العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

פקודת מבצע: "תהרוג את כל מי שיש לו שפם!"

 

 

1. בעלי מכוניות השתמטו

 

 

בסוף ינואר 1948 ביקש ראש המפקדה הארצית של ארגון ה"הגנה", ישראל גלילי, מיצחק שדה, שהיה אז יועצו הצבאי של בן-גוריון, "לבחון את יסודות בעיות האבטחה לירושלים" ולהגיש מסקנות. שדה הציע לצרף למשימה זאת מישהו מאנשי הקבע באגפי המטכ"ל, כדי שההמלצות תתקבלנה, וגלילי צירף אליו את ראש אגף המבצעים והרמטכ"ל בפועל, יגאל ידין. השניים הגיעו למסקנה שעל כוחות האבטחה להיות (1) לא חלק מהשיירה אלא גמישים וניידים, להתקדם לעיתים לפני השיירה ולתפוס תצפית ומשלטים, לשם הרתעה  מסקנות אלה. שנועדו לשפר את אבטחת השיירות (אך לא לשנות את השיטה), לא יושמו, ברוב המקרים. 

בתזכיר שהגיש למטה הכללי, ב-8 בפברואר, התלונן עוזרו של קמב"ץ הפלמ"ח יצחק רבין, מכבי מוצרי, שטיפל באבטחת הדרך לירושלים מטעם הפלמ"ח, על חוסר משוריינים, נשק, אנשים, כסף ומכשירי-קשר, ועל מבנה בלתי-מתאים של מערכת השיירות ושל אבטחתן. ויותר מכול על מחדלי האספקה, הארגון וגיוס הנהגים. 

"המצב הנוכחי בשטח זה חמור מאוד. במקרה הטוב ביותר יש באפשרותנו להעלות שלוש שיירות ליום, שהן בסך-הכול כשישים מכוניות. מספר המכוניות העולות ירושלימה אינו יותר מארבעים וחמש עד חמישים ליום... לחברות-ההובלה יותר כדאי להוביל בקווים אחרים. והנהגים חוששים לנסוע בקו זה. כתוצאה מהנ"ל, ירושלים מקבלת פחות בעשר–חמש-עשרה מכוניות-משא ליום, ממה שיש בכוחנו להעלות אליה. 

"ירושלים צורכת בימי שלום מטען של כשישים מכוניות ליום. מיום פרוץ המאורעות אין היא צורכת פחות, היות שלא נתבעה לכך. יש בזבוז בכל סוגי התצרוכת. מכיוון שלא מגיעה יום-יום כמות המצרכים הדרושה, התבזבז המלאי הקטן שהיה. אין כל ביקורת על סוג המצרכים המובלים לירושלים. בתנאים הקיימים אין אפשרות לבקר ולווסת באופן יעיל את ההובלה. 

"את האספקה הזאת מובילים לירושלים במכוניות השייכות לחברות, לאנשים פרטיים ולקואופרטיבים. אין לנו – ולשום מוסד אחר – שליטה רצינית על חברות-ההובלה ועל הנהגים, והדבר גורם: 1. שהחברות והנהגים יוצאים לדרך לפי רצונם, ולא מובילים תמיד את המצרכים ההכרחיים: 2. התנהגות הנהגים מקשה על האבטחה, ולפעמים אף גורמת תקלות קשות. עקב אי-קביעות הנהגים אין לנו אפשרות לתת להם את האימון המינימאלי." 

מוצרי הציע: "א. לגייס מיד מאה וחמישים מכוניות-משא, על-ידי החרמה או קביעת מכוניות שתפקידן לנסוע בקו הזה (נגד תשלום): ב. לגייס יחידת נהגים להובלת המצרכים הנ"ל, במסגרת מיוחדת של חיל-נהגים, עם... משטר (של) משמעת-אימונים: ג. לתבוע מוועדת-המצב בירושלים להנהיג בעיר משטר של שעת-חרום, על-ידי כרטיסי-נקודות למזון, לדלק, הלבשה וכו', כך שייפסק הבזבוז ותתחיל אגירה רצינית של מצרכים חיוניים. לדעתי הכרחי להחזיק באמצעים הנ"ל מיד... באשר יש חשש רציני שיהיו ימים ואף שבועות שהדרך תהיה מנותקת לגמרי." (2) 

הצעותיו של מוצרי לא מומשו. כל תחזיותיו התאמתו. 

