العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

 

 

הציונים מוכנים לסגת מתביעתם למדינה עצמאית

פרק שנים-עשר ממחקרו/ספרו של ד"ר אורי מילשטיין על ההכנות הלקויות למלחמת העצמאות  בפרק: שר החוץ של התנועה הציונית, משה שרת, לימים ראש ממשלת ישראל, מכריז שהציונים מוכנים לסגת מתביעתם למדינה עצמאית; דה-לגיטימציה הדדית בין יהודים לבין הערבים; ב"ג מכריז שהמדינה היהודית תהיה חברת מופת ושהמוח הוא חומר הגלם המובהק של היהודים; לפי ב"ג חלוקת הארץ היא הפתרון היחיד לבעיית א"י

 

1. דה-לגיטימציה הדדית בין יהודים לבין הערבים

ועידת לונדון חודשה רשמית ב-27 בינואר 1947, בארמון סנט-ג'יימס. המשלחת הציונית, שהשתתפותה בוועידה לא הייתה רשמית, נפגשה עם מיניסטר החוץ ומיניסטר המושבות, ועם עוזריהם. הפגישה הראשונה התקיימה ב-29 בינואר, במשרד-המושבות שבווייטהול, ובסך-הכול התקיימו חמש פגישות בלשכתו של שר המושבות קריץ'-ג'ונס; פגישה אחת, עוד פחות רשמית מן האחרות, במשרדו של חבר המשלחת הבריטית נורמן ברוק, ופגישה אחת, בארבע עיניים, בין בן-גוריון לבווין. במקביל לפגישות עם הציונים נפגשו הבריטים עם נציגי הערבים, וניהלו מסע-דילוגים בין ארמון סנט-ג'יימס ובין וייטהול. בין חברי המשלחות מן המזרח התיכון לא היו מגעים ישירים ואף לא בלתי-רשמיים. חוסר הנכונות של המנהיגים היהודים והערבים להיפגש לשיחות ישירות, בתקופות שונות, מצביע על הדה-לגיטימיזציה ההדדית, על עומק הסכסוך ועל המשקעים הדתיים, הלאומיים והאידיאולוגיים הקשורים בו, שבמהלך השנים, עד היום, רק התחזקו. המנהיגים סרבו לדבר אלה עם אלה בלונדון, כדי לא לשלם על כך מחיר פוליטי בארצותיהם. 

בתחילת הדיונים אמרו נציגי בריטניה ליהודים ולערבים שממשלתם תקבל כל פתרון ששני הצדדים יסכימו לו. הם ניסו לשחק את תפקיד המתווך ההוגן, אך לא כאלה היו פני הדברים. הערבים ידעו שהממשל הבריטי, שבווין נותן בו את הטון בנושא הזה, זקוק להם, ובוודאי לא יפעל נגדם; אל הציונים דלפו ידיעות על דיוני הקבינט, ועמדותיהם הפרו-ערביות של בווין ושל יועציו היו ידועות להם מראש (לכן לא הסכימו להשתתף רשמית בוועידת לונדון). יחסם של הציונים לערבים היה אי-אמון גמור, ויחסם לבריטים היה חשד עמוק. על כן היו השיחות בין הבריטים לערבים גלויות פחות או יותר, ואילו השיחות בין הבריטים לציונים היו זהירות ומאופקות. בן-גוריון וחבריו נזהרו שלא להתחייב, שלא להציג פתרון מתקבל על הדעת (העלול להיות עילה להתמקחות) ושלא לשרטט את מפת המדינה היהודית. (מאז לא השתנה בתחום זה דבר!) לוועידת-לונדון לא היה סיכוי מלכתחילה, בשל התהום שלא ניתנה לגישור בין עמדות היהודים לעמדות הערבים, ובשל נטייתו של בווין לצד הערבי, ואי-היכולת של בריטניה לכפות את דעתה על הצדדים.

