العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

הכרעות וירטואליות ומחירן

 

הבוקר התפרסם בעיתון "הארץ" מאמר שלי על השוואה בין כשלון מבצע "ברברוסה", מהמוצלחים ומהמבריקים בהיסטוריה הצבאית , היום בדיוק לפני שבעים שנה, לכשלון מלחמת ששת הימים שהייתה לכאורה מוצלחת מאוד, החודש לפני 44 שנים. במאמר אני מראה שלמרות ההצלחות בשדה הקרב, בשני המקרים, גרמניה הנאצית נכשלה בסופו של דבר במלחמה עם ברית המועצות והוכרעה במלחמת העולם השנייה וישראל נוצחה במלחמת יום הכיפורים ואפשרה למצרים להשיג באותה מלחמה את כל מטרותיה. כישלון צה"ל במלחמת יום הכיפורים גרם לתהליכי קריסה של מערכת הביטחון של ישראל כפי שבאו לידי ביטוי בשתי מלחמות לבנון, בשתי האינתיפאדות, בבריחה מדרום לבנון בשנת 2000 ובבריחה מגוש קטיף בשנת 2005. הטענה שלי היא שלא השקפות אידיאולוגיות של אהוד ברק ושל אריק שרון גרמו לשתי הבריחות, מלבנון ומגוש קטיף אלא חוסר יכולתה של מערכת הביטחון של ישראל לגבות מטרות לאומיות ויעדים מדיניים. במאמר אני מראה שבשני המקרים ההיסטוריים הכישלון הגרמני והכישלון הישראלי לא היו בשדה הקרב אלא במלחמת המוחות שבין סטלין להיטלר בשנות הארבעים ובין נאצר וסאדאת לבין הפיקוד הישראלי העליון: משה דיין, גולדה מאיר, חיים בר בר ודוד אלעזר, בין 1967 ל-1973. התעלמות רוב הישראלים לרבות אנשי צבא בכירים בשרות פעיל ובמילואים ופרופסורים מכובדים, מן התהליכים האלה הינה הרת אסון והיא מצביעה על תרבות ביטחונית ירודה.

 

לו היו ראשי מדינות ומפקדי צבאות לומדים לעומק ומבינים את ההיסטוריה הצבאית, הם היו מפקפקים באפשרות של הכרעה במלחמות. אדולף היטלר למד אמנם כחובבן, אך גזענותו  מנעה ממנו להבין. בשנתיים הראשונות של מלחמת העולם השנייה הוא קיבל אישור לאינטואיציה שלו שניתן להכריע אויבים, במידה רבה של צדק, כאשר צבאו המעולה הכריע בקלות את פולין ואת צרפת.  לכן, היום לפני שבעים שנה בדיוק, הוא הורה לפלוש לברית המועצות במבצע "ברברוסה", להכריע אותה צבאית ולמחות את קיומה מעל פני האדמה. במבצע זה היתה לצבא הגרמני הצלחה שכמותה היתה לצבאות מעטים בהיסטוריה, אם בכלל, בהתחשב בעוצמת הצבא האדום ובהשמדתו המוחלטת כמעט של הצבא הסדיר, במחצית השנייה של 1941: מליון וחצי חיילים רוסיים נהרגו; שלושה וחצי מליון נפלו בשבי. כ-15.000 טנקים,  10,000 מטוסים, ו-67.000 תותחים הושמדו או נלקחו שלל. תוצאות אלה שכנעו את היטלר כי ברית המועצות הוכרעה למעשה, וכי התפוררות המשטר הסובייטי היא עניין של זמן. הגנרלים המעולים שלו חלקו על דעתו וביקשו להמשיך בתנופה ולהשתלט על עיר הבירה מוסקבה, שהיתה מרכז העצבים של ברית המועצות, במטרה לברוא "רוסיה חדשה" נטולת קומוניזם, שתהיה בעלת בריתה של גרמניה. היטלר לא רצה ברוסיה חדשה. הוא סבר שמצבה אז היה  נואש והתאווה לשלוט בה ישירות. בנימוקים צבאיים הוא כפה מהלך צבאי באגפים ומנע עצמאות לעמי ברית המועצות. בכיר הגנרלים שלו היינץ גודריאן נהג לומר: "אין מצבים נואשים יש רק אנשים מיואשים". סטלין לא התייאש, ובדרך נס הצליח לגבש סביבו את ברית המועצות: כולה למאבק נגד היטלר, על השרידות הלאומית.

