العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

לנצח תאכל חרב - אילן היוחסין של הטרור הפלסטיני

 

הנהג הפלסטיני חליל אבו עלבה, שביצע ביום ד' בשבוע שעבר את הפיגוע באזור, הוכיח במעשהו כי  המומחים הישראלים לענייני ערבים ולענייני טרור בכלל ולענייני פלסטינים ולענייני טרור פלסטיני בפרט, המזינים במשך שנים את מנהיגי המדינה, את הסטודנטים באוניברסיטאות ואת כלל הציבור, בהערכותיהם, אינם מבינים את התחום שבו הם עוסקים. הם מככבים בחשיבות עצמית ב"פוליטיקה" בערוץ 1, "במשעל חם"  בערוץ 2 ו"בטור השבועי" בערוץ ,33. הם משמיעים את התאזות שלהם בכנסים מדעיים בכל העולם ומקבלים מלגות מכל הקרנות  והדמיון בין מה שהם אומרים למציאות הטרוריסטית בישראל הוא כמו הדמיון בין הכלב בעל החיים לכוכבי הכלב בשמיים.

השב"כ הרכיב בעזרת אותם מומחים, בעלי המוניטין המקובלים על המימסד הביטחוני, "פרופיל של מחבל",  שלפיו קטן מאוד הסיכון שפלסטיני מבוגר, אב לילדים, יבצע פיגוע  בתחומי מדינת ישראל. אבו עלבה עמד בכל הקריטריונים לפני חמש שנים, ומאז הוא נמצא במעקב. מדי שנה נבחן מחדש ועמד בבחינות בהצלחה. על אף הפיקוח השב"כי ההדוק,  הוא ביצע פיגוע טרוריסטי השקול בהשפעתו האסטרטגית-לאומית, להשמדתה של חטיבה במלחמה סדירה – במלחמת יום הכיפורים לדוגמא.  כל הסכם אוסלו בא לעולם לאחר שבדיוק מספר זהה של חיילים נפלו בפיגוע אחד בדרום לבנון ב-19 באוגוסט 1993. החלטתו של רבין להיענות לשידולי פרס-ביילין ולחתום על הסכם אוסלו היה אירוע אסטרטגי-לאומי בעל משמעויות היסטוריות מרחיקות לכת ובלתי הפיכות אולם זאת לציין: מדינת ישראל נחשבה למעוז אחרון של ההתנגדות האקטיבית נגד הטרור. כשנשבר המעוז  הזה השתנו פני העולם. הקש ששבר את גב הגמל בפרשת אוסלו היה נפילתם של תשעה חיילים  במלחמה בעלת עצימות נמוכה.

בשבוע שעבר, לאחר הפיגוע, הצהיר גורם ביטחוני בכיר: "נראה שמעכשיו נצטרך להתייחס לכל פלסטיני כאל מחבל פוטנציאלי". בוקר טוב אליהו! אם מערכת הביטחון הגיעה למסקנה הזאת לאחר 120 שנות לחימה בטרור הפלסטיני, הרי שוועדת שמגר המעיטה בביקורתה על תפקוד השב"כ בפרשת רצח רבין, כשטענה שחל בו כשל מערכתי. הכשל הוא תרבותי-אינטלקטואלי, ולא רק של השב"כ,  אלא של כל המימסד הביטחוני מראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין,  ועד אחרון אנשי הביטחון שקיבל את הכשרתו מן "המומחים" ופעל לפי הנחיות הבכירים. ברם מסקנה זאת ברורה גם מדווח שמגר גופו. מכיוון שהדוח  עצמו הוא ביטוי לקריסה התרבותית, אלא שהציבור התעלם מן הכתובת על הקיר בגלל הכבוד שרחש לכבוד השופט נשיא בית המשפט העליון בדימוס. אי לכך שילם הציבור חיי אדם.