 

2. לא יכולה להיות הבנה מדינית

בראש המשלחת הבריטית עמדו ארנסט בווין, ארתור קריץ'-ג'ונס וסר נורמן ברוק, ואליהם נלוו פקידים ממשרדי החוץ והמושבות. ראש המשלחת הציונית ודוברה העיקרי היה דוד בן-גוריון, וחבריה האחרים נבחרו בארצות-מוצאם. מארץ-ישראל באו – משה שרת, דוד הורוביץ, יצחק גרינבוים ותיאודור (טדי) קולק.1 מבריטניה – ברל לוקר, פרופ' זליג ברודצקי, איוור יוסף לינטון ואבא אבן, ומארצות-הברית – נחום גולדמן ועמנואל ניומן. הדוברים העיקריים בדיונים, נוסף על בן-גוריון, היו משה שרת, ברל לוקר ונחום גולדמן. בשלוש הפגישות הראשונות הציג כל צד את השקפותיו ומתח ביקורת על עמדות הצד שכנגד, ושני הצדדים הזכירו את עמדות הערבים. קריץ'-ג'ונס פתח את הישיבות וניהל את הדיונים. 

בפגישה הראשונה הציג קריץ'-ג'ונס לציונים שלוש שאלות: 

האם אין כל סיכוי לשיתוף-פעולה יהודי-ערבי במדינה אחת?

אם התשובה היא "אין סיכוי", האם הפתרון היחיד הוא חלוקת הארץ?

מאחר שהערבים מתנגדים לחלוקה, וספק אם שני שלישים מהמדינות החברות באו"ם יאשרו אותה, האם יש לציונים הצעה מעשית אחרת?

בן-גוריון השיב כי המטרות העיקריות של הציונים הן שתיים, הבטחת קיומו הלאומי של עם ישראל וביסוס מחודש של הידידות בין העם היהודי לעם הבריטי. הוא הציג שלוש דרישות: עלייה חופשית, חופש התיישבות ועצמאות מדינית. 

קריץ'-ג'ונס הציע להתרכז בעניינים מעשיים ושאל אם שאיפתם האמתית של היהודים היא להקים בארץ-ישראל מדינה ליהודים בלבד. בן-גוריון השיב שאפשר להגיע לשיתוף-פעולה יהודי-ערבי בתחום הכלכלי ובתחום החברתי, אך לא בתחום הפוליטי, מפני שהערבים לא יסכימו לעלייה חופשית של יהודים לארץ. אם תקום מדינה דו-לאומית בארץ-ישראל יגביל החוק הראשון שיחוקק הרוב הערבי את עליית היהודים, ולכך לא יסכימו הציונים. 

בשלוש הפגישות הראשונות דיברו מצד הבריטים רק קריץ'-ג'ונס, שהשתדל להתקרב לעמדת הציונים, ובווין, שהיה נוקשה ולעתים סרקסטי. בווין אמר שהבריטים לא יסכימו לעולם להקמת מדינה יהודית בכל ארץ-ישראל המערבית, אבל גם לשתי מדינות אין אפשרות קיום בארץ-ישראל המערבית. אי-אפשר להקים מדינה יהודית שלא יהיה בה מיעוט ערבי של שלוש מאות אלף איש לפחות; למדינה כזאת לא יסכימו הערבים, והיא מנוגדת לדרישות הצדק. הצהרת-בלפור, שהייתה טובה ליהודים, היא אסון למדיניות-החוץ הבריטית, בגלל ניסוחה הדו-משמעי ומפני שהבטיחה לשני עמים אותו דבר באותה ארץ. במזרח התיכון יש בעיה, ועל כל הצדדים להתאמץ לפתור אותה, בלי להיות כבולים יותר מדי לעבר. 

נחום גולדמן אמר שאילו תמכה הממשלה הבריטית בתוכנית החלוקה, ייתכן שהיה לה רוב של שני שלישים באו"ם, אבל "מאחר שממשלת בריטניה לא תעשה דבר בלי הסכמת הערבים, אינני מניח שהיא מתייחסת להצעת החלוקה ברצינות." משה שרת זרק פצצה: "אם ממשלת בריטניה מוכנה לשוב אל הסטאטוס-קוו שלפני 1939, מוכנים הציונים לסגת מתביעתם למדינה עצמאית".

