العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

טבח יהודים בבית חרושת "היוצק"

 

 

1. מוקש ביאזור

 

 

ביציאה מתל אביב לירושלים, לדרום ולנגב, שכנה השכונה הערבית התוקפנית אבו-כביר. קרבות עזים, פיגועים ופעולות-גמול, התחוללו במבואות תל אביב הדרומיים. עד שסללו היהודים דרך-ביטחון, שעקפה את אבו-כביר, בין שכונת-התקווה למקווה-ישראל (עוד כמה שנים לאחר המלחמה נסעו מכוניות מהדרום לתל אביב בדרך הזאת). על המפגש של דרך זאת עם כביש יפו-ירושלים חלשו שני מוצבים – בית-חרושת לספירט, ובית-חרושת למוצרי-מתכת, "היוצק", שהיו בבעלות יהודית. היהודים שנסעו לירושלים עקפו גם את רמלה: בצומת בית-דג'ן פנו למושבה ראשון-לציון, וממנה נסעו לשער-הגיא, דרך מזכרת-בתיה – חולדה, או דרך מסמיה – ואדי צראר. (1) 

ליד קטע הדרך שבין מקווה-ישראל לבית-דגן שכנה העיירה הערבית יאזור, (2) ועד שנסללה  דרך שעקפה אותה (בפרדסים שבין מקווה-ישראל לראשון-לציון), נהרגו ונפגעו יהודים רבים בנקודת-תורפה זאת. רוב תושבי יאזור לא היו מעוניינים בשיבוש התחבורה היהודית, מפני שפחדו מפעולות-גמול, ומפני שנכבדי יפו – שחששו מפני מצור – לחצו עליהם להתמתן, (3) אבל מפקד הגזרה הערבי, חסן סלאמה, לא ויתר על ההזדמנות. אנשיו ירו על מכוניות של יהודים, וכמה מתושבי העיירה תמכו בהם, מטעמי נקמה (4). גם מלווי-השיירות הפעילו לא פעם את נשקם ביאזור, לאו-דווקא בתגובה על התגרות, ירו והטילו רימונים על עוברים ושבים ועל מתקהלים. (5) 

ב-22 בינואר, יום ה' בשבוע, יצאה שיירה משער מקווה-ישראל לירושלים באיחור; מפקד הנוטרים המלווים, אליהו (אלי) שמיר, איחר לקום בבוקר ההוא. בלילה שלפני כן בילה בקפה "כסית" עד שעה מאוחרת והראה שם לחבריו אקדח מהודר שהוחרם מידיו של תושב יאזור. פקודיו הגיעו אל השער לפניו, ברגל. כשהגיע אלי שמיר לשער, בטנדר, לא מסר את ההגה לנהג, יוסי מרושק, אלא המשיך לנהוג בו, כדי לא לאבד זמן. חמישה נוטרים עלו על הטנדר, הקורפורל שלהם ישב בתא-הנהג ליד שמיר, והטנדר יצא לסיור-הבדיקה ליאזור. בגלל האיחור לא חיכו נהגי-השיירה לתוצאות הבדיקה, ויצאו לדרך מיד, בעקבות הטנדר. 

בכניסה ליאזור, על הכביש, עקף הטנדר גוויית-כלב שהייתה מוטלת על הכביש. זה היה מוקש. והערבים הפעילו אותו מרחוק. הטנדר התרסק, שלוש המשאיות שנסעו אחריו זינקו קדימה והגיעו לצומת בית-דג'ן, והאחרות הסתובבו לאחור וברחו למקווה-ישראל. כל שבעת נוסעי הטנדר נהרגו, אחדים מיד בפיצוץ ואת האחרים, שנפצעו, המיתו אנשי חסן סלאמה במכות ובדקירות סכינים, אחר-כך התעללו בגוויותיהם וקברו אותן בפרדס. השבעה היו מנחם אבטיחי, דוד איבניצקי, צבי זעירא, יעקב עולמי, יצחק קורדובה, קלמן רוזנבלום ואליהו שמיר.

