العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

רבין מחרחר מלחמה

 

 

1. אשכול שוקל להדיח את רבין

 

בגיליון ערב ראש השנה תשכ"ז של "במחנה", שבועון צה"ל, בספטמבר 1966, פורסם ראיון עם הרמטכ"ל רבין. הוא הבחין בין מצרים, ירדן ולבנון, שהתנגדו לפיגועים בישראל, לבין סוריה, שתמכה בהם, ואמר:

מרכיבי המצב השורר כיום ביחסי ישראל-סוריה הם שונים ומצריכים שיטת פעולה שונה מצידנו... התגובה על פעולות סוריה – בין אם הן מתבטאות בחבלה בהטיה [מקורות הירדן] או בתוקפנות בגבול – צריכה להיות נגד מבצעי החבלות ונגד השלטון התומך בחבלות אלה ... פה צריכה המטרה להיות שינוי החלטות השלטון וסילוק מניעי הפעולות. הבעיה עם סוריה היא אפוא במהותה התנגשות עם השלטון. (1)

הצהרת רבין שישראל מתכוונת להפיל את המשטר בסוריה, תאמה את התפיסה הערבית שישראל היא גרורת ארצות-הברית וזרוע מבצעת של האימפריאליזם המערבי במזרח התיכון. בו בזמן עסקה הסוכנות המרכזית לביון של ארצות-הברית (CIA) בחתירה תחת משטרים עוינים. לא קשה היה להבין מדברי רבין, שישראל תפיל את המשטר הפרו-סובייטי בסוריה. סוכנות הביון האמריקנית התריעה על כך. סוריה הגבירה בתגובה את כוננותה הצבאית, והידקה את יחסיה עם מצרים. העיתון "על המשמר" תקף את רבין, וחברי-הכנסת של מפ"ם העלו את הנושא בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. ראש הממשלה אשכול נאלץ להבהיר בישיבת ממשלה, כי מדינת ישראל אינה מתערבת בעניינים הפנימיים של מדינות אחרות, או במשטרן. כעבור שבוע הצהיר אלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר (דדו) בעצרת הנח"ל כי "ישראל לא תסבול פעולת הטיה של הסורים". דבריו הושמעו במהדורת הבוקר של קול ישראל ב-21 בספטמבר והעיתון "על המשמר" הגיב על ההצהרה בחריפות. 

בישיבת מטכ"ל התייחס רבין להתקפה נגדו ב"על המשמר": "שיכתבו מה שרוצים, מחר יהיה עיתון חדש... אני לא רוצה להתייחס לעצמי אבל ביחס לדברי אלוף פיקוד צפון אני לא רואה שום פגם במה שהוא אמר. כל זה היה במסגרת המדיניות המוצהרת שלנו והוא היה קורבן להתקפה עיתונאית בגלל חילופי מסיבות ולא בגלל הדברים שהוא אמר". (2)

לדעת יורם פרי, שהיה כתב מדיני בעיתון "דבר" ומקורב מאוד לראש הממשלה, התכוון אשכול להדיח את רבין. כיוון שראש הממשלה פיתח תלות ברמטכ"ל, הוא לא מימש את כוונתו, והסתפק במכתב נזיפה חריף. (3) מסתבר שרבין לא הציג בישיבת המטכ"ל את התמונה האמיתית ביחס לדבריו ולדברי דדו. השאלה אם לא הבין את המציאות או שיקר לחבריו במטה הכללי נשארת פתוחה. 

משוש המלחמה של רבין התעצם, בין היתר, בשל הנחתו שמצרים אינה מסוגלת ואינה מעוניינת לצאת למלחמה נגד ישראל בעתיד שנראה אז לעין. ב-18 בדצמבר 1966 הוא אמר בהרצאה למפקדים: "התפיסה המצרית גורסת כי קודם צריכים הערבים להתחזק – על-ידי התעצמות, התארגנות וכדומה – ורק אז יהיו מוכנים להתקפה רבתי על ישראל. הסיבות שהביאו את מצרים להשקפה זו ברורות:

 

  • נאצר יודע שאין הוא מסוגל לנצח את ישראל;
  • נאצר "תקוע" בתימן – הוא מחזיק שם כוחות גדולים מצבאו ובעיית תימן מעסיקה אותו בתחום המדיניות הבין-ערבית;
  • נאצר למד כי גם בתימן, לאחר שריכז שם אלפי חיילים והוא נלחם למעלה מארבע שנים, עדיין אין ניצחונו מובטח כלל וכלל". (4)

