العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

רבין הברחן שש מלשכתו אלי קרב

 

 

1. שר הביטחון בפועל

 

פרישת בן-גוריון מהממשלה דווקא סייעה לרבין. ספק אם מישהו מעוזרי בן-גוריון התאים להיות ראש ממשלה. שכן כל העסקנים שפעלו בחצרו של בן-גוריון, לא היו מנהיגים אלא שַמשיו ונושאי-כליו. אשכול לבטח לא התאים להיות שר ביטחון בגלל חוסר ניסיונו, בגלל אי-הבנתו את התחום ומשום שכראש ממשלה לא היה לו זמן להתעמק בנושא. הוא לקח לעצמו את תיק הביטחון כדי לשדר את המסר: כל מה שבן-גוריון עשה גם אני יכול לעשות. טעותו הראשונה של אשכול בתחום הביטחון הייתה למלא את בקשת בן-גוריון למנות את רבין לרמטכ"ל. לכאורה, רבין התאים לאשכול פוליטית, כיוון שכיוצא פלמ"ח היה רבין מקורב לאנשי "אחדות העבודה", בעלי-בריתו הפוליטיים של אשכול. וככל שהסכסוך בין בן-גוריון לאשכול, על-רקע פרשת לבון, התגלגל למלחמה פוליטית גלויה, גדלה חשיבותם של אנשי "אחדות העבודה" בעיני ראש הממשלה, והם ראו ברבין בשר מבשרם. 

רבין, שהוכיח את עצמו כסגן אולטימטיבי, לא התאים לתפקיד גם לוּ עמד בראש משרד הביטחון אדם ראוי. כיוון שהיה זה אשכול שעמד בראש המשרד, נכלל בתפקיד הרמטכ"ל גם תפקיד שר ביטחון בפועל; וזה היה מעל כוחותיו של רבין. לפיכך, קריסתו הנפשית של רבין ופרישתו מתפקוד בפועל היו צפויים – כמו קלקולים אחרים בתפקודו בדרך לקריסה. האשמים העיקריים בכך הם בן-גוריון ואשכול, שבזכותם היה רבין לרמטכ"ל, וכמובן הוא עצמו, שלא היה מודע למגבלותיו, ונטל על עצמו משימה שלא היה לו שום סיכוי למלאה בהצלחה. 

על התפתחות לא בריאה זאת עמד גלוסקא בספרו "אשכול תן פקודה":

במישור היחסים בין הרמטכ"ל לממשלה נקבע תקדים. שר הביטחון, אשכול, נסוג בעניינים צבאיים מפני הרמטכ"ל, רבין, ואִפשר לו גישה ישירה קבועה ובלתי-אמצעית אל הממשלה. בהדרגה, זכה יצחק רבין למעמד כמו-מיניסטריאלי ("שר בפועל ללא התואר"), והפך לדמות פופולרית ו"פוליטית", שהאפילה על אשכול במידה שהייתה למורת-רוחו של שר הביטחון. באחד המקרים ננזף רבין בידי אשכול בשל התבטאות שחרגה מסמכותו, ויש אומרים, שאשכול אף שקל להדיחו ... חולשתו של אשכול כשר הביטחון באה לידי ביטוי בעיקר בכך שבכל הנוגע לצה"ל הוא פינה את הבמה לרמטכ"ל – הן כלפי הממשלה והן כלפי הציבור הרחב. השתתפותו הקבועה של הרמטכ"ל בוועדת השרים, הופעותיו בישיבותיה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת וראיונותיו בתקשורת העמידו את שר הביטחון בצל. מזגו הנוח של אשכול, סגנון הניהול הפשרני שלו, יחד עם תלותו ברמטכ"ל, הליכתו אחריו, "בעיניים עצומות למדי" (כהגדרת מזכירו הצבאי) ו"האפולוגטיקה" של אשכול כי הוא חסר ידע צבאי, הותירו לרבין, "האיש החזק", מרחב ביטוי חסר תקדים. הוא היה לרמטכ"ל המתוקשר ביותר, "פופולרי עד להדהים" וקנאתו של אשכול וניסיונותיו לבלום זאת לא צלחו. חולשתו של אשכול באה לידי ביטוי בהסתמכות יתרה על הצבא ובנסיגה ניכרת מחזית התחום הנתון לאחריותו, והותרתה בידי הרמטכ"ל. (1)

בביוגרפיה של אשכול, התייחס גולדשטיין לטיעון של רבים [גלוסקא פרסם את ספרו אחרי שפורסם ספרו של גולדשטיין – א"מ], שלא אשכול אלא רבין, שמעון פרס (עד שהתפטר ממשרת סגן שר הביטחון) ויגאל אלון ניהלו בפועל את נושאי הביטחון של מדינת ישראל בשנים 1964- 1967, כאל טיעון חסר שחר. גולדשטיין סבור שבעלי הטיעונים לא הבינו את "צורת הניהול של אשכול את משרד הביטחון". לדבריו, "רבין, וכן פרס עד התפטרותו, ביצעו הלכה למעשה את המדיניות שקבע שר הביטחון". (2)

 

 

2. "יתר התפרצות לכל פעולה מבצעית"

 

במאי 1967 אולי יִלמד רבין להבין בבתי-חולים ובמחלקות לחולי-נפש עד כמה הוא נצרך לשר ביטחון מעליו, אך בינואר 1964 הוא לקח ברצינות את תפקידו כמר ביטחון של מדינת ישראל. גולדשטיין לא ילמד זאת גם אחרי שלושים ושש שנה משום שאימץ במחקרו את הגרסה הרשמית, השקרית, על התמוטטות רבין. 

