العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

המהפכה הקופרניקאית להתאמת מערכת הביטחון של ישראל

 

המצב הנוכחי

לפחות מאז תום מלחמת ששת נעשה תפקודה הביטחוני של מדינת ישראל גרוע יותר ויותר והוא מקרין לרעה על כל תחומי החיים: ממשל, כלכלה, חינוך, אקדמיה, בריאות, תקשורת, והדבר משתקף בחומרה יתירה בנושא ניהול אסונות ומשברים לאומיים, כולל כשלים מבניים במערכות הגנת העורף הישראלי, שנחשפו בחולשתן בתקופה שאיומים חסרי תקדים בחומרתם מופנים כלפי העורף האזרחי של מדינת ישראל במחצית השנייה של 2011. חולשות אלה נחשפו בכל המלחמות, המבצעים ופעולות האיבה, ולאחרונה במלחמת לבנון השנייה ובהתנגשויות הצבאיות שלאחריה.

 

אסטרטגיה לתקופת המעבר

מפקדת זרוע היבשה (מז"י) תבוטל. משימותיה יועברו לשלוש זרועות היבשה, שיוקמו, ותהיה להן אוטונומיה פיקודית, כמו לזרוע האוויר וכמו לזרוע הים. תוקם זרוע ללוחמה זעירה; תוקם זרוע למלחמה נגד צבאות סדירים; תוקם זרוע של חיל ספר (שיכלול בתוכו את פלוגות משמר הגבול), שתעסוק בשיטור בשטחים ובקווי התפר ובכל המשימות הכרוכות במעברי הגבול. בראש שלוש הזרועות הללו יעמדו אלופים בכירים, שיוכפפו לרמטכ"ל. לכל זרוע יהיו גופי חשיבה, תכנון, לוגיסטיקה וביצוע. הפלוגות המיוחדות של משמר הגבול יועברו לצה"ל, או לשב"כ - בהתאם להתמחותן. 

בכל מקרה, הימ"מ תעבור למסגרת צה"ל, אך אופייה – כוח מתמחה, שכל אנשיו משרתים בשירות קבע לאחר שהשלימו את שירותם הצבאי – לא ישתנה. כלומר, הימ"מ יישאר כוח עצמאי, שהתמחותו ברורה, ונותן שירותים למשטרה, לשב"כ ולגופים ממלכתיים בתחומי התמחותו. הימ"מ תשמש גם כמפקדה לפיתוח תורת לחימה ואמצעי לחימה בתחומה, ותכשיר את משאבי האנוש שלה בעצמה. הימ"מ תוכפף ישירות לרמטכ"ל. 

תוקם מפקדה אחידה לכוחות מיוחדים. מפקדה זו תפתח תורת לחימה, הדרכה, אימונים, אמצעי לחימה, ותהיה אחראית גם לביצוע – כלומר, תתכנן מבצעים מיוחדים, ותהיה אחראית לביצועם. בראש מפקדה זו יעמדו לסירוגין תתי-אלופים בכירים (כלומר, לאחר ביצוע תפקיד מפקד אוגדה, או המקביל לו) מחיל האוויר, מחיל הים, מהימ"ם ומחיל המודיעין. מפקדה זו תהיה כפופה ישירות לרמטכ"ל. מערכת הביטחון תקים זרוע בלתי תלויה בצה"ל, לאיתור ליקויים ולהפקת לקחים. שר הביטחון יהיה אחראי אישית ליישום הלקחים.

 

סימנים ותוצאות

מערכת הביטחון מגבה, פחות ופחות, מטרות לאומיות, וכמעט אינה מעניקה למנהיגים חופש תמרון. הדבר בא לידי ביטוי במלחמת יום הכיפורים, בשתי האינתיפאדות בשתי מלחמות לבנון, במבצע "עופרת יצוקה" נגד החמאס, בפרשת האוניה הטורקית "מרמרה" ובכשל למנוע מאזרחים סורים לחצות באופן חופשי את הגבול ליד מג'דל שאמס ברמת הגולן לציון יום "הנכבה" בחודש מאי 2011. בכל המלחמות, המבצעים והתקריות הללו השיג האויב את כל מטרותיו – בתחום הקרקעי, בהיבטים המוראליים ובמישור הבינלאומי. 