הפיגוע בצומת אזור הינו אסון למשפחות. לעם ישראל הוא סימפטום נוסף לקריסת מערכת הביטחון של ישראל על כל מנהיגיה, מפקדיה ומומחיה. המומחים הישראלים לענייני ערבים תמיד כשלו, אף כי כישלונותיהם מפרנסים אותם בכבוד וברווחה. הכישלון הדרמטי ביותר שלהם התרחש במלחמת יום הכיפורים ב-1973. לא רק שראש אמ"ן, האלוף אליהו זעירא, וראש אמ"ן מחקר, תת אלוף אריה שלו, לא הבינו את המתחולל בעולם הערבי, אלא כך גם ראש הממשלה, גולדה מאיר, שר הביטחון, משה דיין, והרמטכ"ל דוד אלעזר, ומעט הבנתם שעוד היתה, נשחקה בתוך המלחמה הפנימית במכונת הממשל הישראלית שגם בה שלט הכשל התרבותי. התוצאה: קריסת צה"ל באותה מלחמה ונטישת תורת הביטחון שבמרכזה היתה ההנחה שניתן להכריע את הערבים במלחמה. על פי התפיסה שהתגבשה בלילה שלאחר מהלך ההרעה  הכושל של צה"ל ב-8 באוקטובר 1973, לא ניתן להכריע את הערבים במלחמה, ועל כן יש לחזור לתפיסת הביטחון של בן גוריון שהביאה לחלוקת הארץ ב-1947-1948 ויש להרוויח זמן באמצעות מסירת שטחי מולדת. תפיסת ביטחון זו היא ההסבר האמיתי ללהיטותו של שמעון פרס למסור שטחים תמורת שלום, היא הטעם לנכונותו של אהוד ברק  לחלק את ירושלים ולנטוש את בקעת הירדן  והיא הטעם לתמיכת רוב המומחים האקדמיים מתוכנית זאת. אולם זאת לציין: כדי להיראות יפה בעיני הציבור הומצאה  תמונת הראי, כאילו הערבים אלה שהגיעו למסקנה שלא יהיו מסוגלים להכריע את ישראל במלחמה. הקונצפציה השרידותית הכוזבת הזאת חיסלה את הסיכוי לנצל הזמן שלמענו התבצעו הנסיגות. מכאן שהנסיגות הפכו למטרה בפני עצמה.

בשנת 1974, אחרי מלחמת יום הכיפורים, חקרתי את חלקם של בכירי המומחים לעניני ערבים  בישראל  בבניית "הקונצפציה" שמדינות ערב לא תפתחנה במלחמה, ובחלקם במחדל המודיעיני.  בין היתר נפגשתי לשיחות ארוכות עם אלוף פרופ' יהושפט הרכבי ז"ל, עם פרופ' איתמר רבינוביץ ועם פרופ' שמעון שמיר. השלושה אינם רק פרופסורים של מגדל שן אקדמי, אלא היו גם  מעורבים, ברמה הגבוהה ביותר, במערכת הביטחון,  בזרועות המודיעין,  ובעשייה המדינית לפני כן ואחרי כן. רבינוביץ, שמכהן כיום כנשיא אוניברסיטת תל אביב ועל פי יישק שם דבר, לרבות המכון ללימודים אסטרטגיים של אותה אוניברסיטה שבו "חוקרים" בעיקר קצינים בכירים במילואים, היה שגריר ישראל בארצות הברית בימי הסכם אוסלו והוא שהוביל את המשא והמתן עם סוריה.  מעמדו של שגריר ישראל בארצות הברית שקול למעמדו של שר בכיר החבר בקבינט הביטחוני. 

הוברר לי שהשלושה קוראים ערבית.  הם גם קראו ספרים רבים באנגלית על הנושא הערבי והם מצטטים מדי  פעם את ההגיגים של המומחים העולמיים, ולא תמיד הם מציינים את המקור, כנהוג בתרבות האקדמית שלנו. המימצא העיקרי של מחקרי היה  שהם אינם מבינים את תפיסת הביטחון ואת תרבות המלחמה הערבית-מוסלמית  ואת השלכותיה על ראיית המלחמה של סאדאת, של חאפז אסד, של צ'דאם חוסיין ושל יאסר ערפאת.  אכן רבינוביץ  וחבריו קראו טקסטים,  אבל הם קידדו את מה שקראו בקודים מערביים, ליברליים סכולסטיים בתערובת של בולשביזם  ישראלי. על סמך הקודים האלה הם וחבריהם  מלמדים מחזורים של מגויסי שב"כ את התרבות הערבית. מה פלא שפרופיל המחבל של השב"כ הוא בלתי רלבנטי.