ביום שהחל את תפקידו כרמטכ"ל, כינס רבין את חברי המטה הכללי, והודיע להם כי ינקוט אסטרטגיה של "יתר התפרצות לכל פעולה מבצעית", בתגובה לכל פיגוע מצד הערבים. הוא הוסיף שאין "איזה פגם מוסרי לרצות לחשוב שמדינת ישראל צריכה להיות גדולה. הייתי אומר כמעט ההפך הוא הנכון". (3) אחרי ימים אחדים כינס הרמטכ"ל החדש את סגל הפיקוד הכללי (ספ"כ) – קצינים מסגן-אלוף ומעלה – והציג בפניהם את האני-מאמין שלו: לדבריו, הגורם הקובע את יחס הערבים לישראל הוא "האיבה לישראל. ישראל היא גוף זר, גוף זר מנצח, ישראל היא גוף חזק ביותר היום, צבאית, במזרח התיכון ואין מדינה ערבית אחת כשלעצמה שיכולה לעמוד בפניו. זה גוף זר שניצח לפחות שתי מלחמות ואין ספק שבתוקף היותו גוף זר מנצח ומטיל אימה, קיימת האיבה. איבה שמטופטפת גם, ולא רק, לאלה שחשו את המפלות על בשרם, אלא לאלה שלומדים באמצעות חומר תעמולה". (4) 

רבין הסביר לקציניו, שרק צבא חזק יכול להביא שלום לישראל – כיוון שהערבים יתייאשו מהסיכוי להכריעה. כיוון שצה"ל, להערכתו, חזק מאוד, הוא הכריז:

אין סיכוי למתקפה מידית על ישראל, כל עוד נוכל לשמור על יחסי הכוחות הסבירים, לפחות באותה מידה שהם קיימים היום. פה אני רואה חשיבות לשיפורים לטובתנו. אני חושב שניתן לקיים יחסי כוחות שכוחם המעשי הוא אי רצון, רתיעה, אי נכונות להסתבך אתנו גם בעתיד. העניין תלוי רק בידינו ... אני חושב שהזמן לטווח הרחוק פועל לטובת ישראל ... אין שום סיבה שבחמש-עשר השנים הקרובות, עדיין הלוחמה, איכות כוח האדם, איכות הפיקוד, לא תהיה כזו שתגשר על הפער הכמותי. אני בטוח שבנו יש את האפשרות להבטיח, שגם במושגי הנשק הקונוונציונלי אנו יכולים לקיים יחסי כוחות שיאפשרו לצה"ל למלא כל משימה שתוטל עליו על-ידי דרג מדיני. (5)

רבין הפתיע את הקצינים כשהודיע להם ש"אין שום סיבה מוסרית לא לחתור להגדלת שטחה של ישראל. אני רואה בזה את כל ההצדקה המוסרית". (6)

הצהרות רבין בתחילת כהונתו מלמדות:

  • הוא לקח ללבו את הערתו של בן-גוריון שהוא זהיר מדי, והחליט ליצור לעצמו תדמית מצ'ואיסטית של מפקד השש-אלי-קרב. לאחר שלוש שנים התברר שבן-גוריון צדק, ובמשבר שקדם למלחמת ששת הימים, רבין קרס נפשית.
  • הוא לא נטש את תפיסת ארץ-ישראל השלמה של מפלגת "אחדות העבודה", של הקיבוץ המאוחד ושל הפלמ"ח. הוא דחה את ההבחנה בין מלחמת יש ברירה למלחמת אין ברירה, והעניק צידוק מוסרי לכל מהלך צבאי של ישראל. תפיסה זו, שהנחיל לקצינים, מסבירה את יצר הכיבוש שלהם במלחמת ששת הימים – גם בגזרות שבהן ניתנה פקודה מפורשת לא לתקוף. כך, הטענה על משיחיות הזויה של הציבור הדתי-לאומי, של אנשי "גוש אמונים" ושל המתנחלים, היא רטורית ופולמוסית. בעל פרס נובל בעקבות  הניע את התהליך, שהבשיל במלחמת ששת הימים.

