العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

דברי אורי מילשטיין - בערב עיון: ניתוח מבצע "עופרת יצוקה" - הפתיחה, השבוע הראשון והמהלך הקרקעי

 

ערב טוב לכולם. ההתנהלות של הערב תהיה כזאת: אני אפתח ואציג את עיקרי הדברים. אח"כ יציג את עמדותיו כל מי שירצה,  ולבסוף אני אסכם.

נתחיל בניתוח שאלת התזמון -  מדוע החל המבצע לפני עשרה ימים?  ישראל פתחה במבצע  או במלחמה  נגד ארגון טררור ,החמאס, והרי את הקסמים  יורים  שמונה  שנים.  האמת שלא בדקתי. למה לא לפני שמונה, שבע, שש שנים? נשאלת השאלה, מה קרה עכשיו שנפתח המבצע?

ישנן סיבות שהתזמון, לפחות מבחינה צבאית, הוא תזמון לא טוב:

סיבה אחת:   פתחנו  במבצע אחרי  חצי שנה של  תהדיאה, הפסקת אש, וברור לכל אחד  שבהפסקת האש הם התחמשו  בטילים ובאמל"ח אחר.  אם אתה רוצה לעשות מבצע  לעשיית   סדר חדש,  תעשה לפני  התחמשותם, לא אחרי. הרי מה המטרה של הממסד?  שלא יוכלו להכניס אמל"ח?  אם זה תנאי הכרחי, אז צריך היה להיות תנאי הכרחי לפני התהדיאה הזאת, ובכל מקרה,  אם התנאי לא יתקבל, היה צריך  לפגוע  בו  כדי שלא ייפגעו אח"כ  הרבה יותר.

סיבה נוספתעניין החורף.  בד"כ בהיסטוריה עמים לא מנהלים מלחמות בחורף.  היתה בבריה"מ מלחמת החורף,  נגד פינלנד, והתברר שפינלנד  הכתה  את בריה"מ, במהלך הראשון. ברור כי צבא סדיר מתקשה לפעול בחורף, ויחידות  גרילה ומלחמה זעירה דווקא  מתאימות לפעולה בחורף. זה  קשור לשיטות הפעולה ולמוטיבציה. גם פתחנו את המבצע בחורף, וגם אחרי שהחמאס חומש  היטב מול צה"ל,  ויכולת פגיעתם  הגיעה לשישים ק"מ.   

הסיבות לתזמון – חמישה בעלי אינטרסים: אהוד ברק, ציפי לבני, אהוד אולמרט, צה"ל, ג'ורג' בוש.

 ברור שאי אפשר להגיד שאנו יכולים לדעת מה חשב כל אחד ואחד, אבל לפי הרובד הגלוי, סיבת התזמון –  כדברי לוי אשכול:  "פגע  בכלה, והתכוון  לחותנת". הכלה = החמס, אבל החותנת = ביבי  נתניהו.המבצע נועד למנוע מבנימין נתניהו לצבור פופולאריות מהירי של הקסאמים והגרדים לפני המבצע. ככל שהמצב יהיה יותר  גרוע, כך מצבו של ביבי  טוב יותר. לא שהוא יזם את זה, אני לא רוצה להגיד שרצה את זה, כי הוא לא קשור לעניין, אלא באופן  פאסיבי.  הבעיה היתה וגם היום, שיש לא מעט אנשים הרואים בממשלה  שבראשה  יעמוד  ביבי – אסון, פחות או יותר  מאותו סוג שבן גוריון בשעתו ראה את בגין  כאסון כראש ממשלה.  ולמניעת אסון כל האמצעים כשרים, בייחוד שאת זה הציבור ראה כדבר שבין כה היה צריך לעשות. אז קיוו שלא ישימו לב, אבל אמצעי התקשורת עוסקים בזה. אם כי הפופולאריות של אהוד ברק בעלייה בינתיים, זה לא אומר שזה יתמיד, תלוי  בתוצאות. יש כאלה שחושבים שהתוצאות יהיו  קשות. אותו דבר אמור לגבי ציפי לבני.  בסך הכל, קדימה לא המריאה. קדימה  בנסיגה, ולבני תמכה במבצע. אהוד אולמרט גומר את השלב הזה בקריירה הפוליטית שלו, והוא  זכור לרע, גם ממלחמת לבנון השנייה, וגם מכל העסקים הפליליים שלו, והוא רוצה להיזכר  לטוב כמשחרר מדינת ישראל מהחמס.