ישראל גלילי סיפר: "רבים מבעלי המכוניות השתמטו ולא מסרו אותן ל"הגנה". אחרים לא התאמו לתפקידים קרביים, אך הצטרפו לשיירות כנהגים כדי לא להיפרד ממכוניותיהם, וגרמו אסונות רבים. הפיקוד-העליון תבע מחברות התחבורה הציבוריות לנדב את מכוניותיהן למערכה. לולא היענותן היה המצב קשה עוד יותר. תקריות רבות אירעו בין חברי ה"הגנה" ובין בעלי כלי-הרכב והנהגים שנדרשו להתגייס. לא פעם הגיעו הדברים עד מכות. היה פער נורא בין צורכי המלחמה ובין התשתית הלוגיסטית של ה"הגנה". באמצעיה הדלים ובלי כוח-כפיה ממלכתי לא יכלה ה"הגנה" להכין את ציי-הרכב שהיו דרושים לגייסות. הצורך בכלי-רכב משוריינים היה מיידי, אבל להתקנתם נדרש זמן רב. וזמן לא היה. בצד התופעות השליליות היו גילויי-גבורה רבים של נהגים, שעשו את שירותם בהתנדבות." (3) 

על גבורתו של אחד הנהגים סיפר יונה גולני, חבר קיבוץ בית-זרע, נהג שנסע בשיירות רבות: "באחת השיירות פגע באוטו של איתן שמש, מקיבוץ מזרע, כדור חודר-שריון. הקליע חדר דרך השריון ופגע בחזה של איתן. תא-הנהג היה חשוך, והנהג השני לא הרגיש במה שקרה. איתן ידע שעמיתו-לקבינה לא מנוסה בנהיגה בשער-הגיא, ולא סיפר לו שנפצע, רק ביקש ממנו שיעזור לו להחזיק את ההגה, מפני שהוא נעשה 'קשה'. איתן לחץ את הפצע לגלגל-ההגה וכך עצר את הדם. כך נסעו עד שהגיעו לקריית-ענבים. רק שם גילה איתן שהוא פצוע, ובמאמצים רבים הצילו אותו." (4).

 

 

 

2. "צריך להחזיר להם באבו הבוה"

 

בגליל ניהלו את מלחמת הדרכים כנופיות מאורגנות מקומיות ואנשי "צבא-ההצלה". בתחילת המלחמה היו רוב הכפריים המקומיים פאסיביים; במהלך המלחמה גדל מספר המשתתפים במעשי-האיבה, עקב יוזמות הערבים ופעולות-הגמול של היהודים. 

את מלחמת הדרכים בעמק החולה ניהלה כנופיה שחבריה היו ערבים מקומיים וסורים. פעילותה של כנופיה זאת גברה אחרי קרב כפר-סאלד, שהתחולל ב-9 בינואר, וכיתה מהגדוד השלישי של הפלמ"ח קיבלה פקודה לתקוף אותה. 

ב-12 בינואר לפני הצהריים ירו אנשי הכנופיה על מכונית-החלב של קיבוץ שמיר, סמוך לכפר-סאלד ולכפר הערבי מנצורה. (5) חמישה נוטרים, שליוו את המכונית, השיבו אש. אחרי חילופי-יריות, שנמשכו עשר דקות, נסעה המכונית לדרכה, וכיתה מהגדוד השלישי תקפה את אנשי הכנופיה, שהתבצרו בבית, בצד הדרך. משוריין בריטי סייע ליהודים. הקרב נמשך שלוש וחצי שעות. על הכביש ירו הערבים ברובים, ומעבר לגבול ירו הסורים במקלעים. הבריטים חיפו מהמשוריין על הפלמ"חניקים, שנסוגו לכפר-סאלד. מכיתת-הפלמ"ח נפצעו שישה אנשים, אחד מהם קשה. הבריטים הובילו את הפצוע קשה לכפר-גלעדי. בדוח של משה קלמן כתוב: "האויב פעל כראוי, בקליעות ומבחינה טאקטית. הערבים לבשו מדי צבא, מנוהלים על-ידי קצינים... אנשינו פעלו כראוי, לוחמים דרגה ראשונה. המטרה הושגה: הכביש לא נחסם. הכנופיות הפסיקו לפעול. השיירה ביום זה עברה ללא תקלה." (6)