 

 

  • בהצהרתו ש"אין סיכוי למתקפה מיידית" כיוון שישראל היא "גוף זר מנצח, ישראל היא גוף חזק ביותר היום צבאית במזרח התיכון" ושבחמש-עשר השנים הקרובות תשמור ישראל על עליונותה הצבאית כלפי צבאות ערב, יצר רבין את הקונצפציה, שהולידה את המחדל המודיעיני של מלחמת ששת הימים ואת המחדל המודיעיני של מלחמת יום הכיפורים. כך, רבין הוא אביה-מולידה של הערכת אלוף אלי זעירא, ראש אמ"ן במלחמת יום הכיפורים, בדבר "סבירות נמוכה" למלחמה. תשע שנים אחרי הצהרת רבין תקפו מצרים וסוריה את ישראל, וצה"ל גילה נחיתות כלפי הצבאות התוקפים. 

    טענת רבין, שניצחנו בשתי מלחמות – כלומר, במלחמת העצמאות ובמבצע "קדש" – וצה"ל הוא הצבא החזק ביותר במזרח התיכון, ואין שום מדינה ערבית אחת שיכולה לעמוד בפניו לבדה – מלמדת, שלפחות לא הבין את אירועי מבצע "קדש", שבו לא רק שהברית צרפת-בריטניה-ישראל לא ניצחה את מצרים, אלא שישראל הייתה שותף זוטר בברית. מניסיונו שלו במלחמת העצמאות, ובייחוד בגזרת ירושלים, צריך היה רבין ללמוד, שצה"ל אינו צבא מקצועי כלל, ואין לסמוך עליו במלחמה ממושכת כאשר האויב מגלה נחישות. רבין לא ידע ללמוד מניסיונו מאותה המלחמה, ואף התעלם ממנו. התברר שהרמטכ"ל עירום ומנותק מן המציאות, ואף לא אחד מהקצינים הבכירים העז לקום ולומר זאת.

 

 

 

3. רמטכ"ל שש אלי קרב

 

ניגוד להערכה המוטעית של הרמטכ"ל רבין, כי לא צפויה לישראל מלחמה בקרוב, התפתחה, בתקופת כהונתו כרמטכ"ל, הסלמה ביחסים בין ישראל לערבים, והמלחמה הבאה נכנסה לשלב הבשלה. התנהגותו המאצ'ואיסטית של רבין תרמה לכך הרבה. אלה היו גורמי ההסלמה:

מאמצי ישראל להשיג אופציה גרעינית. השליטים הערביים לא ויתרו על שאיפתם לחסל את ישראל. ברור היה להם, שיש לעשות זאת לפני השלמת פיתוח הנשק הגרעיני בישראל, או, לפחות, להשמיד את התשתית הגרעינית של ישראל. ניתן ללמוד על שיקוליהם מלימוד שיקולי מנחם בגין בהשמדת הכור הגרעיני העירקי בשנת 1981 ומהמאמצים למנוע מאירן לפתח אופציה גרעינית החל משנת 2005. לפיתוח האופציה הגרעינית היה אחראי שמעון פרס, סגן שר הביטחון, ולאחר שהתפטר – טיפל בה ישירות ראש הממשלה אשכול.

ביצוע מפעל ראוותני של מדינות ערב להטות את מקורות הירדן מישראל למדינות ערב. עבודות ההטיה נעשו בשטח סוריה, וישראל השמידה שוב ושוב את כלי העבודה בירי טנקים ובהפצצות מהאוויר. 

הפיכה צבאית בסוריה בראשות צלאח ג'דיד, שהשליטה עליה קצינים צעירים בעלי השקפה סוציאליסטית רדיקלית. הקצינים האלה יזמו תקריות בגבול ישראל, וטיפחו לוחמת טרור נגדה. הם גם התקרבו מאוד לברית-המועצות, לא רק כבעלי-ברית, אלא גם כשותפים לאידיאולוגיה, וקיבלו ממעצמת-העל אמצעי לחימה ומטרייה אסטרטגית. 

ייסוד אש"ף בסוף שנות החמישים, והתחלת פיגועי "פתח" בראשות יאסר ערפאת, בינואר 1965, בעידודה של סוריה שהצהירה כי מדובר במלחמה עממית נגד ישראל. רבין ראה בסוריה משטר שיש למגרו. גם לפני מלחמת העצמאות וגם לפני מבצע "קדש" גרמו פעולות טרור להדגרת (אינקובציה) המלחמה. צריך היה להניח, שזה יישנה גם הפעם. אלא שרבין וחברי מטכ"לו לא התעניינו בהיסטוריה צבאית, אפילו לא של מדינת ישראל. למרות זאת, העריכו שר הביטחון אשכול, הרמטכ"ל רבין, ואלוף אהרן יריב, ראש אמ"ן, שלא צפויה מלחמה. הם פיתחו "קונצפציה", שלא צפויה מלחמה ערבית נגד ישראל בלא השתתפות מצרים, שהייתה שקועה באותו זמן במעורבותה במלחמת האזרחים בתימן; ולכן, לא תפתח חזית שנייה. ישראל חזרה למדיניות גמול, בהנחה שפעולות נגד מקומות, שמהם באו מחבלים, לא יקרבו מלחמה. בשנים 1966-1965 יזם רבין סדרה של פשיטות, שסייעו לגבש חזית ערבית אחידה נגד ישראל, במקום להביא להרתעה. הזרז לתחילת תקופת פעולות הגמול השנייה היה הביזיון בבית-מירסים.