והגורם  הרביעי החיוני  לעניין -  צה"ל.  צה"ל יכול היה לנטרל, להכשיל, למנוע את הפעולה, אבל היה לו אינטרס:  החזרת כבוד המפקדים הבכירים, שהושפל עד עפר במלחמת לבנון השנייה.

והם, קשה לי לומר אם הם מאמינים בזה או שזאת תעמולה ושהם מאמינים בתעמולת עצמם, אבל הם סבורים שאחרי  שנתיים שהם העבירו אימונים את צבא החובה, ( אני לא יודע למה קוראים לזה צבא סדיר, לפי דעתי  מדובר  בצבא  חובה,  כי  הקבע לא צריך לעבור  אימונים, כאילו הוא כל הזמן במצב טוב, ואם הם צריכים לעבור אימונים,  סימן  שלא מדובר   בבעלי מקצוע מאומנים כל הזמן,  למה הם מקבלים  משכורת אם לא התאמנו?)  אבל   ראשי מערכת הביטחון טוענים שהפקנו את הלקחים.

לכאורה  אחד  הלקחים, איני בטוח שזה הלקח  העיקרי. לפי דעתי לא זאת היתה בעיית לבנון השנייה, אבל הטענה היתה שבעיית לבנון השנייה היתה אי אימון הצבא. אני חושב שהטענה שהצבא לא התאמן, דומה למה שהיה במלחמת יוה"כ:  מחדל מודיעיני. לא שהמודיעין היה טוב  לפני כן,  אבל  הבעיה של מלחמת יוה"כ לא היתה בעיה  מודיעינית, אלא  תפקוד  הפיקוד העליון, מאל"מ  ומעלה. כדי שלא  יטפלו בהם, השעיר לעזאזל היה המודיעין. אני סבור  שאחרי  לבנון השנייה, כדי שלא  יטפלו  בדרג הקצונה הגבוהה,  הם יצרו מיתוס או אמונה שהסיבה לכשל לבנון השנייה היתה שלא  עברו אימונים. עכשיו עברנו אימונים, אז הכול  בסדר. מי שלא נתן אימונים כבר לא  בצבא. לכאורה, הרי אלה  מופז או בוגי יעלון, וברור שלבוגי יעלון יש תשובות. הוא טוען שהפיקוד העליון  ניהל  לא טוב.  אי אפשר להוכיח את זה, אם כי במקרה הזה אני סבור, לא שהוא טועה, אלא שגם הוא  כרמטכ"ל, והרמטכ"ל לפניו, היו לא בסדר, עד  הרמטכ"ל הראשון של צה"ל, ועד בכלל. 

בכל אופן היתה טענה שהפקנו את הלקחים,  ועכשיו אני מסכם לכם את התקשורת:   הצבא התאמן. ראיתם בצאלים שהמילואים שם,  כמו בסרטי ג'מס בונד וסרטי משטרה, נכנסים, רצים בלילות, נכנסים, יורים, דברים כאלה, כאילו כולם עוברים אימונים. תסכימו אתי  שזה די מצחיק.    אם ככה אפשר להשתלט על עזה, זו בעיה קטנה מאוד. אבל  כמו שאתם מבינים, כך אי אפשר להשתלט. הצבא היה מעוניין להראות את זה. 