 

בישיבת מטכ"ל, ב-23 בינואר 1967, בהשתתפות ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול וסגנו צבי דינשטיין, המשיך רבין להסית את הפיקוד העליון להילחם בסוריה:

הבעיה המרכזית בינינו לבין הסורים היא בכל זאת העמדה העקרונית של הניסיון להיות נושא דגל המלחמה לאלתר בישראל. עניין ההטיה ובראש וראשונה בעניין המלחמה העממית. שני הדברים האלה אופייניים יותר לשנתיים האחרונות. בה בשעה שבעיות הגבול, המשטר הזה שונה מהותית בטקטיקה, כן, אבל לא מהותית מכל יתר המשטרים הסוריים ב-15 השנים האחרונות. ברור כי לזה השלכה יותר מבחינתנו מאשר מבחינתם. איך אנו משחקים בעניין מכרה הזהב ששמו – אפשרות פיתוח תקריות גבול... רבותי, הסורים עושים נגדנו פעולות הטרדה. אנו יכולים לעשות על כל מוקש שלהם 20 מוקשים בעומק יותר גדול. נפתח מלחמת הטרדה נגד מלחמת הטרדה ביחס של עשר לאחד... לא רק תאמר אלא גם תביא לביטוי ממשי ולומר לסוריה 'אתם רוצים מלחמה קטנה אנו נענה עליה במכה יותר רצינית' זאת מכה שלא ניתן להסתיר אותה של 1-2 טנקים אלא בכוח צבאי. (5)

ב-27 בפברואר 1967 התכנס בתל אביב סגל הפיקוד הכללי (ספ"כ – קצינים מדרגת אל"ם ומעלה) של צה"ל במעמד ראש הממשלה ושר הביטחון. באותו כנס קבע אלוף אהרון יריב, ראש אמ"ן, כי לא צפויה מלחמה – לפחות עד 1970 – בין היתר, כיוון שקיים פילוג בעולם הערבי, ומצרים אינה מעוניינת במלחמה, כיוון ששקעה במלחמת האזרחים בתימן. רבין אימץ את הערכת יריב, ושיבח את הישגי צה"ל בשנת 1966, ובייחוד את הפעולות היזומות נגד מדינות ערב. לעומת זאת, ביקר בפני אשכול ובפני הקצינים את אסטרטגיית ההגנה והמניעה, שהממשלה כפתה על צה"ל אחרי פרשת סמוע. 

אשכול, בנאומו, ביקר את ראש אמ"ן ואת הרמטכ"ל. ליריב הציע לא לקבוע בפסקנות שלא תהיה מלחמה, שהרי בשנאתן לישראל הן מאוחדות, ו"אולי אתם טועים ובכל זאת אפשר שתהיה מלחמה". את רבין הוא הזהיר שפשיטות לסוריה עלולות להידרדר למלחמה. (6)

 

 

 

2. רבין מחרחר מלחמה

 

בשבעה באפריל 1967 גררו הרמטכ"ל, יצחק רבין, אלוף פיקוד הצפון, דוד אלעזר, ומפקד חיל האוויר, מוטי הוד, את ישראל לקרב אווירי נגד מטוסים סוריים, שבו הופעלו רוב מטוסי הקרב של צה"ל. ב-171 גיחות הופלו שישה מטוסי "מיג" סוריים ועוד שלושה נפגעו, הוטלו 163 פצצות בנות 250 ק"ג, 6 פצצות בנות 400 ק"ג ו-45 פצצות בנות חצי טון כל אחת, בסך הכול 65 טון ו-150 ק"ג על 17 מטרות. בקרבות אוויר ירו המטוסים הישראלים 700 כדורים של 20 מ"מ, ו-28 כדורים של 38 מ"מ. מטוסי צה"ל חגו מעל דמשק. מפקד חיל האוויר, מוטי הוד, התפאר בישיבת מטכ"ל אחרי שלושה ימים: "חיל האוויר הסורי לא ירה אף כדור אחד. לא הגיע למצב בו מיג 21 יכול היה לירות. רק כדור אחד בודד נורה לעבר מירז'". 

