العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

מחיר השקרים של המפקדים הבכירים

 

הליקוי העיקרי בחקר צבאות ומלחמות, ובניסיונות לקיים תהליכים שיטתיים של איסוף וניתוח מידע בנושא זה, הוא המחסור בכלי חשיבה ייחודיים לחקר הזה, העשויים להוציא מן הכוח אל הפועל מושגים, תיאוריות ומתודות מהימנות. ללא כלים כאלה המתפתחים בתהליך דיאלקטי שבו מתבצעות סינתזות בין רעיונות מופשטים לבין תפיסות החושים, אי-אפשר  לבצע תצפיות אמינות ולבדוק השערות, וההתייחסות למחקר איננה מדעית. חוקרי הצבאות והמלחמות עדיין משתמשים בכלים שפותחו למען נושאים אחרים במקרה הטוב, או מסתמכים על שכלם הישר שלא נועד לתחום זה,  ועל ניסיונם האישי במקרה השכיח. הם עדיין בודקים את ממצאי החושים בלבד, מתארים את ההתרחשות הקונקרטית ומוסיפים לסיפוריהם הכללות לא מבוססות, כדי שהקורא ידמה שזאת יצירה מדעית.[1]  גם את מה שהחושים תופסים אין הם מבינים ורובם אינם מגיעים אל מה שהחושים אינם תופסים ואל העקרונות הקובעים מדוע תפסו החושים את מה שתפסו וכפי שתפסו. אפשר להשוות את חוקרי המלחמות לזואולוגים שמשתמשים רק בכלי מחקר של הגיאולוגיה, או לפסיכולוגים שמשתמשים רק בכלי מחקר של הכלכלה. התיאוריות הצבאיות אינן אלא מניפולציות, מפני שאין להן ביסוס אמפירי. יש להן רק ביסוס מיתולוגי.  סיפוריהם הבלתי מבוקרים של אנשי הצבא ואנשי יחסי הציבור שלהם, ותקפותן לא הוכחה. כשמדובר במחקרים בנושאים צבאיים, אי-אפשר לדעת אם התוצאות עונות על השאלות המוצגות בתחילת התהליך ומה ערכה של פרשנות התוצאות.[2] הרי החוקרים מסתמכים על ניסיון אישי ועל שהותם הממושכת בסביבת מושא המחקר. לסוג זה של הבנה מתאימה האמרה המפורסמת של אלברט איינשטיין: "מה יודע דג על המים שהוא שוחה בהם כל חייו?"

 מייסד הפרגמטיזם והסמיוטיקה, צ'ארלס פירס (1914-1839), קבע שני תנאים הכרחיים למחקר מדעי: אמפיריות ואובייקטיביות [3]. קביעתו זו מקובלת כיום כמעט ללא ערעור.  רק תיאוריה מבוססת על מחקר ששני תנאים אלה התקיימו בו פתוחה להפרכה [4]  ועשויה לסייע לנו להבין את מושא המחקר,  למצוא בו סדירויות, לנסח את מנגנוני קיומו או התרחשותו, ולצפות, לפחות בקירוב, את ההתפתחויות בעתיד. תיאוריות כאלה מתחברות לתוכן בעל משמעות שיש לו קיום במציאות. גם על פי תפיסת הכאוס ניתן למצוא איי-סדר רק אם מקיימים שני תנאים אלה. רוב הספרים והמחקרים שנכתבו בנושא הצבא והמלחמה לא עמדו בשני התנאים של פירס, והם מתאימים, במקרה הטוב, לדברי פופר על ויטגנשטיין: "שטויות בעלות משמעות עמוקה", דהיינו – סופיזם ופוסטמודרניזם. רוב הטקסטים על המלחמות הם קטעי ספרות שהיה אפשר להשתעשע בהם לולא היו השפעותיהם כה הרסניות.[5] רוב ההיסטוריונים הצבאיים וחוקרי המלחמות הישראלים חיים בתרבות של עבדות המחשבה. הם אינם מוכנים לעמוד במבחן כמו איינשטיין, שהסכים מראש לדחיית תורת היחסות הכללית שלו אם היא לא תעמוד בניסיון מד הזמן בעת ליקוי חמה.  הם נוהגים כאילו הם "מידת כל הדברים". ל"אמת"  אצלם אין משמעות אינטלקטואלית אלא היא מכשיר רטורי להשיג כוח ולשכנע. הם מימושו קביעתו של ניטשה כי הרצון לאמת התחלף ברצון לעֹצְמה.