ב-10 במאי 1965 התחוללה תקרית תל בית-מירסים, שזעזעה את המטכ"ל ואת הרמטכ"ל. פלוגה פלשתינית מהלגיון הירדני הפריעה לריבוד דרך הפטרולים באזור קיבוץ בית-גוברין במי מלח כדי להקשיחה, על-מנת להקשות הטמנת מוקשים בה. הפלוגה הפלשתינית החזיקה תחת אש את מחלקת הצנחנים, שאִבטחה כוח הנדסה מפיקוד הדרום, שעסק בריבוד. הקרב נמשך עד חשכה. רק אז הופיעו שני זחל"מים מבית-הספר לשריון, וחילצו את הפצועים ואת ההרוגים. בשלב מסוים כמעט הוכנס לקרב גדוד חת"ם מבה"ד 9 בפיקוד סא"ל חיים ירקוני, שנפרס לאימונים באזור גבעת מורן – כשלושה ק"מ דרומה לבית-מירסים. לגדוד הזה נותרו שמונים פגזים חנ"ם שטרם נורו באימון, ומפקדו הציע לירות אותם, כדי לחסל את התוקפנות הירדנית. לא ניתן אישור להפעלת גדוד התותחנים – כיוון שפיקוד הדרום והמטכ"ל התכוונו להגביל את היקף התקרית. בנוסף, מהדיווחים מהשטח נראה לפיקוד הדרום, כי למרות חומרתה, תמונת המצב טרם חייבה שימוש בארטילריה. החלטה זו תשתנה בהמשך התקרית, אך גדוד התותחנים לא הופעל בסופו של דבר. 

הסיכום: שני הרוגים, מספר פצועים וצל"ש, שהומר לעיטור העוז, לדוד ענבר (פיבוש), קמב"ץ יחידת ההנדסה הפיקודית, שאיבד בקרב את ידו השמאלית, אך המשיך לפקד על אנשיו למרות פציעתו. ענבר פונה במסוק רק בערב – הרבה שעות לאחר שנפצע – לאחר שאיבד דם רב. בשטח היו שני ההרוגים, פצועים אחדים וביזיון גדול, שהושכח. 

הרמטכ"ל רבין אמר בתגובה: "זו התקרית הלא-מוצלחת ביותר בשתיים וחצי שנות כהונתי". אלוף פיקוד הדרום גביש: "היו שגיאות בתכנון". אלוף עזר ויצמן, ראש אג"ם: "פעולה שלא עלתה יפה". אל"ם אליעזר אמיתי, ראש המחלקה לתורת לחימה במחלקת ההדרכה (מה"ד) במטכ"ל: "תוצאות התקרית היו גרועות, ובמהלכה התגלו ליקויים ותקלות". אל"ם יקותיאל (קותי) אדם, ראש המחלקה לחי"ר במה"ד: "שיקול מוטעה". אל"ם אביב ברזילי, מפקד חטיבה-מחוז ירושלים 16, ואל"ם שלמה אלטון, מפקד בית-הספר לקצינים: "אין כל ביטחון, כי גם אילו המפקדים היו נוהגים בדרך נכונה יותר, היינו יוצאים מתקרית זו בצורה הרבה יותר טובה". (7) 

המכה, שספג צה"ל בתל בית-מירסים, הייתה מכאיבה ומעליבה. אל"ם יונה אפרת, מח"ט "גולני", תחקר את הקרב עם קצינים בכירים – ממה"ד ומיחידות שדה – כולל אלוף פיקוד הדרום, ראש אג"ם והרמטכ"ל. זאת כיוון שהתקרית נקשרה לתכנון ולשליטה על מבצעים ליד הגבול – הנושא שעניין אז במיוחד את צה"ל. 

בתחקיר התקרית נחשפו חוסר התכליתיות של אנשי החיפוי (מגדוד צנחנים סדיר), שספגו אש יעילה ירדנית, חוסר הערנות של הכוחות ושל המפקדות וחוסר היוזמה של הכוחות בשטח. 

הרמטכ"ל רבין הדגיש בתחקיר, כי צה"ל לא יוכל להעמיד לרשות כל מפקד של כוח המבצע עבודה, או סיור, ליד הגבול – מטוסים, טנקים, תותחים וזחל"מים. ובעיקר, ייתכן כי גם אם יעמדו לרשות המפקדים האמצעים, לא יהיה אישור מדיני להפעילם. למרות הסתייגויות של כמה מפקדים בכירים, וביניהם אל"ם אלטון, מפקד בית-הספר לקצינים, הדגיש הרמטכ"ל רבין את הצורך לא להקצות כוחות אבטחה נרחבים לפעולות לאורך הגבול, ולא להרחיב את התקריות מעבר למקובל – מסקנה, שעד מהרה הוא עצמו שכח. רבין הפנה את תשומת-לב שומעיו לנעשה בחלקות בעייתיות לאורך הגבול, כולל במובלעת בהר הצופים בירושלים. "אם בכל עבודה לאורך הגבול ידרשו הכוחות זחל"מים לחיפוי, מטוסים, טנקים וארטילריה" – הדגיש הרמטכ"ל – "זה יהיה אסון לצה"ל". 

