العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

על ביזת הראל, על התמוטטותו הנפשית של יצחק רבין ועל אשפוזו בבתי חולים למחלות נפש

 

מאז ימי מלחמת העצמאות נודעה חטיבת הראל לתהילה ושמה נקשר עם הקרבות הקשים לשחרור ירושלים. ללא מיתוס הראל לא היה סיכוי למקימה ולמפקדה הראשון, יצחק רבין, שהודח אחרי חודשיים, להיות רמטכ"ל, ראש ממשלה ושר ביטחון. בפברואר 2005 הופיע ספר חדש המגולל את עלילותיה הפחות ידועות של "החטיבה מהוללת". מסתבר שהיו בהראל פשעי מלחמה: ביזה, רצח, התעללות בגוויות וגם כשלונות מבצעיים דיווחי שקר ומצב של הלם קרב שבו היה נתון מפקד החטיבה - יצחק רבין. מסקנה מן הגילויים: המצור על ירושלים נגרם לא על ידי הערבים, אלא בגלל ביזת הראל! השפעות הלם הקרב גרמו לרבין תסמונת של חרדה ודיכאון עמוקים בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים. הוא אושפז בבתי חולים לחולי נפש וקיבל טיפולים תרופתיים וטיפולים בהלם חשמלי. התוצאה: הוא לא תפקד במלחמת ששת הימים שבה היה לכאורה ראש המטה הכללי. הצלחתו היחידה אולי של רבין בחייו היתה מניעת המידע הזה מידיעת הציבור.

 

אחרי 56 שנים של חיים בשקר, שגרמו למדינת ישראל ולצה"ל נזקים בלתי הפיכים, בעיקר בתחום תרבות הביטחון הירודה (דיווחי שקר, אי הפקת לקחים, מינויים בכירים בלתי מתאימים, הכשרה לקויה של קצינים) הגיעו כמה מפקדים בכירים של חטיבת "הראל", שנושקים את שנות השמונים בחייהם,  למסקנה שלא ניתן יותר להסתיר את האמת. לפיכך הם החליטו להוציא מתוק מעז, לגלות טפח ולחשוף טפחיים: להאשים אחדים ממפקדי חטיבתם ולוחמיה בפשעי מלחמה – רצח, התעללות בגוויות, הרס וביזה – ולנקות את עצמם לא רק מפשעים אלה, אלא גם ממחדלים ומכישלונות מבצעיים שעלו בחיי אדם רבים, באובדן שטחי מולדת ובסיכון הקמתה של מדינת ישראל. בכך הם תכננו להיכנס לנרטיב הלאומי כצדיקים חושפי עוולות.מדובר באלוף בדימוס וראש ה"מוסד" לשעבר צבי זמיר,  באלוף בדימוס ונשיא הטכניון לשעבר עמוס חורב, בתתי האלופים בדימוס אורי בן ארי, ישכה שדמי ומוטקה בן פורת. אל חבורת הגנרלים הצטרף אליהו סלע (רעננה) איש קיבוץ כברי שהיה קצין המבצעים של חטיבת הראל במלחמת העצמאות. ביוזמתם כתב צביקה דרור מקיבוץ לוחמי הגטאות את הספר "הראל – הקרב על  ירושלים" שיצא בימים אלה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ביום שישי 18 בפברואר 2005 הם זכו גם בכתבת שער ב"שבעה הימים" של "ידיעות אחרונות" ובעזרת הכתבת אמירה לם הם בצעו את זממם: מיזם לניקוי עצמם על חשבון רעיהם שנפלו בקרב.

