العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

הפקת לקחים מההיסטוריה

 

 

הגדרה:

הפקת לקחים היא תהליך של זיהוי  סטיות  תקן, ניתוח גורמי הסטיות, תיקון השליליות ואימוץ החיוביות.

 

למען הגילוי הנאות: רוב חיי הבוגרים אני עוסק בנושא הזה. לא רק שעוסק בזה, אלא אפילו טוען – לא כפרופסור גולדשטיין – לא שאי אפשר, אלא טענה יותר חלשה, כי לא עשו את זה. כמובן, אם לא עשו את זה, יתכן שהסיבה היא שאי אפשר,  או סיבות אחרות. אבל אני יכול להעיד על עצמי, שהסיבה לכך שאני רק מרצה  זוטר מהחוץ למרות היותי בן שבעים היא, שמזה 30-40 שנה אני טוען שבצה"ל לא מפיקים לקחים.

אתם שומעים באמצעי התקשורת ונתקלים בקיום אש דו-צדדית, ואז טענת צה"ל ש"צה"ל הפיק את הלקחים". כמובן, לפי  פרופ' גולדשטיין, זו תרמית – הוא יגיד "הרי אי אפשר להפיק לקחים". אבל הטענה של צה"ל היא שצה"ל כן הפיק לקחים. אם תעקבו אחר סקרי דעת קהל, הקבוצה הכי יוקרתית בישראל היא צה"ל.  כלומר אנשים מקבלים טיעון זה. ואני לא רק טוען לקיום אי הפקת לקחים, אלא גם מראה אילו ליקויים לא הופקו, ואיך הם  חוזרים על עצמם.

 

לפני 4 -5 שנים בסמינר מחלקתי של מחלקה זו למורשת ישראל בראשות  אורציון ברתנא היה דיון בשאלה מה יהיה הכנס בשנה הבאה. אני הצעתי שהכנס בשנה הבאה יהיה על נושא הפקת לקחים. התייחסו בין הומור לזלזול.  אורציון אמר: שמע, זה נשמע הזוי.  חצי שנה אחרי זה התרחשה מלחמת לבנון השניה, שהלקח שלה היה - אי הפקת לקחי מלחמת לבנון הראשונה. אז אורציון אמר: "אורי צדקת!". חלפו עוד 4 שנים, ובכל זאת יש שינוי.  

 

במאה ה- 19 טען פילוסוף ההיסטוריה פרידריך הגל  שהלקח העיקרי של ההיסטוריה הוא שלא מפיקים לקחים מההיסטוריה. הוא לא אמר שאי אפשר, אלא שלא מפיקים.

כמה זמן  לפני מלחה"ע 2, בזיל לידל הארט, הוגה  צבאי בריטי, אמר שהלקח העיקרי של המלחמות הוא שאין מפיקים לקחים ממלחמות.

אבל מתברר שזה לא לגמרי מדויק:  דוגמא: דווקא באותה מלה"ע 2 -  היה גורם אחד שהפיק את הלקחים ממלחה"ע 1  - וזו גרמניה הנאצית. הבעיה  במלחה"ע 1  בחזית המערב, שהיתה מלחמה סטטית, מלחמת  חפירות.  אמנם הוגה דעות צבאי  צרפתי, דגול, ובריטי, פולר,  כתבו בספרים מה צריך לעשות, אבל זלזלו בהם. בדרך כלל  קיים זלזול  ברעיונות חדשים. אבל קצין גרמני בשם היינץ גודיריאן  קרא, תרגם לגרמנית, הבין את ליקוי  חזית-המערב  במלה"ע 1 והפיק את הלקח – כלומר תיקון הליקויים, אימוץ החידושים. מהו אותו לקח? הבליצ קריג = מלחמת התנועה,  במקרה זה,  שההיגיון שלה הוא הקרב המשולב אוויר-שריון-חי"ר-ארטילריה. וכיוצא בזה.