מחיר נטרול האיומים גדל מאז מלחמת ששת הימים, והדבר מניע התפתחות מוראלית שלילית בישראל – "מרד בשר תותחים", שבא לידי ביטוי בעמדה אנטי-לאומית של רוב אנשי התקשורת בישראל; בפעילות הארגונים "שלום עכשיו", "ארבע אימהות", "יש גבול", "נשים בשחור" וכו'; ובהתחזקות העמדות האנטי-לאומיות במערכת הפוליטית. מפלגות ואישים, שעד מלחמת יום הכיפורים נקטו בעמדות לאומיות, אימצו עמדות קוסמופוליטיות. 

שמעון פרס ואריק שרון מייצגים המרת עמדות זאת. נכונותם של ישראלים רבים, אולי גם רובם, לאמץ את עמדות "ברית שלום", "מצפן", מרטין בובר ואורי אבנרי, להשתלב במגמה הפוסט-לאומית במדינות האיחוד האירופי ולברוח לגבולות 1967 (לפי שעה), היא תוצאה ישירה של "מרד בשר התותחים", ולא של ניצחון העמדות "ההומניסטיות", "השפויות", כטענת תועמלני השמאל. מנהיגי הימין הלאומי, הוגי הדעות שלו ואנשי התקשורת שלו, אינם מבינים זאת ברובם.

תפקודה הלקוי של מערכת הביטחון גורם לפגיעות רבות בבלתי-לוחמים פלשתיניים. מבלי להתייחס לחילוקי דעות מוסריים בשאלה זו, הפגיעות הללו מגבירות את הביקורת נגד ישראל בעולם כולו, ובעיקר במערב אירופה, ומניעות תהליך של נאציפיקציה ביחס לישראל. אפילו מי שסבור שהאירופים אינם הוגנים כלפי ישראל, ומקור יחסם זה בעמדותיהם האנטישמיות, אינו יכול להתעלם מהנזק, שהתהליך הנדון גורם לישראל. הפלשתינים בפרט והערבים-מוסלמים בכלל, אבחנו את התהליך ופועלים בהצלחה להגברתו. 

הציבור הישראלי מאמין פחות ופחות במטרות הלאומיות, מאחר שאי היכולת של מערכת הביטחון לגבות את המטרות הלאומיות מביאה אותו למצב של דיסוננס קוגניטיבי, והבריחה ממצב כזה, ע"י ויתור על מטרות אלה, מבטיחה לו שרידות פסיכולוגית. 

המטרות הלאומיות מתאימות את עצמן לחולשותיה של מערכת הביטחון, ומוצגות לציבור כתפיסות אידיאולוגיות ערכיות חדשות. נטען, לדוגמא, כי בפרשת הסכם אוסלו הפך יצחק רבין את עורו והצטרף "למחנה השלום" - למרות שבתחילת האינתיפאדה הראשונה הוא דרש, כשר ביטחון, "לשבור את העצמות" לפלשתינים. הרוב המוחלט של הישראלים, לרבות אנשי שמאל מובהקים, אינם מבינים דינאמיקה זו שבעטיה נחלה האידיאולוגיה שלהם ניצחון מוחץ בשיח הישראלי – כפי שהדבר הוכח בפרשת הבריחה מגוש קטיף.

 

הסיבות למשבר

מערכת הביטחון של ישראל נבנתה על-ידי דוד בן-גוריון, על השלד של ארגון "ההגנה", שהיה ארגון מיליציוני פוליטי. מחיר הליקויים במערכת הביטחון שולם כבר במלחמת העצמאות בסיכון עצם הקמתה של מדינת ישראל, בתוצאות בשדות הקרב ובחיי אדם. בהתאם לעיקרון השרידות (2), בן-גוריון וחבריו בהנהגה הפוליטית ומפקדיו הבכירים של צה"ל העלימו את ליקויי המערכת ותפקודה, ויצרו מיתוס של גאוניות צבאיות של בן-גוריון ושל מפקדי צה"ל במלחמת העצמאות, ובייחוד של מפקדי הפלמ"ח (יגאל אלון, יצחק רבין, חיים בר-לב, דוד אלעזר וחבריהם). 

נוצרה הסכמה לאומית מקיר אל קיר, שראוי כי "גאונים" אלה ימשיכו לפתח את מערכת הביטחון בכלל ואת צה"ל בפרט, לפקד עליהם בזמן שירותם הפעיל, ולעמוד בראשם אחרי שהשתחררו. עקב כך, לא התפתחה בישראל תרבות ביטחון ראויה למדינה הלוחמת על עצמם קיומה מאז הקמתה. 