למחרת התקרית סיפרו העיתונים על נפילת שני הלוחמים, וטוו קווים לדמותם. כנהוג, קיבלו אזרחי ישראל את סיפור התקרית מסונן, ונחסך מהם הביזיון. עד היום מנסים בצה"ל להשכיח את תקרית בית-מירסים. 

התקרית – שנה אחרי שרבין נכנס לתפקידו – אישרה שוב את איכותו הנמוכה של צה"ל. רבין, שביקש להיות מאצ'ו, התגלה כחמור צולע. כדי לגאול את חרפתו הוא יזם את מבצע "צוק סלע" נגד יעדים בירדן, ב-28-27 במאי 1965 בלילה. המבצע כלל פיצוץ שתי תחנות דלק ומבנה באזור קלקיליה, טחנת-קמח ובית-חרושת לקרח בג'נין על-ידי צנחנים מחטיבה 35 ופיצוץ חוות אום-חירוע על-יד הכפר א-שונה על-ידי כוח מ"גולני". הבעלים של החווה היה קצין מודיעין לשעבר של הלגיון הירדני, אל-קאסם צידקי, ששיתף פעולה עם ארגון אל-פתח. שלוש המשימות בוצעו. לחיילי "גולני" היה פצוע שנפגע מרימון חוזר בזמן טיהור החווה. בזמן הנסיגה ונשיאת הפצוע התפוצץ בקרב הנסוגים חומר נפץ שהם נשאו. בסך הכול נפצעו שבעה לוחמים, אחד מהם קשה. בישיבת מטכ"ל ב-30 במאי אמר רבין, שהביצוע היה "אָלף-אָלף". (8)  בכך ביקש לסלק את הטעם הרע של תקרית בית-מירסים. מכיוון שפעולת "גולני" לפחות לא הייתה "אלף אלף" מסתבר שרבין לא אמר את האמת בישיבת מטכ"ל או שהמידע האמיתי לא הגיע לידיעתו. מבצע "צוק סלע", ומבצעים דומים שבאו בעקבותיו, פגעו מאוד במשטר הידידותי של ירדן לישראל, ולא מנעו את המשך הפיגועים, שיזמה סוריה באמצעות פת"ח. ברדיו ירדן שודרה הודעת המלך חוסיין כי הורה לכוחות המזוינים הירדניים להגיב בכל הכוח על תוקפנות ישראלית בעתיד. הודעה זו אף הובאה לידיעת השגרירים המערביים שנקראו לראיון אצל המלך והועברה לידיעת מועצת הביטחון ולמזכ"ל האו"ם. (9) למרות זאת יופתע רבין כאשר הצבא הירדני יתערב בפשיטת צה"ל לסמוע (ראו להלן). 

פשיטות הצנחנים על יעדים בממלכת ירדן הגבירו את תאבונו של רבין. שוב ושוב הוא לחץ על אשכול לאשר לו מבצע גדול. ב-16 במאי 1966 סיפר ראש אג"ם, האלוף עזר ויצמן, לחברי המטה הכללי: "הרמטכ"ל בדרך לירושלים עם ראש מלא רעיונות. אני מקווה שאחד מהם יופעל. אם כן, תודרכו לקראת ערב מה הולך להיות. אם אין החלטה אין טעם לאמור מה מתוכנן... אני בעד להחדיר להם רצון להרגעה על-ידי משהו לעשות להם". (10)

 

 

.

 

4. בפשיטת סמוע למד אשכול שלא ניתן לסמוך על רבין 

 

ב-12-11 בנובמבר 1966 בלילה עלה רכב של צה"ל על מוקש בדרום הר חברון. נהרגו שלושה חיילים ונפצעו שישה. רבין הצליח להשיג אישור מממשלת אשכול להוציא לפועל את מבצע "מגרסה", לפוצץ בכפר סמוע שבדרום הר חברון כמה עשרות בתים ולהרוס מאהלי בדווים ברכס המזרחי של הר חברון במקביל לגבול. למבצע התנגדו השרים משה חיים שפירא, ישראל ברזילי ומשה קול. רבין נדרש להגביל את היקף הכוח, ולא להסתבך עם הצבא הירדני, דרישה לא ניתן היה למלא בגלל ההוראה הנ"ל של המלך חוסיין. ב-13 בנובמבר בבוקר הוא הפעיל שש פלוגות צנחנים, יחידה מסיירת מטכ"ל, פלוגת הנדסה, 15 טנקים מחטיבה 7 ופלוגת חרמ"ש מגדוד 601. השתתפו 400 לוחמים, רובם רכובים על 60 זחל"מים. צה"ל הרס 70 בתים בכפר ומאהלים בדוויים לידו, והסתבך בקרב עם הצבא הירדני, שבו נהרגו ארבעה-עשר חיילי לגיון, ו-37 נפצעו. כן נהרגו ארבעה אזרחים ושישים נפצעו. צה"ל הפעיל גם מטוסים, שהפילו מטוס ירדני, שטייסו נהרג. לצה"ל היה הרוג אחד (סא"ל יואב שחם, מג"ד צנחנים 202), שלושה-עשר פצועים (כולל טייס, שנפגע בעינו מכדור רובה שנורה מהקרקע) (11) 

