العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

הברברים נגד בני התרבות

 

כפי שבריחת צה"ל מיש"ע, מדרום לבנון ומקבר יוסף מסמנת דרגה גבוהה בתהליכי אימפוטנציה של התרבות הישראלית, כך המכה הקריטית שהכו המחבלים בפנטגון, בריחתו נעדרת המנהיגות של הנשיא בוש ממקום למקום  על פי תוכנית בריחה ערוכה מראש, והשמדת מגדלי התאומים על רוב עובדיהם, היא סימן מבשר לדרגה גבוהה בתהליכי אימפוטנציה העוברים על התרבות האמריקאית.

אימפוטנציה תרבותית היא מצב שבו אין לחברה כלים  אינטלקטואלים להבין את האיומים עליה ולהבטיח את שרידותה.  לדוקטורים המבריקים מאוניברסיטאות היוקרה הארוואד, ייל ופרינסטון,  שעבדו במגדלי התאומים ובפנטגון, לא עזרה ברגע של אמת השכלתם היוקרתית אף שאחדים מהם התמחו בלוחמת טרור ואנטי טרור, פרסמו על כך מאמרים בכתבי עת יוקרתיים וזכו במלגות ובפרסים. אבל בצד הוירטואליות הפוסט מודרניסטית  ושלל פרסומיהם הם היו אמורים למנוע את המכה. הם שלמו בחייהם, יחד עם אחרים, את מחיר התרבות הוירטו-אימפוטנטית שלהם. חבריהם שלא התקבלו לעבודה בפנטגון  חגגו לאחר המכה בדברי פרשנות בכל אמצעי התקשורת האמצעים. איש מהם לא קם ואמר: הולכנו שולל את אמריקה!

המחדל בארצות הברית לא היה מודיעיני, אלא תרבותי כפי שהמחדל במלחמת יום הכיפורים לא היה מודיעיני אלא תרבותי. תרבות המערב לא פיתחה תובנות מבוססות על הוויית הצבא והמלחמה, על לוחמת  טרור ואנטי טרור ועל ביטחון לאומי, למרות שאלפי אנשים בעלי השכלה גבוהה, בעשרות מכוני מחקר מתפרנסים בכבוד מנושאים אלה. ביום פקודה כולם הופתעו כפי שכל "מומחי הביטחון" הישראלים, רובם אקס-גנרלים, מופתעים מיכולתם של הפלסטינים לנהל במשך שנה מלחמת טרור נגד ישראל ולנצח בה, בינתיים, בנקודות.

מאז שחר ההיסטוריה ידועות שתי  צורות מלחמה עיקריות: מלחמת בני תרבות ומלחמת ברברים. בני תרבות יוצרים נכסים ומבקשים להבטיח אותם, ברברים שודדים נכסים ומבקשים להשמיד את אויביהם. בני התרבות שייכים לציוויליזציה הנוכחית שראשיתה בביות הדגנים הקטניות ובעלי החיים. הם התיישבו בעמקי הפרת,  החידקל והנילוס, בנו ערים והתפשטו על פני כל העולם העתיק. ברברים שייכים לתרבות עידן הציד הקמאית, אך במקום בעלי חיים הם צדים בני אדם. ארגונם  החברתי של בני התרבות יעיל יותר, כלכלתם מפותחת יותר וצבאם חזק יותר,  במונחים של אמצעי לחימה. הם נהנים מחיי רווחה ומהנאות תרבותיות, מממנים תיאטרון לאומי ובית אופרה ומעניקים פרסי יצירה ופרסים  לאומיים לסופרים הפוגעים ברוח הלאומית. הברברים לעומת זאת פחות עשירים, ארגונם החברתי פחות מפותח צבאם פחות יעיל והתיאטרון אצלם פרימיטיבי. ואף על פי כן כפעם בפעם היכו הברברים את בני התרבות כי הם קשוחים יותר, קנאים יותר,  מוכנים לספוג מכות חזקות יותר ויש להם פחות מה להפסיד. במלחמות בקשו הברברים להשמיד את בני התרבות ולעומת זאת בני התרבות בקשו לתרבת את הברברים ולנצלל אותם אם כעבדים, אם בצרכנים ואם כעובדים זרים.