החורף הקשה של 1942-1941 העניק לסטלין את פסק הזמן ההכרחי: מהלך ההכרעה הגרמני שהתחיל באופן מבריק עבר למלחמת התשה של ניצחונות בנקודות –  עד נובמבר 1942 "הובילו הגרמנים בנקודות", מכאן ואילך, עד סוף 1943, צבאו של סטלין השיג יותר נקודות. מלחמת התשה זאת הקיזה את דמה של גרמניה, שהייתה עסוקה במקביל בחזית הים-תיכונית ובמערכה קשה בשמי המולדת. ב--1944 התהפכו היוצרות: הצבא האדום הסיג את הגרמנים מברית המועצות והשיג הכרעה צבאית אמיתית בברלין.

עד כמה שתהיה ההשוואה בלתי נעימה, גם שר הביטחון של ישראל במלחמת ששת הימים, משה דיין, לא התעמק בהיסטוריה צבאית. לאחר ששת ימי המלחמה, החודש לפני 44 שנים, הוא העריך שמצרים הוכרעה. בניגוד להיטלר שלא הצליח לשכנע את הגנרלים שלו שהתחוללה הכרעה, הגנרלים של דיין שמחו להצטרף לחגיגת הניצחון והפיקו ממנה גם תועלת אישית לא מבוטלת.  דיין ביטא את טעותו בכך שהכריז שהוא "מחכה לטלפון" מנשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, לבקש שלום עם ישראל לפי תנאיה. אבל מצרים לא הוכרעה, ושבועיים לאחר הפסקת האש התחילה במלחמת התשה נגד ישראל, בתקרית ראס אל עיש בצפון תעלת סואץ, שבה יד המצרים היתה על העליונה. כמו בחזית שבין גרמניה לברית המועצות, כך גם בחזית שבין ישראל למצרים התחוללה במשך שלוש שנים מלחמת  התשה. וכמו היטלר ומקורביו, גם דיין, ראש הממשלה, גולדה  מאיר, והרמטכ"לים, חיים בר לב ודוד אלעזר, להבדיל,  המשיכו לנוח על זרי הדפנה של ההכרעה הוירטואלית במלחמת ששת הימים, בשעה שצה"ל והחברה הישראלית הותשו. כמו שסטלין ניצח במלחמת המוחות את היטלר, כך ניצח אנואר סאדאת במלחמת המוחות את משה דיין והשיג ניצחון גדול במלחמת יום הכיפורים: צבא מצרים ביצע את כל המשימות שהוטלו עליו: ניהל מלחמה מוגבלת, השתלט על רצועה של כעשרה ק"מ ממזרח לתעלת סואץ, ולא נסוג ממנה עד הפסקת אש, הרג כ-2600 חיילים ישראלים, התיש את החברה הישראלית והניע בה תהליכי ייאוש, ואף כפה את רצון מצרים על ישראל: להחזיר למצרים את כל חצי האי סיני, "עד המילימטר האחרון", בלא להשאיר לישראל שום גבולות ביטחון.

האם נידונים אנו לחזור על שגיאות העבר שוב ושוב? אולי עדיף לנו לאמץ את אמרתו של גודריאן, בשינוי אחד: אין הכרעות סופיות ואין מצבים נואשים, יש אנשים מיואשים ויש אנשים  הנחים על זרי הניצחון. אלה ואלה מאיימים על קיום מדינתם.

 

 קישור לכתבה בעיתון הארץ

 

 שיחת רדיו אינטרנט על הכישלון הגרמני וכישלון הישראלי להבין שלא היו הכרעות במלחמותיהם המוצלחות.

 

 סרט וידאו של בו שיחזר אורי מילשטיין את קרב נבי יושע במלחמת העצמאות וקרב עמק הבכא במלחמת יום הכיפורים.

 











 

 

 

 

 

 

 
 
 

הרקלייטוס "האפל"