היקף הפעולה ותוצאותיה זעזעו את ממשלת ישראל וכמעט הפילו את משטרו של המלך חוסין. הפעולה עוררה תגובה בינלאומית חריפה – גם של הממשל האמריקני, שהיה רגיש במיוחד למעמד ירדן. ב-16 בנובמבר העביר רוברט קומר, עוזרו המיוחד של הנשיא ג'ונסון, לשגריר ישראל בוושינגטון את מורת-רוחו של הנשיא מהפעולה ואת מחאתו על הפעלת טנקים בשטח ירדן. נוסף לזאת תמכה ארצות-הברית בגינוי ישראל במועצת הביטחון ב-25 בנובמבר. 

בישיבת המטכ"ל למחרת, הודה רבין שנכשל בהערכותיו לקראת הפעולה:

כמעט לחלוטין לא הערכתי שנגיע לכפר אחרי שהתגבורת, לא רק הפלוגה מדהריה, אלא גם כוח מכפר עציון יגיע בערך יחד אתנו למקום, כלומר שהופך את כיבוש הכפר לא לתנועת זחל"מים וטנקים. צליפות היו יכולים להיות כמה שוטרים שהיו פה והיו יורים. אבל לא הערכתי שהכיבוש של הכפר יהיה קרב. הערכתי שדווקא על-ידי תנועה כזאת העניין יהיה פחות קרב מאשר להגיע לכפר עם 4-3 תושבים. פה אני מודה שטעיתי בהערכה משני טעמים: טעם אחד – היה שלב בלילה שחשבתי שגם שעת השי"ן הזאת לא תתקיים בגלל לחץ הזמן האורגניזציה שהייתה. אבל כשהצגתי האמנתי שנוכל לעבור עם אור ראשון. וטעם שני – אני מודה שלא הערכתי שהלגיון יזוז כל כך מהר כשהוא יודע שעוצמה כזאת נעה מולו. הוא הזיז שתי פלוגות מול הטנקים והזחל"מים כשהוא רכב תובלתי בלבד. אולי אלה שנעו לא ידעו. קשה לי להניח שהמשטרה לא דיווחה. היא ראתה כל הזמן, ולראות את 60 כלי רכב המשוריינים הייתי משוכנע שזה ירחיק אותם מלהיכנס לקרב כזה. לסיכום, הדפיקה ללגיון היא גדולה. היא יותר גדולה ממה שנתכוונו, ואם זה שלושים ושבעה הרוגים אזרחים אני חושב שזה יכול להיות. (12)

בישיבת ממשלה, שדנה בפעולה, ביקרו שרים אחדים בחריפות את רבין. הרמטכ"ל השיב כילד נזוף: "לא יכולתי לדעת שהירדנים ינהגו בחוסר תבונה כזה ויפתחו באש על כוח עדיף בהרבה". עם דמעות בעיניו הציע רבין להגיש את התפטרותו. אשכול דחה את הצעתו. (13) אשכול אומנם גונן עליו (ועל עצמו, גם אם לזמן קצר בלבד), אך למד שלא ניתן לסמוך על רבין. אחרי הפשיטה לסמוע לא אישר לצה"ל לבצע שום פעולת גמול – עד מלחמת ששת הימים – למרות שפיגועי הטרור נמשכו. עמי גלוסקא, שחקר את תפקוד הממשלה באותה תקופה, קבע: "פעולת צה"ל בסמוע נחשבה בעיני הדרג המדיני כטעות קשה ... הממשלה הגיעה למסקנה כי שגתה בכניעתה לעמדת הצבא". (14) 

לעומת זאת, ממחקרו של יוסי גולדשטיין, ניתן להבין שפעולת סמוע בוצעה בהתאם למדיניות שקבע אשכול, כיוון שאחרי הפעולה ראה בה ראש הממשלה אות אזהרה "לירדנים ולשאר מדינות ערב, על הצעדים הצפויים בהמשך, אם יימשכו פעולות האיבה הפלשתיניות". (15) דומה שהמחקרים של גולדשטיין ושל גלוסקא, שהתפרסמו בסמיכות זמנים, לא נכתבו על אותם אירועים ועל אותם אישים. הנתונים מלמדים, שגולדשטיין לא הבין את הנושא שעליו כתב. 