כלומר, כשטוענים שאין הפקת לקחים יש להתמודד עם נושא הפקת לקחים של  גודריאן  וגרמניה הנאצית. ואני חושב שלולא הופק  הלקח הזה לא היתה השואה, כי תנאי הכרחי לשואה היה ההצלחה הצבאית של  הגרמנים, עד אמצע המלחמה, לפחות. אם להמשיך את הרעיון –  בכל זאת  הלקח הופק. אבל גרמניה הובסה בסופו של דבר,  והסיבה לכך  כדברי קלאוזביץ, שהמלחמה היא המשך המדיניות, משמע שלא רק אנשי צבא צריכים להתחשב במדיניות, אלא גם מדינאים צריכים להתחשב במהלכים צבאיים. דהיינו, להבין אותם. למזלנו  במלחה"ע 2היטלר לא הבין את המהלכים הצבאיים וקלקל את מעשי הגנרלים. אותו דבר סטלין וארה"ב.

בכל זאת  היה איש שהפיק לקחים תוך כדי המלחמה, וינסטון צ'רצ'יל. צריך להיות לקח שאם הולכים למלחמות (אנחנו  ואחרים) לא רק המערכת הצבאית צריכה הבנה מדינית אלא הדרג המדיני  צריך הבנה צבאית.  לקח מלחמת לבנון השנייה וכל המלחמות האחרות –  כשבוחנים את שני האנשים בראש המערכת המדינית:  ראש הממשלה אולמרט ושר הביטחון פרץ - שהם לא הבינו את הנושא הצבאי, ואז ניתן לומר שלא למדו את הלקח. אבל את הלקח הזה לא למדו גם אחרים:  ארה"ב ובריה"מ. זו שאלה  המאפיינת את כל התקופה הדמוקרטית – קיום בחירה דמוקרטית. אבל  הנבחרים, בתור בדיחה, טובים בשביל סניף מפא"י באור- יהודה, אבל חסרי ידע  והוויית צבא ומלחמה.  אני מדגיש שזה שמישהו הוא גנרל צבאי בכיר, עדין אינו אומר שהוא כן מבין – יכול להיות שבטקטיקה, הרבה פחות באופרציה. אבל  עד היום בכל תולדות מדינת ישראל, לעניות דעתי, שום איש צבא לא הבין באסטרטגיה, כמו שלמדנו מהעיון במלחמות.

כלומר, במלים  אחרות,  ניסיתי לומר שהטענה שלא הפיקו בכלל ואף פעם, היא לדעתי טענה לא לגמרי נכונה.  

 

אסיים במלחמת יום הכיפורים: 

מה קרה במלחמת ששת הימים – בליצ קריג- השריון-וח"א עשו הקבעה. אבל מי הפיק את הלקחים? המצרים בעזרת הרוסים. ומה היה לקח הגרמנים במלה"ע 2 ? צורך בקרב תנועה, בצורה שאכן עשו. מה היה לקח המצרים?  אנחנו בקרב תנועה לא מסוגלים להתמודד, אבל אנחנו יכולים לבלום את קרב התנועה בעזרת טילים  נ"מ  ונ"ט. נכון שנ"מ ונ"ט היו גם לפני מלחמת יום הכיפורים.  ומה היה לקח סאדאת,  לא כל כך ממלחמת ששת הימים אלא ממלחמת ההתשה, שאז הוא גם ניסה אותם, ובצורה זו זה גם הביא לסיום מלחמת ההתשה – ניסה הפעלת הנ"מ והנ"ט בכמות גדולה מאד, כאמצעי, כדברי עזר ויצמן, "המצרים כופפו את כנף המטוס הישראלי", על ח"א הנהדר וכמובן הם בלמו את הטנקים וחיל האוויר - וזה מה שהיה.  כלומר: אי אפשר להגיד שהמצרים לא הפיקו את לקחי מלחמת ששת הימים ולקחי מלחמת ההתשה.

לאחר מספר הערות או טעימות היסטוריות, אני רוצה לעבור לתיאוריה.