ביסוס נוסף,  כדי שלא תחשבו שאני  משמיץ, אחת הסיבות למלחמת לבנון הראשונה היתה החזרת הכבוד הרמוס ממלחמת יוה"כ. על זה יש קונסנסוס, אין ויכוח בכלל שזאת אחת הסיבות, כמובן שהיא לא היחידה. הצבא שש למלחמה להחזרת היוקרה, כי ברור  שאם יש לצבא  יוקרה, מבחינת ראשי הצבא  יש הרבה יתרונות. זו גם הרתעה. אבל מבחינת ראשי הצבא, הבעיה העיקרית אינה ההרתעה, אלא אינטרס שרידות אישי. מיזוג ארבעת האינטרסים האלה:  אולמרט,  ברק, לבני וצה"ל,   זה בהחלט שילוב  של הליכה למלחמה. 

סיבה נוספת,  הנשיא בוש, גמירת הקדנציה. הוא  סה"כ יצר לעצמו תפישה,  שאני לא חושב  שאינה נכונה, יכול להיות שהיא פשטנית,   עניין ציר  הרשע. אם הוא לוקח ברצינות,  אז החמס מהווה   חוד החנית של ציר הרשע. היתה  הנחה ישראלית שאנחנו נקבל תמיכה מבוש.   בעוד שבועיים אובמה יכול לעזוב, לא רק את עירק, אלא גם את המזרח  הקרוב, לא לראות בנו בני ברית.  יש פה הזדמנות.  זה התזמון.

אבל הבעיה היא: מדינת ישראל, כחלק מהמערב. המערב אינו מהווה מקשה אחת. בתוך המערב יש גישות שונות, הייתי אומר, מערב אירופה, להבדיל מרוסיה,  להבדיל מארה"ב. התפישה במערב אירופה, לפי דעתי נקבעה אחרי מלחה"ע השנייה,  שמבטאת אותה סיסמת הפילוסוף   האנגלי,  ברטרנד רסל:  "יותר טוב אדום (קומוניסט) ממת" “better red than dead", עדיף לחיות במשטר טוטליטרי,  ולא ללכת למלחמה, כי  במלחמה מתים.  הוא אמר  זאת בהקשר לפצצה הגרעינית, אבל זה התקבל בכלל. המלחמה הפכה להיות הרע מכול. התפישה   השלטת במערב אירופה היא  ניאו-פציפיסטית, בודאי ניאו פציפיסטית לגבי האנשים מחוץ למערב אירופה.  כשהיו  למערב אירופה  בעיות, הן הרשו לעצמן להלום – לרבות אנגליה בא"י, לרבות צרפת באלג'יר, אבל  דעת הקהל היתה נגד. זאת  סיבת הויתור על המנדט, שהאלטרנטיבה שלהם היתה העדר קונסנסוס לאומי,  אי-מוכנות הציבור האנגלי לפגוע  בחפים מפשע. קראו לזה אזרחים, ובאמת הגנרל מונטגומרי,  רמטכ"ל בריטניה אחרי  המלחמה, אמר שאין שום  בעיה. יש   יכולת חיסול הטרור של כל האצ"ל והלח"י,  וה"הגנה", בשלב מסוים,   אבל זה  יפגע מאד  בישוב היהודי. אבל את זה דעת הקהל  הלאומית לא  הרשתה. זו דעת הקהל . כשיש התנגדות פנימית, מה שנקרא בישראל, שמאל, ניאו-קומוניזם,  ניאו-פציפיזם. תפישת השמאל,  שהיום הוא משתרע מאולמרט שמאלה, היא אי  לגיטימיות הפגיעה בחפים  מפשע.  ברור שזוהי גם תפישת השמאל החיצוני, הבינלאומי. אם כך, אין  דרך לחיסול הטרור. במצב הקיים היום, בתיאוריה הצבאית,   (יש  המפחדים מהמלה תיאוריה,  תיאוריה = התובנות הצבאיות,  זה לא חייב להיות מאד פורמליסטי)  החשיבה הצבאית של היום, לא של העבר, לא בימי המונגולים, אפילו   לא בימי  מלחמות הבריטים במושבותיהם, או הצרפתים באלגוריה,  התפישה היום היא,  שאם אתה נלחם בטרור או בגרילה או ביחידות הלוחמה הזעירה, הרי אין להם בסיסי צבא, ומהי מלחמה?  ניסיון פגיעה בבסיסי האויב.   הבסיסים, או  הקבועים, או כאלה  שהאויב  נערך בהם לתקוף אותך. אתה  תוקף אותו היכן שהוא נמצא. אם נמצא  בישובים אזרחים – אלה  הבסיסים שלו. נכון להיום, בנורמות הקיימות,  הניאו פציפיסטיות – אין לך דרך להילחם.