מכיוון שלבני התרבות יש מה להפסיד הם מבקשים לצמצמם את נפגעיהם במלחמות. הם עושים זאת בעזרת פיתוח אמצעי לחימה. כך התגלגלה תעשיית הנשק למנוע עיקרי  של כלכלת מדינות התרבות דהיינו של כלכלת העולם  מאז ראשית ההיסטוריה. אמצעי לחימה חדשים הפתיעו תמיד את הברברים והקנו יתרון  לטווח הקצר לבני התרבות. אחרי כך רכשו הברברים את אמצעי הלחימה ואת מיומנות השימוש בהם והיכו את בני התרבות שוק על ירך.

גדול הוגי הדעות על המלחמה הוא הגנרל הברברי-גרמני קרל קלאוזביץ. שפעל בשליש הראשון של של המאה ה-19. המלחמה לפי קלאוזביץ היא "מעשה אלימות שבכוונתו לאכוף את רצוננו על האויב". היסוד העיקרי בתפיסתו הוא מושג ההשמדה: "השאיפה להשמיד את היריב, המונחת ביסודו של מושג המלחמה, אינה משתנית בשום אופן עם התקדמות התרבות".   קלאוזביץ ראה מושג מוחלט של המלחמה כאידיאל, כאמת מידה, שעל פיה יש למדוד כל פעילות צבאית ותפיסה זו הנחתה אותו בספרו "על המלחמה".   במאה העשרים הפכו מצביאים ומדינאים גרמנים ואחרים  תפיסה זו למציאות.  קאלוזביץ  טען ש"החדרת עקרון המתינות אל הפילוסופיה של המלחמה, הרי זה דבר מגוחך... מלחמה היא מעשה אלימות המובא אל גבולותיו הקיצוניים". השגת התכלית המדינית במלחמה  פירושה "התגברות על כוחות הצבא של האויב והשמדתם" משום ש"השמדתם הישירה של כוחות האויב היא הענין הראשון במעלה"..תפיסה זאת של קלאוזביץ היא נכס צאן ברזל בהכשרת כל אנשי הצבא בעולם לרבות קציני צה"ל, ומכאן שעל התובנה הצבאית השתלטו הברברים.

בסוף העת העתיקה השמידו השבטים הגרמנים את מעצמת העל  הרומית, שעוצמתה היחסית לא נפלה מן העוצמה האמריקאית היום. הגרמנים  שדדו את נכסיה של רומא, הרסו אותה עד היסוד וכלאו  את אירופה  בחשכת ימי הביניים. אותם גרמנים עצמם נהלו מלחמת השמדה באמצע המאה העשרים ואף כי לא השיגו את מטרתם, המיטו שואה על העם היהודי, הרס וחורבן  על כל מקום שאליו הגיעו. המכה שהנחיתו הברברים הגרמנים על העמים בני התרבות עלתה מיליוני מונים בעוצמתה על המכה שספגה ארצות הברית ממתקפת הטרור האחרונה של הערבים-מוסלמים.

הלקח ההיסטורי-אסטרטגי העיקרי של מלחמת העולם השניה היה שאין סכנה גדולה יותר לשרידותם של בני התרבות מברברים שהשתלטו על טכנולוגיית השמדה. ומכיוון שהלקח הזה לא נלמד עלולים הברברים האירניים ו/או העיראקים להשיג בעוד זמן לא רב נזק גרעיני שפתחו בני התרבות ("תכנית מנהטן" האמריקאית בזמן מלחמת ה עולם השנייה) ואז השמדתה של ישראל תהיה כמעט מובטחת.

הוגה הדעות הצבאי הד"ר מיכאל ברונשטיין, הסב את תשומת לבי  שהשלב ההיסטורי-טכנולוגי שבו מביסים הברברים את בני התרבות, הוא השלב שבו מתרחשת "רווייה טכנולוגית". בשלב זה גם נעצרת התפתחותם של בני התרבות, גם עוברים עליהם תהליכי הסתאבות מבניים, וגם לברברים יש די זמן להטמיע בתוך צבאותיהם את טכנולוגיות המלחמה שפתחו בני התרבות.

העמים בני התרבות נצחו את הברברים הגרמנים בזכות התעשייה והטכנולוגיה האמריקאית. ארצות הברית השלימה את המהלכים הצבאיים בתירבות הגרמנים (והיפנים). אך האמריקאים סרבו להודות שבתחום הצבאי עלו הגרמנים עליהם עשרת מונים. התוצאה: התפתחה בארצות הברית סגידה לתובנה הצבאית האמריקאית  וזה נהיה גדול אסונותיה של אמריקה, עליו הוא שלמה מחיר כבד גם במלחמת קוריאה בשנות החמישים וגם במלחמת ויטנאם בשנות השישים והשבעים. למרות זאת לא הפיקו האמריקאים את הלקח האמיתי של שתי מלחמות אלה: פיתוח חשיבה צבאית שיטתית.