 

3. ב"ג: "ישראל תהיה חברת מופת"

אחר-כך העלה בן-גוריון את האפשרות הזאת עוד כמה פעמים במשך הדיונים, והבריטים דחו אותה מכול וכל. קריץ'-ג'ונס אמר שאי-אפשר לחזור למצב שהיה לפני "הספר הלבן"; לשלטון הנוכחי אין אחיזה באוכלוסייה, ויש לסיימו, והבריטים יעשו הכול כדי להקים בארץ-ישראל שלטון שרוב האוכלוסייה ישתף פעולה. אתו. 

בן-גוריון גילה משהו מהרהורי-ליבו: אם יימשך המנדט – בלי "הספר הלבן" ובלי איסורי-העלייה – חמש שנים נוספות, יהיו היהודים רוב בארץ-ישראל, ואז ייפתרו רוב הבעיות. (מסתבר שהוא טעה. מאז תום מלחמת העצמאות ובייחוד מאז מלחמת ששת הימים, היהודים מהווים רוב במדינה יהודית ובכל ארץ ישראל המערבית, והבעיות רק החריפו). 

את משאת-הנפש הזאת, שהערבים חששו מפני הגשמתה, הגדיר בווין כתוקפנות. הוא אמר: "שום גוף בינלאומי לא יסכים לכך. היהודים מתייחסים לערבים כמו שהאמריקנים מתייחסים לאינדיאנים... בריטניה, שנלחמה במאה הנוכחית פעמיים למען החופש, לא תילחם שוב כדי לכפות שלטון עוין על קבוצה לאומית כלשהי". 

בן-גוריון השיב לו בפאתוס כנגד פאתוס: לבריטים יש אלטרנטיבה, ליהודים אין. אנחנו רוצים לבנות "מדינה לא רק למען היהודים היושבים כיום בארץ, אלא גם לדורות הבאים. מדינה זו תהיה ראויה לקורבנות שהקריבו למענה. תהיה בה חברת-מופת שתביא תועלת לעולם כולו".2 

על התבטאות זאת של שרת ובן-גוריון, בדבר המשך המנדט, השפיע כנראה דיווחו של איש המחלקה המדינית, אליהו ששון, לראש המחלקה, שרת, על דיוני מועצת הליגה הערבית שהתקיימו בדצמבר 1946, במקביל לדיוני הקונגרס הציוני בבאזל. ששון כתב: "מועצת הליגה הערבית נמשכת תחת לחץ המופתי ואנשיו. שוררת בה אווירה קיצונית מאוד. ג'מאל אל-חוסייני מנסה... לשכנע את חברי המועצה כי המדיניות הבריטית השתנתה בזמן האחרון לטובת היהודים, כי אין לתלות רבות בוועידת לונדון, כי הטרור היהודי הבהיל את אנגליה, וכי אין דרך, לאחר כל זה, לפני הערבים, אלא להתכונן להתנגדות מזוינת חזקה פי כמה מזו של היהודים, כדי לסכל כל מזימה יהודית-בריטית... חברי המועצה נוטים לקבל את עמדתו של ג'מאל". ששון גם דיווח שהערבים ינסו למצות את המהלכים המדיניים בשיחות לונדון, בפעולה מתואמת באו"ם ובהפעלת לחצים על הנשיא טרומן, לפני שינקטו בפעולות אלימות,3 וששליחי ארגון "האחים המוסלמים" מטיפים במדינות ערב למלחמת קודש בארץ ישראל ולהכרזת חרם על בריטניה ועל ארצות-הברית.4 אומנם פעילותם עצמאית, אומנם הם סכנה למשטרים במדינות ערב, אבל אי-אפשר להתעלם מהשפעתם על השליטים הערבים, שאינם רוצים להיראות כבוגדים בעיני הפונדמנטליסטים. 

סביר להניח שדיווחים אלה עוררו בבן-גוריון ובשרת תקווה שהבריטים יהיו מוכנים לשתף פעולה עם היהודים, כדי לדכא מרד ערבי לפני שיפרוץ, כמו ששיתפו פעולה בדיכוי המרד הערבי בסוף שנות השלושים. אולי הם קיוו ששיתוף פעולה כזה יביא לביטול "הספר הלבן" ולחידוש "תוכנית פיל", במתכונת משופרת מאוד. אם אכן אלה היו תקוותיהם, הם טעו. גם הבריטים ידעו איזה רעיונות הועלו בדיוני מועצת הליגה הערבית ומהי האווירה במדינות ערב, וידיעות אלה השפיעו עליהם דווקא להקשיח את עמדתם כלפי הציונים. 