דוד בן-גוריון

משפט אחד לגבי דוד בן גוריון. בן גוריון, במלחמת העצמאות חיסל כפרים. ממש נתן  פקודה.  למשל ב-31 במרצ 58, חיסול כל הכפרים בדרך לירושלים, מתוך  הערכה (מוטעית, אבל זה ברור. כל הערכותיו היו  מוטעות, למשל שהדרך לירושלים נחסמה,  מה שלא היה נכון, אבל זה לא הנושא) שכיון שהדרך נחסמה, ואם לא תהיה ירושלים, לא תהיה מדינה. ויש גם להבטיח את  תושבי ירושלים היהודים, וזה הביא ללגיטימית הפגיעה באזרחים. לא סתם, אלא השמדת הכפרים. להרוג את מי שלא ברח, פיצוץ המסגדים, הרעלת הבארות. אני חוזר – הרעלת הבארות. היה מבצע במלחמת העצמאות, מבצע "שלח לחמך". מפקד המבצע, האחראי עליו היה משה דיין. הם היו לוקחים חומר ביולוגי ממכון ויצמן, ושמים בבארות, כדי שהערבים, במקרה שישובו לכפריהם, יבינו שלא כדאי לשוב כי יחלו.  יש אנשים השואלים למה אתה  חושף את זה?   אבל אי חשיפת האמת משמע אי הפקת לקחים. בן גוריון עשה את זה, ואיש לא ידע   בציבור הרחב, אבל אנשי מערכת הביטחון ידעו. בן גוריון, דיין, טבנקין, וקיבלו את זה. זה מלמד אותי, שאם יש איום חזק מאד על הפרט והמערכת, אז הפרט או המערכת, לא כולם, תשעים אחוז מהם יהיו מוכנים לעשות כל דבר. אבל פגיעה באנשים ואזרחים אנחנו לא פוגעים, לא בגלל הערכים הנעלים שלנו, ואני לא מדבר על ערכי הערבים, אלא משום שישנה התנגדות שאנחנו מתחשבים בה. יש התנגדות גם למה שהערבים  עושים, אבל הם לא מתחשבים בה. זו הבעיה, שאנחנו חלק מהמערב, והם אינם חלק מהמערב. אבל הנקודה היא שכשיש לחסל את החמאס שבסיסיו בתוך בתי אזרחים,  שכונות  וכפרים, אתה צריך לפגוע בשכונות ובכפרים.

יש בעיה נוספת, והיא עניין  קונפליקט בין הקולקטיביזם לבין האינדיוידואליזם.  אם בעבר, בימי יהודה המכבי, בר כוכבא והלאה, התפישה היתה, שאם המדינה או העם בסכנה, לגיטימית הקרבת הפרטים, התפישה הזאת לא קיימת יותר. באופן כללי, התפישה היא שלא שווה להלחם למען המדינה, כי המדינה צריכה לשרת את הפרט, ואם אני צפוי למות, אז לא אהיה פה, ארד מפה,  מצדי שלא תהיה המדינה. עניין זה הוא בעיה מערבית כללית. אי אפשר להגיד שהיא בעיה מוסלמית, אבל אצלנו הוא בעיה.