 

"ידיעות האחרונות" והוצאת הקיבוץ המאוחד הופיעו בציבור, לפחות כאנשי "בצלם", כטלי פחימה וכגדעון לוי ביחד: הם חשפו פשעי מלחמה בעזרת חבורת אלופים ותת אלופים במילואים. זה סיפור שמגיעה לו כתבת שער. בכך הצטרפו הגנרלים לאופנה הרווחת היום בישראל להאשים אחרים בפגיעה בטוהר הנשק בעזרת כספים שתומים צאצאיהם של חמוללי השואה. לעיתון של המדינה יצא מזה סיפור שער טוב: גנרלים מודים בפשעי חבריהם לנשק. אלא שכותב שורות אלה חשף את אותם דברים ואף חמורים בהרבה, הנוגעים גם  לגנרלים הנ"ל עצמם,  בארבעת הכרכים של ספרי על מלחמת העצמאות, שפרסמתי בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים, ובספרי "תיק רבין – איך תפח המיתוס" שפרסמתי ב-1995 כחצי שנה לפני הרצח.  חשפתי באותו ספר בין היתר עובדות אלה: רבין הודח פעמים במלחמת העצמאות בגלל תפקוד לקוי; רבין נטש את פקודיו בשדה הקרב וברח למקום מבטחים; רבין קיבל הלם קרב שהשפיע על תפקודו; להלם קרב זה היו השפעות חמורות על תפקודו כרמטכ"ל, כשר ביטחון וכראש ממשלה.  בכל חברה דמוקרטית ובכל תרבות דמוקרטית היו אמצעי התקשורת מטפלים בנושאים אלה, מפריכים אותם או מוספים פרטים. לא כן בישראל "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" בעיני עצמה. "ידיעות אחרונות" לא הקדיש אז אפילו מילה אחת ל"תיק רבין". איך יסבירו עורכי "ידיעות אחרונות" וכתביו הבכירים כנחום ברנע, שלחומר מקורי לא מגיעה בעיתון של המדינה מילה אחת ולחומר ממוחזר לצרכים מניפולטיביים– כתבת שער? עד כדי כך הידרדרתם?!  גם הדרדרות זאת היא פועל יוצא של תרבות הביטחון הירודה!כשפרסמתי את הדברים  בשנות השמונים והתשעים הוציאו עלי זמיר חורב בן ארי וחבריהם חוזה והפעילו את כל קשריהם במערכת הביטחון, באקדמיה ובתקשורת  לנתק ממני מגע, שהרי אני לדבריהם שקרן, שרלטן ו"היסטוריון צהוב". הם יידו בי את כלב השמירה של כזביהם אל"מ ד"ר מאיר פעיל שדאג בכל הזדמנות להשמיצני. החרו החזיקו אחריו רקטורים, דיקנים, ראשי חוגים והיסטוריונים מכובדים. הפכתי לאדם מוחרם במולדתי. חלפו שנים ובאותה מצח נחושה באים "בכירי אומה" אלה המתימרים להיות מגש הכסף שעליו קמה מדינת ישראל ומכריזים: כל מה שאמרת וכתבת נכון, עבדנו על כולם בעיניים! להכרזה  זאת יש משמעות עמוקה לא רק לי אישית אלא לתרבותה  של ישראל!

דוד שאלתיאל: "מערכת הביטחון התחילה מאז להסתאב!"

 

אליהו סלע  מעיד עכשיו: "העמיסו על המשאיות שלנו פסנתרים וכורסאות בזהב ובבורדו". צבי זמיר: "באזור באב אל וואד היו מחצבות נטושות. אז החבר'ה שלנו, שבאו מההכשרות עטו על הציוד ולקחו אותו למשקים שלהם". עמוס חורב: "נכנסנו לבתים עשירים מאוד, הייתי מצויד בתת מקלע וראיתי מה הולך לקרות ויריתי בכל ארונות הזכוכית, באגרטלים סיניים עתיקים כדי להפוך את זה לוונדליזם ולא לביזה." מפקדי הראל ספרו כי הרהיטים שנלקחו מערבים בקטמון קישטו שנים את חדרי התרבות של הקיבוצים אבל כולם שמרו על קשר שתיקה. הם הוסיפו ש"מפקד בכיר בחטיבה  שהיה לימים אלוף בצה"ל ריהט את הסלון במיטב החפצים שבזז בקטמון". המדובר בעוזי נרקיס סגן מפקד הגדוד הרביעי, שאכסן את הביזה במרפאה של הגדוד במעלה החמישה. כל חיילי הגדוד ידעו זאת ודברו על כך ולכן הוא הועבר מחטיבת הראל לחטיבת הנגב שם הוא קיבל פיקוד על גדוד. נרקיס היה אלוף פיקוד המרכז במלחמת ששת הימים ואחריה הוא פיקד על התקפת הנפל על בסיס הפתח בכראמה והודח תוך כדי המבצע. אחרי שהשתחרר  התמנה לראש המחלקת העלייה בסוכנות היהודית. הוא גם היה נציג הסוכנות במליאת רשות השידור ובוועד המנהל שלה. הוא לחץ על  הטלוויזיה הישראלית  להחרים את מחקרי על מלחמת העצמאות שבו חשפתי מקצת ממעלליו ומביזיונותיו. מנהיג שינוי יוסף לפיד שהיה אז מנכ"ל לרשות השידור נכנע ללחצו.