רבין למד שמפקדי צה"ל אינם נשמעים לו. הוא נזף בהם בדיון עם מפקדי המבצע:

פעולת תגמול באה לשרת מטרה מסוימת שהיא במרבית המקרים קטע מפעילות מדינית שמבוצעת בכוח. יש לה סייגים משלה, יש לה מגבלות שלה ויש לה השלכה ישירה על שיטות ביצוע. אני מצטער מאוד אם אחרי 12 שנים שצה"ל התחיל בפעולות תגמול, הנקודה הזאת עדיין לא ברורה. (16)

ב-27 בנובמבר 1966 הגיעה לאמ"ן ידיעה, שהמפקדה הערבית המאוחדת הורתה למצרים להניע כוחות לסיני, ולעירק להניע כוחות לירדן. אל"ם שלמה גזית, ראש מחלקת המחקר באמ"ן, העריך כי המצרים עלולים לחסום את מְצָרי טירן לשיט ישראלי. הערכתו התבססה על מידע שהגיע לאמ"ן, כי עבד-אלחכים עאמר, סגן נשיא מצרים, שהיה בדרכו לביקור בפקיסטן, התקשר לנשיאו, גמאל עבד-אלנאצר, ויעץ לו להכניס את הצבא המצרי לסיני, ולחסום את מצרי שארם א-שייח'. (17) מצרים ניסתה ליירט מטוס קל ישראלי באזור כרם-שלום-ניצנה. התפתחה תקרית אווירית, שהופלו בה שני מטוסי "מיג" 19 מצריים. רבין היה מאושר: אולי התקריות הללו ישכיחו את שגיאותיו בסמוע. הממשל האמריקני לא התחשב באינטרסים של רבין, והגיש לישראל מחאה חריפה על הפלת המטוסים המצריים. (18) וולוורת ברבור, שגריר ארצות-הברית בישראל, נועד עם רבין ב-20 בנובמבר, ושאל אותו האם אין פשיטת סמוע בבחינת הכנה ישראלית להשתלט על הגדה המערבית. (19) אשכול הבין שעשה מיקח-טעות כשנעתר לבקשות רבין לבצע פשיטות, והורה להגביר את אמצעי השמירה וההגנה בגבולות, כדי להפחית את הצורך בפעולות גמול בעתיד. (20) בספרו האוטוביוגרפי, טען משה דיין כי פשיטת סמוע הייתה הצעד הראשון בסדרת צעדים, שדרדרו את האזור למלחמת ששת הימים. (21) 

לאחר חודשיים שכח רבין את הליקויים הקשים בפשיטה על סמוע ואת נזקיה. בהרצאה לפני מפקדים במדרשה הצבאית לחינוך בירושלים, אמר:

פעולת סמוע הצליחה מבחינה צבאית. הכוחות שהשתתפו בפעולה עשו את המוטל עליהם בשלמות וללא תקלות. הפעולה הביאה שורה של תוצאות חיוביות בתחום הביטחון, לטווח ארוך יותר, במקום ובזמן. אציין כמה הישגים, שהשיגה הפעולה: 

הפעולה שירתה את עניין הביטחון בגבולות. היא הצביעה על כך שישראל רואה את ה"הטרדה" על-ידי מעשי חבלה ורצח, כעניין חמור, שעליו היא מוכנה להיאבק תוך שימוש באמצעים חזקים. 

הפעולה הצביעה על הר חברון כמוקד לפעולות חדירה לישראל עתה. אנו מקווים, כי המלך חוסין יצליח להשתלט על הנעשה באזור זה, ולבלום את החדירות משם לישראל. 

המצרים שקלו מחדש את עמדתם ביחס ל"מלחמה הקטנה" נגד ישראל ולתוצאותיה. לאחר הפעולה בסמוע כתב דוברו של נאצר, חסנין הייכל, ב"אלאהרם" – הדברים נאמרו כדי שהסורים יתנו עליהם את דעתם – כי הסכם ההגנה המשותף אין פירושו התערבות מיידית של הצבא המצרי נגד כל התקפה על המוצבים הסוריים. אומנם היו פרשנים שונים שאמרו מיד עם פרסום הנוסח של הסכם ההגנה המצרי-סורי, כי לא מדובר בו על תגובה מיידית של מצרים על התקפה ישראלית על סוריה – אולם המצרים עצמם הדגישו זאת רק לאחר הפעולה בסמוע. 

כאשר סקרתי קודם את הגישה הסורית לעניין המלחמה בישראל, הזכרתי כי אחת המטרות שלהם בעידוד מעשי החבלה היא להוכיח לערבים כי אפשר "לעשות משהו" נגד ישראל גם אם אין רוצים להסתבך במלחמה. הסברתי עד כמה נראה הדבר חשוב בעיני הסורים, כדי לקיים את הרוח התוקפנית בקרב הערבים. והנה הֶחדירה פעולת סמוע בעולם הערבי את הידיעה, שיש לישראל גם היכולת וגם הנכונות להגיב בחומרה רבה על הפגיעות בה. אם התחילה להתעורר בצד השני אשליה שנמצאה דרך קלה לפגוע בנו – הרי אשליה זו נופצה. ואמנם המדינות הערביות החלו לשקול את עניין ההתגרויות בנו יותר ברצינות.