בשלוש הפגישות הראשונות נזהרו בן-גוריון וחבריו, ולא הציעו לבריטים פתרון מעשי, כלומר, לא שרטטו את גבולות החלוקה. הם טענו שחלוקה אינה רצויה ליהודים ושאם הם יסכימו לה יהיה זה קורבן מצדם, אבל גם שאלו איזו מדינה מציעים להם הבריטים. בן-גוריון אמר שאין הוא מבין מדוע הערבים אינם משלימים עם הקמת המדינה היהודית; הרי לארבעים מיליון מהם יש עצמאות מלאה, ו"אין להתעלם מהצדק המופשט. חמישים ושניים עמים אישרו את המנדט. אינני מצפה לפתרון מושלם במציאות פגומה, אבל אני רשאי לשאוף לפתרון צודק פחות או יותר". 

בסיום הפגישה השלישית, ב-6 בפברואר, הודיעו המיניסטרים הבריטים שבקרוב יגישו את הצעות-הפשרה האחרונות, ויבקשו מנציגי הסוכנות היהודית להגיב עליהן. כך הסתיים הסיבוב הראשון של השיחות הבלתי-רשמיות.5

 

4. "תוכנית לאנשים הגיוניים"

בארמון סנט-ג'יימס דחו הערבים כל הצעת פשרה ואמרו שחלוקה פירושה מלחמה. נציג הערבים הארץ-ישראלים ג'מאל חוסייני טען שהבעיה לא תיפתר כל זמן שיהיה נשק בידי היהודים, ופנה אל הרגש הסוציאליסטי של אנשי הלייבור: "לאיכרים הערבים העניים אין די קרקעות, ובוודאי אין להם קרקעות לתת אותן ליהודים". כשביקש מהם בווין הצעות מעשיות הציעו נציגי הערבים שבריטניה תסתלק מארץ-ישראל ותניח לתושביה לפתור את בעיותיהם בעצמם; "אם תושבי הארץ יהיו זקוקים לעזרה הם יבקשו אותה מהליגה הערבית". ג'מאל חוסייני אמר: "כל הקונפליקטים ההיסטוריים נפתרים בכוח הזרוע והנשק. הניחו לנו להיאבק ולהכריע".6 

השיחות הגיעו למבוי הסתום הצפוי. קריץ'-ג'ונס התקרב לעמדתו של בווין, ונסוג כנראה מרעיון החלוקה. ב-6 בפברואר הגישו מיניסטר החוץ ומיניסטר המושבות לקבינט תזכיר משותף על הדיונים בוועידת-לונדון, וביקשו אישור להצעת-הפשרה האחרונה שהם עומדים להציג בפני היהודים והערבים. בתזכיר כתוב ש"מדינה ריבונית היא עיקרון חיוני לציונים, והתנגדות למדינה ריבונית יהודית היא עיקרון חיוני לערבים. בעניין זה אין שני הצדדים מוכנים לפשרה, ולפיכך אין סיכוי להסדר", ונדרשת הצעה שתתקבל על דעת רוב המדינות החברות באו"ם ועל דעת הציבור הבריטי, גם אם היא לא תתקבל על דעת היהודים והערבים. 