 

 את תופעות הביזה החמורות ביותר לא חשפו אנשי הראל. אני הגעתי אליהם במחקרי: קצין הרכב של הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, גבריאל (גברוש) רפופורט ז"ל העיד באזני: "יוספל'ה (המג"ד) מינה אותי ל'קצין רכש (ביזה)  גדודי'. הורדתי שתי משאיות עם פסנתרים ושטיחים. אמרו לי שזה בשביל פצועים. הבאנו את השלל לקריית ענבים ומשם לסרפנד (צריפין). נודע לי שחלק מהביזה הגיע לעין חרוד. אחרי המלחמה שמעתי שאנשים פרטיים לקחו מזה לעצמם". 

 

מפקד הפלמ"ח יגאל אלון העיד באזני: "כשתוכנן מבצע 'יורם' בלטרון לפני ההפוגה הראשונה, באתי עם דוד מרכוס לירושלים וביקרנו אצל  מפקד חטיבת 'עציוני' דוד שאלתיאל במפקדתו. הוא הרצה בפנינו באריכות ובפירוט על ביזת ירושלים". אלון לא השתמש במידע כדי להעניש את הבוזזים כי הביזה היתה מאורגנת. לעומת זאת הוא ופקודיו עשו חוזה על שאלתיאל והשמיצו אותו עד מותו.דוד שאלתיאל העיד באזני שביזת הפלמ"ח בירושלים ובייחוד ביזת מפקדי הפלמ"ח היתה כתם שחור  על הלחימה היהודית בבירה. כשניסה להיאבק בתופעה הזאת התברר לו כי אנשי הפלמ"ח לוחמים לשמור על ביזתם בתקיפות לא פחותה משהם נלחמים בערבים. כדי שלא יהיו אבדות בנפש הוא לא טיפל בנושא בזמן המלחמה. אחרי המלחמה התברר לו שהבוזזים נעשו ראשי צה"ל וראשי המערכת הפוליטית ולא ניתן היה לגעת בהם. מערכת הביטחון, לדבריו, התחילה מאז להסתאב.

 

אליהו ארבל ז"ל,  שהיה קצין מבצעים ב' של חטיבת "עציוני" הירושלמית  העיד באזני: "ראיתי פלמ"חניקים עטופים בשטיחים פרסיים. בשעות החמות של היום הם זרקו אותם באמצע הרחוב. באחד הלילות בשעה 3 אחרי חצות בא רץ למטה החטיבה והזעיק אותי לקטמון. ראיתי משוריין . הוא נעצר בבהלה. ניגשנו אליו בזהירות  אולי יושבים בו ערבים., וראינו שהוא מלא מקררים פטיפונים שטיחים מה שאתה רוצה. הנהג  אמר לי: 'תן לי את הכתובת שלך, אביא לך הביתה מה שאתה רוצה'.  לא ידעתי מה לעשות. לעצור אותו? להרוג אותו? אמרתי לו, 'לך לכל הרוחות!' והוא נסע. אחר כך בהפוגה קיבלנו משכורות. השכנה סיפרה לאשתי שיש בחנות מסוימת מקרר חשמלי בזול. הלכתי לחנות ופגשתי שם את האיש מהמשוריין ההוא. הוא אמר לי 'בשבילך במאה לירות! אמרתי לו, 'אתה לא מתבייש?!' הוא ענה, 'אם אתה אידיוט אני צריך להתבייש?!'. אני גם יודע שחיילים שלנו השחיתו אוצרות אמנות במנזרים ובכנסיות".