בבית דג'ן פגשו נהגי שלוש המשאיות ארבעה נוטרים שבאו ממושבות-הדרום (6), וסיפרו להם מה קרה. הנוטרים נכנסו בטנדר ליאזור בתקווה להציל אחדים מחבריהם. אש נורתה עליהם, שניים מהם נפצעו והשניים האחרים חילצו את הטנדר והביאוהו למקווה-ישראל. חיילים בריטים שנקלעו לשם ושמעו את הסיפור נסעו ליאזור במשוריין ומצאו את גוויות השבעה. מפקדם אמר ליהודים שחיכו לו במקווה-ישראל: "כפר מרצחים כזה עליכם להשמיד מתחת השמים." (7) 

קשה לנחש מה היה קורה לולא איחר אלי שמיר למקווה-ישראל, אבל נראה שהאיחור היה הסיבה לכך שהוא נהג בטנדר-הנוטרים במקום הנהג הקבוע והמקצועי. ברגע הקריטי לא היו לנוטרים מפקד במלוא כושרו ונהג במלוא יכולתו. 

יגאל ידין שלח מיד פקודת-מבצע ליגאל אלון: "עליך לבצע בהקדם האפשרי, ללא אישור נוסף, פעולה נגד הכפר יאזור. המטרה: הטרדת הכפר במשך תקופה ממושכת, עד להודעה חדשה, על-ידי חדירה לתוכו. הריסה והצתה של מספר בתים ופגיעות בגברים. את שיטת הפעולה תבחר בעצמך." (8)

שעתיים אחרי שנהרגו שמיר וחבריו, תקפה חוליה מהגדוד החמישי של הפלמ"ח אוטובוס ערבי בין יאזור למקווה-ישראל. בדוח שלה כתוב: "יש נפגעים ערבים רבים, בתוכם הנהג. טרם נודע כמה מהם הרוגים. הצבא, שהבטיח את התחבורה הערבית בכביש יפו – בית-דג'ן, פתח באש לעבר הפרדס שמתוכו פעלה היחידה שלנו. איש לא נפגע. בשעה 15.30 אחרי-הצהריים תקפה חוליה של אותו הגדוד, שהסתתרה בפרדס באותה סביבה, אוטובוס ערבי שני. מספר הנפגעים לא ידוע. הצבא פתח על אנשינו באש מקלעים ומרגמות. איש לא נפגע." (9) 

נחום אריאלי, מפקד פעולות-הגמול, כתב: "בשקט... מתפצלות החוליות... האנשים מתפזרים בין שורות העצים. עמדות המארב נתפסות וכלי הנשק מוצבים. הוראות אחרונות של מפקדי החוליות... האוזן דרוכה לכל אוושה ורחש, והעין צופיה על כביש האספלט. הדרך הומה מכלי-רכב משוריינים ויחידות צבא ממונע... עתה מבטיח הצבא את מעבר כלי-הרכב הערביים לכל אורך הכביש בין יאזור ליפו... התצפית מצד שמאל מופיעה. משוריין חונה במרחק מאה מטר מאתנו... עוד דקה, עוד שניה, ולפתע: אש!... צרורות מקלעים ותת"ים (תתי מקלע). שריקת כדורים... מכונית ערבית... מצד התעלה, הפוכה על צידה. שני התת"ים משמאל. אחרי! החבלן, אחרי! אל תא הנהג, אש! רימונים זרוק! שכב! בקבוק-מולוטוב זרוק!... הדם ניגר על הכביש... והכוח חומק בין עצי הפרדס. מקלע המשוריין מרעים... כדורי הבריטים שורקים-מנסרים בין ענפי העצים. מאוחר. המשימה כבר בוצעה." (10) 

אחרי שבוע דיווח הש"י: האנשים שרצחו את הנוטרים ביאזור הם צעירים שלא צייתו להוראות שנתקבלו מיפו. מוכתר-הכפר נדרש לשמור על השקט, אבל כשקיבל את ההוראות כבר היה מאוחר מדי. (11)

 

 

 

2. הפשיטה על בית החרושת לקרח

 