בכל זאת ביקשו בווין וקריץ'-ג'ונס מהקבינט לתת להם סמכות להגיש ליהודים ולערבים את תוכניתם החדשה – הצעת-הפשרה האחרונה – שישולבו בה יסודות מתוכנית מוריסון-גריידי ומהתוכנית הערבית, ושהעיקרון שלה הוא ממשל עצמי בתוך משטר נאמנות, לתקופת-מעבר שתימשך ארבע או חמש שנים, ושבסופה תקום מדינה ריבונית אחת בארץ-ישראל. המשלחת הציונית ודאי תתנגד לתוכנית הזאת, אבל "היא תתקבל על דעת יהודים מתונים בכל העולם, שאינם תומכים בדרישות הקיצוניות של הציונות".7 יתרונות נוספים של התוכנית: אפשר להתחיל בביצועה מיד, בלי שתידרש לכך הסכמת האו"ם, ונראה שארצות-הברית לא תתנגד לה. אומנם אין ודאות שבריטניה תוכל לשמור על עמדותיה הצבאיות בארץ-ישראל, אחרי שתסתיים תקופת הנאמנות, אבל אם תתקבל תוכנית החלוקה, או אם הבעיה תועבר לאו"ם, יישמטו הבסיסים הצבאיים מידיה עוד יותר מהר. על-פי התוכנית הזאת תוקם אוטונומיה חֶבלית בכל ארץ-ישראל ותורשה הגירת תשעים ושישה אלף יהודים לארץ, תוך שנתיים. אחר-כך תוגבל ההגירה, ויהודים יבואו לארץ-ישראל רק בהסכמת הנציב העליון ועל דעת המועצה המייעצת.8 

בדיון בקבינט, למחרת, אמר בווין ששני הצדדים ודאי ידחו את התוכנית, והמליץ להעביר את הבעיה לאו"ם, בלי הצעת-פתרון. מיניסטר ההגנה, אלכסנדר, הציע להאריך בעשר שנים את המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, כנאמנות מטעם האו"ם, ואחרים טענו נגדו, שאם הנאמנות לא תהיה קצרת-ימים, לא יוכלו הבריטים לשכנע את היהודים ואת הערבים בכנות כוונתם לתת להם עצמאות.9 

במכתב אישי ששלח אל מיניסטר החוץ האמריקני ג'ורג' מרשל, אחרי הסיכום בקבינט, הציע בווין "ניסיון נוסף שיתקבל על דעת אנשים הגיוניים": להעניק לארץ-ישראל עצמאות תוך חמש שנים ולהקים בה, בתקופת-המעבר, מועצה מייעצת, שייוצגו בה תושבי ארץ-ישראל בלבד, ולא נציגי כל העולם. כלומר, שלא יהיה בה מקום לנציגי הסוכנות היהודית. בווין חיווה את דעתו, שדרושה הכרעה בינלאומית בעניין הגירת היהודים, מפני שזאת הבעיה.10 

"התוכנית לאנשים הגיוניים" הוצעה לנציגי הסוכנות היהודית ולנציגי הערבים ב-7 בפברואר. אלה ואלה דחו אותה, ובן-גוריון הגדיר אותה כתוכנית הרעה ביותר שהוצעה עד כה, רעה אפילו מ"הספר הלבן" ומתוכנית מוריסון-גריידי. 

"האם היהודים מעוניינים בתוכנית מוריסון-גריידי?" שאל בווין בלעג. "נראה שרצונם האמתי של הציונים הוא שהבריטים יקימו להם מדינה, אבל זה לא יקרה. הקמת מדינה אינה כלולה בכתב-המנדט, ולדעת ממשלת בריטניה כבר יש ליהודים בית לאומי בארץ-ישראל". נחום גולדמן הסביר את סירובם של הציונים לדון בפרטי התוכנית: הרי הם דוחים אותה עקרונית, ולשם מה להיכנס לפרטים? הוא ביקש שבריטניה תציע לאו"ם להחליט על חלוקת ארץ-ישראל, מאחר שאין היא יכולה להציע מדינה יהודית בכל הארץ. בווין השיב ברוגז שהוא לא ימליץ על חלוקה, ושאם הצדדים לא יקבלו את הפשרה שהוא מציע להם, תביא בריטניה לאו"ם את הבעיה, עם כל היבטיה, ללא המלצה.

 

5. "המוח הוא חומר הגלם של היהודים"

קריץ-ג'ונס הביע ספקות ביכולתם של היהודים להיות לרוב בארץ-ישראל, אפילו בתנאי עלייה חופשית, שהרי הריבוי הטבעי וההגירה יאפשרו לערבים לשמור על הרוב שלהם. על כך השיב לו בן-גוריון שהיהודים יביאו לארץ-ישראל שני מיליון עולים מהר מאוד, ושהיקף קליטת העולים תלוי בפיתוח הארץ, והרי המוח הוא חומר-הגלם המובהק של היהודים. במקום לפנות לאו"ם, אמר בן-גוריון, מוטב לבריטים לבטל את "הספר הלבן" ולהמשיך במנדט. היהודים. מכל מקום, אינם מעוניינים שהבעיה תגיע לאו"ם. 