אחרי ארבעה ימים יצאו תשעה מלוחמי הגדוד השלישי, בפיקודו של אבינועם חדש, בבגדי פלאחים ערבים, לכביש עכו – צפת, עם שמונה תת-מקלעים ומקלע אחד, לתקוף את האוטובוס הערבי שיצא מצפת בשעה 7 בבוקר. בפקודת המבצע אמר קלמן לאבינועם "צריך להחזיר להם באבו-אבוה. לעצור את האוטובוס. תוריד ממנו את הנשים, הילדים, והזקנים. תהרוג את כל מי שיש לו שפם ותשרוף את האוטובוס". אבינועם, לדבריו, היסס ואמר: "אני לא יודע. לא יכול לעשות את זה. מה אני עוצר אוטובוס? אז נהרוג אוטובוס אחד. אני חונכתי לא לעשות זאת". קלמן אמר שזאת פקודה מיגאל אלון. אחר כך גם הנהג הטברייני סרב לנסוע, ורק אחרי חצי שעה שוכנע. הגיעו אל היעד באיחור והחמיצו את האוטובוס. אבינועם התקשר לקלמן ושאל מה לעשות. לדבריו קלמן השיב: "תמצא לך איזה אוטו שאתה רוצה איפה שאתה רוצה. העיקר שנהרוג ערבים על הכביש כדי שהערבים ידעו שלא יכולים להרוג אותנו ככה חופשי". 

בדוח שלו על הפעולה כתב אבינועם: "התעכבנו בקרבת המקום שנקבע, וארבנו. הופיע טקסי ובו חמישה גברים. פתחנו עליו באש. הוא נעצר. התקרבנו וירינו בנוסעים... כולם נפגעו פרט לאחד, שקפץ לשטח מת. עלינו למכונית והסתלקנו. בקרבת מראר (7) עמדה בצד הכביש כנופיה שמנתה כחמישים איש, לבושי בריצ'ס, (8) מגפיים אדומים וכאפיות לבנות, מצוידים בטומיגנים ורובים אנגליים, קנדיים וגרמניים. האטנו את המהירות, ולידם הגברנו אותה. הם לא ירו בנו. כי הופתעו. עברנו את מראר והגענו לגינוסר". 

לימים סיפר אבינועם: " הגענו לגינוסר באיחור של שלוש שעות. בגינוסר היה אבל. חשבו שנתפסנו או אף נהרגנו. יגאל אלון ומולא כהן שאלו מה קרה לכם? סיפרתי. יגאל אלון שאל: "האם היית לאחרונה בבית. סע הביתה לקבוצת כנרת תתרחץ ותבלה בלילה עם אשתך. תחזור מחר לטבריה ונעשה מסיבה על שדפקנו מונית'. יגאל היה ערבי כמוהם ודעתו הייתה שיש להרוג ערבים. כשהגורן נשרפת לא צריך לדאוג אם הגרנות של השכנים נשרפות. בלילה ביליתי עם אשתי ולמחרת נסעתי לחבר של יגאל – מינו, מלך הדייגים של טבריה, שם אכלתי את הארוחה הכי טובה שאכלתי בחיים: מנה ראשונה יונים צלויות. אחר כך מושטים כל אחד שבע מאות גרם. בסוף הוגשו פירות. היינו שם, יגאל מולה ואני. אשתו הקטנה של מינו שרתה אותנו. אחרי הארוחה מולא החזיר אותי לראש פינה, ובלילה עליתי עם החוליה היומית ברגל לכנען." (9)

 


 

 

 

3. שני פצועים ואישה הרה

 

בתחילת ינואר נסעה שיירה בדרך ראש-פינה – צפת, ואחד הנהגים איבד את קשר-העין עם המכוניות האחרות, תעה ונכנס לצפת דרך הרובע הערבי. תושבי הרובע ירו על המכונית. הנהג ניסה להיחלץ ותעה במבוך הסמטאות. חיילים בריטים חילצו אותו והובילוהו לרובע היהודי. שניים מנוסעי המכונית נפצעו. (10) 

