العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

הפילוסופיה של הביטחון

 

את הצגת הפילוסופיה של הבטחון אתחיל בשתי מובאות, שנאמרו במרחק של כשלוש מאות שנה זו מזו: "חתירתו של כל דבר להמשיך בישותו, אינה אלא מהותו בפועל של הדבר" – ברוך שפינוזה; ו"ביסוד כל מה שקיים שוכן לבטח רעיון כה פשוט, כה יפה, כה משכנע, וכאשר נבין אותו בעוד עשור, בעוד מאה, אולי  בעוד אלף שנים, נאמר איש לרעהו: איך יכולנו לחשוב אחרת? איך יכולנו להיות כה טיפשים  זמן כה רב?" – ג'ון וילר. מסתבר שכבר ברוך שפינוזה הצביע במאה ה-17 על "הרעיון היפה" שביסוד כל מה שקיים ורבים אחרים רמזו עליו (ראה להלן) מאז שחר ההיסטוריה. רמזו כי הוא מגוּלל בעצם קיומם  והם מלאו את הצוד של אפולו: "דע את עצמך!" אז החוללה בהם היזכרות אפלטונית כאינטואיציה גולמית. אך עד כה תובנה זאת לא פותחה למערך חשיבה, אולי משום שהיינו טיפשים, כדברי ג'ון וילר, ואולי משום שהאבולוציה פיתחה במוח האדם חשיבה ליניארית וחישובית שחסכה אנרגיה ודי היה בה כדי לשרוד. תובנת "הרעיון היפה" היא דיאלקטית ואולי גם בלתי חישובית. אנשים פעלו על פיה אך לא נזקקו לאופציות הרבו שבפיתוחה.עכשיו בשלו התנאים לפתח את הרעיון שברוך שפינוזה ויחד איתו גם גלילאו גליליי, רנה דקרט ואייזיק ניוטון הצביעו עליו עוד במאה ה-17 – רעיון השרידות! ואף אם לא בשלו התנאים עד תומם, שהרי אי ודאות היא אחד מממדי המציאות, אין לנו ברירה אלא להתאמץ לרדת לעומקו כי המערכת שבה אנו שורדים כה מאויימת עד שהגיעה אל סף קריסה. מכאן שכל אחד מאתנו מאוים כאן ועכשיו. בלא להבין את רעיון השרידות ובלא לפתח את פרדיגמת השרידות, נתקשה מאוד לסכל איומים קיומיים עלינו: נשק גרעיני בידי אויבינו, שילוח טילים על כל ערינו, זיהום הסביבה, התפוררות חברתית, שלטון מושחת שאנו מושל, קריסה כלכלית, נידוי בין לאומי ועוד. מכאן שעקרון השרידות כופה עלינו  להבינו על-מנת לשרוד. . ביקורתית במציאות אינה אמורה להגביל  את עצמה לכלום, גם לא לחומר – כפי שהוגדר במדע התקני, (שבהשפעת עקרון השרידות התפתח לדת בדומה לדמוקרטיה לדוגמא), ולאבני  היסוד (לכאורה) שלו, אם גלים ואם חלקיקים. גם לא לכוחות היסוד (לכאורה) בארבעת ממדי המרחב/זמן ולשדותיהם. בוודאי שלא להסברים מכאניסטיים חישוביים, ומדידים מהפרדיגמה הפיתגוראית-ניוטונית  המתעלמים לכאורה מן ה"מדוע" או שולחים את השואל לאלוהים ולפרשניו הסכולסטיקונים. אצל אלוהים ימצא השואל הסקרן את שולחיו לרבות: את ניוטון, איינשטיין הוקינג ורבים אחרים. הראיה: בכנס מדעי באוקטובר 2008 אמר האפיפיור בנדיקטוס השלישי: "גלילאו ראה את הטבע כספר שהסופר שלו הוא אלוהים". הפיסיקאי סטיבן הוקינג אמר באותו כנס: "אני מאמין שהיקום נשלט על ידי חוקי המדע. יתכן שאלוהים הוא זה שקבע אותם, אבל הוא איננו מתערב בכדי לשבור אותם." ה"יתכן" של אחד מבכירי הפיסיקאים בדור האחרון מצביע על הרהור תיאולוגי שהרי קביעת החוקים חשובה להבנת המציאות לא פחות מחלותם. אנחנו נטען שאת החוקים עיצב עקרון השרידות ובמובן זה עקרון השרידות הוא אלוהים או למצער, ובניגוד לדעת הרמב"ם: תואר חיובי שלו. ומכאן שהמציאות אינה מכניסטית אלא יש לה תכלית: לנטרל איומים על מנת לשרוד.פרדיגמת המדידה והחישוב מהווה בשלוש מאות השנים האחרונות, ובהיבטים אחדים,  בעשרת אלפים השנים האחרונות של הציוויליזציה הטכנולוגית, מדע תקני, ולא רק בפיסיקה אלא בכל מערך החשיבה שאותו ניתן להציג בסילוגיזם להלן:

 

למדוד משמע לדעת;

רק את החומר ניתן למדוד;

מכאן שרק את החומר ניתן לדעת (וגם אותו במידה מוגבלת אך דיה כדי לאפשר פיתוח אמצעים לניטרול איומים).

 

מסקנה פרדיגמאטית: את הבלתי חישובי ("הנסתר ממך") אל תחקור ומי שחוקר הוא מיסטיקן, הזוי או שרלטן אך לא מדען. אך הפלא ופלא, "איש הפרדיגמה" – איזיק ניוטון – עסק בסתר במחקרים בלתי חישוביים: אלכימיה, אסטרולוגיה ותיאולוגיה. הדבר מלמד שגם הוא בכבודו ובעצמו, שמסמל את הפרדיגמה,  הבין את מוגבלותה. פיסיקאים במאה ה-21 רואים בעיסוק צדדי זה של ניוטון (שהיה אולי עיקרי בעיניו?) אפיזודה בלתי חשובה שראוי להתעלם ממנה. אך ניוטון עצמו לא התעלם ממנה. מדוע שנתחשב ב"גמדים"בני דורנו ולא בענק שעל כתפיו הם יושבים ומאותו רום הם צופים?

