם בן-גוריון הקפיצו את רבין עד לכהונת ראש המטה הכללי, שר הביטחון וראש הממשלה. זה האיש שלא פיקד בחייו על שום קרב, שהודח במהלך שנה אחת (1947-1948) משלושה תפקידים מבצעיים עקב כישלונות חמורים, שנטש את פקודיו, שלקה בהלם קרב, שהייתה לו תסמונת פוסט-טראומטית, ובגינו ירושלים הייתה נתונה במצור. התפתחות זו הנה לא רק מפתח לחידת רבין, אלא היא מטילה צל כבד על בן-גוריון, על המדינה שהקים, על מערכת הביטחון שלה ועל יורשיו. 
להלן שלבים עיקריים בדרכו של רבין לצמרת: ב-27 בנובמבר 1960 הופתע הרמטכ"ל חיים לסקוב לשמוע בשידור רדיו, כי הממשלה החליטה למנות במקומו את אלוף צבי צור, שלמד אז בצרפת. בן-גוריון חיבב מאוד את לסקוב, אך במציאות של חיכוכים קשים בין הפוליטיקאי שמעון פרס, מנכ"ל משרדו, לבין הרמטכ"ל המקצוען והישר, ביכר בן-גוריון את פרס. בכך מנע בן-גוריון מצה"ל להיות צבא מקצועי וקיבע את הרמה האופרטיבית שלו לפחות כמיליציה פוליטית כפי שאבחן הקולונל מרכוס עוד במלחמת העצמאות. אך טבעי הדבר שרבין היה שותף לתרגיל המסריח הזה. (16) הקש ששבר את גב הגמל היו דברי השמצה של רבין על לסקוב, מאחורי גבו, באוזני שלישו הצבאי של בן-גוריון. (17) 

סביר להניח, כי רבין קיווה שיירש את לסקוב, ולכן חתר תחת מעמדו. התנהגות רבין הייתה בבחינת תקיעת סכין בגב של מי שהוציאו מהמקרר אחרי מלחמת העצמאות, ודחפו לצמרת. בחשבון היסטורי, קיבל לסקוב את המגיע לו, משום שמינויו של רבין למפקד קורס המג"דים בשנת 1949 הייתה טעות, שאין עליה מחילה. לימים, כתב רבין בספרו, שפרס הנו חתרן בלתי-נלאה. גם רבין היה חתרן לא קטן, ושני החתרנים הכירו היטב זה את חתרנותו של זה. 