ב-1983 נתתי קורס קצר של שלושה חצאי ימים על מיתוסים ביטחוניים לחניכי "הקורס הבין שירותי" של מערכת הביטחון שבו השתתפו קצינים מאמ"ן מהמוסד, מהשב"כ וממחלקת החקר של משרד החוץ שנועדו לעמוד בראש הזרועות האלה.  הקורס התקיים במתקן של "המוסד" במרכז הארץ   ולהרצאותיי צורף קומיסר, חבר של רבין ומרעיו , ותפקידו היה להשגיח שלא אשחית את מחשבתם את קציני המודיעין והשירותים. כבר בפגישה הראשונה התברר לי שהחניכים ומפקדיהם  אינם יודעים את העובדות הבסיסיות לגבי מלחמות ישראל במובן הפשוט ביותר, ותפיסתם על השתלשלות הסכסוך  היא השתקפות של תעמולת השמאל הישראלי ובראש וראשנה של הד"ר אלוף משנה בדימוס, מאיר פעיל.  כשהצגתי נתונים בלתי מחמיאים על תפקוד מערכת הביטחון הישראלית בכל המלחמות, התערב הקומיסר ודרש מן החניכים לא להתחשב בדברי. טענתי לדוגמא  כי במלחמת ששת הימים תפקד צה"ל גרוע מאוד, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בקרב "גבעת התחמושת" של חטיבת צנחנים 55 או בקרב צומת רפיח של "אוגדת הפלדה" בפיקודו של אלוף ישראל טל. אחרי המלחמה העלים צה"ל את העובדות, לא חשף את הליקויים ולא הפיק לקחים אם כי לא נמנע להכניס את הגרסאות המשופצות לספרי מורשת הקרב שלו.  אין פלא שהוא נכשל במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון. הדגשתי כבר אז שהמיתוס על התפקוד המעולה של צה"ל ב-1967 יצר הערכה בלתי מבוססת שהפלסטינים יראים מאתנו והם לא יעזו לפתח לוחמת טרור נגד מי שהכה בששה ימים את כל הצבאות הערביים. הזהרתי כי לפלסטינים אין ברירה אלא לפתח נגדנו לוחמת טרור בקנה מידה מלא וכפי שהוכיחו הספרדים במלחמות נפוליון, היא מסוכנת יותר מלוחמה סדירה. בשלב זה התערב הקומיסר, טען שירדתי מהפסים שהרי לא יתכן, לדבריו "להשמיץ בפורום הזה מפקדים מהוללים כמוטה וגור וכישראל טל וכי מוטב שלא תכנס להערכות על ענייני טרור, תחום שאינך מבין בו כלום".  אז התחוור לי שהקורס הבין-שירותי של זרועות הביטחון הוא קורס לשטיפת מוח אידיאולוגית,  על מנת להכשיר אנשים נאמנים לראשי המדינה ולא להכשרת קצינים בכירים בזרועות הביטחון, האמורים להיות אנשי מקצוע בתחומם. לא רק במסגרת הזאת נשטפו המוחות. מוח של איש שב"כ אחד נשטף בלימודו באוניברסיטת ח יפה תוך חיבור עבודת מסטר ילדותית. בתחילת 1995 הוא מונה לתפקיד ראש השב"כ על ידי ראש הממשלה  יצחק רבין והתוצאה ידועה: השב"כ לא היה ארוך לטפל במפגע היהודי. זו איננה בדיחה כי וועדת  שמגר קיבלה את התירוץ האווילי הזה.

חניכי אותו קורס מלפני 18 שנים היו לימים ראשי אמ"ן, ה"מוסד" והשב"כ. הם שותפים לתבוסת צה"ל במלחמה הזעירה בחזבאללה  ובארגונים הפלסטינים. הם ומוריהם הערביסטים והמומחים לעניני טרור ממכון יפה באוניברסיטת תל אביב ומהמרכז הבינ-תחומי בהרצליה, אחראיים לפרופילים הבלתי רלבנטיים של מחבלים, כמו שהם אחראיים לכשל אבטחת חייו של יצחק רבין, או לביזיון פרשת משעל בירדן.

עוד בשנת 1884 איתר הוגה הדעות המוסלמי, ג'מאל א-דין אל אפגאני, את הקשר בין המיליטריזם ובין הפיגור החברתי והתרבותי של המוסלמים: "הנה הדת הנוצרית בנויה על השכנת השלום והנועם בכל דבר. היא קוראת לביטול גאולת הדם ולוויתור על השלטון. ואילו ביסוד האיסלם מונחת השאיפה לניצחון, לעוצמה, לכיבוש ולעוז. האיסלאם שולל כל חוק הנוגד את מצוותיו. והנה מצב המוסלמים בעת הזאת  (לפי כמאה ועשרים שנה) מעורר תדהמה. תמוה כיצד דווקא הנוצרים המציאו את תותחי קרופ ואת מכונת היריה ולא המוסלמים. איזה סיוע מההיסטוריה הדריך את הנוצרים וקידם אותם ואיזה אסון פגע במוסלמים ודחף אותם אחורנית".