לפעולה היה אפקט ישיר ומיידי – מלבד מקרה בודד של יריות על מכוניות ליד ירושלים ושני מוקשים שהונחו בחבל לכיש – לא היו מעשי חבלה אחרי הפשיטה לסמוע לתקופה מסוימת. סוריה שהעמידה את עצמה קודם בראש הפעולה ה"פידאינית" נגדנו ועשתה זאת בקול תרועה גדולה, שותקת בתחום הדיבורים ובמידת-מה בתחום המעשים. באופן כללי אפשר לציין, שבשבועות שחלפו מאז הפעולה בסמוע גברה התחבטותם של הערבים בבעיות שביניהם לבין עצמם – ופחתה הפעילות האנטי-ישראלית המיידית שלהם. (22) 

רבין אמר את הדברים לקציני חינוך בכירים, כדי שיפיצו אותם בכל צה"ל, וממנו יתפשטו גם לציבור הרחב. מכאן ניתן ללמוד על האופן המניפולטיווי שבו השתמש רבין במעמדו, כדי להפוך את כישלונו – כך נחשב בעיני הממשלה והמטה הכללי – להצלחה גורפת. באופן זה גרמו רבין, ורמטכ"לים אחרים, לניתוק צה"ל מהמציאות הביטחונית ולפיתוח תרבות ביטחון פוסט-מודרניסטית, שבינה לבין המציאות קשרים רופפים בלבד. 

בסתירה לניתוח של רבין באוזני קציני החינוך, העריך אמ"ן בינואר 1967, כי פעולת צה"ל בסמוע הגבירה את תעוזת סוריה, שפירשה זאת כרתיעת ישראל לצאת נגדה, בשל הסכם ההגנה שחתמה עם מצרים ובשל תמיכת ברית-המועצות. הגינויים החריפים לישראל במועצת הביטחון (23) ובדעת הקהל הבינלאומית, צמצמו, לדעת סוריה, את מרחב הפעולה של ישראל נגדה. באוטוביוגרפיה שלו, הקדיש רבין להערכת הפרשה שורה אחת בלבד: "את החיסכון הקפדני בחיי-אדם ראיתי כהישג מצוין של צה"ל". (24) 

גם אחרי עשר שנים לא הבין רבין את משמעות פרשת סמוע, או שהחליט, כהרגלו, לברוח ממנה.

 

 

 

_______ 

[הפרק הבא יעסוק בהצהרת הרמטכ"ל יצחק רבין שישראל מתכוונת להפיל את המשטר בסוריה ובכוונה של ראש הממשלה ושר הביטחון להדיח אותו מתפקיד הרמטכ"ל. לבסוף הסתפק אשכול בנזיפה. רבין יזם קרב אוויר נגד סוריה שבו הופעלו רוב מטוסי צה"ל, הופלו שישה מטוסים סורים והופלו 65 טון פצצות על 17 מטרות צבאיות סוריות, אירוע שהוביל למלחמת ששת הימים; חודש וחצי לפני מלחמת ששת הימים העריך רבין שלא צפויה מלחמה יזומה על-ידי הערבים בעתיד הקרוב.]

 

 

 

הערות

 

1. ישראל, תעודות 2, עמ' 587. 
2. סעיף 1 בהסכם שביתת-הנשק ישראל-מצרים. ספר החוזים למזרח התיכון, עמ' 12. 
3. בני מוריס, "מלחמות הגבול של ישראל", עמ' 26. 
4. מוריס, "מלחמות הגבול של ישראל", עמ' 26. 
5. מוריס, "מלחמות הגבול של ישראל", עמ' 71. 
6. דיין, עמ' 100-99. 
7. ראו בעניין את מחקרי על מלחמת העצמאות. 
8. מוריס, "מלחמות הגבול של ישראל", עמ' 69. 
9. מוריס, "מלחמות הגבול של ישראל", עמ' 141. 
10. מוריס, "מלחמות הגבול של ישראל", עמ' 187. 
11. "יומן בן-גוריון", 20 בספטמבר 1949. 
12. ראיונות עם עמוס גל, עם אריה עמית-טפר ועם אורי הורוביץ. 
13. ראיון עם משה פרילוצקי. 
14. ראיונות עם אריה טפר-עמית, עם יוסף אבידר, עם אלי אייל ועם יצחק זייד. 
15. ראיון עם רב-אלוף בדימוס מרדכי מקלף. 
16. ראיון עם עקיבא סער. 
17. ראיון עם מרדכי עציוני. 
18. רבין, "פנקס שירות", עמ' 88. 
19. ראיון עם משה בר-כוכבא. 
20. סדרת ראיונות עם יגאל ידין. 
21. דיין, "אבני דרך", עמ' 101-100. 
22. רבין, "פנקס שירות", עמ' 88. 
23. ראיון עם ברוך גלבוע. 
24. מוריס, "מלחמות הגבול של ישראל", עמ' 243. 
25. דיין, "אבני דרך", עמ' 113. 
26. דיין, "אבני דרך", עמ' 113. 
27. דיין, "אבני דרך", עמ' 113. 
28. רבין, "פנקס שירות", עמ' 92. 
29. שרת, עמ' 640-637. 
30. שרת, דיווח ועדת אולשן-דורי, בעמודים 666-656. 
31. מ"ת, עמ' 122.
32. מ"ת, עמ' 122.

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"