איך אתה מתמודד עם זה? בואו ניקח את המבצע הזה. נראה את אופן  התמודדותו עם הבעיה הזאת, פגיעה ב"חפים מפשע". הרי אצל החזבאללה, נשים וילדים מתאבדים אינם "בלתי לוחמים". אלה שתכננו את המבצע הלכו בדרך הבאה, והיא דרך שפותחה בארה"ב אחרי מלחמת וייטנאם. אני מניח שלאביתר, שידבר אחרי יהיה מה להגיד. ארה"ב הפסידה את מלחמת וייטנאם לא בשדה הקרב, אלא בהקשר האיום הפנימי, העדר קונסנסוס לאומי. כתוצאה מכך התפתחה תפישת הכרעה באש מרחוק, אי מגע עם האויב, אלא הכרעה באמצעות חיל -אויר וטילים. אם ניקח את מלחמת המפרץ הראשונה של  1991 והשנייה של בוש הבן - ההפעלה היתה מטוסים, טילים ויחידות  מיוחדות. גם בלבנון הראשונה והשנייה, וגם ב"עופרת יצוקה".  הסתבר  שבקוסובו זה עבד, והסיבה היא כי קוסובו מערבית. הסרבים  לפחות חצי מערביים, ובשלב מסוים ראו שמתים מזה, מה פתאום נמשיך? עשו מהפיכה, סילקו את מובילי המהלכים להשתלטות הסרבים על יוגוסלביה, ובזה נגמר העניין. במלחמת עירק הנוכחית באמת  המטוסים והטילים והיחידות המיוחדות הכריעו את הצבא העיקרי, אבל המלחמה נמשכת עד היום.

כלומר, התברר שאמצעים אלה –  מול לוחמת טרור או גרילה\לוחמה זעירה – לא מתאימים, אלא אם אתה משמיד את האוכלוסייה. יש מקרה אחד בשנים האחרונות שהושמדה אוכלוסיה  – באפגניסטן. אכןארה"ב גיהצה את אפגניסטן, נכון שעוד נשאר משהו מהטליבן ומאל קעידה,  בהרים שאליהם קשה להגיע, ובשביל זה אתה צריך להפעיל שוב את יחידות היבשה המיוחדות.   ומתברר שגם לארה"ב הגדולה, אין מספיק יחידות כאלה. אבל הבעיה אינה המספר. קודם נחזור רגע לבעיה שלנו. אם אתה לא יכול  לנצח את האויב מרחוק, ואתה גם לא יכול לפגוע באזרחים, מה נותר לך לעשות? לפגוע  בנדל"ן, להשמיד את  מבני השלטון. בד"כ גם לא הרבה נפגעים, ואלה שנפגעים, אינם החשובים ביותר. נפגעים כמה אזרחים. נגיד שלפלשתינים חמש מאות הרוגים, מה זה בסה"כ? ארה"ב באפגניסטן, אני מניח, ביום אחד, השמידה חמשת אלפים. בכלל במלחמות מתים הרבה. במלחה"ע ה-1 מתו חצי מליון ביום, בחזית המערבית, בכל מקרה, אולי גם בחזית המזרחית.