עשרים יום, בזה אחר זה, תקפו יחידות הפלמ"ח ו"גבעתי" את יאזור וירו על מכוניות ערביות שנסעו ליאזור וליפו. בכמה מפעולות אלה השתתפו שני אנשים בלבד, נחום אריאלי וקצין-החבלה אמנון חינסקי (שהיה מדריך קורס קציני-חבלה של הפלמ"ח ברמתיים, אך הצטרף, ביוזמתו, למבצעי פלוגתו-לשעבר). פעמים אחדות יצאו שניהם מהשכונה מולדת, עם תרמילים מלאים חומר-נפץ. עברו דרך הפרדסים. נכנסו ליאזור ופוצצו את התרמילים ליד בתים. פעם נתקלו בשומר, ואריאלי ירה בו והרגו. פעם חדרו עם כיתה לעומק הכפר ופוצצו שני בתים. ביום השלושים למות השבעה תקפו אריאלי ופקודיו את הבסיס של חסן סלאמה ביאזור. (12) לפני פעולה זאת חדרו לעיירה מסתערבים וחברי הפלמ"ח. סיירו בה והביאו ממנה  תצלומים של הבסיס וידיעות: בשלושת בתי-הבסיס – בית-חרושת לקרח מצפון לכביש הראשי ושני בניינים דו-קומתיים, אחד ליד בית-החרושת ואחד מדרום לכביש – מתגוררים מפקדים ערבים, יועצים גרמנים ועריקים בריטים. הבתים מבוצרים, מוקפים בגדר-תיל דו-שיפועית ובמוקשים, ויש בהם עמדות של מכונות-ירייה. השמירה רצופה. גם משירות-האוויר קיבל אריאלי את צילומי הבסיס של סלאמה. 

הייתה זאת הפשיטה הראשונה שהשתתפה בה יחידת נשק מסייע של אגף-ההדרכה. האחראי למחלקת "הנשק הכבד" (נכב"ד, שהיה בסך-הכול מקלעים) באגף-ההדרכה של המטכ"ל היה ישראל טל (טליק) (13), מוותיקי החי"ש, סמל לשעבר בבריגדה, שסיים את קורס מפקדי-המחלקות של ההגנה בסוף שנת 1947 ואחר-כך היה מדריך למקלע בינוני וראש צוות מדריכים. קצין המבצעים של הפלמ"ח יצחק רבין, שתכנן את הפשיטה, ביקש מטל לתכנן את פרטיה יחד עם נחום אריאלי. 

אריאלי וטל החליטו לתקוף עם שחר. "לכל זקיף ולכל שוטר ידועה הרגשת ההקלה והתרופפות-המתיחות כשבוקע קו-האור הראשון במזרח, כשקריאת התרנגולים נשמעת מן הכפר," הסביר אריאלי את החלטתם אחרי הפעולה. בלילה רוכזו כל המשתתפים במקווה-ישראל: מקיבוץ חולדה באה מחלקת פלמ"ח בפיקוד יהושע נבו; טל בא עם מקלע "בראונינג" ועם שישה אנשים ממחלקת הנשק הכבד באגף ההדרכה, לרבות שני מדריכים, זאב בר-סבר וברוך בר-לב (בורקה); אמנון חינסקי בא עם צוות מחוליית-החבלה של מטה-הפלמ"ח; אל אלה צורפו כמה אנשים ממחלקת מקווה-ישראל. אריאלי תדרך אותם, וטל צייר על לוח, באחד מחדרי-הכיתות של בית-הספר החקלאי, איך יתקדם קו-האש לפניהם ויחפה עליהם. 

הנשק והתחמושת הובאו ממקומות שונים, ועד שרוכזו עבר זמן. והכוח יצא לדרך באיחור. ההתקדמות – בתוך הפרדסים – הייתה איטית, מפני שהכוח היה גדול יחסית ומטעמי זהירות. הכוונה הייתה להפתיע. חוליה ערבית הבחינה בכיתת-החוד ופתחה עליה באש: הכיתה לא הגיבה והיריות פסקו. אף שהיה נראה כאילו אבד יתרון-ההפתעה, החליט אריאלי לבצע את המשימה. 