בגלל מיתוס בן-גוריון ומפקדי הפלמ"ח לא עברה מערכת הביטחון שום שינוי פרדיגמאטי מאז מלחמת העצמאות – אף שהמציאות השתנתה כמה פעמים מאז. זו מערכת קפואה, סטאטית, שמרנית ודוגמאטית, שאינה מתאימה את עצמה למציאות המשתנה. נוספו לה טלאים בתחום הארגון ואמצעי לחימה, כמו פיתוח הטנק "מרכבה", אך בלא התאמת כלל המערכת למציאות. 

גם מערכת ההדרכה עברה שינויים לכאורה, אך תכני ההדרכה נותרו מיתולוגיים בגלל אופייה האנטי-אינטלקטואלי של מערכת הביטחון. לימוד ממושך יותר של מיתוסים אינו מכשיר טוב יותר את קציני צה"ל. 

הטלאים האלה הזיקו לפעמים יותר משהועילו, כי הם יצרו רושם, בתוך המערכת ובציבור הרחב, שחלו שינויים משמעותיים, שנבעו מהשתתפות הקצינים בקורסים למפקדי פלוגות, מפקדי גדודים וחטיבות ובקורסים מתקדמים לקציני מטה. הם נתנו לגיטימציה להציג את מבקרי המערכת כאנשים הזויים. כך לדוגמה: הקשר בין פו"מ לאוניברסיטת תל אביב הִזְנָה את המערכת האקדמית, ויצר אשליה של הכשרה ברמה גבוהה. 

אותם הדברים אמורים על הקשר בין האוניברסיטה העברית לבין קורס הקצינים ובין אוניברסיטת חיפה לבין המכללה לביטחון לאומי. האוניברסיטאות בישראל היו לעלה תאנה לאנטי-אינטלקטואליות של מערכת הביטחון, וכך עברו הן עצמן תהליך של אנטי-אינטלקטואליזציה. אחד הטעמים לכך הוא שרוב ראשי המערכת האקדמית שירתו לפחות בצעירותם בצה"ל, ונתנו יד לאי חקירת ליקויים ולאי הפקת לקחים. 

ביטוי עיקרי למיליציוניות ולחובבנות של צה"ל הוא קורס הקצינים בבה"ד 1, שאינו שונה במהותו מקורס מפקדי המחלקות בארגון "ההגנה". 

ביטוי נוסף הוא העדר קריטריונים לגבי התאמה לתפקיד. בצה"ל לא מוגדרים תפקידי ליבה למועמדים לתפקידים של מפקדי חטיבות, אוגדות, אלופי פיקוד ורמטכ"לים. השיבוצים בצה"ל נעשים בשרירות של פוליטיקאים ושל מפקדים, מבלי שיש להם כלים לבצע שיבוץ באופן אופטימאלי. 

רפאל איתן לדוגמה, לא עשה שום תפקיד מטה במטכ"ל לפני שמונה לרמטכ"ל. על כך שילם צה"ל בתפקוד הכושל של מטהו במלחמת לבנון, כפי שחושף מחקרו של אלוף-משנה ד"ר עמנואל ולד, לפני שעזב את צה"ל; לשמואל גונן (גורודיש) לא היו הכשרה וכישורים להיות אלוף פיקוד ומפקד מערכה. ליקויו הבולט היה, שלא התמצא במרחב הקרקע – ועל כך שילם עם ישראל מחיר כבד במלחמת יום הכיפורים; המהלכים שיזם גונן והפקודות שנתן, לימדו, שהוא מנותק מן המציאות – בייחוד במערכת 8 באוקטובר 1973, בדרום. 

השינוי המשמעותי היחיד, שהתחולל אי פעם בתולדות צה"ל, היה מהפכת ה-101 בשנות החמישים. היה זה מרד נגד תרבות השקר של הפלמ"ח, שהוביל לאימוץ נורמות של איתור ליקויים ושל הפקת לקחים ביחידה 101 ובגדוד 890. מהפכת ה-101 השפיעה בעיקר על רוח הלחימה ועל הדרגים הנמוכים, אך לא על הפיקוד העליון, והמומנטום שלה הסתיים במלחמת ששת הימים. ההצלחה המדומה של צה"ל ביוני 1967 נתנה לגיטימציה לחזור לתרבות של הסתרת ליקויים ושל אי-הפקת לקחים. 