הנקודה אינה זאת, ובזה אני רוצה להשלים את השלב המסגרתי  –  לשום מדינה בעולם אין צבא יעודי למלחמה נגד יחידות לוחמה זעירה-טרור וגרילה שהם אינם מערכת סטטית, אלא דינמית,  שמתפתחת כל הזמן.   הטרור- הגרילה של היום הם בעלי אמל"ח הכי טובים שיש,  בתחומים מסוימים. במלחמת לבנון השנייה היו אמצעי  נ"ט לחיזבאללה, יותר טובים משלנו. טילי  הקורנט. את כל זה אפשר לקבל ולקנות, מה שלא היה  בעבר. בעבר יחידות כאלה לא יכלו להגיע לאמצעים טובים,  אבל יש להם טילים הפוגעים במטוסים וטילים, טיל לא יקר יכול לפגוע במשהו ששווה מאה מליון דולר. המלחמה עולה כסף. אנחנו נמצאים במצב כזה – אם אתה רוצה להלחם – והבעיה העיקרית שלך היא לוחמת גרילה ולוחמה זעירה – הצבא שלנו לא מתאים לזה, לא כי הוא לא טוב (הוא באמת לא טוב, הוא לא טוב לעומת צבאות סדירים, כמו שראינו ביוה"כ), אבל הבעיה היא שהתפישה היא תפישת לוחמה סדירה, ולא  תפישת לוחמת  אנטי טרור.

וכיון שכך, פיתחנו  קונספציה שהחייל שלנו הוא כל כך טוב, שהוא רב-יעודי: גם בלוחמה סדירה גם בזעירה, גם בשיטור. לבוא להגיד, נכון, יש דבר הנקרא גניוס יהודי, זה נכון בהקשר מספר  פרסי הנובל, אבל לא נכון לגבי מספר הגנרלים בהיסטוריה. אנשי הצבא הגדולים בהיסטוריה, אפשר להגיד יהודה המכבי – אבל הוא חצי אגדה – הגנרלים הגדולים בסדר גודל של אלכסנדר הגדול, קיסר, חניבעל, גינגיס חאן, נפוליון, ואתה בודק את אנשינו, בכלל לא רק שלא באותו סדר גודל, זה כמו המרחק בין בני אדם לבין שימפנזות.  בצד הצבאי אנחנו חלשים, ולמה?  דיברתי וכתבתי על זה, אבל המחשבה שחייל יהודי יכול להיות גם שומר במחסומים, גם בודק תעודות גם לוחם  בלחימה סדירה, וגם בלוחמה זעירה, המחשבה הזאת מלמדת שאנשים לא מבינים איך זה עובד. כמו שלא תלכו לעשות ניתוח מוח אצל  מישהו שלמד רפואת שינים. גם אצל סתם רופא שנים לא תעשו השתלות שיניים. כיון שאין לנו צבא יעודי למלחמה כנגד טרור-גרילה, וכיון  שיש לנו טייסים, או נהגי מטוסים טובים, (אמנם יואב נצר סבור שהמטוסים שלנו לא שווים) יחסית לאתגרים שיש לנו מול  הערבים, הם יכולים  לתת ביצועים מספיק טובים. אני מניח שיואב ידבר על מה  צריך  לעשות בהקשר ההנדסי.

בכל מקרה הנקודה היא, שלנו יש חיל אוויר. במלחמת לבנון השנייה הוא לא הכריע את החיזבאללה, אבל ביצע את מה שביקשו ממנו,  את המשימות הוא השיג. העניין  במלחמת לבנון השנייה שהמשימות לא הביאו להגשמת המטרה. בעיית המלחמה היא המטרה, לא  המשימות, וכדי להגיע למטרה, צריך לגבות משימות מתאימות. ח"א עשה מה שאמרו לו. יש לנו ח"א מצוין, שהוכיח את עצמו בלבנון השנייה: אמרו, נחסל את כל השכונה השיעית  בבירות.  אז אם הוא כ"כ מצוין, ויכול לפגוע עם טילים או לפוצץ עם  לייזר, בואו נפעיל אותו גם פה,  ואז  מה יקרה? בזה אני רוצה לתת את הניתוח שלי, לנסות לסיים לפחות את השלב הראשון. 