אם היהודים רוצים כל-כך בחלוקה, שיאמרו סוף-סוף לאילו גבולות הם מתכוונים, אמר בווין. "לנו יש מפות לתוכניתנו החדשה, ואנחנו מוכנים להראותן". נציגי הסוכנות הבטיחו לבדוק ברצינות את המפות הללו, והוסכם שסר נורמן ברוק יארגן פגישה לבחינת המפות.11 

ב-11 בפברואר ראו הציונים את המפות במשרדו של ברוק, והראו – על אותן מפות – למה הם מתכוונים במושג "מדינה יהודית בת-קיימא בארץ-ישראל". גבולות החבל האוטונומי היהודי שהציעו הבריטים וגבולות המדינה שהיהודים רצו בה היו שונים אלה מאלה תכלית שינוי. הבריטים דבקו בגבולות של תוכנית מוריסון-גריידי. היהודים סימנו גבולות דומים לאלה שנקבעו, אחרי שנים, בהסכמי שביתת-הנשק של 1949 (שהשם "גבולות הקו-הירוק" ניתן להם אחרי מלחמת ששת הימים).12 

בו ביום שלח בן-גוריון מכתב לבווין, והודיע לו כי הוא נאלץ לצאת בדחיפות לארץ-ישראל, ו"אני שואל אם תוכל להקדיש לי שעה לפני כן לשיחה אישית, שבה נוכל לברר אם באמת אי-אפשר למצוא מכנה משותף, להתגבר על הקשיים, ואפילו להשלים בין האינטרסים שלנו". הוא ביקש שבווין יודיע לו על מועד הפגישה ומקומה, למשרדי הסוכנות היהודית שברחוב גרייט ראקל 77, לונדון.13

 

6. ב"ג: "חלוקת הארץ היא הפתרון היחיד"

הפגישה התקיימה למחרת בבוקר, ב-12 בפברואר, בלשכת מיניסטר החוץ. בווין ובן-גוריון הבינו היטב איש את טענות רעהו, וחלקו זה על זה בפרשנות למציאות המזרח-תיכונית.14 בשנתיים הבאות, שבהן ניהל בווין את המדיניות המזרח-תיכונית של בריטניה ובן-גוריון הנהיג את הישוב העברי ואת מדינת-ישראל, התברר שהניגודים ביניהם לא היו תהומיים. מכל מקום, יומיים אחרי אותה פגישה, שלח בן-גוריון אל בווין, לפי בקשתו של האחרון, ניסוח בכתב של הדברים שאמר בעל-פה. יש הבדל גדול למדיי בין הדברים שכתב, כשהיה איש-שיחו בחיים, ובין הדברים שטען שאמר, על-פי המאמר שפרסם אחרי מות בווין. הדברים שאמר בווין, לפי מאמרו של בן-גוריון, אינם שונים מן הדברים שאמר בפגישות בווייטהול: על היהודים לדבר בגלוי ובבהירות, לגלות את קלפיהם ולא להתחמק,. האמריקנים נותנים עצות לבריטים בגלל לחץ הלובי הציוני עליהם, אבל מתחמקים מאחריות שמשמעותה סיוע צבאי לכפיית הסדר. בריטניה לא תוכל לפתור את הבעיה לבדה, לכן היא תביא אותה לפני האו"ם. 

כשחזר לארץ-ישראל, סיפר בן-גוריון שבפגישת ארבע-העיניים ניסה לפרוט על מיתרי האמונה המשותפת בסוציאליזם והברית ההיסטורית שבין הציונות לבריטניה, אך דבריו נפלו על אוזן אטומה,15 ושהוא אמר לבווין שמדינת-היהודים תגן על האינטרסים הבריטיים במזרח-התיכון, ואז היתמם בווין ושאל: "לאיזה אינטרסים אתה מתכוון?"16 