רבין דיווח על מקצת מהאירועים האלה במכתב לעוזי נרקיס, שַמשו מהפלמ"ח, אז נספח צה"ל בצרפת. הוא סיפר לנרקיס כי: 
[בן-גוריון זימן את רבין] לשיחה אישית ושאלני האם נפגעתי ממינויו של צ'רה [צבי צור]. השבתי תשובה לא ישירה המורכבת משני חלקים. הראשון שאינני מרגיש עצמי כתוצאה מהמינוי, פחות טוב ו[פחות] מתאים. השני, שאני מניח שישנה מערכת שיקולים שונה בבחירת רמטכ"ל, ובוודאי בחר שר הביטחון את האדם המזדהה עמו הזדהות כוללת יותר ובתחומים שונים. שר הביטחון פתח במערכת הסברים נרחבת, החל מפרשת סניוריטי [ותק], הקרבת צ'רה לטובת חיים [לסקוב]בשעתו וכיוצא בזה. כן הזכיר לי שני "עוונות" – הראשון, העובדה שהפרתי פקודתו והלכתי בשעתו לכנס הפלמ"ח הראשון ... השני, הוא חושב שאני קצת זהיר [ההדגשה במקור – א"מ]. אמרתי לו שאיננו חייב לי כל הסברים ואשר לטענתו האחרונה, הנני חושב שהוא טועה לחלוטין [בן-גוריון לא טעה. נראה שרבין החליט מאז להוכיח לבן-גוריון – ולאחרים – שהוא טעה – א"מ], אך מכל מקום אין כל טעם בכניסה לדיון כלשהו בנושא זה. האווירה הייתה טובה מאוד, הוא גילה ידידות וחביבות רבה ביותר. בהמשך השיחה שאלתיו האם לדעתו עלי להישאר בצה"ל ובתפקיד הנוכחי מבלי כמובן שתשובתו תחייבו במידה ותיווצר מערכת יחסים אישיים בלתי רצויה. בקיצור הוא קפץ מכיסאו כמעט ושאל איך אני בכלל מעז להעלות בדעתי מחשבות כאלה וכו' וכו' [כדבר אב לבנו]. מכל מקום מסתבר שהוא מסכים לכך שבנוסף לתפקידי ראש אג"ם אקבל סטאטוס של סגן רמטכ"ל. ההצעה לא באה ממנו [בספרו, כתב רבין שהוא ביקש את התפקיד – א"מ]. בקיצור, אינני מבין במדויק את הסיבה שהניעה אותו ליוזמה בשטח ההסברים לי. ייתכן מתוך רצון למנוע החרפת המתיחות הציבורית סביב [הצבא] היום כאשר האווירה מתוחה בלאו הכי. כמובן תיתכנה גם סיבות אחרות [ברית גיבורי "אלטלנה", לדוגמה – א"מ], מכל מקום העובדה שהוא מצא לנכון לתת לי הסברים, ומיוזמתו, הייתה לי די נעימה, אחרי הכול אני יודע היכן אני חי בעולם הזה ומה הם השיקולים הקובעים לפחות בסביבתו הקרובה של שר הביטחון, במיוחד בקומה מתחת למקום מושבו [קומת לשכת הרמטכ"ל]. מכל האמור לעיל תבין שאני נשאר בתפקידי ונשאיר לעתיד לעשות את שלו באשר להמשך לטווח רחוק [דהיינו, לכהונת רמטכ"ל – א"מ]. (18) 

למה התכוון בן-גוריון בקובעו, שרבין "קצת זהיר"? דומה, שבכך רמז להלם הקרב של רבין בשנת 1948 ולתסמונת הפוסט-טראומטית, שגרמה לו לא להחזיר 250 משאיות ריקות מירושלים לתל אביב. כלומר, בן-גוריון היה מודע בהחלט לתת-כישוריו של רבין. מדוע מינה את רבין לסגן רמטכ"ל, ובכך קבע כמעט ודאית, שרבין יהיה הרמטכ"ל הבא. אפשר להעלות שני טעמים: בעוד שחיים לסקוב שאף לבנות צבא מקצועי, ולכן התנגד להתערבות הפוליטית של שמעון פרס במערכת הביטחון – רבין היה נציג מובהק של המיליציה הפוליטית. גם בהיותו סגן רמטכ"ל המשיך רבין לחתור מאחורי גבו של הרמטכ"ל. ביולי 1961 נתגלעו בין השניים חילוקי-דעות על השאלה, מי ימונה למפקד גיסות השריון – יוצא הפלמ"ח דוד אלעזר, שאלוף חיים בר-לב, המפקד הקודם של גיסות השריון, ידידו, השתדל למענו, או ישראל טל. צור צידד באלעזר, ורבין יצא למלחמה למען טל. בספרו, הסביר זאת בכישוריו הטכניים של טל, שיסייעו לבנות את גיסות השריון – הסבר מפוקפק, שכן מפקד גיסות השריון אינו צריך לבנות מתקנים על טנקים. לדעתי, טל הסתכסך עם רוב יוצאי הפלמ"ח ועם רוב הקצינים האחרים משום שזלזל בכישוריהם הקוגניטיוויים. המשך דרכו בצה"ל היה בסימן שאלה. רבין, שהתרשם מאוד מהאינטליגנציה הגבוהה של טל, לקחוֹ תחת חסותו, וזכה בכך לקצין נאמן לו אישית. נאמנות טל לרבין הייתה מוחלטת. בשיחותי הרבות עמו, אישר טל את ממצאי מחקרי על רבין, אך ביקש שלא אפרסמם, בתואנה שאיש לא יתייחס אליהם ברצינות, ובכך אזיק לעצמי.