צבא ומלחמה הם, כידוע, חלק מההתנהגות האנושית. בספרם "מבוא לשיטות מחקר במדעי ההתנהגות" (תשמ"ו) כתבו יוחנן פרס וגדי יציב: "החשיבה המדעית חייבת להיות אובייקטיבית ... משוחררת משיפוטים ערכיים והעדפות סובייקטיביות מצד החוקר, כך שאין תלות בין תהליך המחקר ומסקנותיו לבין זהותו האישית של המדען. מבחינת החשיבה המדעית אין חשיבות לכך אם המדען הוא יהודי או רוסי, צעיר או זקן. הוא נתבע לנסח את מסקנותיו תוך התנתקות משאר תפקידיו החברתיים. אין הוא רשאי לקבל טענה רק משום שהיא תומכת בערכים הקרובים לליבו, או לדחותה בגלל פגיעתה, בדרך זו או אחרת, באינטרסים שלנו".

כוונתו של פירס וכוונתם של פרס ויציב ודאי היתה לא לאמפיריות ולאובייקטיביות טהורות (בדומה ל"אמת כשהיא לעצמה", הבלתי מושגת גם היא, בפילוסופיה של קנט), אלא למאמצים כנים של החוקרים להגיע לאמפיריות ולאובייקטיביות כמידת יכולתם. רוב העוסקים בתחום הצבא והמלחמה לא "חטאו" בניסיונות  להגיע לאובייקטיביות,  משום שלא היו מסוגלים לכך, או משום שלא היו מעוניינים לשלם את המחיר האישי על ניסיונות כאלה – ויתור על עצמה וסיכון השרידות. בין אלה שלא מילאו את שני התנאים של פירס יש "מקום של כבוד" לרוב חוקרי מלחמות ישראל, חוקרים במשרה מלאה וחוקרים לעת מצוא, חוקרים ששירתו בשירות פעיל בצה"ל, חוקרים שהתפרנסו מעבודה באוניברסיטאות וכאלה שעברו מצה"ל לאוניברסיטאות. רוב החוקרים האלה לא עמדו בתנאי שהעמיד פרנסיס בייקון בתחילת המאה השבע-עשרה לכל פעילות מדעית: על המדען להיפטר מכל הדעות הקדומות האישיות, הגורמות לפירושים מעוותים של תוצאות הניסויים והתצפיות. הם לא היו מסוגלים להתגבר על דעותיהם הקדומות ואף העניקו  להן "ביסוס".

במאמר שפרסם ההיסטוריון פרופ' בני מוריס ביולי 1989 כתוב: "אלה שכתבו בשנות החמישים, השישים והשבעים על תש"ח,  נתנאל לוֹרך, אלחנן אורן, אנשי ענף היסטוריה של צה"ל, כותבי רוב  ספרי החטיבות וכותבי הכרוניקות והזיכרונות (כאשר תרבות מְמוּאָרִית זאת היתה מגמתית במופגן – א. מ.),  שייכים  ל'היסטוריה הישנה' או לתקופה  הפּרֶה-היסטורית של ההיסטוריוגרפיה  הצבאית הישראלית. הם כתבו את יצירותיהם על סמך זיכרונות וספרי זיכרונות, עמד לרשותם תיעוד סלקטיבי והם פעלו תחת צנזורה קפדנית, עצמית וחיצונית כאחד. את מלחמת 1948 תיארו כפי שהיא נראית מבעד למשקפיים ישראליים (של הציונות הסוציאליסטית – א. מ.) תוך תחושת מחויבות אישית חזקה לאותו מאבק הרואי, ולעתים אף מתוך חוויית השתתפותם בקרבות תש"ח. יחסם למעשי המפקדים והחיילים מתאפיין בחוסר ביקורתיות, אם לנקוט לשון המעטה".[6]