 

            אחד ממפקדי חטיבת "עציוני" יוסף עמי אמר בעדותו למחלקת היסטוריה של צה"ל המצויה בארכיון צה"ל: "נכשלנו בשוד מאורגן. תחילה הפלמ"ח ואחר כך המשטרה הצבאית".

 

איש הגדוד הרביעי יעקב זהבי ז"ל  שאחרי המלחמה היה מראשוני שירות ה ביטחון הכללי סיפר לי שבקטמון נשדד כסף רב מבנקים ומכספות בבתים פרטיים. חלק מן הכסף נשאר בידי הבוזזים וחלקו נמסר למג"ד יוסף טבנקין. ללוחמים נאמר  שהכסף עבר לקופה ב' של הגדוד הרביעי למען יתומים ואלמנות. זהבי סיפר שליתומים ולאלמנות לא הגיע גרוש לעומת זאת הוא שימש את טבנקין ומקורביו לטיול שעשועים לאיטליה אחרי המלחמה.

 

ירושלים נצורה בביזה

 

על פרסום מעשי הביזה בהראל אמר אליהו סלע: "אני כל השנים לא דיברתי על זה. יש דברים שהשתיקה יפה להם ואני גם מהסס אם היה נכון לנו לדבר על זה היום. זה לא היה העיקר בסיפור של חטיבת הראל שגורלה של ירושלים היה מוטל על כתפיה".

 

האמנם?! ב-20 באפריל 1948 עלתה לירושלים  שיירת האספקה הגדולה ביותר במלחמה. 250 משאיות מאותה שיירה  נותרו בעיר ולא הוחזרו לשפלה. בסוף אותו חודש ובתחילת חודש מאי נכבשה שכונת קטמון העשירה. רוב ביזת הראל הועמסה על 40 משאיות. כדי לשמור על הביזה לעצמם לא הוחזרו המשאיות לשפלה בטענה שהדרך חסומה וכך היתה ירושלים לעיר נצורה. התוצאה: המוראל בקרב יהודי ירושלים נפל פלאים, העיר עלולה היתה ליפול בידי הערבים והיתה סכנה ממשית לעצם הקמתה של מדינת ישראל. מנהיג היישוב, דוד בן גוריון, והרמטכ"ל בפועל של 'ההגנה' יגאל ידין דרשו שוב ושוב ממפקד חטיבת הראל יצחק רבין להחזיר את המשאיות כדי לשלחן שוב עם האספקה לירושלים. בן גוריון וידין  קנו את השקר של רבין שהדרך חסומה  ולחטיבת הראל אין יכולת לפרוץ אותה. הם יזמו בשבוע הראשון של מאי 1948 את "מבצע מכבי" כדי  לפתוח את  הדרך ולהוריד את המשאיות לשפלה. רבין טבנקין וחבריהם הכשילו את המבצע, משאיות הביזה נותרו בירושלים וירדו עם חטיבת הראל בהפוגה הראשונה לשפלה. הביזה הועברה לקיבוצים ולבתים הפרטיים.

 

פרשת נבי סמואל

 