בספרו "פיקוח על יצר הקרב" חילק מלקולם סטרטון את הדתות לשלוש קבוצות על פי התייחסותן למלחמה: א. דתות זעם המלחמה, ב. דתות לא-זעם. ג. דתות זעם ואהבה. האיסלאם, לפי סטרטון, הוא דת זעם המלחמה. היהדות היא דת זעם ואהבה והנצרות היא דת לא-זעם. לפי סטרטון, אללה, שהוא אלוהים מיליטריסטי,  תובע מהמאמינים למות למען הדת במלחמת קודש (ג'יהאד) או לסבול ייסורי גיהינום. אלה שלא מקבלים את מרות האיסלאם או של המשטר האסלאמי הם כופרים שחובה להשמידם וליטול את רכושם ואת נשיהם. כך עשה הנביא מוחמד וזאת הרוח שהובילה את נבחרי אללה להצלחות במלחמות. מכיוון שאין כמעט ערבים שאינם דתיים ומאמינים, הרי כל ילד ערבי מוסלמי לומד  מינקותו שדין מוחמד נקבע סיף. כמו שצליבת ישו ומעורבתו של יהודה איש קריות בפרשה היא אחד המנועים הקבועים לשרידותה של האנטישמיות, הרי גרוש הגר וישמעאל למדבר וסרוב יהודי מדינה לסייע למוחמד בבניית דתו החדשה  הם אחד המנועים לשנאת  המוסלמים את היהודים. את המנוע הזה לא ניתן לדומם  אפילו אם תשונה תוכנית הלימודים בעזה ובשכם והטלוויזיה של הרשות הפלסטינית תפסיק להסית נגד מדינת ישראל.

חוקר המלחמות, קינסי רייט, כתב שלפני מוחמד לא היו השבטים הערביים אוהבי מלחמות. מוחמד הטיף לכיבושים למען האל, והדוקטרינה שלו התקבלה בחצי האי ערב והתפשטה בכל העולם הערבי ובכל מקום שהמוסלמים הגיעו אליו.

בניגוד לגרמנים, שאצלם יצר הקרב שלהם היה משולב בעת החדשה בקדמה טכנולוגית, יצר הקרב של הערבים-מוסלמים היה משולב, עד המאה העשרים, בחוסר עצמאות לאומית, ועד היום בפיגור טכנולוגי. זאת הסיבה שלגרמנים  היה הצבא היעיל ביותר בעת החדשה, בה בשעה שהצבאות הערביים-מוסלמים היו חסרי ערך צבאי של ממש, כפי שניתן ללמוד ממלחמות ישראל.  לכן הם לא הצליחו להשמיד את מדינת ישראל, למרות הפגמים הרבים בתפקודו של צה"ל בכל מלחמותיו.  התוצאה: התפתחה אצלם, מאז ימי הביניים לפחות, מסורת של לוחמה זעירה ושל הטלת טרור על האויב.  זאת תרבות לחימה של עמים חלשים מבחינה צבאית. אצל הערבים היא היתה לחלק מן האופי הלאומי.

ראשוני הציונים, שלא הכירו את התרבות הזאת, נתקלו בה ביום שבו הקימו את המושבה הראשונה, ראשון לציון. הפתרון שלהם היה בקשת חסות ממנהיגי הכנופיות,   אם כי הכינו את גרעיני הכוח שלהם לפי הדגם

שהיה מוכר להם. אנשי העלייה השניה האמינו כי ניתן לקיים ברית בין פועלים יהודים לפועלים ערביים נגד בעלי ההון משני העמים, על פי הסיסמא "פועלי כל העולם התאחדו". קבוצה קטנה של אנשי "בר גיורא" ו"השומר" טענה, בעשור השני של המאה, שעל היהודים להקים כוח צבאי מקצועי,  מאחר שהמדובר הוא בסכסוך תרבותי-לאומי ולא בסכסוך מעמדי. בן גוריון שלא הבין את ההיבטים הביטחוניים של הגשמת הציונות, פירק את הארגונים האלה אחרי מלחמת העולם הראשונה והקים תחתם את מיליצית ההגנה  שהיתה נאמנה לו,  כדי לשמור על הרכוש ועל הנפש (ובעיקר על שלטונו) ולעולם לא לתקוף את הערבים.  זאת היתה תפיסת ביטחון שיסודה "הגנה בתוך הגדר",  עד בוא כוחות צבא ומשטרה בריטיים לעזרה, והיא היא הדומיננטית בחשיבה הצבאית הישראלית עד היום הזה,   כאשר הצבא הבריטי הגואל מתחלף בלחץ אמריקני המציל.

נצחונו של בן גוריון על קבוצת "השומר" היה אסון למערכת הביטחון של היישוב היהודי, והוא אבי אבות החטא שלה עד היום. שר הביטחון בפועל של תחילת מלחמת העצמאות, ישראל גלילי, אמר לי בשנות השבעים: "היהודים לא הבינו את בעיית הטרור הערבי וזה היה לטובה. אם היו מבינים, ספק אם היו עולים לארץ ישראל". יתכן וזאת אמת היסטורית לאמיתה  וכדאי להיות עיוור לזמן מסוים אך לא מועיל להיות עיוור לתמיד.