 

הפרדיגמה הניוטונית שהוא עצמו כנראה לא היה שלם איתה, הגיעה למבוי סתום בהוליכה את האנושות במסלול של קריסה עד לסף של התאבדות בניגוד לתכליתה ולתקוות שתלו בה, והסוותה את המהלך בפאטה מורגנה של קידמה ונאורות. ואף שההסוואה לא הוסרה כליל, שהרי היא עצמה מבקשת לשרוד, חובה עלינו להחליפה כדי לנטרל את נזקיה. מדובר בביטול דואליזם יסוד של תרבותנו: חומר-רוח שנוצר בגלל העדר ידיעה למדוד את הרוח. ראשיתו של דואליזם זה מנוסח בתנ"ך וגיבושו  בפילוסופיה של רנה דקרט. שפינוזה בפנטאיזם ומרכס במטריאליזם הציגו חלופות אך לא היה בכוחן להחליף את הדואליזם אלא רק להוסיף לו קשיים. בפרדיגמה החדשה מדובר בפיסיקליזציה של התודעה ובאינפורמטיקה של החומר, שגם פיסיקאים מובילים כאייזיק ניוטון וכאלברט איינשטיין לא העזו להפקיעה מרשות אלוהים, אולי גם משום שהאמינו בו  ולא העזו לחקור בנסתר מהם. הם חקרו את השאלה מה הם החוקים היסודיים של הטבע, אך נמנעו מלברר את שאלת מעמדם האונטולוגי של אותם חוקים, מי קבע אותם ומדוע הם נקבעו כך ולא אחרת שהרי היו להם תשובות אמוניות דהיינו, שרירותיות ופותרות כל מלכתחילה כפי שניסח זאת גוטפריד לייבניץ במאה ה-17: אלוהים הוא טוב, הוא ברא את העולם הטוב האפשרי והוא דואג לקיים את ההרמוניה שבו דהיינו את חוקיו. זאת ועוד: לא היתה להם נקודת משען ארכימדית לטפל באופן אפקטיבי  בנושאים לא חישוביים באופן שהם יוכלו להפיק תועלת מן הטיפול. תועלת היא מטרת-קצה מרכזית שהרי בלעדיה לא ניתן לשפר את התהליך ניטרול האיומים. אנחנו סבורים גם שמציאות חיינו רחוקה מלהיות הרמונית על כך העיר וולטר ב"קנדיד",   וגם שנקודת המשען נחשפה: עקרון השרידות הקובע שכל מופע במציאות מובנה לשרוד ופועל לבטל את האיומים על קיומו.  מכאן שלמציאות הדינאמית יש תכלית. זה פיתוח נוסף של הסיבה התכליתית של אריסטו ושל תפיסתו את האלוהים כמניע בלתי מונע דהיינו: משנה ולא משתנה.

 

נקודת מוצא תצפיתית: המציאות משתנה ללא  הרף (הרקליטוס).

 

מכאן נובע שמה שקיים בהווה,   בהרף עין לא יהיה קיים יותר,  כפי שהוא. אך בהעדר קריסה הוא יהיה דומה לו.  את מה שגורם לשינוי, מכל סוג שהוא, נכנה – איום (על המצב הקיים ומבחינתו). אם האיומים לא היו ניתנים לבלימה, לא היה קיים דבר בעולם, וממילא לא היה עולם שהרי הראשית (הבריאה, המפץ הגדול) היתה קורסת מייד באפס זמן. בלא ראשית, אין המשך, אין אבולוציה אין המציאות שאנחנו מכירים. מכאן השערה:

 

קיימת ביקום – ולא רק בעולם האורגני – מערכת חיסונית שאף כי אינה מונעת שינויים (מחלות) וקריסות (מוות) היא פועלת נגד איומים ובכך מאפשרת את עצם הקיום. את מנגנון הפעולה של מערכת זאת נכנה: עקרון השרידות.

 

מכיוון שיש עולם, הרי המוֹפָעים המאוימים מנטרלים חלק מהליכי הקריסה שהאיומים מניעים. מכאן:

המשפט הראשון של פילוסופיית הביטחון: כל מה שקיים בעולם הוא בעת ובעונה אחת גם מאוים וגם מאיים, גם משתנה וגם משנה, מחוץ לעקרון השרידות שהוא "המציאות הפרמנידאית". המציאות שאותה אנחנו מכירים היא פעילות גומלין ביניהם. אינטראקציה זאת מחוללת את כל הכוחות המניעים את מה שיש. בכך ביססנו את נקודת המוצא לעיל.

מכיוון שהמתבונן, התודעה והשפעות הגומלין ביניהם, נעשים מרכיב בשדה העיון של היקום, והתכוונות היא מאפיין של התודעה,  הרי הסברים תכליתיים, שאותם סילקו רנה דקארט ובני דורו מן השיח המדעי במאה השבע עשרה, בעזרת מודל השעון המכאני, חוזרים לשיח על המציאות המכניסטית לכאורה. שהרי אם לחומר ולשדות הכוח אין, לכאורה, תכלית, הרי לתודעה יש ויש. תכליתה לפתח דרכי פעולה – טקטיקות אסטרטגיות ומדיניות – ולהפעילן כדי לנטרל איומים ולהבטיח את המשך קיומם של הנמצאים, בתחרות הקיומית בינם לבין עצמם.

 

המשפט השני: למציאות יש תכלית – להתנגד לשינויים.

 

אם התודעה אינה רק תכונה של האדם אלא היא ממד של המציאות, הרי שלמציאות על כל מדוריה ולא רק למדור הביולוגי שבה – יש תכלית, לנטרל איומים על מנת לשרוד. אם לחומר יש ממד של תודעה – להתנגד לשינוי מצבו,  כפי שניסח זאת ניוטון בחוק התנועה הראשון שלו –  הרי שגם לחומר יש תכלית.

בעזרת המהלך הזה, אנסח השערה על סיבית היסוד של היקום – הבסיס המוצק  למרשם היקום. נקודת המוצא של ההשערה היא הכללת ההתבוננות, בעלת האופי התכליתי, במערכת השפעות הגומלין ביקום.

הזמנה להתבונן במעורבות התכליתית של התודעה בעולם, לא רק כקולטת וכמפרשת,  אלא גם כשותפה פעילה בתהליכים ביקום, אינה חדשה. היא נטועה עמוק בתשתיתה של התובנה האנושית וגם בתרבות המערב בתקופה המודרנית, האנטי-טלאולוגית, לכאורה. שהרי תודעה, המודעת למציאות, מודעת לעצמה ומודעת למאפייניה, מודעת גם למרכיבים התכליתיים של המציאות, אינטואיטיבית לפחות.

 

: מה שהתבוננות לא חלה עליו אינו קיים, ואם אנחנו מניחים שהוא בכל זאת קיים אך איננו מסוגלים להתבונן בו, עלינו לפתח שפה מתאימה שתאפשר לנו להעביר עליו מסרים.