כנופיות שהתמקמו בכפרים דישום (11) וקדיס (12) תקפו את השיירות שנסעו למנרה ולרמות-נפתלי, מסוף ינואר. בקרב בין יחידת פלמ"ח ובין אחת הכנופיות, ב-2 בפברואר, נהרגו אחדים מאנשי הכנופיה. ב-6 בפברואר הותקפה מן המארב שיירת-מכוניות שנסעה לקיבוץ מנרה, דרך מצודת נבי-יושע, (13) במרחק שלושה קילומטרים מצפון למצודה ששוטרים ישבו בה. אנשי השיירה השיבו אש עד שכלתה תחמושתם. לשמע היריות חשו למקום כיתת פלמ"ח מרמות-נפתלי וכוח של חברי מנרה, אך את חיי המותקפים הצילו חיילים בריטים שהגיעו מן המצודה וירו אש חזקה על התוקפים. שניים מאנשי השיירה נהרגו, ושתי משאיות עלו באש. רוב הניצולים ברחו ברגל לרמות-נפתלי עוד לפני שהגיעו יחידות העזרה אל השיירה. 

ב-11 בפברואר תקפו לוחמי הפלמ"ח אוטובוס ערבי ליד נבי-יושע והרגו את רוב נוסעיו. אחרי תקרית זו נפסקה התנועה למנרה והאספקה הובאה לקיבוץ בלילות, מכפר-גלעדי, בדרך-העפר להולכי-רגל, שעברה בתוך הכפר הערבי הונין. (14) במנרה היו אז עשרים וחמישה ילדים. והגדול שבהם היה בן ארבע. רוב המצרכים ניתנו לילדים, והמבוגרים הידקו את החגורה. ב-24 בפברואר נעשה ניסיון להעלות שיירה למנרה. שומר-שדות ערבי סיפר לאנשי המושב רמות-נפתלי שכנופיה מכינה מארב לשיירה, על כן התעכבה השיירה ברמות-נפתלי. כוח, גדול יחסית, של אנשי פלמ"ח הצטרף אליה, וטרקטור נסע לפניה, כדי לחלץ מכוניות שייתקעו בבוץ או שייפגעו מכדורים. 

במקום שבו הותקפה השיירה הקודמת (ב-6 בינואר) תקפו אנשי המארב את השיירה באש חזקה. קרב התחולל, שלושה יהודים נהרגו, ורוב הנוסעים עזבו את המכוניות וברחו ברגל. הערבים ניגשו אל המכוניות הנטושות והרסו אותן. משוריין שנסע קדימה, ובו שמונה אנשים – שניים מהם פצועים קשה – עבר מחסום ונתקע בצד הדרך, במרחק חצי קילומטר. חמישה מנוסעיו – אחת מהם חובשת – נטשו אותו וברחו ברגל. שני הפצועים, שמעון ספיר וראובן טנא, נשארו במשוריין ואיתם נשארה איילה, אשתו של ספיר, שהייתה בחודש השלישי להריונה. עשרים ושתיים שעות התחבאו שני הפצועים והאישה ההרה במשוריין. ברשותם הייתה מימיה אחת; מזון לא היה איתם. כשהגיעו הבורחים למנרה יצאה כיתה בלילה לחפש את המשוריין ולא מצאה אותו. כיתה אחרת של חברי מנרה וכיתת פלמ"ח שחנתה בקיבוץ, היו בשטח, כדי לאבטח את דרכה של השיירה, ולא ידעו על המשוריין שנתקע. הבריטים שישבו בתחנת המשטרה בנבי-יושע יצאו אל הכביש, גירשו את הערבים וגררו את המכוניות אל המשטרה. במשוריין, שנשאר תקוע בצד הדרך, הורע מצב הפצועים. איילה ספיר טענה את הרובה על שכמה והלכה לבדה להזעיק עזרה. מכיוון הכביש שמעה קולות בעברית ובאנגלית, וצעדה לקראתם. חיילים בריטים ואנשי הכיתה שיצאה יום קודם ממנרה, לאבטח את הדרך, ראו לפתע אישה צעירה, כמעט ילדה, עם רובה על שכמה, יוצאת לבדה מבין הגבעות. "מגיע לך צלב ויקטוריה," אמר המפקד הבריטי לאיילה, ושלח מכונית לחלץ את שני הפצועים. כך ניצלו חייהם. 

היו אלה כמעט מעשים של יום-יום בגליל המזרחי, עד כיבוש טבריה הערבית ומבצעי "מטאטא" ו"יפתח" (באמצע אפריל 1948), ועד הכרזת העצמאות. 