אבל יתרון ההפתעה לא אבד. אריאלי שלח חסימות לאגפים, כדי להפריע לערבים להביא תגבורת ולמנוע התערבות של הבריטים, וחוליית-המקלע הבינוני של טל הוצבה מעבר לכביש, במרחק שבעים מטרים מבית-החרושת לקרח, ופתחה באש. חוליות-החוד הסתערו, והערבים ירו בהן ממקלעי-הברן שהיו מוצבים בבית-החרושת ובבית אסקנדרוני (14) הסמוך לו.  טל כיוון צרור של מאתיים כדורים נותבים חודרי-שריון אל עמדות מקלעי הברן. שקי-החול נקרעו והתעופפו והמקלעים השתתקו. הכדורים חודרי-השריון הבעירו אש בחדרים, והלוחמים זרקו רימונים וירו מהסטנים אל הפתחים שנפרצו. כיתה בפיקודו של משה שרק חדרה לבית-הבסיס שעמד מדרום לכביש הראשי; דייריו שכבו במיטותיהם ולא התנגדו ללוחמים. אנשי מחלקת-חולדה, בפיקודו של יהושע נבו, הגיעו אל בית אסקנדרוני דרך דיר-החזירים של בעל-הבית ופרצו את דלת הברזל העבה של הבית בחמישה קילוגרמים חומר-נפץ. בפיצוץ נפצע החבלן, ונבו נפגע מלבנה בראשו. בתוך הבית התחולל קרב פנים-אל-פנים, ואחדים מהלוחמים נפצעו. נבו נפגע שוב, הפעם בזרועו. בית-החרושת לקרח היה מוקף תיל דוקרני ותעלה עמוקה. חוליית-החבלה בפיקוד אמנון חינסקי פרצה את הגדר במוקש-בונגלור, תחת מטר יריות, ואת דלת הבניין במטען-חבלה. "אכטונג!" (15) צעקו הגרמנים אל מארחיהם. "אכטונג, פרפלוכטה אראבר!" (16) אבל הערבים ההמומים לא נלחמו. הלוחמים  הביאו לבניין שני תרמילי גב, שכל אחד מהם היה מלא בעשרים וחמישה קילוגרם טי.אן.טי. במהלך העברת המטענים נהרג רחמים הווארד. מחלקת-חולדה השתלטה על בית אסקנדרוני וירתה מגגו על בית-החרושת לקרח. נבו וחינסקי הכינו את פיצוץ בית-החרושת, וכל הזמן הזה עמד נחום אריאלי על הכביש, חשוף לכדורים, וכיוון את הלוחמים אל יעדיהם. בפקודתו נסוגו כל הלוחמים למקום שבו התמקמה חוליית-המקלע של טל, ואז הופעלו המטענים וכל שלושת הבניינים נהרסו עד היסוד. התוקפים נסוגו – עם גוויית חברם ועם פצועים – בשלושה ראשים: כיתת-חוד מהירה שחיפתה על הנסיגה; הכיתה שנשאה את הפצועים, וכיתת-העורף, לרבות עתודת נושאי-פצועים. מכונית ערבית ניסתה לרדוף אחרי הנסוגים, וחוליה ששלח אריאלי לקראתה תקפה את המכונית בתת-מקלעים וברימונים. מבית שעמד בתוך פרדס נורו יריות על הנסוגים. "גורלנו יהיה כגורל השלושים וחמישה," אמרו אחדים מהם. טל הניח את ה"בראונינג" על כתף אחד מפקודיו וכיוון אותו אל מרפסת-הבית. "ראינו אותם נקצרים. הם נפלו ואנחנו המשכנו," סיפר טל. 

בקטע הנסיגה האחרון – שדה פתוח בין פרדסי יאזור למקווה-ישראל – חנו משוריינים בריטיים. אש נורתה מהם על הלוחמים, והם השיבו אש ולא הניחו להם להתקרב. כשהגיעו למקווה-ישראל נשקו הלוחמים ל"בראונינג", רקדו סביב ויצקו קוניאק לתוך הקנה שלו, ונחום אריאלי צעק: "חבר'ה, נקמנו!" 