אלוף מישנה  (מיל.) ניסים סלומון, בעבר סגן קצין חינוך ראשי, היה ראש מחלקת היסטוריה בצה"ל במשך חודש וחצי בלבד. ב-1981 הציע לו ראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל, האלוף אמיר דרורי, לקבל את ראשות מחלקת היסטוריה "כדי להציל את מחקר מלחמת יום-הכיפורים", כדבריו. סלומון סיפר שעל מכתב ההמלצה של דרורי כתב מישהו: "שמאלן", ואריאל שרון (שהיה אז שר החקלאות) רץ מיד אל ראש הממשלה ושר הביטחון מנחם בגין ולחץ עליו לבטל את המינוי הזה. בגין ביטל. בתקופה הקצרה של שהותו במחלקת היסטוריה עיין סלומון בחומר על מלחמת יום-הכיפורים ונוכח לדעת שאי-אפשר לקיים מחקר רציני על-פיו. בסופו של דבר כתב ד"ר אלחנן אורן, איש המחלקה, מה שכתב על מלחמת יום-הכיפורים, וספרו נגנז לא בגלל רמתו הירודה אלא בגלל רגישויות של בעלי עניין. במיוחד דרשו לגנוז אותו חבריו של הרמטכ"ל דוד אלעזר,  מפני שכתוב בו כי הוא, ולא האלוף שמואל גונן, היה אשם בפריסה הדלילה של כוחות צה"ל סמוך לתעלת סואץ כשפרצה המלחמה. [7]

 אחרי מלחמת יום-הכיפורים העסיקו את הציבור, בין היתר, שתי שאלות: מדוע רק אחת משלוש  האוגדות שחנו בסיני היתה ערוכה מול האויב בפרוץ המלחמה? ומדוע ההיערכות של האוגדה הזאת היתה לקויה? "ועדת אגרנט" הטילה את האחריות על גונן והמליצה להדיחו מתפקידו. אורן כתב ש"וועדת אגרנט" טעתה. ספרו נגנז. בתודעה הציבורית ממשיך גונן להצטייר כ"איש הרע" של המלחמה (ותודעה זאת התעצמה בעזרת מחזה מצליח), ואלעזר כקורבן שלה.

עדות זו של אל"מ (מיל.) ניסים סלומון מחזקת את השערת התיאוריה ואת מסקנת המחקר, שבמחקר היסטורי במסגרת צה"ל, אמפיריות ואובייקטיביות הן מצרכים שאינם בנמצא, ואילו שיפוטים ערכיים והעדפות סובייקטיביות הם נורמה מובנית. מחקר היסטורי בצה"ל אינו אלא סדרת פרשנויות של בעלי שררה, שהתיאוריות המדעיות, ומתודות המחקר ושהיושר האינטלקטואלי, מהם והלאה.

 

--------------------------------------------------------------------------------

[1] .  את המדע מן הסוג הזה כינה דוסטוייבסקי  "מדע למחצה".  שאטוב: "... המדע למחצה, הגדול בפגעים שבאו על האנושות, הגרוע מדֶבר, מרעב וממלחמה, ושעד המאה הנוכחית לא ידע אותו האדם. המדע למחצה הריהו עריץ, שכמותו לא היה מעולם עד היום. עריץ שיש לו כוהנים שלו ועבדים שלו, עריץ אשר לפניו כרעו הכל באהבה ובאמונה עיוורת שעד היום לא תיאמן, ואשר מפניו יחרד גם המדע עצמו, יקרא אמן מביש ומחפיר" ("שדים", עמ' 248).

[2] . ראה,  Mc Neil, "Research Methods", 2nd edition, 1992, London, Routledge

[3] M. Cohen & E. Nadel, “An Introduction to Logic and Scientific Methods”, 1934; Murphy, M. G. “The Development of  Peirce Philosophy”, 1961.

[4] . כפי שדרש הפילוסוף של המדע קרל פופר. לפי פופר רק תיאוריה שתעמוד במבחן ההפרכה, שלא תימצא עובדה שתסתור אותה, תחשב לנכונה לפי שעה, עד שתימצא עובדה שתפריך אותה. על חיוניותה של ההפרכה הניסויית לתהליך המדעי עמד  הפילוסוף פרנסיס בייקון בספרו "נובוס אורגנום" (המכשיר החדש) שהופיע בשנת  1600.

[5] . ראה זאב בכלר, "קרל פופר הורס המיתוסים", "ידיעות אחרונות", 21 באוקטובר  1994.

[6] בני מוריס, "היסטוריה מתבגרת", ידיעות אחרונות, 30 ביוני  1989.

[7] גיורא אילון, "צה"ל משכתב את ההיסטוריה", עיתון ירושלים, 13 באוקטובר 1995.

 

 









 

 

 

 

 

 

 
 
 

הרקלייטוס "האפל"