הבעיה התיאורטית לגבי הפקת לקחים היא זאת: הפקת לקחים=איתור סטיות-התקן, או ליתר דיוק: בדרך כלל, הפקת לקחים, איתור  ליקויים, הבנת תיקונם. הבעיה היא עניין חקר האמת. זו בעיה פילוסופית שכבר אפלטון עסק בה, וקאנט נתן לה את הניסוח: "האמת כפי שהיא לעצמה  בלתי ניתנת לידיעה". ניוטון חשב  שהאמת הפיסיקלית ניתנת לידיעה, אבל הפיסיקאים אחריו  הבינו שקאנט צדק – תיתכן רק התקרבות לאידיאה האפלטונית, לאמת, אך לא הגעה.

כלומר, אם  הטענה היא, שכדי להפיק לקחים, יש להגיע לאמת – אכן, אם אי אפשר להגיע לאמת, אי אפשר להפיק לקחים. מבחינה זאת לקח מלא,  לקח של מאה אחוז, תיקון מושלם לא יתכן.  (בכלל אין מושלם).

כאיש מדע המדינה, את הדוקטורט עשיתי אצל יחזקאל  דרור והייתי בקשר עם פרופסור פטנקין. שוחחנו על דרור ופטנקין די זלזל בדרור: "אלה ממדעי המדינה עושים כל מיני מודלים, שאין להם משמעות". אבל התשובה לפטנקין ולאחרים היא: ברור שהמודלים של יחזקאל דרור ואחרים לא מביאים לתוצאות של מאה אחוז, אבל יכולות לשפר  בחמשה- עשרה אחוז. אבל לעתים מודל לא לגמרי מדויק של חמישה או עשרה אחוז נותן לך את  כל הקופה.  מהו הרעיון?  הרעיון שאני מעלה – לא שיפור מאה אחוז, אלא  יכולת השיפור  במשהו. זה נכון בכל תחום. בכל הקשר. גם לגבי המרכז האוניברסיטאי באריאל. דוגמא מסברת אוזן:  ברור שיש  הרבה ליקויים,  לא רק פה אלא בכל האוניברסיטאות. לסלק את כל הליקויים לא ניתן, אבל מה ניתן? שיפור התפקוד. אם שיפור תפקוד הסטודנטים, במקום  שלושים אחוז תהיה  של ארבעים אחוזים, זה יכול להיות הרבה מאד.

לפיכך, העניין הראשון  שאני מעלה – יש לוותר על התפישה המכסימליסטית ולעבור לגישת שיפור. השאלה היא אם אנחנו, בעקבות זיהוי ליקויים, יכולים לשפר, דהיינו להפיק לקחים.  

 

העניין השני  הוא עניין הרזולוציה. כלומר עד איזה עומק אנו חוקרים את הנושא.