ב-21 באפריל 1948 חרג דוד בן גוריון לראשונה מן העיקרון האסטרטגי שקבע, לא לכבוש שטחים שנועדו למדינה הפלסטינית ואישר לחטיבת הראל  לכבוש את כל השטח שבין  ירושלים לרמאללה  לרבות את הפרוורים הדרומיים של  רמאללה, על פי תכנית של אנשי צמרת הביטחון אז, יצחק שדה ויוחנן רטנר. על הגדוד הרביעי של הפלמ"ח  בפיקודו של יוסף טבנקין הוטל לכבוש את פסגת נבי סמואל ולהתקדם לכיוון  רמאללה. על פלוגה בפיקודו של חיים פוזננסקי (פוזה) הוטל לכבוש את נבי סמואל. על פלוגה בפיקודו של אורי בן ארי הוטל לחסום את הציר בין נבי סמואל לבידו ולסייע לפוזננסקי במקרה הצורך להשלים את המשימה. הפעולה נכשלה, פוזננסקי ורבים ופקודיו נהרגו. נהרגו גם רבים מאנשי כוח חילוץ שיצא לעזרה. פצועים משני הכוחות לא חולצו ונשחטו לאור היום, לעיני  חבריהם על ידי הערבים. הסופר יורם קניוק כתב על פרשה זאת את סיפורו "העיטים". בספרו של דרור  ובכתבה של אמירה לם ב"שבעה ימים" האשים תת אלוף בדימוס אורי בן ארי את פוזננסקי בהפרת פקודה של טבנקין לא לתקוף את נבי סמואל משום שהפציע השחר. ולכן לפי בן ארי, פוזננסקי היה אשם באסון. המג"ד טבנקין השמיע את אותה אשמה בסרט על חטיבת הראל שהפיקו חיים חפר  ודנה כוגן.  בן  ארי טוען שהוא מסר לפוזננסקי פקודה מטבנקין לא לתקוף. ספק רב אם זאת האמת אפילו שטבנקין אישר את הדבר לפני מותו. רבים טענו לעומתו שלא היו הדברים  מעולם. האלוף מאיר זורע ז"ל שהיה אז מפקד גדוד "בית חורון" של חטיבת "עציוני" הצטרף כטרמפיסט לכוח של פוזננסקי. הוא צעד ליד מפקד הפלוגה ושמע שיחה בקשר בינו לבין טבנקין. לפי זורע, בעדותו לי,  השיחה הסתיימה כך: "תעשה מה שאתה מבין, אני חושש מאוד מהיום".  סימון רוזנר שהיה קשר במשוריין של  טבנקין סיפר לי: "יוספ'לה  הציע לפוזה לא לתקוף מפני שהוא נכנס  לאור יום. פוזה השיב, 'זה לא אור של ממש, אני יכול לתקוף'. ויוספ'לה לא פקד עליו להימנע מתקיפה. הוא השאיר את ההחלטה בידיו".  האשמה של בן ארי (ושל טבנקין)  היא מעשה נבלה מן הסוג החמור ביותר גם משום שכנראה אינה אמת, וגם  משום שפוזננסקי  ורוב פקודיו נפגעו   מאש כוחותינו.  מקצת מן החאש הזאת ירו אנשים שעליהם פיקד בן ארי

 

זאת ועוד:  פוזננסקי תקף את נבי סמואל  באיחור משום שחכה לבן ארי ופקודיו שעשו דרך של קילומטר וחצי בשלוש וחצי שעות. בספרו "אחרי" תרץ בן ארי את האיחור בכך ש"תעינו בהסתעפות האחרונה ובחרנו בשביל הלא נכון. ייתכן שהערפל הכבד שרבץ בתחתית הגיאיות והעמקים הטעה אותנו". ניתוח של השטח מלמד שטעות בהסתעפות האחרונה יכול להסביר איחור של חצי שעה אך לא של שלוש וחצי שעות. לבן ארי צורפו סיירים מפלוגות אחרות ומקריית ענבים. אחד מהם, נעם רנן מפריך את גרסתו של בן ארי ומבסס השערה שבן ארי לא רצה להגיע לנקודת המפגש עם פוזה כדי להכשיל את ההתקפה. יתכן שעשה זאת בתיאום עם המג"ד טבנקין. לסוג הזה של התקפה קוראים: התקפה סיבובית – ממלאים את הפקודה אך לא מבצעים במתכוון את המשימה. לטבנקין וצלבן אחרי היה עניין להטיל את האשמה על פוזננסקי ההרוג. זאת לא אחוות הלוחמים המפורסמת של הפלמ"ח.

 

פוזננסקי ו-26 מפקודיו דממו  במדרון הקדמי של נבי סמואל. בן ארי ופקודיו היו במרחק לא רב מהם והבחינו במתרחש. למרות זאת לא מילא בן ארי את משימתו: הוא לא חש כגל שני לכבוש את פסגת נבי סמואל. הוא גם לא פעל כפי שכל מפקד קרבי חייב לפעול: הוא לא פינה את פוזה ופקודיו והניח לערבים לשחוט אותם. בן ארי ופקודיו נסוגו  ברגל לעבר מוצא תחתית. בדרכם עברו סמוך לפגועים מבלי לסטות ימינה ושמאלה.