חמישה-עשר מאנשי חסן סלאמה נהרגו בפעולה זאת ורבים נפצעו. הבסיס ביאזור נהרס. פשיטה זאת הייתה סימן-דרך גם במלחמת-הדרכים וגם בתהליך צמיחתה של ההגנה לצבא סדיר: בפעם הראשונה פשטו אנשי ההגנה ביום על יעד מוגן, והיה זה קרב-האש ההתקפי הראשון בחיפוי נשק בינוני מסייע (17).

 


 

3. פרשת "היוצק"

 

שלושה מוצבים יהודיים שעמדו על קטע הכביש בין בית-דג'ן ובין צומת חולון – בית-החרושת לספירט ו"היוצק" (ליד צומת-חולון) ובית הקרן-הקיימת (במרחק שש מאות וחמישים מטרים ממערב לצומת בית-דג'ן) – הבטיחו את התחבורה העברית בכביש הזה וסיכנו את התחבורה הערבית בין יפו לרמלה. חסן סלאמה ומפקדי יפו ראו בשלושתם יעדים לחיסול. סיכויי המוצבים להחזיק מעמד לא היו רבים. הם היו רחוקים מכל ישוב יהודי וקרובים לישובים ערביים. הבריטים, שהיו מעוניינים בתחבורה סדירה ליפו, סייעו לערבים להגן על קטע הכביש הזה. 

עד סוף ינואר לא הטרידו שומרי שלושת המוצבים את התחבורה הערבית. לא היה טעם לחמם את הגזרה, ובעיקר לא היה רצוי לספק לבריטים עילה להתערב בה. אנשי אצ"ל, לעומת זאת, ניצלו את קטע-הכביש, שהיה נוח לפעולות פגע-וברח נגד מכוניות ערביות, ולמעשיהם היו תוצאות: חיילים בריטים חיפשו נשק בבית-החרושת לספירט, ב"היוצק" ובמוצב "המצודה", שבדרך לשכונת-התקווה, ואחד מאנשי ה"הגנה", שומר ב"מצודה", נהרג מכדור שירה בו אחד המחפשים. פעולות-הגמול של הפלמ"ח, אחרי מות השבעה ביאזור חיממו את הגזרה עוד יותר. ב-23 בינואר פוצצו אנשי הפלמ"ח מעבר-מים בכביש יפו – רמלה, סמוך לבית "היוצק", והתחבורה בכביש נעצרה לשעות רבות. בתגובה חיפשו הבריטים בשניים מהמוצבים – "היוצק" ובית-החרושת לספירט – מצאו בהם נשק ותחמושת ופוצצו אגף בבית-החרושת לספירט. שיתוף-הפעולה בין הבריטים ובין הערבים בגזרה זאת התהדק. אבל מפקדת מחוז תל אביב שלחה לשלושת המוצבים תגבורת מעטה בלבד. 

ב-28 בפברואר מצאו חיילים בריטים נשק בבית "היוצק" והפגיזו אותו בתותחים ממשוריינים. בשעות הקטנות של אותו לילה תקפו אותו הערבים וכבשוהו. למחרת, ב-29 בפברואר, כבשה אותו בחזרה יחידה ממחוז תל אביב, ופועלים יהודים תיקנו את הריסותיו וחיזקו את ביצוריו. באותו יום מיקשו אנשי לח"י את מסילת-הברזל ליד רחובות, לקראת הגעת רכבת שהסיעה חיילים בריטים. חברי הנפגעים, שלא התעניינו במחלוקות שבין היהודים לבין עצמם, ביצעו פעולת-גמול נגד אנשי "היוצק", כנראה בתיאום עם מפקד המתנדבים העירקים שחנו ביפו. בשעה 4 אחר-הצהריים פשטו החיילים על בית-החרושת. "המפקד הבריטי קילל וגידף... ראינו כי עם הצבא הופיעו מדריכים ערבים," דיווח אחד הניצולים. "כונסנו לקרן-זווית, פנינו אל הקיר וידינו מורמות. כמה חיילים, בצירוף ערבים אזרחים ואנשי חיל-הספר הערבי... (חיפשו) אחרי נשק המגן. ידיעות לא יכולנו להעביר. הקשר הטלפוני בינינו ובין הבסיס נותק עוד קודם לכן, וכל מאמצינו לתקן את הטלפון עלו בתוהו, מחמת האש החזקה. בלילה, חשבנו שנתקן את הטלפון, ובינתיים הופיע הצבא. את הפעולה במקום ניהל סרג'נט אנגלי צעיר, כבן שמונה-עשרה, שצרח וצווח כל הזמן: 'רציתם מלחמה? בבקשה, דמכם יישפך.' 