אני מניח,  במקרה זה, שמכל היושבים פה,  ובכלל האוניברסיטאות, אני כמעט היחיד שפעם בשבוע הולך לארכיון צה"ל ויושב יום שלם. איך אני יודע? אני רואה מי יושב שם. אתמול ישבתי שם. ידעתי שמחר אפגוש אתכם. אמרתי לעצמי: יוסי גולדשטיין צודק. תארו לכם  איזה מחשבות היו לי דווקא בארכיון צה"ל. למה הוא צודק? [כמובן אחר כך לא קיבלתי את זה] כי התחלתי לקרוא את רשת כריש  –  אני מניח שמאה אחוז מכם לא יודע מה זה רשת כריש –  רשת הקשר של אוגדה  62 בפיקוד ברן. אותי עניין קרב החיוה הסינית  חטיבה 35 - רשת ערד. יש קשר בין  כריש לערד –  עוזי יאירי. נחזור להפקת לקחים. לשם כך יש צורך בידיעה מה היה.  לשם כך,  חקירת כל רשת ערד, כריש, וכל הרשתות האחרות.  בהקשר זה אצטט את פרותגורס במאה החמישית לפנה"ס: "ואשר לאלוהים, אין מספיק זמן  בחיי האדם להבנת מהות האלוהים". אם אקבל את שפינוזה, שכולנו  אלוהים – ניתן לומר שאין לנו מספיק  זמן לדעת את המציאות. עקרונית, למרות הנגישות –  מעשית,  אין אדם המסוגל להיות נגיש ולהגיע לכל החומר הקיים, לפחות בנושא זה. אבל אם לא מגיעים לכל החומר - מה עשה הסי.אי.אי –  קליטת כל השיחות שלנו  בטלפון ובאינטרנט, ויש לו  אינדיקטורים למיקוד סלקטיבי להבנת העניין, לא במאה אחוז, אלא בשבעים, שמונים אחוז. יש טעויות. למשל, למרות ידיעת כל הקשור בפיצוץ מגדלי התאומים  ב-1 בספטמבר, העדר קליטת האסון  הגדול. [אמנם ארה"ב קיימת] אבל קלטו הרבה דברים אחרים, אותם מנעו. אולי עוד כמה תאומים. לכן אני אומר  שאי אפשר להגיע לרזולוציה מלאה. אולי אי אפשר להגיע לרזולוציה גבוהה מאד, אבל מספיק טובה לשיפור ליקויים.

 

לו היינו מפיקים לקחים,  מצב מדינת ישראל והמזרח התיכון - ובמובן זה העולם כולו, כי המזרח התיכון אחד הצירים העיקריים -  היה שונה ועוד כמה אנשים היו עדיין בחיים.

אני מדבר על מלחמת יום הכיפורים.  רוב הציבור אינו יודע שום דבר. המעט הידוע הוא שהיה מחדל  מודיעיני.

לפני שאתייחס לנושא הפקת לקחים, אומר שלא היה מחדל מודיעיני, אלא המחדל היה אג"מי  - מבצעי.  כלומר: בתורת הלחימה- ארגון צה"ל, היה ליקוי באופן מוחלט. כיון שלא רצו לחשוף זאת, שהרי אם היו חושפים היו צריכים לסלק את כל ראשי צה"ל, שחלק מהם, אחר כך ניהלו, וחלק עדיין מנהלים את המדינה – חיפשו שעיר לעזאזל, והטילו את זה על אלי זעירא, אריה שליו, גדליה ואחרים, וגורודיש, שתמיד טוב להתנפל עליו, וגמרו עניין. זו כמובן טעות גדולה.

יחד עם זאת אי אפשר לומר שהמודיעין היה הצלחה אדירה, ואילולא היה מחדל  מודיעיני, או מה שנקרא "מחדל מודיעיני", לא היה נחשף המחדל האג"מי. וטוב שנחשף המחדל האג"מי, כי אילולא היה נחשף  ב-73 והיה ממשיך, היינו ממשיכים להתדרדר עד 83, והתוצאות היו הרבה  יותר קשות בברור. אולי חסד עשה הקב"ה שנתן לנו את המחדל המודיעיני.

נלך למחדל  המודיעיני: הדבר המעניין ביותר הוא  שב-67 היה אותו מחדל עצמו. נכון שהתוצאות היו שונות, אבל  התוצאות הן בידי אללה.  נכון היהודים אומרים שהקב"ה לא מנהל את העולם בניסים, אבל זה לא נאמר על ידי המוסלמים, שעל פיהם כל הזמן נעשים ניסים.  זו החלטת אללה. ולכן למה שקרה יש הרבה מאוד סיבות. בניתוח מה היה ב- 1967 מתברר שאהרון יריב - שבנרטיב הישראלי נחשב לאחד המוחות הטובים, (והראיה - הקמת מכון לחשיבה אסטרטגית, שאם אתה מפרסם שם זה הופך אותך לפרופסור מן המניין) - שגה באותה שגיאה שהיתה לאלי זעירא  ב-73.  הוא העריך בכנס ספ"כ (סגל פיקוד כללי) ב-66 שלא תהיה מלחמה בעשר השנים הבאות. למה? כי מצרים עסוקה במלחמה בתימן, בין מלוכנים [סעודיה] ורפובליקנים [מצרים]. כך שחלק גדול מהצבא המצרי היה בתימן, וכמו כן המצרים לא קלטו  אמצעי לחימה מכל מיני סיבות עליהן דנתי בספרי החדש "דרך רבין ומורשתו". הרוסים העריכו שישראל הולכת לתקוף את סוריה. אנחנו  תמיד טענו שזה לא נכון. ואני הגעתי למסקנה, בעקבות מסמכים חדשים שנחשפו בשנים האחרונות, שהסובייטים צדקו. באמת היתה אווירה במטה הכללי שצריך לתקוף את סוריה. אבל לא זה הנושא. הנושא הוא מצרים. 