יש טענה שבמלחמת ששת הימים חיל האויר הצליח. זאת לא טענה בלתי נכונה, אבל היא גם לא נכונה לגמרי. אני לא רוצה להיכנס לפרטי ששת הימים, אבל הנקודה היא שבששת הימים, שהאויב קבל הלם. מה אמרנו? כתישת מלחמה. מהי המלחמה האופטימאלית? הכנסת האויב להלם  – שיטת לידל הארט. לידל הארט לא  הציע את זה בצורה הזאת, אבל בינתיים יש התפתחות.  נעשה  כמה דברים - אסטרטגיה עקיפה. במקרה  הזה לא  עקיפה, אלא איגוף אנכי. נבוא  מהשמים. בני-אדם בעלי חיים יבשתיים. פתאום באים מהשמים ציפורי ברזל. זה דבר מפחיד. זה באמת מפחיד, אם אתה לוקח אזרחים שבכלל לא עברו את הניסיון הזה, אתה מוריד פצצות מצפורי ברזל מהשמים. התפישה היא הכנסת החמס להלם, זו המשמעות לפי הבנתי, כי אני מומחה למוסיקה של המצביאים, כי אתה צריך לפרש את זה, כי לא תמיד הם עצמם מבינים למה הם מתכוונים. לפי דעתי תפישת מלחמת לבנון השנייה לא השתנתה, וזה היה צריך להיות הלקח  העיקרי, שצבא טרור-גרילה פונדמנטליסטי, החפור עמוק באדמה, מטוסים לא מכניסים אותו להלם. מה אמרנו לעצמנו בששת הימים? ההלם היה  בשלוש השעות הראשונות. זה מה שמאמינים. פה ניתן להם לא שלש שעות, אלא שבוע  ימים. ניתנה להם מכה כזאת שבוע ימים, שלא יצליחו להתאושש.

 

אני גונב מאביתר רעיון שנאמר בפגישת אלפרדו האחרונה. לטענתו מה  שצריך היה לעשות,  אם רוצים לנצל את הלם המטוסים, זה להכניס מיד את היבשה. לא היה סיכוי בכלל שהם יהיו בהלם. מאיזה סיבה? אומרים, הפתענו אותם. אז מה יצא מההפתעה הזאת? להיפך, כיון שהפתענו אותם נכנסו עמוק למחילות שהקימו. מה היית צריך לעשות? להכניס מיד את היבשה, אבל  הסכנה היתה  הרג הרבה חיילים, וזה נוגד את הנורמות.

דבר שני, מלחמת לבנון השנייה הראתה שצבא היבשה צבא בינוני. לפי אביתר – מינוס, אולי גרוע ממינוס.  אני מסתפק בבינוני-מינוס. אמרו צבא יבשה לא כ"כ טוב. מה אמרו?  הכנסת החי"ר מיד, מה יהיה? דו"צים, וזה מה שיש  –  זו סכנה. יתחילו להרוג אחד את השני. למה?  כי בשום מלחמה ממלחמות ישראל לא הצלחנו לנהל קרבות משולבים.  קרבות משולבים זה רק צבא מקצועי, והצבא המקצועי היחיד בהיסטוריה, היחיד שעשה קרבות משולבים הוא הצבא הגרמני במלחה"ע  השנייה, בבליץ-קריג. גם הוא בשלבים האחרונים  נכנס לחתחות, ולא פעל. אבל בשלבים הראשונים, בחזית הפולנית הצרפתית והרוסית, הבליץ-קריג היה באמת קרב משולב.  כשאנחנו מסתכלים על האמריקאים, הבריטים הצרפתים, קשה לומר  שהצליחו  לעשות  קרבות משולבים, אבל  הגרמנים בכל זאת לא ניצחו, כי זה היה מעבר לגבולות הכוח שלהם,  ליכולת התעשייתית. אבל  מבחינת המקצועיות הצבאית, קרב משולב היה רק להם. אתה אומר לעצמך, למה בעצם מה שיש לגרמנים אנחנו לא יכולים? כי אנחנו לא מנסים, לא משתדלים.  הדברים האלה,  כמו שאומר ידידנו יואב נצר, אלה כבר דברים מדויקים, זה לא רק  בהיבטים פילוסופים,  אלה  צריכים להיות דברים מיוחדים. אין יום בו איני מקבל אימייל מחברי יואב נצר,   המדגיש שראש ממשלת גרמניה היא פרופסור לפיסיקה, שר הביטחון מומחה לניתוח  מערכות. בכל מקרה, ברגע שאתה לא יודע לנהל קרבות משולבים, אז הסכנה היא שאתה תלחם נגד עצמך, ואנחנו, "הפורום לאזרוח קרבות והפקת לקחים", מצאנו שחלק  גדול  מהנפגעים במבצע המהולל של אריק שרון, מבצע אבירי לב, לצליחת תעלת סואץ, היה מכוחותינו. זה ידוע למעטים, אבל לא לרוב הצבור.