בצה"ל אכן התחוללה מהפכת התקשוב, השליטה והבקרה. צה"ל התקשה מאוד להתעלם מההצלחות של הצבא האמריקני נגד הצבא העירקי בשתי מלחמות המפרץ. חלק ניכר מהצלחה זו קשור לשינויים מפליגים, בעיקרם טכנולוגיים (מחשבים ורשתות תקשורת, בעיקר), שחלו במנגנוני השליטה והבקרה הטקטיים. הדבר נקרא בעגה האמריקנית, המהפכה בעניינים צבאיים (RMA). וצה"ל, כמו כל צבאות המערב, מנסה לחקות את הצלחת האמריקנים. דא עקה, הצבא האמריקני הנו עשיר, ואילו אמצעיו של צה"ל מוגבלים ועל כן אינו מצליח להגיע למסה הקריטית הדרושה. 

גם מהפכת החימוש המונחה המדויק (חמ"ם - PGM) - שאותה ראינו בפעולה בשתי מלחמות המפרץ במלחמת לבנון השנייה ובמבצע "עופרת יצוקה" - לא לוותה בשינוי מחשבתי בצה"ל. התקדמות הטכנולוגיה נותנת מראית-עין כאילו החידושים הטכנולוגיים כשלעצמם מבטלים את הצורך להכיר את ההיסטוריה הצבאית, ללמוד ממנה, ולפתח תובנות אסטרטגיות, אופרטיביות וטקטיות. התוצאה: למרות יתרוננו הטכנולוגי המוחלט על אויבינו, הם משיגים את מטרותיהם, ואנחנו מתקפלים ממטרותינו. 

התפתחה ביישוב ובמדינת ישראל תרבות של אי-הפקת לקחים: הופקו לכאורה לקחים שטחיים, שבמקרים רבים לא היו רלוונטיים ואף הזיקו יותר משהועילו. הפקת לקחים כזו לא הייתה מלווה בהבנת-עומק של הבעיות. 

התפתחה תרבות של קידוש המעשה ושל זלזול בהלכה. תרבות זו התפשטה מצה"ל אל כל המגזרים בישראל, וכל המאפיינים והליקויים לעיל מאפיינים את צה"ל מאז הקמתו ועד היום.

 

מה עלינו לעשות?

עלינו לחולל תהליך של אינטלקטואליזציה במערכת הביטחון, בבחינת "בתחבולות תעשה לך מלחמה" ו"סוף מעשה במחשבה תחילה". אינטלקטואליזציה, משמעותה - הבנה דינאמית של משמעויות משתנות תוך כדי תהליך רב-ממדי. כדי להקנות יכולת לאינטלקטואליזציה, יש לחולל מהפכה לא רק בהכשרת שרשרת הפיקוד, אלא בתרבות הביטחון בכלל, ולבססה על דיאלוג יצירתי ולא על דוגמות קפואות – כפי שהדבר רווח היום. 

עלינו להפוך את צבא הקבע מצבא מיליציוני, המפעיל כוח בדרכים תת-אופטימאליות, לצבא מקצועי, המפעיל כוח באופן אופטימאלי, מבלי לבטל את צבא החובה המיליציוני. לצבא מיליציוני יש מוטיבציה עדיפה על צבא מקצועי, שמתפקד טוב יותר. עלינו לשאוף לשלב את היתרונות של שתי המערכות. עלינו להפוך את תרבות הביטחון של ישראל מתרבות מיתולוגית לתרבות ביקורתית-אינטלקטואלית. עלינו לשחרר מצה"ל את המפקדים הכושלים, מרמת מג"ד ומעלה.

 

הפיכת צבא הקבע ממיליציוני למקצועי

חובה להקים מרכז לאומי לביטחון ישראל, שיהיה בלתי תלוי במערכת הביטחון ובלתי תלוי בממסד האקדמי ובמועצה להשכלה גבוהה, כיוון שבממסד האקדמי התחולל תהליך של בגידת האינטלקטואלים והתקרנפות. הממסד האקדמי בישראל פועל לפי עיקרון השרידות ברמה הקדם-תרבותית: כל האמצעים כשרים כדי לחזק את האקדמיה. 

חובה להעמיד לרשות המרכז את כל המידע הביטחוני, כדי לפתח מושגים ותורות צבאיות, שיותאמו למציאות. המרכז יתחקר קרבות, על-מנת להפיק לקחים מפעולות שעשה צה"ל – כדי לא לחזור על טעויות, וכדי להנחיל לצבא שיטות לחימה טובות יותר, כתגובה הולמת לצעדי האויב, לאמצעי לחימה שרכש ולשיטות לחימתו. המרכז ילמד תורות לחימה זרות, ירכז מידע על אמצעי לחימה – ישראלים וזרים – ועל פיתוחים שונים בתחומים הצבאיים, ויהווה מרכז ידע, שיקרין על פיתוח אמצעי לחימה ישראלים, מחד-גיסא, ועל פיתוח שיטות לחימה ועל בניין הכוח, מאידך-גיסא. 