בן-גוריון השאיר את ההחלטה בידי הרמטכ"ל, ואלעזר זכה במינוי. על כך כתב רבין לעוזי נרקיס, נאמנו בפאריס: 

טליק קיבל הדבר קשה מאוד ורואה כעת בצ'רה אויב אישי מס' 1. דרך הטיפול של צ'רה בפרשה זו, לא נפל בהרבה, בצורתו הגרועה, מדרך טיפולו של חיים לסקוב במינויים דומים. (19) 

לקראת מינויו הצפוי כרמטכ"ל, חתר רבין למלא את המטכ"ל בנאמניו והשמיץ את כל מי שעמד בדרכו. במלחמת יום הכיפורים היה אלעזר רמטכ"ל וטל סגנו. שבועיים לפני פרוץ המלחמה הם הסתכסכו, ולא דיברו זה עם זה. במלחמה תפקדו שניהם גרוע מאוד – כלומר, שניהם היו מועמדים לא-ראויים לתפקיד מפקד גיסות השריון, שתים-עשרה שנה לפני-כן. 

צור הרגיש שרבין חותר תחתיו, ובתחילת 1963 ביקש להחליפו בחיים בר-לב. בעידודו של שמעון פרס הודיע צור על כך לרבין, ורבין נפגש לשיחה על כך עם בן-גוריון, בהסכמתו של צור, שהיה משוכנע שפרס הכין את הרקע להסכמת בן-גוריון למהלך. הסתבר שפרס לא הבין את עומק מחויבותו של בן-גוריון לרבין. שוב מנע שר הביטחון את הדחת רבין, ואף הבטיח לו במפורש שיהיה הרמטכ"ל הבא. (20) 

ב-16 ביוני 1963 נפלה פצצה פוליטית בישראל: בן-גוריון התפטר מתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון. מיכאל בר-זוהר, הביוגרף של בן-גוריון, סיפר על תגובת רבין: 

רבין היה נרגש ביותר. הוא סיפר לזקן כי הודיע על התפטרותו לאלופי צה"ל, וכולם נדהמו. אחד האלופים אמר ש"זה אסון". רבין הדגיש ש"אין הצבא מתערב במדיניות ואינו מהווה גורם ואסור לו ללחוץ", אבל הוא "רואה בכך אסון". שלוש השנים הקרובות, אמר רבין, יהיו קריטיות לעם ישראל: האם נצליח להרתיע את האויב? ייתכן כי תקום אחדות עמי ערב ונעמוד במלחמה חמורה. רבין הביע חשש ש"בלעדי בן-גוריון יהיה קשה מאוד לצבא, יאבדו כל אמון ...". "מה יהיה עכשיו על הצבא?" המשיך רבין. בן-גוריון ניסה להסביר שהוא חייב לעזוב, מסיבות שאינן קשורות לצבא. "כל האלופים אמרו שלא ייתכן הדבר", אמר רבין, "ואינם רואים איך אפשר בלי בן-גוריון ... מה יהיה עכשיו על הצבא?" "אין דבר יותר יקר לי מהצבא", השיב בן-גוריון בהתרגשות, "לא מפני שאני מיליטריסט". "גם אנו לא מיליטריסטים", השיב רבין. "הצבא זהו הגוף החלוצי ביותר בעם", המשיך בן-גוריון, "ולא רק מעוז הביטחון ... אבל איני יכול, מסיבות שאינן נוגעות לצבא, להמשיך" ... לימים, סיפר הזקן כי באותה שיחה פרץ רבין בבכי. רבין מצדו הודה, שהיה נרגש ביותר, אך לא עד כדי דמעות. עיון ביומנו של בן-גוריון מגלה, שהיה זה הוא שהתרגש עד דמעות מדבריו של יצחק רבין. "דבריו נגעו עמוק ללבי", כתב הזקן ביומנו, "ובקושי חנקתי רגשותי ודמעותי". (21) 