אם ההנחות שלנו מבוססות, סביר להניח שהיו אנשים  שאבחנו בעבר את המציאות כמונו והעלו על הכתב את האינטואיציות שלהם. הם ניסחו את רעיונותיהם במסגרת מערכי החשיבה שבהם פעלו ובמגבלות הכלים הקוגניטיביים שעמדו לרשותם. הם עצמם לא היו מודעים למלוא משמעות האינטואיציות שלהם, וקוראיהם בוודאי שלא. אך ההנחות שלנו גלומות באינטואיציות שלהם, וממילא בכתביהם. ממצא הזה יחזק את הטיעון שלנו.

הבה נבדוק:

היהדות העניקה לציוויליזציה המערבית את מערך האמונה הדתית שלה.  בכך היא היתה לרובד התרבותי המכונן של המערב ודרכו השפיעה מאוד על  העולם כולו. היהדות מושתתת על האמונה שתודעת-על, טרנסנדנטית ובלתי מאוימת, (אלוהים), המתבוננת על היש הנצחי, לאמור על עצמה,  בראה בכוח התבוננותה ובכוח דיאלוג עצמי, יקום דינאמי, וממילא בלתי יציב ומאוים. היקום אינו יכול להיות יציב אלא באִיוּנו,ֹ ומאמצי ייצובו –  התבוננות האדם לדוגמא – יקרבו את קריסתו.  תפיסה זאת של היהדות בדבר אלוהים והבריאה  קיבלה ניסוח מדעי במאה ה-20 בתורת הקוונטים, שעל  פי כמה פירושים שלה –  צפייה ומדידה גורמות לקריסת פונקצית הגל ומחוללות את העולם המוכר לנו. (Stapp, 1993, p. 149)

על פי היהדות, קיימים  שני סוגי איומים יסודיים: חיצוני – אלוהים, ופנימי – העדר היציבות. אלוהים הוא טרנסנדנטי. אנחנו יודעים עליו  רק מה שהוא מועיל ליידע אותנו ואיננו מסוגלים לבסס את ידיעתנו זו.  לפיכך אנחנו לא יודעים אותו אלא מאמינים בו. היקום לעומת זאת מתחלק לתת-מערכות, שכל אחת מאוימת, גם מבפנים וגם מבחוץ. ומאחר שמבקש אלוהים שהעולם יתקיים, הוא משגיח  עליו. אך בה בעת הוא עלול גם לגרום לקריסתו, כמו בפרשת המבול, אם בני האדם יסטו מדרך הישר. תפקיד המצוות לפי היהדות, הוא גם להשביע את רצון אלוהים (איום טרנסנדנטי) ולכונן מציאות יפה בעיניו –  מלכות שדי,  וגם  לאַפס איומים פנימיים. סטייה מן המצוות תגרום לקריסה, ויחד עם זאת, במציאות אין אפשרות להימנע מכך, כפי שהוכח החל מפרשת גן העדן ועד חורבן בית המקדש. מכאן, שאנחנו נמצאים בתהליך מתמיד של קריסה ולא נותר לנו אלא להאט את קצבה. 

לפי ספר בראשית, את האדם, "נזר הבריאה", ברא אלוהים  בצלמו – משמע בעל כושר התבוננות – והוא מקיים איתו דיאלוג  בשפה ששום נברא אחר אינו מוכשר לה. שפה זו מאפשרת לאנשים לקיים ביניהם שיח ולפתח תובנות על היבטים מורכבים של המציאות, אף שאין להם יכולת להגיע לאמת כשהיא לעצמה (בלשונו של עמנואל קנט), גם בגלל הדינאמיות של המציאות והסטטיות של המסרים, וגם  בגלל מגבלותיה של שפת האדם. לעומת זאת שפת האלוהים מאפשרת  גם להבין וגם לברוא. הבדלים ביכולות דיאלוגיות אלה הן מותר האדם מן הבהמה ומותר אלוהים מן האדם. בשלב ראשון, מיקם אלוהים את בני האדם בגן עדן (אוטופיה) שבו סיפק להם את מזונם ואיפס בכך  את האיום העיקרי – רעב –  על  שרידותם. הניסיון להבטיח את החייםבמרחב מוגן לא צלח לכאורה. ספר בראשית מסביר  את "כישלון" הניסוי  בכך שהאדם הראשון הפר את צו האלוהים ואכל מפרי עץ הדעת, ועל כך יש שלל פרשנויות. על פי הפילוסופיה של הביטחון  ביקש  מחבר סיפור גן העדן להראות: א. שלא ניתן לקיים בעולם מרחב מוגן, ושכל מרחב פרוץ לאיומים; ב. אמל"ח נטרול איומים היא הדעת: התבוננות במציאות  והחתירה להבין, כמה שיותר במדויק, את אבני היסוד שלה ואת מגמות התפתחותה. מכאן, שהשהות בגן העדן היתה שלב עוברי, הכרחי, באבולוציה המקראית של האדם. הוא  יבקש ללא הרף לחזור לאותו שלב ויפתח שוב ושוב אוטופיות, אך כל מאמציו יהיו לשווא.  בעוד שבבריאת האדם בצלמו העניק אלוהים לאדם ידיעה אנלוגית להבין את המציאות בערך, באכילת פרי עץ הדעת הוא רכש לעצמו כושר לידיעה דיגיטאלית – להבין את המציאות בדיוק רב יותר ובגסות גרגרים דקה יותר. לאחר הבריאה היתה לאדם שפה טבעית; לאחר אכילת פרי עץ הדעת היה ביכולתו של האדם לפתח את השפה הלוגית-מתמטית, ולפתח בעזרתה טכנולוגיות לאפס איומים. לאחר שהצטייד האדם בשתי שפות, הסתיימה בריאתו והוא עבר לפיתוח מורכב יותר ויותר של שתי השפות ולסינכרוניזציה שלהן, כדי להבין את המציאות וכדי לפתח אמצעים לנטרל איומים.

מכאן, שלפי התפיסה היהודית-נוצרית-מוסלמית, צרב אלוהים את סיבית אלגוריתם נטרול האיומים כבר בבראו את העולם. סיבית זאת היא היסוד האלוהי בעולם, היא הערובה לעצם החיים. ואכן, המבחן הגדול של אברהם, אבי המונותיאיזם, היה נטרול האיום עליו מצד מלכי הצפון, בפרק י"ד בספר בראשית. רק אחרי שהצליח במשימתו, בלא נס ובתבונת המעשה שלו בלבד, זכו תובנותיו (אמונתו) לחיים ארוכים, בהתאם  להתחייבות האלוהית, בפרק ט"ו בברית בין הבתרים ובגבולות ההבטחה. פרק י"ד ופרק ט"ו, מגלמים בלשון בני אדם את כל תורת השרידות, וראוי להעמיק בהם לפני שניגשים להעמיק בתיאוריה של השרידות.