לפי הסיכום ששלח בן-גוריון לבווין, ב-14 בפברואר 1947, הוא אמר לבווין: "שלום במזרח-התיכון, כפי שאמרת בצדק, הוא מטרה בריטית עיקרית. יישוב בעיית ארץ--ישראל יתרום הרבה לשלום הזה. בלי הסדר סופי ישררו בארץ-ישראל מתיחות, אי-שקט ואף התפרצויות אלימות, שיזעזעו את כל המזרח-התיכון". בן-גוריון ניתח את שלוש האפשרויות של ההסדר, סיכם שחלוקת הארץ היא "הפתרון המיידי המעשי היחיד", והבטיח שבמדינה היהודית, שתקום בחלק מארץ-ישראל, ייהנה המיעוט הערבי מכל זכויות-האזרח, ושאין שחר לדעה שהקמת מדינה יהודית פירושה מלחמה.. מצרים תילחם על סודן או למען חוזה עם בריטניה, אבל לא בגלל ארץ-ישראל. לראיה הביא את דוגמת שני החבלים הסוריים שהעבירה צרפת לטורקיה, אחרי מלחמת העולם הראשונה. מצרים לא נלחמה בגללם. גורמים מצריים רבים ודאי יסכימו-לחלוקה, וגם עבר-הירדן-תתמוך בה, מפני שסיפוח השטחים הערביים של ארץ-ישראל יסייע לה להיות מדינה בת-קיימא, והשכנות עם המדינה היהודית רצויה לה.17 הציונים אינם מעוניינים במדינה פלשתינית שכנה; עדיף ששטחי ארץ-ישראל המערבית, שנועדו לערבים, יסופחו לעבר-הירדן, שהיא ארץ-המולדת של הפלשתינים.18 סוריה ועירק טרודות בבעיות פנימיות, ורוב הערבים הארץ-ישראלים רוצים שלום. המדינה היהודית תהיה המדינה המערבית היחידה באסיה. תנועת-העבודה הציונית היא הכוח המרכזי בישוב העברי, כשם שמפלגת-הלייבור היא הכוח המרכזי בבריטניה. 

בן-גוריון סיים את מכתבו כך: "יש לנו אינטרס לשמור על מקומה של בריטניה בעולם ובאזור שאנו בונים בו את עתידנו, לפיכך אנו רואים באינטרסים הכלכליים והפוליטיים שלכם אינטרסים שלנו. הרשה לי לנצל הזדמנות זאת כדי להביע את הערכתי הכנה על הנדיבות והסבלנות שגילית כשהאזנת למה שהיה לי לומר בפגישתנו האחרונה.. שלך בנאמנות, ד. בן-גוריון". 

 

הערות:

1. טדי קולק היה אז סוכן המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בבריטניה (במלים אחרות, מרגל). ממסמכים שנחשפו לאחרונה מסתבר שהוא מסר אנשי אצ"ל לבריטים. מכאן שהוא היה סוכן כפול או שפעל בשליחות בן-גוריון. זה היה גם מעמדו האמתי של אבא אבן (ראה להלן). ראה יואב גלבר, "שורשי החבצלת", משרד הביטחון ההוצאה לאור, 1992, עמ' 656. 

2. הקמת חברת מופת יהודית בארץ-ישראל הייתה מטרת-על אידיאולוגית של המפלגות הסוציאליסטיות הציוניות, שגרסו כי התנועה הקיבוצית הגשימה חלק מן המטרה הזאת. 

3. גלבר, "חבצלת", שם, עמ' 675. 

4. שם, שם. 

5. 371/61873 FO. 

6. 1028-1030 1947.FRUS Vol. 5, pp. נכונות מנהיגי הפלשתינים לצאת למלחמה נגד הציונים בסוף שנות הארבעים מלמדת שהמנהיגות הפלשתינית-חוסיינית הייתה מנותקת מן המציאות הצבאית בארץ-ישראל ובמזרח התיכון, יותר משהיו בן-גוריון וחבריו מנותקים ממנה, ושאי-הבנתם של מנהיגי הפלשתינים את הוויית הצבא והמלחמה הייתה עלתה על אי-הבנתם של מנהיגי הציונים (על העוצמה הריאלית של הפלשתינים אז ראה להלן). בפער הזה אפשר להסביר מדוע ששו מנהיגי הפלשתינים לצאת למלחמה; הפער הזה היה אחד ממקורות העוצמה של הציונים במלחמת העצמאות, ואני טוען שאין לזקוף את העוצמה הזאת לזכותו של בן-גוריון. 