הכביש למנרה היה חסום, וגם הדרך להולכי-רגל, בין מנרה לכפר-גלעדי, הייתה כמעט חסומה. מטוסי הש"א (שרות אוויר) הצניחו למנרה את האספקה החיונית ביותר. רק בסוף מארס הגיעו אליה שתי שיירות גדולות, של שלוש-עשרה ועשרים משאיות. (15) 

באמצע מארס דיווח מולא כהן, מפקד הגדוד השלישי, למטה הפלמ"ח: "במגמה להכריח את התחבורה הערבית לנסוע בכביש ראש-פינה-צפת, כדי להקטין את הפגיעות בתחבורה שלנו, וכן כדי למנעם מלפוצץ את הגשרים, פוצץ הגשר הגדול בכביש עכו-צפת על ואדי לימון." (16)

 

 

4. "בקרב הערבים דיכאון"

 

בחיפה הייתה יד היהודים על העליונה במלחמת-הדרכים. דב נאמן, מפקד ותיק ב"הגנה" וחבר קיבוץ עין-השופט, שמונה על-ידי משה כרמל לקצין אבטחת-התחבורה של הצפון, הנהיג תרגולת ביחידות, בעיקר באלה שחנו בסביבות העיר: שימוש ברכב מאבטח, תפיסת משלטים, ופעולות גמול נגד מטרות נבחרות. ב-22 בינואר דיווח יוחנן רטנר לבן-גוריון: "בחיפה סידרו הערבים בלוקדה (הסגר) על הישובים היהודיים, למנוע התחבורה לנמל ולאזור התעשיה. שניים-שלושה ימים זה הצליח, ואיש מהדר-הכרמל לא יכול להגיע לבית-חרושת ולנמל. הנמל שותק למעשה... לפרוץ בלוקדה זו השתמשו בפיצוץ בתים, אבל התברר שאין די חומר-נפץ. מצב-הרוח בקרב היהודים עכשיו לא רע, אבל בימי הבלוקדה שלט ייאוש, וחשבו שה"הגנה" מחוסרת-אונים. הבלוקדה נעשתה על-ידי מספר צלפים לא רב. עכשיו הערבים מדוכאים, חנויותיהם סגורות, רבים עזבו. במקרה של חידוש הבלוקדה יש להכריז עוצר, כלומר לירות לרחובות הערביים ולהפסיק על-ידי כך האספקה. מיד קופצים אצלם המחירים, מחוסר סידור ומשמעת, וההמון סובל." 

בו ביום דיווח איש הש"י, טוביה ארזי, לבן-גוריון, על המתרחש בחיפה: "בקרב הערבים דיכאון. היהודים בהדר (הכרמל) חולשים על שכונות נוצריות וגם מוסלמיות. לנו יש יותר אנשים, וציודם טוב יותר. על הוועדה הלאומית (הערבית) יש לחץ רב מצד הסוחרים הערבים הזקוקים למנוחה. הם טוענים שכל האספקה לערבים – קמח, סוכר ועוד – באה דרך חיפה (היהודית). הוועדה הלאומית סבורה שדרוש לחיפה שקט, בכל אופן לא לקפוץ בראש המלחמה. דוגמה: נזרקה לפני שבוע פצצה על אוטובוס יהודי, נהרגו שישה יהודים. צלפים ערבים החלו לפעול. באותו לילה באה תגובה יהודית חריפה, וגם למחרת... פוצצו גרז' (מוסך), שני בתים, ירו ברחובות הערביים. נפל פחד על הערבים. הערבים טוענים שהפצצה (על האוטובוס היהודי) נזרקה על-ידי 'זרים', אנשי שכם. בתגובה הזאת נהרגו, לדברי הערבים, חמישים ערבים, ויותר ממאה פצועים. יש בריחה מהעיר. אמידים יוצאים ללבנון. רבים יוצאים לנצרת, לג'נין ולכפרים הערביים. אומרים שעשרים וחמישה אלף עזבו. עזבו באמת כעשרים אלף סוחרים, משכילים ופועלים זרים. פועלים שעבדו בבתי-הזיקוק ברחו לג'נין. 