אחרי ימים אחדים אמר בן-גוריון לרבין: "אני זוכר שהבטחתי לך שתהיה הרמטכ"ל הבא. העברתי לאשכול את הבטחתי. אני מאמין ומקווה שיקיים אותה. יותר מזה איני יכול לעשות". (22) 

לוי אשכול ירש את בן-גוריון. הוא לא הסתפק בניהול המערכת. הוא רצה להיות בן-גוריון; ולכן מינה את עצמו לשר ביטחון. זה היה אסון – לו ולמדינת ישראל. לו הבין אשכול את בעיות הביטחון של מדינת ישראל, ולו הכיר את צה"ל – היה ממנה שר ביטחון לא-פוליטי, ומטיל עליו לחולל מהפכה בצבא, במגמה להקים צבא מקצועי. זו הייתה הזדמנות חייו והזדמנות חד-פעמית לצה"ל. אבל אשכול, שהיה עסקן פוליטי בחצר בן-גוריון, קנה בלא ביקורת את כל המיתוסים הביטחוניים, שעיקרם: בן-גוריון היה אסטרטג גדול, שהקים צבא לתפארת. אשכול החליט להיות אסטרטג לא פחות גדול ממנו בכך שלא ישנה דבר בצבא המפואר, שהקים בן-גוריון, אך ינהיג בו רוח טובה בעזרת בדיחות ביידיש. בן-גוריון סבר שאשכול אינו מתאים לתפקיד, אך לא נתן ביטוי פומבי לדעתו באותו זמן. שמעון פרס, סגן שר הביטחון, ומשה דיין, שר החקלאות והרמטכ"ל לשעבר, הסתפקו בהדלפת מידע לאמצעי התקשורת על היותם ראויים יותר לתפקיד. (23) שתיקת שלושתם בעניין מלמדת שלא הבינו עד כמה יכול שר ביטחון לא מתאים לסכן את קיומה של מדינת ישראל, וכי שיקולים אישיים ופוליטיים הניעו אותם ולא שיקולים לאומיים. 

לפיכך, לא הקדיש אשכול מחשבה שנייה לנקודת הזינוק שנתן בן-גוריון לרבין. למרות שצור ביקש להאריך את כהונתו, החליט אשכול לא להיענות לבקשתו, ומינה תחתיו את רבין. גולדשטיין, הביוגרף של אשכול, תיאר את תהליך קבלת ההחלטה:

המועמד היחיד [האם אלמן ישראל? – א"מ] לתפקיד היה יצחק רבין, סגן הרמטכ"ל, לאחר שצור הועדף על פניו שלוש שנים קודם לכן. כך חשב גם אשכול. שנים רבות השהה בן-גוריון את קידומו של המפקד המוכשר הזה, בגלל עברו כמפקד בכיר בפלמ"ח [ביטוי לגרסה הרשמית, המלמד כי גולדשטיין לא העמיק חקור בנושא – א"מ]. ואולם עתה, דווקא לאחר התפטרותו של בן-גוריון, נקשרה למינויו רגישות מיוחדת מבחינת אשכול. זאת לאור התרחשויות העבר הקשורות למאבק שבין "הזקן" לבין ראשי הפלמ"ח, והתגברותם של המשקעים העכורים הללו בתקופת "הפרשה", במיוחד עקב תמיכת אנשי "אחדות העבודה" בלבון. אשכול חיפש דרך פשוטה וחכמה להסיר את המוקש הזה, מבלי למתוח את מערכת היחסים בינו לבין בן-גוריון. הוא ירד לשדה-בוקר, כביכול כדי לקבל משר הביטחון לשעבר את אישורו למינוי. כדי להדגיש את חשיבות המלצתו של בן-גוריון הוא פנה אליו שלושה שבועות לפני שהעלה את נושא מינוי הרמטכ"ל בישיבת הממשלה. בן-גוריון, שדווקא האמין מאוד ברבין, למרות שנוכח בתפקודו הלקוי במלחמת העצמאות, כבר הבטיח לו בעבר כי הוא יהיה הרמטכ"ל הבא של צה"ל ואף הזכיר לאשכול את הבטחתו מיד לאחר פרישתו ממשרד הביטחון. בן-גוריון בירך אפוא את אשכול על בחירתו הטובה, ואף טרח לציין בפניו כי "יצחק בחור ישר ונבון, ויש לסמוך עליו, אם כי הוא זהיר קצת יתר על המידה [מוזר שאין גולדשטיין מתייחס למשמעות הערכה זו של בן-גוריון – א"מ]. בטקס החלפת הרמטכ"לים, שנערך על מדשאת משרד הביטחון ב-1 בינואר 1964, קבע אשכול כי "אין צורך בהחלפת הרמטכ"ל כל שלוש שנים ויש למנותו לזמן ממושך יותר". בכך ביקש להביע את דעתו העקרונית בנושא, ועוד יותר מכך, לציין את שביעות רצונו מהמינוי. (24) 

לוּ בחן אשכול בקפידה את הביוגרפיה הצבאית של המועמד לרמטכ"ל, כפי שראוי היה לעשות, ולוּ ניסה לנתח את הסתייגות בן-גוריון מרבין בביטוי "זהיר קצת יתר על המידה" – היה מבין שמינוי רבין לרמטכ"ל הוא מוקש זמן מבחינתו. ואכן, אחרי שנתיים וחצי יודח אשכול מכהונת שר הביטחון בביזיון ובקלס – גם בגלל חוסר מנהיגותו והבנתו הפגומה בשאלות ביטחון, אך בעיקר בגלל מה שעולל הרמטכ"ל. לא רק אשכול ויועציו לא הבינו זאת בזמן אמיתי, אלא גם היסטוריונים בכירים אינם מבינים זאת אחרי שלושים ושש שנה, וזה מה שהם מלמדים באוניברסיטאות ובמערכת ההדרכה בצה"ל.

 

 

 

 

 

 

הערות

 

1. רוברט סלייטר, עמ' 83. 
2. גנזך מדינה, יצחק רבין – מבחר תעודות 2005, עמ' 131. 
3. סלייטר, עמ' 84 
4. רבין, "פנקס שירות", עמ' 92. 
5. גנזך מדינה, יצחק רבין – מבחר תעודות 2005, עמ' 155-153. 
6. הארץ, 23 ביולי 1948. 
7. ראיון עם אריה עמית-טפר. 
8. נאור, "לסקוב", עמ' 176. 
9. סדרת ראיונות עם חיים לסקוב בשנות השבעים. 
10. Army, ינואר 1984. 
11. ברודי, עמ' 372. 
12. ברודי, עמ' 372. 
13. משה דיין, אבני דרך עמ' 165. 
14. רבין, "פנקס שירות", עמ' 96. 
15. סדרת ראיונות מוקלטים עם אלוף בדימוס אברהם (אברשה) טמיר ב-2008 . טמיר תכנן את תרגיל הגיוס. 
16. מרדכי נאור, "לסקוב", עמ' 293-291. 
17. מיכאל בר-זוהר, עמ' 1434. 
18. גנזך המדינה, מבחר תעודות, עמ' 265-264. 
19. גנזך המדינה, מבחר תעודות, עמ' 285. 
20. רבין, "פנקס שירות", עמ' 112. 
21. בר-זוהר, עמ' 1556. 
22. רבין, "פנקס שירות", עמ' 113. 
23. פרופ' יוסי גולדשטיין, רבין – ביוגרפיה, 2006עמ' 451. 
24. גולדשטיין, עמ' 464.

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"