גם אם ראשי צה"ל ומערכת הביטחון שלנו, היו טובים, אני רואה את אהוד ברק לא כשר הביטחון, אלא כרמטכ"ל-על. הוא יותר  איש צבא מאשר מצביא  במובן  צ'רצ'יל. אהוד ברק לא רק שהוא לא צ'רצ'יל, הוא גם לא ממלא את הפונקציות של צ'רצ'יל. הוא מתנהג כרמטכ"ל. אהוד ברק בעצמו, בקרבות שהוא ניהל, נכשל כשלון טוטלי, אם בחווה הסינית, אם בסולטן-יעקב, בצאלים. בית: עניין היכולת המשולבת. אהוד ברק, עם כל זה שהוא בעל אינטליגנציה גבוהה, על זה אמר אפלטון,  "לא פגשתי מתמטיקאי חכם", אבל פגש מוסיקאים חכמים. בכל מקרה, הוא אדם אינטליגנטי, עובדה שחשבון הבנק שלו גבוה. על זה אמר אריסטו שמבחן החכמה הוא העושר.

גם כרגיל אינטליגנטי, אבל צריך גם יותר מזה.  צריך אינטליגנציות מתחומים שונים –

כלומר פחדו להכניס את היבשה, היו בדילמה, מצד אחד החמאס לא  התמוטט, זה לא אומר שאין לו בעיות. אני מניח שהמודיעין בעל מידע, בטח יש להם יותר מידע מאשר לי, יכול להיות שלא מבינים אותו, אבל זה שלחמאס יש בעיות קשות זה מובן מאליו. במקרה כזה לכל אחד היו בעיות במצב כזה, אבל בעיית אהוד ברק, שלאחר שבוע לא השיגו שום הישג, אז מה תהיינה התוצאות? שנתניהו יקבל חמישים-ששים מנדטים,  אז משהו בכל זאת צריכים לעשות.   החמאס הוא לא ארגון  הכי גדול, יש לו עשרים אלף אנשים, ואי אפשר להשוות לצה"ל, שיש לו חצי מיליון, ואמצעי לחימה רבים יותר. אם לא נצליח, מוכרחים לעשות. אחרי שאמרתי את זה,  אני לא בטוח שלא נשיג את המטרה, שלא  נכריע את החמאס. אני לא יודע, בסופו של דבר יש תכונה עליה מדבר מיכאל ברונשטיין, שהבעיה המרכזית היא אי ידיעת העתיד. מי יודע מה יקרה.  גם הקב"ה יכול להתערב. כמה פעמים פגעו בגן ולא היו ילדים. יש פה הרבה דברים, שנראה כאילו נס או צרוף מקרים. אם יש השגחה, אז אולי ההשגחה גם תכריע את החמאס. אלה התובנות שלי לשלב הזה, ואני מזמין את אביתר להציג את דעתו.

 

 

 

 

 











 

 

 

 

 

 

 
 
 

הרקלייטוס "האפל"