לשיא כסילותה הגיעה התרבות האמריקאית אחרי קריסתה של ברית המועצות בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים של המאה העשרים. היו אסטרטגים והיסטוריונים אמריקאים שהעריכו  כי ההיסטוריה האנושית, שהמאפיין העיקרי  שלה היה מלחמות בלתי פוסקות, הגיעה לסיומה העילאי, כפי שניתן לגזור מן הדיאלקטיקה ההגליאנית של ההיסטוריה. הם טענו שיותר לא תהינה מלחמות בליבה של האנשות: במדינות המערב. הם שיערו שתהינה מלחמות פריפריאליות בין "עמים לא מתורבתים" כמו במזרח התיכון ובאפריקה. למלחמות אלה תהיינה השלכות  כלכליות מסוימות אך הן לא תפגענה ברווחה של תושבי ניו יורק וושינגטון.

הערכות אופטימיות אלה לא התחשבו בדבריו של אחד הפילוסופים הגדולים בהיסטוריה הרקליטוס היווני מאפיסוס, שאמר לפני 2500 שנה ש"המלחמה היא אבי הכל, היא המולכת בכול, היא בוראת אלים, היא בוראת אנשים, היא משעבדת, היא משחררת". המציאות לפי הרקליטוס היא הרמוניה של ניגודים. המשפט המפורסם ביותר שלו הוא Panta Rhei  (הכל זורם) והוא נגזר ממקומה של המלחמה בתפיסתו הקוסמולוגית. שכן המלחמה לפי הרקליטוס היא דיסהרמוניה, היא מבטאת התהוות וכליה בלתי פוסקות תוך כדי שינוי בלתי פוסק. מכאן ניתן להסיק שההתהוות והכליה הבלתי פוסקים בסביבה האנושית גורמים למלחמות. דוגמא: ההתהוות של הציונות והקמתה  של מדינת ישראל שגרמה להיווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים בשל כליית מגוריהם בארץ ישראל יצרו סדרה של מלחמות במזרח התיכון שהאחרונה שבהם מתחוללת בעת כתיבת שורות אלה.

החולשה היסודית של בני התרבות היא, שבמקביל לפיתוח טכנולוגי עם עומק מדעי,  שהביאו ליצור נכסים ולצבירת עושר עצום, הם לא פתחו עומק מדעי עבור מערכת הביטחון שלהם. אין הבדל בין התובנה הצבאית של מצביאים בני תרבות למצביאים ברברים. אחד המצביאים הברברים הבולטים בהיסטוריה היה ג'ינג'יס חאן שהפך שבט מונגולי פרימיטיבי  למעצמת על במאה ה-13 רק מעט מצביאים בני תרבות בהיסטוריה ישוו לו. אותם דברים אמורים על מוחמד ויורשיו   שכפו את עצמם ואת דתם החדשה בסדרה של מסעות מלחמה מוצלחים, שבני התרבות הביזנטים נגפו בפניהם. כך השתלטו הברברים גם על ארץ ישראל. הטעם לכך שהתובנה הצבאית מבוססת על נסיון אישי ושכל ישר ובתחום זה יש לברברים הבלתי מתוחכמים, ומי גדול בחוסר תחכומו ממוחמד, שלא רכשו בסורבון, באוקספורד, בהארוואד, פרינסטון ואף לא באוניברסיטה העברית שליטה במודלים אסטרטגיים, יתרון על אויביהם.

התוצאה: מערכות הביטחון של בני התרבות הם גידולים ברבריים מנוונים בסביבה תרבותית,    שגם לא מיצרים דבר, גם חיים על חשבון המערכת היצרנית וגם חסרים כלים אינטלקטואלים לנהל מלחמות חכמות. צבאותיהם של בני התרבות הם הגורם העיקרי לאיפוטנציה של מדינות התרבות, בוודאי של מדינת ישראל. רוב הניצחונות של בני התרבות הושגו למרות איוולתם של המצביאים והן נבעו בדרך כלל מן העליונות הטכנולוגית של צבאותיהם. תיארו זאת בכישרון ברברה טוכמן בספרה "מצעד האיוולת" ונורמן דיקסון בספרו "הפסיכולוגיה של השלומיאליות בצבא".