ראש אמ"ן, אהרון יריב, דיווח שהסורים מפרשים את התקרית "כמזימה אימפריאליסטית שאנו חלק ממנה... ישראל פעלה בהשראת האימפריאליזם... [הם מעריכים] שישנה תוכנית שטנית חדשה של ישראל". ולמרות המכה "הם ממשיכים בעניין מלחמת השחרור העממית". 

רבין היה באופוריה והסביר לאלופים המתמוגגים: "יש אצלנו כמה יהודים החושבים שמבינים הם את האמריקנים. האמריקנים לא יכלו לומר לנו: לכו ודפקו אותם. אבל כאשר אתה דופק – הם מבסוטים, גם אם לא יאמרו זאת". בסיכום הדיון אמר רבין: "הקרבות באזור דמשק אירעו תוך כדי פעולה, עם אפקט שאני חושב שאיננו מפעילים אותו במידה מספקת. בתודעה הסורית יש לו משמעות גם צבאית וגם לא צבאית. אם אפשר לעסוק בקרבות כאלה סביב בירה – זה אחד הדברים המרשימים ביותר... הצירוף של פעולה ואי-יכולת למנוע אותה, הוא דבר שמוכרח להביא למחשבה ובעיקר מצד הסורים... אני סבור שתרמנו כאן לסכסכנות בין הצבא וחיל האוויר הסורי כי הצבא צריך לומר: מה קורה לי? כאשר קורה משהו – האם יש על מי לסמוך? כרגע ברור לצבא – אין על מי לסמוך... אני חושב שעניין זה יקנה לנו מבחינת התודעה של כל מיני יהודים את האמון שאפשר ללכת על הסורים. למי שהיה זקוק להוכחה בנוסח זה ולא מעט זקוקים היו לה, היא נתנה... חטיבה 7... עלתה למעלה ובכוונה לא הגבלתי תנועותיה ביותר. אני חושב שהסורים יקבלו רושם היום, א. שאין זה סוף אלא שלב... אם כי אני יודע שיש כמה יהודים שאינם מאושרים מזה; ב. טוב שיראו שאנו מרכזים שם כוחות". (7)

בתגובה, הכריזה סוריה על כוננות בצבא הסורי, גייסה שתי חטיבות מילואים, וקידמה לגבול גדוד קומנדו, מערכות טילים נגד מטוסים, טילים נגד טנקים ויחידות ארטילריה. אל"ם דוד כרמון, ממלא-מקום ראש אמ"ן, דיווח למטה הכללי ב-24 באפריל, כי הסורים פירשו את מהלכי ישראל בתקרית, כצעד ראשון בתוכנית ישראל, בסיוע כוחות אימפריאליסטיים, לכבוש את קוניטרה. "מה שדוחף ומנחה את סוריה אלה ידיעות על כוונות התקפה שלנו וריכוז 200 טנקים וארבע חטיבות חי"ר כאשר הסורים טוענים במפורש: המודיעין שלנו חלש ואולי אתם לתת לנו אישור... דרך אגב, ידיעות אלה, אין לי שום ספק בכך שזרמו על-ידי הנספחים [הצבאיים]. הייתה זזה של טנקים [ישראלים] בצורה מופגנת לאור היום והם הסתובבו ונהנו ודיווחו". (8) 

התקרית האווירית ב-7 באפריל לא תוכננה מראש, ולא הובאה לדיון ולאישור מוקדם בוועדת השרים לענייני ביטחון אף שתקרית קרקעית הייתה צפויה בגלל החלטת רבין ואלעזר להורות לחקלאים סמוך לגבול עם סוריה לחרוש אדמות מריבה באזור המפורז שבין ישראל לסוריה. במהלך התקרית ירו הסורים לא רק אש מנשק קל על הטרקטורים המשוריינים אלא גם אש מטנקים ומתותחים גם על הטרקטורים וגם על יישובי הסביבה. (9) 

במהלך התקרית אישר אשכול, ששהה (מסיבות אחרות לגמרי) במרכז השליטה של חיל האוויר, בנענועי ראש, את הפעלת מטוסי צה"ל, מבלי שהבין במה מדובר ומה משמעות הפעולות. רבין לא היה במקום, ולא שלט בהתפתחויות. לדעת עמי גלוסקא:

אם יש להצביע על כשל מערכתי – מדיני, צבאי ומודיעיני – שהוביל את מדינת ישראל נגד רצונה למלחמה ביוני 1967, הרי שהביטוי המובהק היה ב-7 באפריל. צה"ל נקט מהלך שאיש בדרג המדיני לא דן בו ולא אישר אותו, ולא נעשתה הערכת מצב נכונה – לא לפניו ולא אחריו – על תוצאותיו האפשריות. אמ"ן נותר נחרץ בקביעתו שדבר לא השתנה. הן תגובתה של ברית-המועצות והן מהלכיו של גמאל עבד אל-נאצר לא נצפו ולא הוערכו נכונה. (10)

חבר הכנסת מן האופוזיציה, רב-אלוף (מיל') משה דיין, ראה את ההתרחשויות באור ריאלי, והטיח בגיסו, אלוף עזר ויצמן, ראש אג"ם: "אתם השתגעתם?! אתם הרי מובילים את המדינה למלחמה!" (11) רבין לא הבין את משמעות התקרית בזמן אמיתי, או נמלט מהבנתה. בישיבת המטכ"ל במחצית מאי אמר:

ההתנגשות שלנו עם השלטון הסורי היא התנגשות של all out בעיני. בעיתונות אסור לכתוב זאת, אבל או שמשטר זה ישתנה או שעליו ליפול ... התגובה של 7 באפריל מבחינה מדינית הייתה בלתי-רגילה. בעצם כולם לא יכולים לומר זאת על השולחן, אבל מתחת לשולחן אמרו כולם שהם מבסוטים; אני סבור שהרוסים לא פחות מהאחרים. אני חושב שבעניינם לא צריך להיות זמן. צריך לעשות דברים, כי אחרי הכול אי-אפשר להתעלם מהאספקט המדיני שלהם. אם רואים את הבעיה, לא בשני הדונמים בחלקת הקטניות, או עשרת הדונמים, אלא במכלול מאבקנו נגד השלטון הסורי, וכך צריך לראות זאת, אזי לא צריך להתרגש משני דונם פה או שם. בתנאים מסוימים זה טוב, אבל לא זו הבעיה העיקרית. לכן עלינו לתת שני דברים שיפעלו. אני מאמין בתסיסה בקרב הסורים, כי הם יודעים את האמת וזה לא יכול להישאר ללא רישום במסגרת המאבק הפנימי גם אם התוצאות לא תהיינה היום. צריך לתת לדבר להתבשל [ואכן, הוא הבשיל אחרי חודשיים למלחמה כוללת, שבה קיומה של ישראל הועמד בסימן שאלה, באשמה ישירה של רבין, כפי שטען דוד בן-גוריון – א"מ]. בסיכומו של דבר, איש מאתנו אינו חושב שנכבוש את דמשק. אומנם צריך להיות מוכנים גם לכך, אבל עלינו להיות מוכנים לשנות את דעת המשטר, או את המשטר. (12)

חלפו ארבעים ושש שנים מאז, והמשטר הזה טרם נפל. למרות שהרמטכ"ל ננזף כחצי שנה לפני-כן על שהתבטא כך, הוא המשיך בשלו, והסית את המטכ"ל נגד מדיניות אשכול ובעד הכנות למלחמה להפלת המשטר בסוריה. בביוגרפיה חפוזה, שפרסם צוות "ג'רוזלם ריפורט", נכתב שהתבטאות רבין ב"במחנה" על הכוונה להפיל את המשטר בסוריה הייתה הערה לא לפרסום, שנשלפה מהמותן. (13) ישעיהו גביש, אלוף פיקוד הדרום דאז, אמר למחברים: "מעולם לא שמעתי אותו אומר שאנחנו עומדים להכות באויב". (14) 