במאה השישית לפני הספירה החלו ביוון ארבע מאות שנות דמוקרטיה של הרוח. אז חרטו היוונים את עקרון ההתבוננות בשער הכניסה למקדש אפולו בדלפי: "דע את עצמך",  המבטא את ההגמוניה של שכל האדם בעולם. בהתבוננות  האדם לתוך עצמו ראו כוהני אפולו והפילוסופים של התקופה את שבירת  הדואליזם, חומר-רוח, שהרי רק בהתבוננות האדם לתוך עצמו מתקיימת בעיניהם אחדות של המתבונן ושל מושא ההתבוננות. אחדות זאת מאפשרת להגיע לאבן היסוד של היש, שאותה ביקשו לחשוף הפילוסופים היוונים הקלאסיים באותה תקופה. ההתבוננות העצמית יוצרת את האינטואיציה, והיא נקודת המוצא למפעל המדעי כולו.  ההתבוננות העצמית היתה בעיניהם מרחב הניסיון והניסוי האמיתי והמבוסס ביותר שהרי במרחב הניסיון "הקלאסי" ניתן להתבונן רק בחומר אך לא ברוח. תפיסה זאת הגיע לשיאה אצל אפלטון שטען כי ההתבוננות העצמית עשויה להוביל את האדם אל האמת המוחלטת – לעולם האידיאות.

בערך באותה תקופה התפתח בערי יוון דיאלוג אינטלקטואלי, שמן ההתבוננות העצמית  פיתח את המפעל המדעי.  עקרון ההתבוננות העצמית לא פותח לראשונה על ידי היוונים, אלא היה פרדיגמה אינטלקטואלית בימי קדם. אלפי שנים לפני שנבנה מקדש אפולו קבעה דת ההינדו בהודו שמשימת האדם  היא החיפוש אחרי הכרה עצמית, החיפוש אחרי האלוהי בתוך ה"אני". בזמן בניית מקדש אפולו,  ייסד גאוטמה סידהרתה שאקיימוני בהודו את דת בודהה. דת זאת מחייבת את מאמיניה להתבוננות ולמודעות עצמית.

החשיבה המכניסטית דחתה את הידיעה העצמית כסובייקטיבית, אינטרסנטית, אנלוגית, ובלתי חישובית, ולפיכך בלתי אמינה. דחייה זאת מוסברת היטב על ידי עקרון השרידות, המניח, שהעצמי לעולם לא יחשוף את עצמו, כדי לא להיות מאוים ולא להגיע לקריסה, ושחישוביות היא חשיפה שהרי כאמור לעיל חישוביות היא ידיעה. בעזרת האינטואיציות פיתח העצמי חישוביות לאובייקטים, אך נמנע לעשות זאת עבור סובייקטים.

 

משפט שלישי: עקרון אי החשיפה  הוא נגזרת של עקרון השרידות.

 ואכן  האדם הראשון התאמץ להסתיר את חטאו הקדמון מפני אלוהים, וכך נהג גם קין אחרי רצח הבל. המודרניות המכניסטית-אובייקטיביסטית מבוססת על דחייה זאת. כוהני ההינדו, בודהה ודת התבונה של אפולו, ראו דווקא בהתבוננות ב'עצמי' ובידיעתו, את נקודת המוצא להבנת המציאות, שהרי ב'עצמי' מתמזגים לישות אחת האמפירי, החומרי והאינטלקטואלי-מידעי.  מכאן, שרק 'העצמי' יכול להבין את המציאות (של העצמי) ולפעול בדרך היעילה ביותר לנטרול איומים על 'העצמי' ועל דומיו, שהם בראש וראשונה יתר העצמיים/בני אדם, וגם היקום וכל אשר בו. זאת ועוד, במרחב איומים, כל מופע מאיים על כל מופע. האדם אינו רק מאוים, אלא גם מאיים, ולכן ידיעת המאוים היא גם ידיעת המאיים. זאת, לפי כוהני אפולו כל התורה על רגל אחת. שאותה גיבש לייבניץ במאה  ה-17 בתורת המונאדות שלו.

אפלטון אימץ לכאורה גישה דואליסטית: אמת וסברה, ושאף לדעת בעזרת האינטואיציה של 'העצמי' את האמת שמחוץ ל'עצמי' – את האידיאה.  אבל ידיעת האידיאה נובעת לא מתוך התבוננות במציאות החיצונית, אלא התבוננות ב'עצמי', שהרי לפי אפלטון לימוד הוא למעשה היזכרות במה שהלומד ידע  בעבר ואז הוא ידע מה שהוא זכר מעברו. התבוננות בעצמי היא התבוננות במידע שנצבר ונשמר בעצמי בכל גלגוליו הקודמים והוא חל על כל מה שיש. אחרי כאלפיים שנה גיבש לייבניץ את התפיסה הזאת בתורת המונאדות שלו  והיא הבסיס לתרבות הרומנטית  הגרמנית. הלמידה הדיאלוגית של אפלטון היא התבוננות עצמית בחברותה, תוך הפריה הדדית. אפלטון הניח  את עליונות התודעה ונתן לה פירוש רציונליסטי, בקובעו, כי ביטויה העליון היא המתמטיקה (בעיקר, כגיאומטריה). בכך גיבש אפלטון את האסכולה הפיתגוראית, שקבעה כי המציאות היא מספר=אידיאה=תודעה=מושג, והידיעה היא מדידה. מכאן, שהאידיאה של אפלטון היא מדידה מדויקת.  מאז, היתה הפיתגוראיות בת לוויה קבועה של האדם, כי היא הוכיחה את עצמה ככלי יעיל לפיתוח אמצעים לנטרול איומים: יצור מזון, בניין בתים, מציאת דרכים, ריפוי, פיתוח אמצעי לחימה, ומה לא? אסכולה זו עיצבה מומנטום מכאניסטי/מדיד להתפתחות המדע המערבי באלפיים וארבע מאות השנים האחרונות, כיוון שלתחומים חוץ-מכאניסטיים, ובייחוד לתחומים טלאולוגיים, לא פותחה (עדיין) מדידה/מתמטיקה. אפלטון הגביל את תפקידה הפעיל של התודעה, בבריאת ישויות מתמטיות/וירטואליות ומודלים לוגיים, שאותם כינה אידיאות. 