כישלונה הגדול של תרבות המערב הוא  חוסר נכונותה או חוסר יכולתה לחשוף את הסיבות לאיוולת הצבאית ולנסות לפתח תובנה צבאית מבוססת. בהיעדר תובנה צבאית נפלו מדינות המערב קורבן  לתועמלנים שמאלנים שבלבוש הומניסטי פעלו בשרותה של ברית המועצות. לנין וסטלין שכמנהיגים ברבריים הבינו שבמלחמה גלויה אין להם סיכוי להשמיד את המערב. לפיכך הם נקטו באסטרטגיה חתרנית ששתי זרועותיה  היו עידוד הטרור  ותמיכה ב"תנועות השלום". ברשת הזאת נפלו גדולי האינטלקטואלים לרבות אלברט אינשטין, ז'אן פול סארטר ורוב האליטות התרבותיות ביישוב ובמדינת ישראל. הטרור הפלסטיני המאיים היום על המערב (ועל ישראל) התפתח במשך עשרות שנים בחממה הסובייטית.

תנועות השלום בצרפת ובאנגליה אחרי מלחמת העולם הראשונה,  היו אחראיות לכך שמדינותיהם הגיעו בלתי  מוכנות למלחמת העולם השנייה. אפילו אחרי נפילת פולין בשלהי 1939  לא הבינו הצרפתים והאנגלים את המציאות וכשפלשו הגרמנים לצרפת במאי 1940 הם תפסו את המצביאים הצרפתים והבריטים בלתי מוכנים והביסו אותם בקלות "יפי נפש" סרבני מלחמה והומניסטים צרפתיים ערקו במאי 1940 מיחידותיהם כדי לא להשתתף ב"מלחמת יש ברירה".     תנועות "שלום עכשיו" של הצרפתים והאנגלים אחראיות יותר מכל גורם אחר לנכונותו של היטלר להסתכן במלחמת עולם וממילא לשואה.

פילוסוף המלחמה הסיני סון טסו כתב לפני 2500 שנה: "חכמת המלחמה היא בעלת חשיבות חיונית למדינה. חיים ומוות בידה, והיא דרך לביטחון או לחורבן. הרי שהיא עניין לדיון אשר אין לזלזל בו בשום פנים".

תרבות "שלום עכשיו" באירופה אחרי מלחמת העולם הראשונה, בארצות הברית בזמן מלחמת וויטנאם ובישראל אחרי מלחמת יום הכיפורים, הפכה את החשיבה על שלום ל'פוליטיקלי קורט' ואת החשיבה על הוויית הצבא והמלחמה  לסימן היכר של "ימניים סהרורים",  שמקומם לא יכירם  באוניברסיטאות ובאמצעי התקשורת. אפילו היום כשברור לכל שאנשי האוניברסיטאות בגדו בתפקידם ההאינטלקטואלי כשתמכו ככבשים, בהסכם אוסלו הם עדיין מסרבים להכניס לאוניברסיטאות את "הימנים הסהרורים". ראש הממשלה אריאל שרון ושרת החינוך לימור לבנת ניצבים מול הסירוב הזה חסרי אונים.

כך קרה שהברברים החדשים, ערבים ומוסלמים,שלא מעט מנהיגים רוחניים ופוליטים שלהם, רואים בהשמדת  המערב בכלל וארצות הברית וישראל בפרט, מצווה דתית, היו לחביביהם של תנועות לזכויות האזרח, אמנסטי, וכו' כפי שהוכיחה ועידת דרבן. כמו לגרמניה הנאצית בשעתו כך להערבים מוסלמים היום יש מוטיבציה להשמיד את המערב, יש להם טכנולוגיה שנוצרה במערב ויש סביבה איפוטנטית שמסייעת להם לבצע את זממם. אם המערב בכלל , ישראל וארצות הברית בפרט מבקשים לשרוד עליהם  לשנות את סדר העדיפויות של השימוש באנרגיה אינטלקטואלית לאומית, להשקיע אותה יותר בחקר הוויית הצבא והמלחמה ופחות בחקר תרבות האסלאם לדוגמא.

פורסם בשנת 

 











 

 

 

 

 

 

 
 
 

הרקלייטוס "האפל"