שלושה שבועות אחרי הדיון במטכ"ל חצו כוחות צבא מצריים את תעלת סואץ, ונעו לעבר גבול ישראל. זה היה השלב הסופי בהסלמה, שהוליכה למלחמת ששת הימים. המצרים נקטו מהלך תוקפני, שסתר את ההסכמים אחרי מבצע "קדש", כדי לסייע לסוריה בעקבות לחץ סובייטי על קהיר. הלחץ נבע מן הטענה, שישראל ריכזה כוחות צבאיים בגבול סוריה, כדי לממש את הצהרות רבין לתקוף את בעלת-בריתה של ברית-המועצות, ולשנות את משטרה מפרו-סובייטי לפרו-מערבי. ישראל הכחישה אז את הטיעון הזה, וכל החוקרים הישראלים, שעסקו בנושא, ממשיכים להכחישו עד עתה. בספרו, המבוסס על עבודת הדוקטור שלו, טוען עמי גלוסקא:

בעניין אחד אין מחלוקת: המשבר המיידי שהצית את התבערה החל בדיווח כוזב של הסובייטים ששוגר למצרים בדבר "ריכוזי כוחות" גדולים של צה"ל בגבול הסורי, כהכנה למתקפה גדולה וקרובה על סוריה. המניע של ברית-המועצות לדיווח הזה לא התברר לאשורו. (15) מסמכים סודיים של צה"ל שנחשפו לאחרונה מלמדים שהסורים הם שדיווחו למצרים על ריכוז כוחות ישראלים סמוך לגבולם והסובייטים רק אישרו דיווח זה. (16)

כארבעה עשורים הטעתה ישראל, בעיקר את עצמה. מוזר שהטעיה זו כוללת את כל החוקרים, לרבות אל"ם (מיל') ד"ר גלוסקא, שהייתה לו נגישות למסמכים סודיים, ואת פרופ' יוסי גולדשטיין. בדיון במטכ"ל ב-24 באפריל אמר רבין:

בעניין ריכוזי הכוחות – אני מודה שהסתובבתי בקו. ישנם יותר מדי כוחות בקווים. צה"ל צריך להיות בנוי על ריכוז; עליו לתת מכה ולא לעמוד ולחכות חודשים. אני מודה, לפעמים אין בררה. אני מדבר על ריכוז כוחות בקו הסורי. (17)

על סמך הצהרותיו הפומביות, על דבריו בפורומים חסויים ועל סמך התקרית ב-7 באפריל, סביר להניח שרבין התכוון לתקוף את סוריה על-מנת להפיל את משטרה, מבלי שאשכול וממשלת ישראל היו מודעים לכוונתו, והסובייטים דייקו בטיעוניהם. מסתבר שריכוז כוחות צה"ל בצפון והכוונות לתקוף את סוריה זלגו למודיעין הסובייטי. עוד לפני הקמת מדינת ישראל פעלו בקרב היהודים מרגלים סובייטיים. מקצתם נחשפו, אך סביר להניח שלא כולם התגלו. מחוץ למרגלים היו לברית-המועצות סוכני השפעה בישראל, ומקצתם מילאו תפקידים בכירים מאוד בממסד הישראלי – נושא הראוי למחקר מיוחד.


 

 

 

 

 

3. לא צפויה מלחמה

 

תוקפנות הלא-מידתית של צה"ל נגד ירדן (בסמוע, ב-13 בנובמבר) ונגד סוריה (בתקרית הפלת המטוסים, ב-7 באפריל) גרמה לביקורת קשה של ירדן ושל סוריה כלפי מצרים על שלא חשה לעזרתן. ב-2 במאי דיווח אמ"ן: "יש ידיעות על דיון בהנהגה [הסורית] על הנושא המרכזי העומד היום על סדר היום של הסורים– כיצד לנהוג בהצעת המצרים להציב טייסת או שתיים באחד משדות התעופה בסוריה, שיעמדו תחת פיקוד מצרי ולא זה של הסורים. בדיון זה היו חילוקי-דעות בין האגף האזרחי שהיה בעד מהלך כזה ובין האגף הצבאי שהיה נגד... ההחלטה הייתה ברורה – לא לקבל הצעת מצרים. ידיעות נוספות על חילוקי-דעות: בקצונה הנמוכה בצבא הסורי ישנה התנגדות לגיבוש הקשר עם מצרים לאור העבודה שלא עזרו להם ב-7 בחודש ואינם מגלים שום סימן של נכונות לעזור לסוריה בכל הפרשות שעומדות בפניהן". (18) מן המידע הזה הסיק רבין שלא צפוי שיתוף פעולה בין סוריה למצרים נגד ישראל וממילא לא צפויה מלחמה יזומה על-ידי הערבים בעתיד הקרוב. 