מול הפרדיגמה הפיתגוראית-מתמטית-אידיאליסטית של אפלטון, שהמעיטה בערכם של עולם הניסיון ושל הממצאים האמפיריים כביטוי לאמת, העמיד תלמידו, אריסטו, את הפרדיגמה האמפיריסטית, שהתבססה על תצפיות. שתי הפרדיגמות התמזגו אצל ארכימדס במאה השלישית לפני הספירה. לתצפיות של אריסטו הוסיף ארכימדס ניסויים. המיזוג בין הפרדיגמות היה כה מוצלח – עד שניתן היה לנצלו לפיתוח  טכנולוגיות, לרבות טכנולוגיות צבאיות, שהינן הקטר, המוביל את פיתוח כל הטכנולוגיות. הצבא היה המוביל בפיתוח טכנולוגיות, כיוון שהוא הארגון הפועל לאיפוס איומים על המדינה, וכיוון שבקיומו משולבים שני עקרונות יסוד של המציאות – שיתוף ותחרות – ושניהם מתמזגים לעקרון השרידות, שנדון בו להלן.

עם הרצחו של ארכימדס על ידי חייל רומי, תמה בערי יוון במושבותיה ובאלכסנדריה התקופה הקצרה, יחסית, של הפרטת ההתבוננות, שנמשכה כארבע מאות שנים. הפרטת ההתבוננות הביאה לעולם את הפילוסופיה, את התיאוריה ואת המדע. חלה חזרה לשימוש המושכל של המדינה בהתבוננות, בייחוד לצרכים צבאיים, שהיתה נהוגה במצרים העתיקה. התוצאה: הממסד שב והשתלט על ההתבוננות, והפעיל אותה לסתירת איומים על עצמו. העיון הולאם. ההתבוננות הייתה מכוונת לאמצעי לחימה. החל העידן המדעי: יצירת עומק תיאורטי לפיתוחים טכנולוגיים. לעומת זאת, לממסד היה עניין למנוע את חקר התודעה, כיוון שהמחקר הזה היה חושף את ליקוייו, את האופן שהוא קובע את מדיניותו ואת האופן שהוא מקבל את החלטותיו.

רצח ארכימדס בידי חייל רומאי מסמל את השתלטות הפרדיגמה המיליטריסטית-מעצמתית, על המערב. בעידן השלום (המיליטריסטי) הרומאי, הוקדשו המשאבים האינטלקטואליים במערב לפיתוח עוצמה צבאית. אז מאמצי האדם הוקדשו לפיתוח טכנולוגיה ולא לפילוסופיה. היעילות הרומית דחקה לשוליים את התבוננות-הפנאי ההלניסטית. הרומאים לא השמידו את המדע, אלא ניצלוהו להגברת כוחם האימפריאלי. המדע השימושי, שהוא סוד כוחו של המערב, עד סוף העשור הנוכחי – הראשון למאה העשרים ואחת - השתלט על ההתבוננות. ברומא רווחה פרדיגמה מיליטריסטית בולעת-כול, כלווייתן של הובּס. בקריסתו ההכרחית של המיליטריזם -  קורסת כל המערכת. כך הולידה מעצמת-העל הרומאית את ימי-הביניים באירופה.

על חורבותיה של הפרדיגמה המיליטריסטית צמחה אנטי-תזה: הפרדיגמה היהודית-נוצרית, אנטי-פיתגוראית ואנטי-טכנולוגית (אנטי פרי עץ הדעת), ששלטה במערב כאלף שנה. בתקופה זו עסקו האינטלקטואלים במערב בהכוונת הממסד הכנסייתי, בעיקר בתודעת אלוהים שבראה את היקום ובחיזוק גורם האמונה באוכלוסיה. הם ביקשו לנטרל את האיומים על ידי חזרה לגן העדן, אם לא בעולם הזה, אז לפחות בעולם הבא. מטעם זה, היו מלחמות הנוצרים פרימיטיוויות, והסכולסטיקה הנוצרית הייתה מפותחת לעילא.

השלווה הנוצרית של מערב אירופה באה לקִצה במאה השלוש-עשרה. אז איימו המונגולים להשמידם. האיום המונגולי הבהיר לנוצרים כי לא ניתן לסמוך על ההשגחה וכי יש להיעזר בפרי עץ הדעת על מנת לשרוד. רוג'ר בייקון, הפילוסוף וחוקר הטבע האנגלי, יעץ לאפיפיור, קלמנס הרביעי, לשוב ולטעום מפרי עץ הדעת, להתיר עיון בפיסיקה ובכימיה, כדי להציל את העולם הנוצרי. בייקון עצמו גילה את הנוסחה הכימית של אבק השריפה, באמצעות אנליזה של מעט חומר שהובא מסין. המדע הארכימדי קם לתחייה. באותה המאה הומצא השעון המכאני. עצם היכולת לתכנן ולבנות מכונה מדויקת, כמו שעון מכאני, הפכה אותו לדימוי מרכזי, שעיצב את תמונת העולם המדעית בין המאה השבע-עשרה למאה העשרים – כפי שהשתמש בו רנה דקרט, הפילוסוף שבישר את בוא המדע המודרני. ימי-הביניים הגיעו לקצם.

במאה הארבע עשרה החלו האינטלקטואלים במערב לחזור לפירושו של ארכימדס לפרדיגמה המכאניסטית. פרדיגמה זו, שהגיעה לשיאה במאה השבע עשרה, דחקה את ההתבוננות בתודעה, מליבת ההתבוננות בעולם אל שוליה, כיוון שלמדענים לא היו כלים לפתח מכאניקה של חשיבה, או מודלים מתמטיים שלה. הריאקציה של העת החדשה לפרדיגמה של ימי-הביניים העצימה את המחדל הזה. רוב מדעני העידן המודרני היו מדענים של מעצמות צבאיות – בריטניה, צרפת, גרמניה, רוסיה, ברית-המועצות וארצות-הברית. דבק בהם הצורך לייעל את תפקודן של מדינותיהם, לפתח נשק גרעיני, לצפות מהחלל על אויביהן וכו'. ההישגים האדירים של ניוטון ושל ממשיכיו, הפיתוח הטכנולוגי והמהפכה התעשייתית שבאו בעקבותיהם, אפשרו את השתלטות המערב על הגלובוס. כך שלטה הפרדיגמה המכניסטית כשלוש מאות שנה.