"כשנמצא מחבוא-הנשק ידענו שמתרגש עלינו אסון חדש. קורנים מאושר התהלכו הקצינים הבריטים, החיילים ואנשי-הכנופיות הערבים... סביבנו התרוצצו כעכברים קצינים בשמלות סקוטיות, ומפקדים ערבים עברו ממקום למקום ולא חסכו מפיהם קללות וחרופים. מקשרים בין הצבא מבית ומבחוץ חזרו ובאו. ניכר היה שמחכים לפקודה מגבוה, כיצד לנהוג בנו... הלחישות, הרמזים, ההתרוצצויות וההתייעצויות הממושכות לא הותירו ספק בלב כי הרעה קרובה לבוא. 

"בתוך הערבוביה הזאת ניתן לשלושה מאנשינו להסתלק מהמקום. לנוטרים 'הובטח' כי הסוף קרוב. בינתיים החשיך היום. לבסוף ניתנו לנו שתי דקות 'לארוז את החפצים' ולהסתלק. היה ברור, לנו ולהם, כי באין נשק ואפשרות של התגוננות לא נוכל להסתלק מבלי להיפגע. ניסינו להימלט. כמה מאנשינו קפצו על אחת המכוניות שבחצר. אך זו קולקלה בעוד מועד. כבר קפצנו על הטנדר, שעמד שם, אך בעוד הנהג מנסה לסובב את המכונית הומטרה עלינו אש חזקה של כנופיה ערבית. נשארנו בשדה הפתוח, חשופים לאש האויב. הצבא הסתלק... שמונה מגנים היינו במקום. מלבדנו עוד אחד-עשר פועלים, שני מהנדסים ושני טלפוניסטים. אני הצלחתי להימלט. בשארית כוחותיי הגעתי בלילה למקווה-ישראל." (18) 

האיש הגיע למקווה-ישראל בשעה 7 בערב. עד אז היה המוצב מנותק, סיוע יהודי לא הגיע אליו ואיש לא בדק מה קורה בו. בשעה שבע בערב התארגנה יחידת-עזרה. אבל בתשע ורבע הובאו למקווה-ישראל שמונה הגוויות, שסימני התעללות ניכרו בהן. גופה תשיעית נמצאה למחרת, והגופה העשירית הובאה אחר-כך מיפו: האיש הובא לשם חי. נחקר שלושה ימים ועונה עד מוות. גם בגופה הזאת ניכרו סימני התעללות. 

מפקדת מחוז תל אביב החליטה לא לצאת לפעולת-גמול מיד, ומפקד המחוז, מיכאל בן-גל, אמר: "תגובתנו תיעשה בדם קר. לא הלילה." המפקדה גם לא תפסה בחזרה את שני בתי-החרושת, בגלל החשש שהוטמנו בהם מוקשים, ומפני שסברה שהבריטים יחזירו לה אותם, כדברי בן-גל: "לא היה, עד אז תקדים של כיבוש עמדה, אם שלנו ואם של האויב, לשם היאחזות-קבע." כך איבדה ה"הגנה" את בית-החרושת לספירט ואת בית "היוצק". הערבים פוצצו אותם ובנו עמדות ליד הריסותיהם. השליטה על התחבורה בקטע הכביש בית-דג'ן – צומת-חולון עברה לידיהם, והמכונות של שני בתי-החרושת הועברו ליפו. ראש מטה מחוז תל אביב, עתניאל מרגלית, סיפר: "הגענו להסכם ג'נטלמני עם הבריטים. הם העמידו במקום רכב-משוריין שלהם, והבטיחו את התנועה גם לתל אביב וגם ליפו." (19) 