ב-11 במאי העביר קצין מודיעין בשגרירות ברית-המועצות בקהיר לגורמי מודיעין מצריים מידע על ריכוז 40 אלף חיילי צה"ל ומאות טנקים סמוך לגבול עם סוריה. למחרת העביר שגריר ברית-המועצות במצרים איגרת לשר החוץ המצרי, ובה הערכה שישראל תתקוף את סוריה ב-15-22 במאי. ברית-המועצות יעצה למצרים "לנקוט פעולה מתאימה". מידע דומה נמסר לחאפז אל-אסד, שר ההגנה הסורי, שביקר במוסקבה. הסובייטים הפצירו במצרים לפעול להרתעת ישראל, והבטיחו להעניק לה תמיכה צבאית, אם ישראל תתקוף אותה. (19)

בתחילת 1968, בראשית תקופת כהונתו כשגריר ישראל בארה"ב, שיגר רבין לשר הביטחון משה דיין מסמך סודי ביותר על ארבע שנות כהונתו כרמטכ"ל. אז הוא היה באופוריה על היותו רמטכ"ל מלחמת ששת הימים. את תקרית הפלת המטוסים הסוריים ב-7 באפריל הוא סיכם כך: "המצרים ניסו להרגיע את הסורים על-ידי שיגור משלחת שבדקה גם את חולשותיו של חיל האוויר הסורי. יתרה הזאת: דומה שכדי להימנע ממצב דומה לזה של ה-7 באפריל הכניסה מצרים ב-15 במאי את כוחותיה לסיני". (20)

 

 

 

________ 

[הפרק בשבוע הבא, שעלה לאוויר ב-News1 לפני ארבע שנים, יעסוק במוזרויות בהתנהגותו של רבין בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים; באכזבה שהתאכזבו ממנו ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול ושרי ממשלתו; בביקורת החריפה עליו מצד משה דיין ודוד בן-גוריון, בקריסתו הנפשית, באשפוזו בבתי חולים לחולי נפש ובטיפול בו בשוקים חשמליים; בהפרכת הגרסה הרשמית על קריסתו; ובחשיפת השיטה להסתיר מהציבור את האמת.]

 

 

 

הערות

 

1. שבועון "במחנה", 18 בספטמבר 1966. 
2. גנזך המדינה, יצחק רבין מבחר תעודות, 2005, עמ' 416. 
3. Pery Y, Between Battles and Ballots, Cambridge 1983, p. 160. 
4. גנזך מדינה, מבחר תעודות, עמ' 424. 
5. ארכיון צה"ל, 1970/117/206, דיון מטכ"ל 23 בינואר 1967. 
6. גלוסקא, עמ' 187; גנזך המדינה, מבחר תעודות, עמ' 434-431. 
7. ארכיון צה"ל, 1970/117/206 דיון המטה הכללי 10 באפריל 1967. 
8. גנזך המדינה, מבחר תעודות, עמ' 436. 
9. ארכיון צה"ל, 1970/117/206 דיווח אלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר לחברי המטה הכללי בישיבת מטכ"ל ב-10 באפריל 1967. 
10. גלוסקא, עמ' 191-190. 
11. ויצמן, "לך שמיים לך ארץ", עמ' 284. 
12. ארכיון צה"ל, מבחר תעודות, עמ' 436. 
13. לפי נוהלי העבודה ב"במחנה", הראיון עם הרמטכ"ל הוקלט ותומלל, ונשלח אחרי עריכתו לביקורת לשכת הרמטכ"ל והמחלקה לביטחון ולהסברה (בה"ס). זה תהליך ארוך של אישורים, שהשתתפו בו קצינים רבים, וביניהם גם אל"ם מרדכי בר-און, קצין חינוך ראשי (הממונה על עיתון "במחנה"). 
14. הורוויץ, עמ' 62. 
15. גלוסקא, עמ' 204. 
16. ארכיון צה"ל, 1968/83/48. 
17. גנזך המדינה, מבחר תעודות, עמ' 439. 
18. ארכיון צה"ל, 1970/117/205 דיון מטכ"ל ב-2 במאי 1967. 
19. ארכיון צה"ל, 1968/83/48, גולדשטיין, עמ' 537. 
20. ארכיון צה"ל, 1968/83/48.

 

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"