שתי מלחמות-העולם במאה העשרים – ובייחוד הטלת פצצות גרעיניות על שתי ערים ביפן, והשמדת יהודים באירופה בתאי גזים – חוללו במערב ריאקציה הומניסטית למכאניקה. התברר שהרעיון שהחטא הקדמון נעוץ בדעת אינו הזוי כל כך, ואם לא ניתן להחזיר את הגלגל אחורנית, יש להתקדם הלאה. בשלה הקרקע להתנתק מהפרדיגמה המכניסטית של המאה השבע עשרה ולשלב את חקר התודעה במדע. בין המלחמות  התגלתה מעורבותה הפעילה של התודעה במכאניקת הקוואנטים. שאלת התודעה החלה להציק לבכירי הפיסיקאים – לרבות מאקס פלאנק (1947-1858), ארווין שרדינגר (1961-1887), וולפגאנג פאולי (1958-1900), דיוויד בוהם ((2002-1917)  יוג'ין ויגנר  (1995-1901), ברנדון קרטר ואחרים.

הגיעה העת לניסוח קוד היקום.

 הקובע שהיקום וכל אשר בו קיימים בסביבה הגורמת לשינויים  ולפיכך מאיימת על המצב הקיים. מכאן נובע שכל מה שמצוי ביקום – הוא בבחינת שורד, ואין בו קיום זולת שרידה. מכאן, שקוד היסוד של כל פעולות הגומלין/הכוחות שבטבע הוא – נטרול איומים. את הקוד הזה כינה אייזיק ניוטון, במאה השבע עשרה, 'אינרציה', וניסח על פיו את החוק הראשון והחוק השלישי של התנועה. לפי הקוד הזה, פיתח תומאס הובס באותה המאה את הפילוסופיה החברתית והפוליטית שלו. במאה התשע עשרה פירשו בעזרתו קארל פון קלאוזביץ את המלחמה, פרידריך הגל את ההיסטוריה האנושית, קרל מרכס את ההיסטוריה הכלכלית, וצ'ארלס דרווין – את עולם החי. במאה העשרים ביסס עליו אלברט איינשטיין את 'עקרון השקילות', ופירש בעזרתו את המרחב, את הזמן ואת כל מה שבתוכם.

במאה השבע עשרה נתן ברוך שפינוזה ביטוי מדויק לתובנת השרידות, כשכתב: "חתירתו של כל דבר להמשיך בישותו, אינה אלא מהותו בפועל של הדבר". לתובנה זו נתן גלילאו גליליי ביטוי במושג "התמדה". אייזיק ניוטון קיבע תובנה זו, במסגרת-ייחוס קוסמית, בשלושת חוקי התנועה ובחוק הכבידה (גרוויטציה). לאמור: כל מה שנמצא, מאיים, לפי המסה הגלומה  בו, וכל מה שנמצא, מנטרל איומים לפי אותה המסה.

כבר במאה השישית לפני הספירה קבע הרקליטוס מאפסוס, חלוץ החשיבה הדינאמית, ש"המלחמה היא אֵם הכול" לאמור: סתירת איומים היא אם הכול. הרקליטוס השתמש בדימוי של אש, המכלה/מנטרלת את האיומים עליה, מתכלה תוך כדי כך ומתחדשת ללא הרף, כדי לסתור איומים חדשים. לפיכך, קבע הרקליטוס, "הכול אש". האש מבטאת לפי הרקליטוס את הסימטריה הבסיסית ביקום: היא מאיימת וסותרת איומים בעת ובעונה אחת. האש נמצאת בזרימה מתמדת, ולפיכך "הכול זורם" (panta rhei). מנגנון הזרימה הוא תהליך מתמיד של נטרול איומים. זהו הניסוח הפילוסופי הראשון לרעיון השקילות – התמדה-כבידה של איינשטיין – זרימה מתמדת של איומים ושל נטרולם.

אפלטון הסיק מתורת הרקליטוס, שנטרול מתמיד של איומים לא יאפשר למדינה לתפקד כהלכה. הוא ביקש לנטרל את איום המלחמה הפנימית של הכול נגד הכול, ולייצב את מערכת האש ההרקליטית בעזרת בליסטראות קוגניטיביות: תובנות קבועות – אידיאות. כדי לנטרל את האיום הפנימי במדינה, הניח אפלטון, ללא שום בסיס, בדיאלוג "המדינה", כי הטוב המוסרי שקול לאידיאת האידיאות. באותו דיאלוג ניסח אפלטון את האופן שבו יש להכשיר מנהיגים מדיניים ומפקדים צבאיים לתפקד באופן אופטימאלי.  אפלטון נכשל והציע אוטופיה, בגלל האופי הסטאטי של אידיאת האידיאות, בעוד שהמציאות היא דינאמית. בעזרת עקרון השרידות הדינאמי ניתן ליישם את הפרויקט של אפלטון: מדינה אידיאלית, המנטרלת איומים פנימיים וחיצוניים מכל סוג שהוא. במאה העשרים טען קארל פופר, כי אידיאת האידיאות הולידה את היטלר ואת סטאלין, שהיו הקוטב המנוגד לטוב המוסרי. זה היה כישלונו הגדול ביותר של נסיך הפילוסופים,  כישלון לא רק בפיתוח תיאוריה, אלא וכמובן גם בניסיון ליישם אותה בסירקוז. כישלונו נעוץ בפרדיגמה הסטטית של הקוסמולוגיה ביוון העתיקה. היוונים לא הבינו את משמעות התנועה, השינוי והרצף, כפי שמעידות האנטינומיות של זנון. בעוד שהיהדות הניחה קבוע אחד – אלוהים, וגם הוא אין סופי ולא סטאטי –  שהכול מתייחס אליו, אפלטון הניח קבוע בדיד וסופי לכל מופע – אידיאה – ובכך הוא התנתק מהמציאות. על האינטואיציה של הרקליטוס היה להמתין לארכימדס, שלוש מאות שנה לפחות, להתחלת פיתוח שיטתי של הדינאמיקה.

ב'פיסיקה', ספר הרצאותיו, ייחס אריסטו לתפיסות של הרקליטוס, ושל אחרים, את רעיון האינרציה. אריסטו לימד את תלמידיו, כי יש דעה "שאיש אינו יכול לומר מדוע גוף שהובא לכלל תנועה יעצור איפה שהוא. שהרי מדוע יעצור בכאן ולא בכאן? כך שגוף יכול להימצא  או במנוחה או לנוע עד אינסוף, אלא אם כן יפריעו משהו חזק ממנו". אריסטו דחה גישה זו בטוענו, כי באין כוח חיצוני, הגוף אינו יכול להניע את עצמו אם הוא נמצא במקומו הטבעי.