נלך להיסטוריה: באו הרוסים למצרים בהערכתם שישראל הולכת לתקוף את סוריה, ואמרו למצרים: הכניסו כוחות לסיני, אז ישראל, שתוצב בפני מלחמה דו חזיתית, לא תעז לתקוף. אז  ב-15 למאי,  ביום העצמאות,  מצרים הכניסה שתי דיוויזיות לסיני. מה אמר אהרון יריב? חברים, תרגיל! גם במלחמת יום הכיפורים אמרו תרגיל. אז באמת היה תרגיל, אבל התרגיל המשיך למלחמה.  אמרו תרגיל, אין בעיה, עד כדי כך אין בעיה, שכמו מידי יום עצמאות, שר הביטחון, ראש ממשלה והרמטכ"ל היו נפגשים במסיבה בשדה התעופה בתל נוף, וחוגגים בשיטת עזר ויצמן, עם השתכרויות, והגיע מידע על חדירה מצרית לסיני בשתי דיוויזיות. נפגשו ואמרו: אין בעיה והמשיכו לחגוג, וזה מראה על הרצינות שבה אשכול  ואחרים התייחסו למידע הזה, אבל התברר שהם טעו. ואהרון יריב הודה,  בשלב מסוים בועדת חוץ וביטחון, שטעה. והתפתח מה שהתפתח,  פרצה המלחמה, ואת  התוצאות, בואו נעזוב.

המחדל המודיעיני בששת הימים הוסתר – הוא לא נחשף ולא נידון בשום מקום. אפילו  מי שכתב, בספרים שונים שנכתבו, לא ניתחו את זה כמחדל מודיעיני, לא שמו את הדגש המודיעיני, אלא נתנו את העובדה עצמה, שאהרון יריב העריך כך ואחר כך ארע כך, אבל לא שמו דגש על תפקיד המודיעין האסטרטגי. נושא הערכת יכולת התקיפה של  האויב.

אותו הדבר עצמו קרה במלחמת יום הכיפורים, אבל ביום הכיפורים  קרה דבר נוסף -  ב-1968 שנה אחרי יום הכיפורים, הרוסים דיכאו את המרד בצ'כוסלובקיה, ואיך  דיכאו את המרד בצ'כוסלובקיה? היתה ועדה של צה"ל,  שבראשה עמד ראש מחלקת מחקר בששת הימים,  אלי זעירא – ראש אמ"ן ביום הכיפורים, והוועדה הזאת בדקה את לקחי התפקוד הסובייטי, והרי המצרים אמורים לעבוד לפי השיטה הסובייטית,  והממצא, המסקנה הבאה, שהשיטה הרוסית ומושפעיה, היא: תרגיל כמעבר למלחמה,  כמודל דיכוי המרד בצ'כיה  ב-8-, דהיינו: היה תרגיל ואז תקפו את צ'כיה. כל הוועדה קבעה מה שקבעה, אך איש לא התחשב בה. 