"אתמול יצאה משלחת ערבית... למצרים. ימסרו למופתי דעת הוועדה בחיפה: או שירחיקו הבריונים שלו או שהם יתפטרו וחיפה תתרוקן מתושביה הערבים, כי אין בכוח הערבים לעמוד בפני היהודים. ידרשו מהמופתי הוראות בכתב להפסיק הפעולות הגורמות תגובה יהודית." (18) אבל ההתקפות על התחבורה היהודית בחיפה נמשכו, ביוזמת המפקדים הזרים ויחידות התגבורת של "צבא-ההצלה". הערבים-המקומיים, שלא יכלו להיפטר מהזרים, שילמו את מחיר התוקפנות שאין מאחוריה די כוח. 

באמצע פברואר חסמו הערבים כבישים בחיפה וצלפו על מכוניות, ואנשים רבים נפגעו. בתגובה הרעישו שתים-עשרה מרגמות 2 אינטש של ה"הגנה" את האזורים הערביים של חיפה, במשך רבע שעה, ואחרי ימים אחדים תקפו שתי חוליות, במקלעי-ברן, מכוניות של ערבים, ליד שכונת תל-עמל. הדוח: "ראשון נפגע באש-מקלע אוטובוס ערבי שנסע מחיפה בכיוון גשר 'של'. לאחר הפגיעה המשיך האוטובוס לנסוע מטרים ספורים מעבר לגשר, והתהפך. מתחנת-הכוח של חברת-החשמל קיבלנו הודעה, שההרג בו היה רב. אחריו הגיעה מכונית של חברת 'אל-עלמיין'. כעשרה כדורים פגעו בה, והיא נעצרה כעבור עשרים מטרים. הנוסעים הוצאו ממנה על אלונקות. המשכנו ותקפנו אוטובוס נוסף. התוצאות לא ידועות לנו. אחר-כך הופיעה שיירה של ארבע מכוניות. שני הברנים והרובאים פתחו עליהן באש. תושבי תל-עמל, הגרים בבתים הסמוכים לכביש, הודיעו לנו שנפגעים מספר הוצאו מהן. 

"אחד מאנשינו צלף מעמדה סמוכה בשני ערבים, ופגע בהם. מיד לאחר-מכן קיבלתי הודעה מהזקיפים, שצבא ומשטרה בריטיים מתקרבים לתל-עמל. נתתי פקודה להפסיק את האש. עוד קודם שנכנסו הכוחות הבריטיים לשכונה היה כל הנשק בתוך סליק, והאנשים בבסיס. הצבא חיפש במשך חצי-שעה ולא מצא דבר, אולם על הכביש היורד מנווה-שאנן עצרו הבריטים מכונית של היחידה הניידת שלנו. הם מצאו שני סטנים וחמישה רובים. הבחורים נאסרו. לאחר שעזב הצבא הבריטי את האזור שלחתי עוד כמה צלפים, שירו לאשנביהם של הצלפים הערבים שצלפו לתוך השכונה כל אותו יום. איש מאתנו לא נפגע." (19) 

קטע הכביש שבין זיכרון-יעקב לחיפה נחסם כבר בינואר, והמכוניות של היהודים נסעו בין תל אביב לחיפה דרך ואדי-מילח (נחל תות), הגיעו ליגור, עקפו את הכפר בלד א-שייח' ואת מחנה הלגיון שלידו, פנו אל הקריות, חזרו לצומת הצ'ק-פוסט ומשם הגיעו לחיפה. הדרך הארוכה הזאת לא נחסמה, אך המכוניות שעברו בה הוטרדו. בין פתח-תקווה ובין זיכרון-יעקב היה כביש תל אביב – חיפה פתוח לתנועה, מפני שגם הבריטים השתמשו בו. 

חטיבת "אלכסנדרוני", האחראית לגזרת השרון, והגדוד הרביעי של הפלמ"ח, פעלו בגזרה זאת, ולפעולותיהם היה אופי של תקריות. הרי תיאור אחת מפעולות אלה: ב-24 במארס, בין שעה 2 לשעה 3 לפנות-בוקר, הניחה מחלקה מגדוד 32 מארב על כביש קלקיליה -ג'לג'וליה -ראש-העין. ב5.45 עברו ליד המארב שתי משאיות. בכל אחת מהן שלושה ערבים. המשאיות הועלו באש ונוסעיהן נהרגו. בדרך חזרה נתקלה המחלקה בכוח ערבי מג'לג'וליה, בשתי מכוניות, והחליפה אתו יריות. מהבתים שמסביב ומן הפרדסים ירו על המחלקה, והיא נסוגה למושב ירקונה בחיפוי הדדי. בשלוש שעות עברו אנשי המחלקה שלושה קילומטרים, ולבסוף הגיעו למקום מבטחים, עם פצוע קל אחד. (20)