בן גוריון וארגון "ההגנה" הופתעו מן מהתפרצויות הטרור הערבי ב-1921 וב-1929,  בייחוד מן הטבח בחברון. התברר ש"ההגנה" אינה מסוגלת להגן על הרכוש ועל הנפש (כפי שצה"ל אינו מסוגל היום)  ושראשיה ומפקדיה אינם קוראים נכון את המציאות. התחולל פילוג בארגון "ההגנה", רבים נטשו אותה והקימו את ארגון ב' שהתגלגל לאצ"ל (שממנו התפלג לח"י)  ושדגל ביציאה מן הגדר  ובטרור נגדי. בן גוריון, תומכיו ומזדנביו,  התייחסו ועדיין מתייחסים לתופעת הפרישה כ"תקיעת סכין בלב האומה". לשני ארגונים אלה הם הדביקו את הכינוי "פורשים", וההיסטוריונים המגויסים, המאיישים את האוניברסיטאות ומחנכים את מפקדי צה"ל משתמשים בו עד היום. לעומת זאת הם התחמקו  מטיפול במחדלי ה"הגנה"  ובתופעת הטרור. עבורם היום הליכודניקים הם הפורשים קרי הכופרים בתורת הביטחון הכושלת אך המקובלת.

מטעם זה, שוב הופתעו בן גוריון וארגון "ההגנה" בהתחדש גל הטרור ב-1936, שיש המכנים אותו "המרד הערבי". אך אחד ההיסטוריונים המודרניים דווקא נתן לה שם מוצלח, "האינתיפאדה הראשונה". מאורעות (אינתיפאדה) 1936-1939 דוכאו על ידי הבריטים באכזריות רבה,  שלעומתה היה דיכוי הטרור בעזה, על ידי אריק שרון בשנות השבעים,  מהלך הומניסטי.

תוך כדי אינתיפאדת 1936   התחולל המרד השני בארגון "ההגנה". המורדים לא נטשו את הארגון, אבל נטשו את תורת הביטחון שלו והפרו את מרותו של בן גוריון ושל מפקדיהם הישירים. ההתפתחות ההיא היתה: "היציאה מן הגדר". מרים נס המרד היה השמאלן הקיצוני (עד מותו), יצחק שדה. כמפקד המושבה הר-טוב הוא ארב  למחבלים ליד כפריהם, עוד בטרם שהגיעו למושבה. אחר כך הוא הקים יחידת פשיטה – "נודדת" – בקריית ענבים, פשט לכפרים ערביים, ירה לתוך בתים שתושביהם היו "חפים מפשע" וחינך את פקודיו, ביניהם הרמטכ"ל השני של צה"ל, רב אלוף פרופ' יגאל ידין ז"ל,  ש"מוטב כי  ייבכו אימותיהם מאשר אמותינו". בדיוק כך אמר גם גנרל פאטון גדול המפקדים האמריקנים במלחמת העולם השנייה "טוב למות בעד ארצנו אך עוד יותר טוב שהחייל הגרמני ימות בעד ארצנו" על פי "הקודים האתים" שקיבעו בצה"ל, פרופ' אסא כשר והרמטכ"ל אהוד ברק, היה יצחק שדה פושע, שנתן פקודות בלתי חוקיות בעליל, וצריך היה להעמידו למשפט ולכלאו בבית סוהר לשנים ארוכות, בלי שחרור מוקדם על התנהגות טובה, כפי שנהגו ביורם בשקולניק. אבל יצחק שדה הוא אחד המיתוסים החיוביים של השמאל הישראלי,  ובכללם יוסי ביילין ויוסי שריד, כי הוא שהקים את הפלמ"ח והוא היה פעיל בשמאל הקיצוני אחרי הקמת המדינה.   אילו לא פעל כפי שפעל מדינת ישראל לא היתה קמה.

בפתרון האלים לבעיית האלימות (דיכוי אכזזרי) כיכב גם ידיד היהודים אורד וינגיט. יצחק שדה וחבריו, הבלתי ממושמעים, סייעו במעשי טרור בערבים. התוצאה היתה לא רק חיסול הטרור הערבי, אלא חיסול פיסי של רוב מפקדי הכנופיות. ומי שלא חוסל גורש. המכה שספגו הפלסטינים במחציתה השניה של שנות השלושים היתה כה אנושה, עד שלאחר הכרזת החלוקה בנובמבר 1947 לא היו להם מנהיגים ומפקדים להתארגנות למלחמה נגד היהודים. מסקנה: החיסול האכזרי של הטרור הערבי בשנות השלושים סייע ליהודים, אחרי עשור, לנצח במלחמת העצמאות ולהקים מדינה. אולם זאת לציין: אורד וינגייט לא הגיע לכלל איזון בחשיבה הביטחונית ונטע באופן קיצוני לצד היחידות המיוחדות. מסורתו  השפיעה על המחשבה הביטחונית ב ישראל, אם כי הצד המקצועי שבתורת וינגייט נשכח במהרה.