לדעתי, אנחנו לא מאתרים ליקויים כי איננו חושפים את הליקויים. איש  מהיושבים פה לא חושף את ליקוייו, לא הסטודנטים ולא המרצים.   הסיבה –  אי רצון לתשלום מחיר. התוצאה –  אי חשיפת ליקויים.  והיא סיבת נפילת המרכז האוניברסיטאי.  נכון שעוד לא נפל, אבל  יש מוסדות שנפלו, תאגידים גדולים בארה"ב ובישראל. למה האימפריות והתאגידים וכל המערכות קורסות?  כי לא חושפים ליקויים, כי יש סתירה בין האינטרס הפרטי של העומדים בראשי המערכות שאינם  רוצים  לחשוף את הליקויים כנגד אינטרס המערכת. במקרה זה, צה"ל, שצריך לחשוף את הליקויים.

אם זה היה תלוי בראשי המערכות, הליקויים לא יחשפו. הליקויים הגדולים.  פה ושם ייחשפו ליקויים  קטנים (ראה גוגול). יש למצוא דרך לחשיפת ליקויים באופן בלתי תלוי במערכת  הביטחון.  כתבתי על זה  בספרי  עלילת דם   בדיר יאסין – הספר השחור, באפילוג  –  טענתי  שבהקשר מערכת הביטחון ולמעשה כל מערכת,  יש צורך בהפרדה אמיתית  בין הדרג הביצועי לדרג האינטלקטואלי, בתנאי של נגישות הזרוע האינטלקטואלית לכל המידע. על פי זה הזרוע האינטלקטואלית היא זו שתפיק את הלקחים.

 

ליישום של לקחים שנחשפו ע"י אינטלקטואלים יהיה סיכוי, רק בתנאי של  מהפך תרבותי, בתנאי של קיום פרדיגמה תרבותית אחרת – שבה  אנשי הזרוע הציבוריים יעברו הכשרה לנהל אותם. כיום הכשרת הרמטכ"לים האולטימטיבית היא הרמה הטקטית -  כיבוש גבעה או יעד.  אני מדבר  כאחד שלימד בפו"ם ובמכללה לביטחון לאומי. הם לומדים תוך כדי. אותו דבר לגבי הזרוע המדינית: ראשי ממשלות או מנהלים בעלי תפקידים ציבוריים. אתה רוצה לקבל תפקיד ציבורי גבוה, אתה לא צריך לקבל  בי. אי. במדעי המדינה, שאלה תיאוריות דוגמטיות. אותו דבר בסוציולוגיה, כל מדעי החברה והרוח. נעזוב את מדעי הטבע. גם שם יש הרבה דוגמטיזם. אלא צריך להיות לדעתי מכון ויצמן או מכון הריסון – (אם שרי הריסון תשוכנע לממן) לביטחון ישראל  ולהפקת לקחים, והסידור יהיה כזה שכל החומר ללא צנזורה – דבר שלא קיים  – יעבור לאותו מקום, שם יהיו אנשים שעברו את כל הבדיקות הביטחוניות, זה מובן מאליו, הם יראו, יחשבו, ינתחו את החומר, והעיקר - הם אלה שיעבירו את הקורסים בצה"ל,  מעבר לרמה הטקטית: (במ"כ, המ"מ, המ"פ, צה"ל יטפל), ברמת המג"ד ומעלה,  שבהם בין כה הקורסים לא שווים  שום דבר, אין להם משמעות. אתה מגיע למלחמות ישראל:  בכל  מלחמות ישראל לא היה קרב גדודי ראוי. בשביל זה יש לדעת ממש את המלחמות, ספק אם זה קיים בצבאות אחרים.  אבל כשמדובר על חטיבה, אוגדה,  צה"ל כולו – ידע מסוג זה צריך לקבל לא מקצין כושל לשעבר, כשלא נותנים לו קידום מבצעי,  אז נותנים לו  ללמוד  בפו"ם –  אלא זה צריך לקבל בבית ספר לניהול  ענייני הביטחון  של מדינת ישראל. תודה. 





 

 

 

 

 

 

 
 
 

הרקלייטוס "האפל"