דוח על פעולת אנשי הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, באותו יום: "הבוקר תקפה יחידה, באזור בית-ליד, טקסי ערבי, והרגה את ארבעת נוסעיו. מחמת הופעת צבא במקום לא הושמד הטקסי. לאנשינו שלום. יחידה שניה, שפעלה בקטע אל-ח'דר -ג'בעה. (21) התקיפה הבוקר טנדר ערבי והרגה שישה מנוסעיו. על אנשינו נפתחה אש-מקלעים מן הכפר, והכיתה נסוגה. בדרך נסיגתה פתחו באש עובדי השדות הערביים. איתן, מפקד-הכיתה, מכפר-חירות, נהרג." (22)

 

 

____________ 

בשבוע הבא: נפילת שבעה נוטרים בפיקודו של אליק שמיר ביאזור; פעולות גמול בפיקוד נחום אריאלי ששיאן חיסול מפקדה ערבית בבית חרושת לקרח ביאזור; טבח יהודים בבית חרושת "היוצק" בצומת חולון

 

 

 

 

 

הערות

 

1. א"צ, תיק "נס גדול"; הראיון הנ"ל עם דב זעירא. 
2. נתן שחם, בעומק שטחו של האויב. שם, עמ' 118. 
3. סדרת הראיונות הנ"ל עם משה קלמן; אוריאל בן-עמי, "מסע הזוועות מסעסע", שם. 
4. ארכיון צה"ל, ארכיון פלמ"ח, תיקי הגדוד השלישי; עדות של יצחק גולן מ5- באוקטובר 1982 
5. מצוטט באתר "זוכרות" – סַעסַע 
6. סדרת הראיונות הנ"ל עם משה קלמן. 
7. הראיון הנ"ל עם דן מקלר. 
8. זרובבל גלעד, "סיפורו של מג"ד", שם, עמ' 128-127. 
9. דן מקלר, "בליל סעסע". שם. עמ' 120. 
10. א"צ. שם; סדרת הראיונות הנ"ל עם משה קלמן; הראיון הנ"ל עם יוסף חוטר-ישי. 
11. סדרת הראיונות הנ"ל עם משה קלמן: הראיון הנ"ל עם יוסף חוטר-ישי. 
12. דן מקלר. "בליל סעסע", שם, עמ' 120. 
13. סדרת הראיונות הנ"ל עם משה קלמן; הראיון הנ"ל עם יוסף חוטר-ישי. 
14. זרובבל גלעד, "סיפורו של מג"ד", שם, עמ' 128. 
15., CO 537/3856 (סמכי משרד המושבות הבריטי), תוספת לדוח סי.איי.די. מיום 15 בפברואר 1948; סדרת הראיונות הנ"ל עם משה קלמן; הראיון הנ"ל עם דן מקלר; העדות הנ"ל של יצחק גולן. 
16. סדרת הראיונות הנ"ל עם משה קלמן. 
17. א"צ, שם 
18. משה קלמן. דוח, עמ' 117. 
19. יומן דב"ג, 15 בפברואר 1948. 
20. יומן דב"ג, 16 בפברואר 1948: א"צ, אל עלי מאת נדב, דוח פיצוץ גשר מצפון למטולה ומעביר-מים ממערבה לה, 15 בפברואר 1948: א"צ, אל הכנסת מאת המועצה. דוח יוסי כגליל המזרחי, 15 בפברואר 1948; דוד דיין. מה קרה השבוע בתש"ח, במחנה, 15 בפברואר 1976.
21. יומן דב"ג, 19 בפברואר 1948 
22. תלמוד בבלי מסכת גיטן דף ו' עמוד ב' 
23. נעמה סיקולר ואריק בשן, מקום 2: סאסא - הקיבוץ שמגן על חיילי ארצות הברית, באתר כלכליסט, 12 באוקטובר 2009; ויקיפדיה. 
24. מייל מד"ר אבנר רשף, 12 בנובמבר 2016 
25. אשל ספרו, חובתר זיכרון, קיבוץ סאסא, 2014.

 

 

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"