היה טעם עמוק יותר להתנגדות אריסטו לעקרון ההתמדה: העולם האריסטוטלי היה פוזיטיוויסטי, ולכן סופי. וכך – גם המתמטיקה והפיסיקה שלו. המדובר  בפילוסופיה של האינטואיציה האנושית והשכל הישר, במסגרת הייחוס של הניסיון האישי, המתקשה להתמודד עם המושג "אין-סוף". לכן, בניגוד לאפלטון, שראה בגיאומטריה את התגלמות החשיבה הטהורה ובסיס לכול, הפריד אריסטו בין הגיאומטריה האאוקלידית, המכירה באין-סוף, מבלי שידעה לבטאו, לבין הפיסיקה של העת העתיקה, שאינה מכירה בו. הגישה הפילו-אינרציונית, שאריסטו דחה, מנוסחת בהרצאותיו כמעט במונחי חוק התנועה הראשון של ניוטון. אריסטו נכשל בשילוב הגיאומטריה והפיסיקה, בגלל כלים מתמטיים מוגבלים בתקופתו.

מאה שנה אחריו פיתח ארכימדס את הכלים האלה בשיטת האינטגרציה והמיצוי. ואכן, אחרי ארכימדס ניכרת חזרה לאינטואיציה הגאונית של הרקליטוס, שבכל הקיים יש נטייה פנימית להתמיד במצבו עד אין-סוף. האין-סוף אינו מתממש, לכאורה, בגלל כוחות בלימה ונטרול, שמפעילות ישויות זו על זו. אבל, לפי עקרון מאך (ראה להלן), כוחות הבלימה והנטרול שואפים לאין-סוף; ולכן, האין-סוף מתממש כאן ועכשיו גם בעולם הפוזיטיוויסטי-אריסטוטלי.

רעיון האינרציה נמצא בכתביו של האסטרונום והמתמטיקאי היווני היפרכוס מרודוס, שפעל במאה השנייה לפני הספירה. המדען והפילוסוף יוהן פילופונוס מאלכסנדריה, שפעל במאה השישית, וביצע את אותם הניסויים המפורסמים, שביצע גליליאו גליליי אלף שנה מאוחר יותר, פיתח את הרעיון שהגוף נושא עמו את הכוח המניע, או איזו נטייה לתנועה – גם לאחר שהכוח המניע הראשוני חדל לגעת בו (incorporeal motive enérgeia), ואין צורך במגע נוסף של גוף אחר, כפי שסבר אריסטו. הנטייה לתנועה כונתה במהלך הזמן  impetus.

הרופא והפילוסוף המוסלמי אבן סינא, שפעל בסוף המאה העשירית ובתחילת המאה האחת-עשרה בפרס, המשיך את דרכו של פילופונוס. הוא דיבר על תכונה עצמית של הגוף, שאותה כינה "נטייה". לפי אבן סינא, הגוף המושלך רוכש נטייה זו ממשליכו, והיא נותרת עמו במהלך התנועה. הוא כתב: "כאשר בודקים את העניין הזה לאשורו, מוצאים אנו שנכונה ביותר היא השקפת אלה החושבים, כי הנע מקבל נטייה מהמניע. הנטייה היא מה שחשים בו בחוש בשעה שמנסים לכפות מנוחה על תנועה טבעית או מאולצת – מורגש אז כוח התנגדות, שאין ספק במציאותו בגוף".

כשלוש מאות שנה אחרי אבן סינא, קיבלה המגמה האנטי-אריסטוטלית והקדם-ניוטוניאנית ביטוי בולט במערב בכתבים של ז'אן בורידן (1370-1300), דיקן אוניברסיטת פאריס. בורידן הציג את האימפטוס בראשונה כגודל כמותי מתכונתי לכמות החומר ולמהירות (דומה למה שאנו מכנים היום תֶנע-מומנטום). הגודל הכמותי הזה אחראי לתנועת הגוף. הוא סבר שהתנועה הייתה נמשכת לנצח לולא היו גורמים מעכבים. אנחנו, לעומתו, אומרים, כי העיכוב הוא נצחי; ולפיכך, הנצח קיים לא במרחב התנועה, שבו חיפשוהו רבים וטובים, אלא, כאמור, בממד השרידות.

במאה השבע עשרה הסתיים תהליך השתחררות המערב מהאפוטרופסות הרוחנית של  אריסטו – לרבות מהתנגדות אריסטו לעקרון השרידות הפיסיקלי. את התהליך הניע, כאמור, רוג'ר בייקון במאה השלוש עשרה. הוא חזה, בימי האיום המונגולי על אירופה המערבית, את היתרונות השרידותיים של המדע. במאה השש עשרה הכה קופרניקוס  את הפיסיקה של השכל הישר של אריסטו מכה אנושה, כשקבע, כי האמת אינה מה שאנחנו תופסים בחושינו ומנתחים בשכלנו, אלא היא נוגדת את התפיסה החושית, כפי שקבע אפלטון. קופרניקוס התבסס, בעיקר, על 'התער של אוקם': קיצור ופשטות (יופי) מתמטית. אף שקופרניקוס הדהים את העולם הנוצרי בטיעונו ההליוצנטרי, הוא  נזקק לאימות פיסיקלי. כדי לאמת את הטיעון הקופרניקאי, ניסח גלילאו את עקרון ההתמדה ואת עקרון יחסיות התנועה. הוא קבע: מטבע הדברים, גופים ממשיכים לנוע ללא צורך בהפעלה שוטפת של כוחות. תנועה זו, המתקיימת במסגרת ייחוס אינרציונית, אינה נתפסת בחושים, בגלל יחסיות התנועה הקצובה. כזו היא תנועת כדור-הארץ.

החרמת גלילאו על-ידי האינקוויזיציה, כדי לנטרל איום על הדוגמה הנוצרית, רק הוסיפה יוקרה לטיעוניו. במקביל, ניסח יוהנס קפלר את הכללים המתמטיים של תנועת כוכבי הלכת. השניים ביססו את המהפכה הקופרניקאית. ביסוד הביסוס עמד העיקרון של שרידות התנועה. אם לפי הרקליטוס, אבי הדינאמיקה, הכול תנועה – הרי לפי מדעי הדינאמיקה המודרניים, הכול שורד.