גם מלחמת העצמאות התחילה כאינתיפאדה. עיקרה היה היריות על מכוניות של יהודים וניסיונות לא מוצלחים להשמיד ישוב יהודי ולטבוח את תושביו. בשלב הראשון של המלחמה הביסו אותנו הפלסטינים. כאשר נקודת הכובד של המערכה היתה במלחמה דרכים, בדרך לירושלים בראש ובראשונה שם נכשל פיקד יצחק רבין "מר הביטחון" של מדינת ישראל לעתיד. תבוסה זו גרמה לנסיגתה של ארצות הברית מתמיכתה בהקמתה של מדינת ישראל. נציגה במועצת הביטחון, וורן אוסטין, הגיש למועצת הביטחון הצעה, ב-19 במארס 1948, לבטל את תוכנית החלוקה. תבוסה זאת כפתה על בן גוריון לצאת שוב מן הגדר האסטרטגית, לתקוף את הערבים, להרוס את כפריהם ולגרשם מארץ ישראל. בפקודת "מבצע נחשון" מ-1 באפריל 1948 נקבע במפורש שיש להשמיד את הכפרים הערבים בדרך לירושלים כי הם מהווים בסיסים לטרור הערבי.

האירוע החשוב ביותר במלחמת העצמאות התרחש ב-9 באפריל 1948 בכפר הערבי דיר-יאסין ששכן ממערב לירושלים הוא גבעת שאול של היום. כוחות אצ"ל, לח"י תקפו את הכפר והשתלטו עליו אחרי חצי יום כאשר  בשלב מסויים הפלמ"ח הצטרף למערכה. השמאל הישראלי, שביקש למנוע הקמתה של ממשלת אחדות לאומית בהשתתפות מנחם בגין, פיברק מעשה טבח שעשו כביכול אנשי אצ"ל ולח"י, טבח שלא היה ולא נברא. אמצעי התקשורת העולמיים והארץ- ישראליים קפצו על המציאה.  מעשה הטבח הפך להיות עובדה היסטורית וחלק מן התרבות הישראלית עד עצם היום הזה. אנשי אצ"ל ולח"י גילו את האחריות הלאומית כפי שהבינו אותה ולא התנגדו להיות מוצגים כ"ילד רע". שוב הושגה תועלת זמנית אשר הפכה בעתיד לנזק עצום עבור מדינת ישראל.

התוצאה היתה מדהימה: ערביי ארץ ישראל ברחו ללא קרב כמעט מכל מקום שאליו הגיעו אנשי "הגנה" ופלמ"ח. לאחר ימים מספר ברחו ערביי טבריה, וב-23 באפריל ברחו ערביי חיפה בצעקות "דיר יאסין עלאנה".   אנשי פלמ"ח ערכו מספר מעשי טבח אמיתיים (עין זיתון) אך הטבח בדיר יאסין נחרט בזיכרון. ספק אם ללא מיתוס הטבח בדיר יאסין היינו מנצחים במלחמת העצמאות, ואולי, אפילו, לא היינו מקימים מדינה יהודית, שהרי גם כך, מחצית מחברי מנהלת העם (הממשלה שלפני העצמאות),   התנגדו להקמתה של מדינת ישראל, יומיים לפני שהוכרזה. במקומות שבהם הערבים נלחמו, הצליחו לגרום לנו תבוסות קשות. הקשה שבהן היתה בלילה שבין 22-23 באפריל בנבי סמואל. שם הביסו 30 מתנדבים סוריים את הגדוד הרביעי "המעולה" של הפלמ"ח, בפיקודו של יוסף טבנקין, וגרמו לו 46 הרוגים, רובם פצועים שנשחטו לאור היום לאחר שפלוגות הפלמ"ח ברחו. יצחק רבין היה המח"ט באותה מערכה והוא נתן את פקודת הבריחה. תבוסת נבי סמואל  מלמדת מה היה קורה ליהודים אם הערבים לא היו בורחים מטבריה, מחיפה, מצפת ומאות הכפרים אילו היו נלחמים כפי שנלחמו בנבי סמואל.

