العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

 לינק לסרטון שבו מקבץ קטעים מסיפורו של ד"ר אורי מילשטיין על אחות סבתו, רחל המשוררת, במסגרת סל תרבות ארצי

 

משמרת חזון לאומי

בתקופה שבה צמרת המשטרה, האמורה לכפות החוק, נמצאת בחקירות על מעשים פליליים, כשנשיא מדינה כלוא בבית סוהר וראש ממשלה בדרכו לבית סוהר, יש אקטואליות רבה דווקא בעיון בדמותה של רחל המשוררת ובשיריה, הרחוקים כל כך מן המושחתים שמאסו (או לא?)

 

שמונים ושלוש שנים אחרי מותה, ניתן לקבוע כי רחל המשוררת היא מן הדמויות הבולטות בעידן הציוני ולא רק בתחום השירה אלא כגיבורת תרבות וכדמות לאומית לחיקוי. שנים רבות אני חוקר את אישיותה ואת מפעלה של אחות סבתי, ושף מסמכים מארכיון המשפחה ומראיין בני משפחה וחברים של המשוררת. ושוב ושוב אני חושף היבטים נוספים. בהרצאותיי בבתי ספר במסגרת סל תרבות ארצי, אני לומד על יחסם של הצעירים לרחל, ומבין יותר לעומק, תוך כדי דיאלוג עם התלמידים, מי הייתה דודתי הגדולה ומה מקומה בישראליות. 

 

בתקופה שבה צמרת המשטרה, האמורה לכפות את החוק, נמצאת בחקירות על מעשים פלילים, שנשיא מדינה כלוא בבית סוהר וראש ממשלה בדרכו לבית סוהר, דווקא היום מסמלים אורח חייה של רחל ושיריה את ארץ ישראל היפה שעליה חלמו האבות המייסדים של היישוב היהודי ונכשלו להגשימה. אחת מהם הייתה רחל. סימנים מבשרים רע לגבי החלום התגלו עוד בימי חייה ויש לכך אזכורים בשיריה שרובם נכתבו במחצית השנייה של שנות העשרים ובתחילת שנות השלושים של המאה העשרים. האירוע החמור ביותר הוא גירושה מחברות בקיבוץ דגניה א' בגלל מחלת השחפת שלקתה בה, למרות שעשר שנים לפני כן הייתה בין הוגי רעיון הקיבוץ כביטוי העליון של "ארץ ישראל היפה". על הגרוש היא כתבה:

בַּלַּיְלָה בָּא הַמְבַשֵּׂר 

עַל מִשְׁכָּבִי יָשַׁב, 

בָּלְטוּ עַצְמוֹת גֵּווֹ אֵין-שְׁאֵר, 

עָמְקוּ חוֹרֵי עֵינָיו. 

 

אֲזַי יָדַעְתִּי כִּי נִשְׁבַּר 

הַגֶּשֶׁר הַיָּשָׁן, 

שֶׁבֵּין אֶתְמוֹל לְבֵין מָחָר 

תָּלוּ יְדֵי הַזְּמָן. 

 

אִיֵּם עָלַי אֶגְרוֹף רָזֶה, 

נִשְׁמַע לִי צְחוֹק זָדוֹן: 

אָכֵן יְהֵא הַשִּׁיר הַזֶה 

שִׁירֵךְ הָאַחֲרוֹן! 

 

ועל תחושותיה לאחר הגרוש:

בִּבְדִידוּתִי הַגְּדוֹלָה, בְּדִידוּת חַיָה פְּצוּעָה 

שָׁעוֹת עַל שָׁעוֹת אֶשְׁכַּב. אַחֲרִישׁ. 

הַגּוֹרָל בָּצַר בְּכַרְמִי אַף עוֹלֵלוֹת לֹא הוֹתִיר. 

אַךְ הַלֵּב הַנִּכְנָע סָלַח. 

אִם הַיָּמִים הָאֵלֶּה אַחֲרוֹנֵי יָמַי הֵם - 

אֱהִי-נָא שְׁקֵטָה, 

לְבַל יַדְלִיחַ מִרְיִי אֶת כָּחֳלוֹ הַשָּׁקֵט 

שֶׁל שַׁחַק - רֵעִי מֵאָז. 

 

אבל מכיוון שבקשה לא להדליח את חלום ארץ ישראל היפה, היא כתבה עליו בשיריה. אולי העז מבין שירי ארץ ישראל היפה הוא "אל ארצי" אותו חברה בעליית גג סמוך לשפת הים, ברחוב בוגרצ'וב בתל אביב ב-1926:

לֹא שַׁרְתִּי לָךְ, אַרְצִי, 

וְלֹא פֵּאַרְתִּי שְׁמֵךְ 

בַּעֲלִילוֹת גְּבוּרָה, 

בִּשְׁלַל קְרָבוֹת; 

רַק עֵץ - יָדַי נָטְעוּ 

חוֹפֵי יַרְדֵּן שׁוֹקְטִים. 

רַק שְׁבִיל - כָּבְשׁוּ רַגְלַי 

עַל פְּנֵי שָׂדוֹת. 

 

אָכֵן דַּלָּה מְאֹד - 

יָדַעְתִּי זֹאת, הָאֵם, 

אָכֵן דַּלָּה מְאֹד 

מִנְחַת בִּתֵּךְ; 

רַק קוֹל תְּרוּעַת הַגִּיל 

בְּיוֹם יִגַּהּ הָאוֹר, 

רַק בְּכִי בַּמִּסְתָּרִים 

עֲלֵי עָנְיֵךְ. 

 

המנחה הייתה עשירה מאוד והתרבות הישראלית נהנית ממנה יותר ויותר. רוב הישראלים עדיין חולמים על ארץ ישראל היפה, ומכיוון שאין הם מוצאים אותה בפוליטיקה ובחברה, הם מוצאים נחמה ותקווה בשירי רחל. כך משמרים הישראלים את חזונם של אנשי העלייה השנייה ולכן רחל המשוררת כרחל אמנו, הייתה למשמרת החזון לאומי. לכן גם קבר רחל אמנו בבית לחם, וגם קבר רחל המשוררת בקבוצת כנרת הם מוקד לעליה לרגל.

הרקלייטוס "האפל"