עקרון ההתמדה/שרידות העסיק את בכירי המדענים והפילוסופים במאה השבע עשרה, ומה שהעסיקם – מעסיק גם אותנו בתחילת המאה העשרים ואחת, כיוון שתובנותיהם נמצאות בבסיס תובנותינו.

הפילוסוף והמתמטיקאי הצרפתי רנה דקרט (1650-1596), שסיסמתו, cogito ergo sum (אני חושב/מטיל ספק – סימן שאני קיים) שהיא קריאת הקרב של המדע  המודרני, קבע בחוק הראשון של הטבע, שכל דבר בכל מקרה, במידה שהעניינים תלויים בו, לעולם משמר את מצבו, וכך, כל מה שנע יוסיף לנוע. גם מערכת קורסת תמשיך לקרוס וגם צבא שתפקודו לקוי ימשיך לתפקד באופן לקוי, אלא אם נבין את מנגנון דיאלקטיקת השרידות ונתערב בו. ברוך שפינוזה קבע את העיקרון הזה במרכז הפילוסופיה שלו, והפיסיקאי והמתמטיקאי הבריטי אייזיק ניוטון (1727-1642) ציין שאת עקרון ההתמדה שהוא למד מגליליי. ניוטון קבע בחוק התנועה הראשון שלו: כל גוף ממשיך במצב מנוחתו או בתנועתו הקצובה בקו ישר, אלא אם אולץ לשנות את מצבו על-ידי כוחות המוטבעים עליו. לפי ניוטון, האינרציה היא כוח הטבוע במסה של העצמים vis insita, והכוח הזה הוא כוח העצלות, vis inertia, השואף להתמיד במצבו.

 והוא מקדד כל מופע פיסיקלי בסיבית אחת של על-מידע: סתירת איומים.

העל-מידע העל-יסודי הזה אינו נמצא בממד מרחבי, אלא בממד גבוה יותר. כך מתאפשרת בראשונה הבנה של מהותו של מרחב-על. על-המרחב הזה מחולל על-כוח יסוד ביקום: אינרציה/שרידות, המתממש בכל פעולת גומלין. מכאן שעל-הכוח היסודי הזה מחולל את ארבעת כוחות היסוד, המוכרים היום בטבע: כוח הכבידה, הכוח האלקטרו-מגנטי, הכוח הגרעיני החזק והכוח הגרעיני החלש. ארבעת הכוחות האלה מחוללים כל מופע פיסיקלי, ובכל מופע כזה מוכלא SIS: סתירת איומים. מכאן, ש-SIS הוא אבן היסוד של התיאוריה, ומידע הוא ישות יסודית בפיסיקה.     

כך נוצר הבסיס לתורת השרידות (S-Theory), המתיימרת להיות תורת הכול (Theory of Everything), כיוון שהיא מצביעה על מקור ארבעת כוחות היסוד, ומאחדת בכך את תורת היחסות ואת מכאניקת הקוואנטים, וגם כוללת את הצופה, המשקיע את מחשבתו בנטרול איומים, ותוך כך מאיים בעצמו. מכאן,של-SIS יש אופי דואלי: הוא דו-פרצופי – סותר איומים וגם מאיים.

האופי הדואלי של SIS  יוצר סימטריית על-יסוד, ובלתי-נשברת במרחבי היש בכל חבורת תמורות שניתן להעלות על הדעת. המיתר הזה, שריטוטיו אחראים לגיוון שבטבע, מצופף סדירויות – איומים וסתירותיהם. במערכות פשוטות מאוד מופעלת רק הסיבית המקורית. במערכות מורכבות יותר – ובייחוד במערכות אורגניות – מופעלות אסטרטגיות וטקטיקות של סתירת איומים, מפשוטות מאוד עד למורכבות מאוד. במערכת האנושית – המערכת המורכבת ביותר – מופעלות שרשרות של סיביות מידע, הנגזרות כולן מהסיבית הראשונה, עד שלשכל הישר לא ברור הקשר בין האיומים לבין האמצעים, המופעלים לסתירתם. התהליך הדינאמי – מפשטות למורכבות, עד קריסה וחוזר חלילה – נקבע על-ידי יחסי גומלין דיאלקטיים של סתירת איומים/איומים.

שקילות (equivalence) היסוד של יקומנו, הנה: להתקיים  –  משמע לאיים על איומים.

מכאן, שיש יחסי שקילות בין כל מה שנמצא בקבוצת (set) הדברים הקיימים, לבין כל  מה שנמצא בקבוצת האיומים. משמע, סתירת איומים היא איום על מה שמהווה איום. לכן, סימטריית היסוד ההופכית של יקומנו הנה: איום  שניסחו, ראשית זו הייתה  SIS ולא המפץ הגדול. זאת מפני שבמסה שהתפוצצה קודדה סיביתSIS, שחוללה את המפץ, כתוצאה מכשל בסתירת איומים פנימיים על המערכת. השערה זו חסרת כל ערך ( נונסנס) בפרדיגמה הרווחת, אך היא הסבר פשוט ויפה בפרדיגמה המוצעת.

המסקנות, לפיכך, הן:

·      אם איומים מגדירים את הזמן, הרי גם לפני המפץ הגדול התקיים זמן, והוגדר על-ידי איומים פנימיים.

·      אם הייתה ראשית לזמן, היא לא הייתה כשהתחולל המפץ הגדול/בריאת העולם, אלא כשהמידע, שהוצלל מן השלם, היה למסה/אנרגיה.

·      הפילוסופים טעו כשנעזרו במידע, כדי לנסח את האונטולוגיה של היש, והפיסיקאים טעו כשהגבילו את עצמם לחקר המסה והאנרגיה.

·      עלינו להפנות את תשומת-לבנו לאונטולוגיה של המידע ולפיסיקה של המידע.

 

מתוך ההשערה – איום אינו חל על מידע – נגזרות המסקנות:

·      זמן לא חל על מידע.

·      מידע הוא נצחי.

·      מידע אינו מצוי בארבעת הממדים של יקומנו, אלא בממד גבוה יותר.

להבנת מערכות קיימות, לא די ברעיון יסוד ובתיאוריה המבוססת עליו. ההבנה מחייבת כמות עצומה של מידע נוסף, שנוצר ללא הרף, וברובו הוא אקראי. לכן, ניתן להבינו, אך לא לחזותו מראש, אלא, לכל היותר, לחזות את הסתברות התרחשותו. המידע הנוסף הזה, שצרוב בו SIS, אחראי לגיוון המציאות.

 

 

 

 

 











 

 

 

 

 

 

 
 
 

הרקלייטוס "האפל"