 

"תפקוד מזהיר"

 

מאז תש"ח ועד היום נחשבת חטיבת "הראל", בשיחו המיתולוגי של הישראלים,  למעולה שבחטיבות מלחמת העצמאות.  שיח זה הוזן על ידי דיווחי שקר של יצחק רבין, יוסף טבנקין, צבי זמיר, עמוס חורב, אורי בן ארי וחבריהם. היסטוריונים ועיתונאים מ גוייסים קיבעו אותו בתודעה הלאומית של הישראלים. תדמית זאת היתה רוח גבית בדרכו של מפקדה הראשון יצחק רבין למשרת רמטכ"ל, ראש ממשלה ושר ביטחון. שניים מאנשי החטיבה היו רמטכ"לים: דוד אלעזר ורפאל איתן. שלושתם פקדו על צה"ל בשלוש המלחמות הגדולות של ישראל אחרי מלחמת העצמאות: מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון. שלושתם נכשלו. יצחק רבין אפילו לא פיקד על מלחמת ששת הימים שכן הוא התמוטט נפשית לפני המלחמה נכנס לתסמונת של חרדה פתולוגית,אושפז בבית חולים לחולי נפש וקיבל טיפול בהלם חשמלי ובתרופות. המבצע אשפוזו של רבין נעשה בסודי סודות בתרגילי הונאה שכל הנוגעים בדבר שיתפו איתם פעולה אז ומאז. על פי עדותו של המזכיר הצבאי של ראש הממשלה ישראל ליאור, בשלושת הימים הראשונים לאשפוזו אפילו ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול לא ידע היכן הוא וזאת כאשר לפתחה של מדינת ישראל מתגלגלת מלחמה לאורך כל גבולותיה. רק אחרי שלושה ימים הותר לליאור לבקר את רבין. בעקבות הדווח ה סודי של ליאור לראש הממשלה ולשר הביטחון הוזעק האלוף חיים בר לב מצרפת ומונה לסגן רמטכ"ל. הרמטכ"ל בפועל במלחמת ששת הימים היה חיים בר לב. עד היום זה אחד הסודות הכמוסים של מדינת ישראל שהרי איך יסבירו האליטות המקורנפות שבסיוען אדם מעורער בנפשו היה רמטכ"ל, ראש ממשלה ושר ביטחון. לציבור נמסר שרבין לקה ב"הרעלת ניקוטין" ונאלץ לנוח למשך יום אחד למרות שהרפואה אינה מכירה בסוג זה של הרעלה.רבים מאנשי חטיבת הראל היו אלופים ותתי אלופים. הם בנו את צה"ל, פקדו עליו במשך שנים רבות, ואחרי שהשתחררו  התברגו היטב בצמרת המדינה ועצבו את  כל מגזריה. כשהטלתי לפני עשרים שנה ספק באמיתות המיתוס שהם בנו על עצמם הם דאגו להפוך אותי לאויב העם ובמשימה זאת לפחות הצלחתם היתה מלאה. ראשי מערכת הביטחון ראשי האוניברסיטאות ובכירי התקשורת בישראל שמחו לשתף איתם פעולה. אין לדעתי להבין את תהליכי הקריסה של צה"ל, שבאו  לידי ביטוי במחדלים ובכישלונות של מלחמת יום הכיפורים,  בבריחה מדרום לבנון ובבריחה מגוש קטיף, מבלי ללמוד ולהבין כיצד יצחק רבין ופקודיו הפכו את תפקודם הלקוי במלחמת העצמאות, בגזרת ירושלים, ואת פשעי המלחמה שהם בצעו, ל"תפקוד מזהיר". מסתבר שהם בזזו את ערביי קטמון, הם בזזו את התהילה שלא הגיע להם, והם בזזו את גורלה של מדינת ישראל.

 











 

 

 

 

 

 

 
 
 

הרקלייטוס "האפל"