תוצאה נוספת של פרשת דיר יאסין היא הדבקת תווית של רוצחי נשים וילדים על אנשי אצ"ל ולח"י, ובייחוד על מנחם בגין שהקים אז את מפלגת "חירות" שהתגלגלה לליכוד. בן גוריון ניצל את התווית הזאת כדי לקבוע תרבות פוליטית בולשביסטית במדינת ישראל,   שבאה לידי ביטוי בסיסמא: "בלי חירות ומק"י". הוצאת מנחם בגין וחבריו אל מחוץ לגדר בעקבות פרשת דיר-יאסין (ואלטלנה) הוא מעשה העוול התרבותי-פוליטי החמור ביותר שנעשה בתנועה הציונית בעת החדשה, בזרגון הפוליטי של ימינו המעשה ראוי לשם פרובוקציה.

בין אנשי לח"י בדיר יאסין היה סוכן שירות הידיעות של ה"הגנה" שמעון מוניטה. הוא דיווח למפקדיו שלא היה טבח וכי נהרגו בכפר 30 ערבים. אחרי מלחמת העצמאות עבד מוניטה במשרד ראש הממשלה. לפי בקשתו הוא נפגש עם בן גוריון וביקש ממנו לחשוף את האמת על אירועי דיר יאסין "כדי שישראל לא תושמץ בעולם". לדבריו השיב לו בן-גוריון שהוא קרא את דווחותיו ושהוא ידוע את האמת. אבל אסור ליהודים לחשוף את האמת  על פרשת דיר יאסין כי אם ערביי ואדי ערה ומקומות אחרים לא יאמינו שהיהודים יטבחו אותם,  יפרצו מהומות (אינתיפאדה) ולא נוכל להשתלט עליה.

קיבוע טבח דיר יאסין במיתוס המזרח תיכוני, סייע לבן גוריון לדחוק את מנחם בגין ואת מפלגת חרות לאופוזיציה נצחית, אך הוא גם מסביר את דבקותו של בן גוריון במשטר הצבאי שבו היו נתונים אז ערביי ארץ ישראל, את הגיבוי שהוא נתן לאריק שרון אחרי פעולת קיבייה ואת פרשת כפר קאסם,  וזאת לציין, הגיבור שלה היה מפקד הגדוד החמישי של הפלמ"ח ישכה שדמי.

"מר צה"ל" בכל הזמנים האלוף בדימוס ישראל טל שאחרי מלחמת יום הכיפורים, שבה היה סגן רמטכ"ל, נעשה שמאלני קיצוני, אמר לי בשנות השמונים שמלחמת ששת הימים הבטיחה את קיומה של מדינת ישראל כי בעזרת מסירתם של השטחים שנכבשו אז ניתן יהיה להגיע לשלום עם העולם הערבי.   אולם מלחמת ששת ה ימים פעלה בשני כיוונים: היא נתנה למדינת ישראל את העומק הטקטי הנדרש למקרה של מלחמה קונוונציונלית. אך גם יצרה תנאים נוחים למלחמה זעירה בלתי קונוונציונלית. אלה היו התוצאות האוביקטיביות. התוצאה הסוביקטיבית, קרי הבלתי הכרחית, היתה שהמלחמה חסלה את הנוגדנים הלאומיים שלנו נגד הטרור הזה. השקרים של שר הביטחון משה דיין, של הרמטכ"ל יצחק רבין ושל כל המפקדים הבכירים של צה"ל על אותה מלחמה, הקנו להם תהילה, קידום, ומשרות אחרי השחרור אבל יצרו את הרושם המיתולוגי כאילו צה"ל כפי שהוא מסוגל לטפל בכל בעייה ביטחונית מחד גיסא,  ושהפלסטינים לא יעזו להרים ראש אחרי התצוגה המרהיבה של בחורינו מאדרך גיסא. 

התוצאה: מנהיגי המדינה וראשי צה"ל נטשו את הזהירות הבנגוריונית מפני הטרור  שהצדיקה בעיניו   מעשים של "פגיעה בטוהר הנשק" והפכו את מוסר הלחימה של אחרית הימים לחזות הכל.  על גב המהפך הזה עשו יוסי שריד ויוסי ביילין את הקריירה הפוליטית שלהם, בעזרתו הפרקליטות והבג"ץ נעשו סמכויות-על ומתוך כך נעשו  עיתונאים כנחום ברנע וגדעון סמט ופרופסורים כאסא כשר מורי הלכה.  דיכוי הטרור בעזה ב-1970-1972 על ידי אריאל שרון היה המהלך הבנגוריוניסטי האחרון נגד הטרור. הוא עורר התנגדות עזה ובגינו הוקמו ועדות חקירה. ראשי מערכת הפוליטית ומערכת הביטחון של ישראל למדו אז שלמען שרידותם האישית כדי להם להצטרף למפלגת טוהר הנשק. תהליך זה הגיע לשיאו ב-1982  בפרשת סברא ושתילא. אז נקמו טהורי הנשק בשרון על מעלליו בקיביה  ובעזה אילו שהוא לא היה מעורב בטבח שביצעו הנוצרים במוסלמים בבירות.