ישראל גלילי סיפר שהטבח ב"היוצק" דיכא את חברי ה"הגנה" בתל אביב, ושהמטה הכללי והפיקוד-העליון מתחו ביקורת חריפה על הפיקוד התל אביבי, שאיבד את צומת-חולון. מדוע לא הציבו המפקדים התל אביבים שמירה מעולה יותר על הצומת? מדוע סברו שהערבים לא יעזו להתנכל לשומרי "היוצק" ולעובדיו? שאלו אנשי הפיקוד-העליון. הרי פינוי שני המבנים היה הגיוני יותר מהחזקתם בכוחות דלים כל-כך. מיעוט ההתנגדות לטבח, ושיתוף-הפעולה בין הערבים ובין הבריטים הוסיפו מועקה לדיכאון. בקורסים-למפקדים צוין הטבח ב"היוצק" כדוגמה של כישלון שיש להפיק ממנו לקח. (20)

 

 

__________ 

בשבוע הבא: גרמנים פקדו על התקפות של ערבים על מוצב "בית קרן קיימת" ממערב לצומת בית דגון; מלחמת הדרכים בדרכי הדרום והגנב; שיירת גת-גלאון; נפילת לוחמים מגדוד 53 של חטיבת "גבעתי" כתוצאה מירי דו-צדדי; בפעולת גמול על הכפר פלוג'ה

 

 

הערות

 

1. צומת ראם – צומת נחשון. אברהם אילון, חטיבת גבעתי במלחמת העצמאות. עמ' 347-314. 
2 יאזוּר, הייתה עיירה ערבית ששכנה כ-6 ק"מ ממזרח ליפו, במקום שבו שוכנת בימינו אזור. במהלך מלחמת העצמאות התרוקנה העיירה מתושביה (ויקיפדיה) 
3. א"צ, ידיעות טנא. 
4. אברהם אילון, חטיבת גבעתי במלחמת-העצמאות, עמ' 320. 
5. רב-שיח עם אורי בוגין, יגאל המלשטיין, עמי פורר ויוסף מרושק, ב-12 במאי 1980. 
6. כך נקראו המושבות ראשון-לציון, נס-ציונה, רחובות, עקרון (מזכרת-בתיה) וגדרה. 
7. אברהם אילון, חטיבת גבעתי במלחמת העצמאות. עמ' 323; 537/3855 CO דוח סי.איי.די. מ-23 בינואר 1948; א"צ, אל הכנסת מאת המועצה, רב-השיח הנ"ל עם אורי בוגין, יגאל המלשטיין, עמי פורר ויוסף מרושק. 
8. א"צ, אל סאשה מאת ידין. הנדון: פקודת מבצע, 21 בינואר 1948. 
9. א"צ, אל הכנסת מאת המועצה, 23 בינואר 1948; הראיון הנ"ל עם יוסף מרושק. 
10. יוסף אוליצקי. ממאורעות למלחמה, עמ' 287-286. 
11. א"צ, ב ידיעות טנא, 29 בינואר 1948. 
12. פשיטה זו השתלבה ב"פעולת ל"ה" שתוארה בסדרה זאת. 
13. לימים מפקד גייסות שריון וסגן הרמטכ"ל במלחמת יום הכיפורים. 
14. אסקנדרוני. מעשירי יאזור, היה בעל דיר-חזירים גדול. 
15. הקשב 
16. ערבים ארורים! 
17. א"צ, 20 בפברואר 1948; נחום אריאלי, ההתקפה על יאזור, ספר הפלמ"ח ב'. עמ' 1936; סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל טל; סדרת-הראיונות הנ"ל עם אמנון חינסקי; ראיון עם יהושע נבו ב-11 באפריל 1981. 
18. יוסף אוליצקי, ממאורעות למלחמה, עמ' 339; על פרשת בית-החרושת. ספירט והיוצק ראה גם באותו ספר עמ' 342-331; א"צ, ידיעות טנא: א"צ, ידיעות טנא, 3 במארס 1948. 
19. סדרת הראיונות הנ"ל עם עתניאל מרגלית. 
20. סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי.

 

 

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"