7. תפיסת הציונות כקיצונית הייתה אחת מתוצאות הטרור האנטי-בריטי של "תנועת המרי העברי". 

8. CAB. 129/16 C.P. (47) 49 Memo, 6 February, 1949 

9. 128/9 CAB. 

10. 1035 p., 5 Vol. 1947 FRUS. 

11. FO. 371/61873 

12. FO. 371/61873 

13. FO. 371/61900 E 1498 

14. בספר שכתב על בן-גוריון, טען מיכאל בר-זוהר שהשניים "ניהלו שוב דו-שיח של חרשים." בקביעה הזאת הסתמך בר-זוהר על המאמר שכתב בן-גוריון בשנת 1965 ועל מכתב שכתב לאשתו פולה ביום הפגישה. מקורותיו של בר-זוהר היו: "בדרך לצבא ולמדינת ישראל", סדרת מאמרים בעיתון "דבר", 1965, מאמר נ'; ארכיון דב"ג, מכתב מבן-גוריון לפולה, 12 כפברואר 1947. 

15. גם בן-גוריון וגם בווין ראו בסוציאליזם לא אמונה, אלא אמצעי להשגת תמיכה פוליטית ועוצמה מפלגתית. 

16. סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי. לדברי גלילי שמע משה סנה גרסה זו עוד בלונדון, בימי הוועידה. 

17. דברים אלה של בן-גוריון היו לא רק אמצעי שנועד לשכנע את בווין לקבל את עמדותיו. הם מבטאים את ההערכות שהיו אז לראשי מערכת הביטחון והש"י. מנהלת ארכיון צה"ל לשעבר, זהבה אוסטפלד, כתבה, במחקרה הנ"ל, שה"הגנה" שללה את סבירותה של מתקפה ערבית כוללת, "משום שלא ראתה בצבאות ערב כוח ממשי ומאיים" (עמ' 7). ראש המפקדה הארצית של ה"הגנה", הסוכן הסובייטי, משה סנה" כתב בתזכירו לוועדת החקירה האנגלו-אמריקנית שלדעת ראשי מערכת הביטחון של הישוב העברי ארצות ערב לא ישלחו צבא לארץ-ישראל ולא יתערבו בסכסוך, מפני ש"בשביל מצרים, למשל, קודם לאינטרס של 'שחרור' ארץ-ישראל האינטרס של השתלטות על סודן ועל לוב", ולא סביר שמצרים "תוותר על מטרותיה האנוכיות באפריקה, בשביל מלחמת-התערבות בארץ-ישראל, ותרוקן את ארצה מצבא מצרי". זהבה אוסטפלד, עמ' 8-7. ההיסטוריה הוכיחה שמשה סכה היה מנותק מן המציאות האסטרטגית במזרח התיכון, ולא רק הוא. 

18. האלופים ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון והשר לשעבר רחבעם זאבי – נקטו בעמדה זהה. דבריו של בן-גוריון בדבר התנגדותו להקמת מדינה הפלשתינית והצעתו לספח את השטחים שבהם התגוררו ערבים לירדן, מחזקים את הטיעון שידון להלן שבין בן-גוריון לעבדאללה מלך ירדן התרקמה קונספירציה שעניינה: ישראל תסייע לעבדאללה להשתלט על יהודה ושומרון, ובתמורה עבדאללה לא יתקוף ריכוזים יהודיים ויכשיל את המתקפה הערבית המאוחדת על ישראל. הנחת קונספירציה זאת מסבירה הרבה אירועים במלחמת העצמאות שההיסטוריונים המקובלים התעלמו מהם דוגמא: החלטתו של עבדאללה לפרוש ברגע האחרון לפני הקמתה המדינה מן התוכנית הכלל ערבית לתקוף את המדינה יהודית בצפון לפי חלוקת גזרות בין הצבאות של המדינות. פרישה זאת שלן עבדאללה הכשילה את המתקפה הערבית למחרת הכרזת העצמאות.

 

 

הרקלייטוס "האפל"