ממלחמת לבנון הפיקו השיעים בלבנון  הפלסטינים בארץ ישראל ובתוניס שני לקחים עיקריים:

 א.      צה"ל הבלתי מנוצח של מלחמת ששת הימים הוא אחד הבלופים הגדולים של ההיסטוריה הצבאית. הוא תפקד רע בכיבוש מחצית לבנון וברח ממנה כל עוד נפשו בו כשהטרור הלבנוני והפלסטיני מזנב בו .

ב.      ישראל "ההומניסטית" איננה מסוגלת ללחום בטרור כפי שכל מדינה בריאה, דמוקרטית ובלתי דמוקרטית, בהיסטוריה לחמה בטרור.

התוצאה: פרוץ שתי מלחמות בעצימות נמוכה: בדרום לבנון של השיעים והאינתיפאדה הגדולה של פלסטינים נגד ישראל ב-1987 נגד הפלסטינים.  המצד הישראלי, אישים הדומיננטיים באותה מלחמה היו יצחק רבין ואהוד ברק. רבין היה במשך רוב התקופה שר ביטחון וראש ממשלה. ברק היה סגן רמטכ"ל ורמטכ"ל. השיעים הביסו אותנו בדרום לבנון וגרמו לבריחתנו. הפלסטינים הביסו אותנו בתוך ארץ ישראל, הביאו לבריחתנו מעזה וכפו עלינו את תרבות אוסלו. גם מנקודת מבטם של אלה הסבורים שאסור היה לישראל לשלוט בדרום לבנון ובעזה, עצם הבריחה היתה אסון, כי היא לימדה את אויבינו שניתן יהיה להבריח אותנו גם מגבולות הקו הירוק.

המראיינות שהשתלטו על אמצעי התקשורת המגויסים ומזדנביהן המראיינים,   נוהגים, בשנים האחרונות, לסתום את פיותיהם  של מרואיינים לאומיים בשאלה-תשובה-קביעה  מן המקורות: "הַלנצח, תאכל חרב?!" אמירה זאת שהפכה לסימן  היכר תרבותי של ישראל היום  מעידה על חוסר הבנה של המציאות ועל בורות תרבותית. הרקליטוס  מאפיסוס, ממניחי היסוד למפעל המדעי במאה השישית לפני הספירה,  טען ש"המלחמה היא אבי כל דבר".  לא היתה תקופה בהיסטוריה שלא התנהלו בה מלחמות וצריך להניח גם שלא תהיה.  החרב תאכל לפחות עד ימות המשיח  הוא מתמהמה כידוע.  ולפי דעתי דווקא משום שאיננו שולטים בעניני ביטחון.  עד אז, גם בימי שלום, יהיה עלינו להניח שמלחמות תפרוצנה ושיש להתכונן לקראתן. ובימי מלחמה כמו בימינו אלה, עלינו לחשוב איך להכריע את האויב ולא איך לברוח ממנו באופן הומאני ובלי שריטות. אכן עוד לא היה בהיסטוריה שחיילים שמפחדים להישרט הביאו לניצחון כל שהוא.

תרבות הבריחה מבית מדרשו של השמאל הישראלי, לא רק שהחלישה את מערכת הביטחון הרעועה שלנו, אלא עודדה את הערבים ליזום מלחמות נוספות. הסיכוי להסדרים של אי לוחמה קיים רק אם נרתיע את הערבים. ואין הרתעה בלי הפחדה. הבריטים הפחידו את הערבים בשנות השלושים, פרשת דיר יאסין הפחידה אותם במלחמת העצמאות וקיבייה הפחידה אותם בשנות החמישים.  לעומת זאת, משפטי גולני וגבעתי במהלך האינתיפאדה, ההיטפלות לאל"מ יהודה מאיר  והדחתו מצה"ל על שבירת העצמות לפלסטינים כלשון ההנחיה של יצחק רבין, בלימת קידומו של תת אלוף אפי איתם בצה"ל   והצגתו של אריק שרון כרוצח שלא ראוי להיות שר ביטחון וראש ממשלה,  טיפחו  את הטרור של הפלסטינים ושל החיזבאללה עד היותו איום אסטרטגי למדינת ישראל. החרב תאכל לנצח, אבל היא תאכל הרבה כל זמן שבראש המדינה יעמדו אנשים שיברחו ממנה.   

 











 

 

 

 

 

 

 
 
 

הרקלייטוס "האפל"