המרכז לא יעסוק רק בתחום הצבאי-ביטחוני במובן המצומצם, אלא בכל תחום התורם לביטחון הלאומי של מדינת ישראל ולהמשך שרידותה: חינוך, אנרגיה, יחסים בינלאומיים, כלכלה, תרבות, תקשורת וכו'. הוא יפתח מודלים בין-תחומיים להבנת המערכת הכוללת ולשיפור תפקודה. 

יש לשנות כליל את קורס הקצינים בבה"ד 1. הקורס חייב להיות ברובו עיוני-אינטלקטואלי, לפי התובנות שיפותחו במרכז. עליו להיות ממושך בהרבה, וגם ההשלמות החייליות צריכות להיות ממושכות יותר, בסך הכול כשנתיים. הטעם לכך כפול:

 

  • על החניכים ללמוד מידע רב.
  • על החניכים לעכל מושגים ותיאוריות, שיהיו מנוגדים במידה רבה להשקפת עולמם.

 

חובה להכשיר במרכז את המפקדים ברמות האופרטיביות והאסטרטגיות, מדרגת מג"ד ומעלה, המתייחסים באופן חיובי לצבא ולפעילות צבאית. 

באקדמיה יוכשרו גם אנשים מכל זרועות הממשל בישראל. יש להכשיר סמלים ונגדים לנהל את יחידותיהם – כנהוג בצבאות העולם – ובכך להפנות את זמן הקצונה לחשיבה, לתכנון ולפיקוד. לשם כך מוצע להקים בה"ד מיוחד. לא יוכל אדם למלא תפקיד ביטחוני בכיר בישראל, גם במערכת הביטחון וגם במערכת הפוליטית, מבלי שסיים בהצלחה את הכשרתו במרכז. 

מהלך כזה אולי יפגע בדמוקרטיה העכשווית, כיוון שלא יוכלו להיבחר ולמלא תפקידים ביטחוניים אנשים, שלא עברו הכשרה ביטחונית. השינוי הזה חיוני, כי החלופה לכך היא איוש תפקידים ביטחוניים רגישים על-ידי אנשים ללא הכשרה, וממילא ללא הבנה בנושא. המרכז יצור מסה קריטית של ידע, שתשפיע גם על אלה שלא עברו בה הכשרה. הסגל הבכיר של המרכז ימלא את תפקיד המועצה לביטחון לאומי. יש לקצץ דרסטית במפקדות ולסגור את חיל החינוך. יש לסגור את תחנת הרדיו גלי צה"ל, או להפריטה.

 

איך לפתח תרבות ביטחון ביקורתית

להכשיר במרכז מורים לביטחון ישראל. להנהיג בכל מערכות החינוך בישראל – בתי-ספר יסודיים, בתי-ספר תיכוניים, ישיבות בכל הרמות ואוניברסיטאות – שיעורים וקורסים מחייבים בביטחון ישראל. להעניק מלגות מחקר לסטודנטים מתקדמים בתחום הביטחון. להעניק מלגות יצירה לסופרים, למחזאים ולאנשי קולנוע וטלוויזיה, שייצרו על נושאים ביטחוניים, כדי שנושאי ביטחון יהיו חלק מן השיח הישראלי. להעניק מלגות מחקר ופרסים על מחקרים – בתחום העיוני ובתחום המעשי – של הביטחון (בנוסף ל"פרס ביטחון ישראל" הקיים). להפעיל אנשי ביטחון בכירים כמרצים בכל מערכות החינוך ובמסגרות החברתיות.

 

הערות

1. מאמר זה התפרסם כאפילוג בספר "עלילת דם בדיר יאסין – הספר השחור", הוצאת שרידות והמדרשה הלאומית 2007, והוא נכתב ע"י הד"ר אורי מילשטייו ואביתר בן-צדף. המחברים רואים במהפכה הנדרשת במערכת הביטחון של מדינת ישראל מהפכה קופרניקאית, כלומר מהפכה המשנה סדרי עולם, כפי שהוביל במאה השש עשרה ניקולאוס קופרניקוס, בדבר "תנועתם של גרמי השמים" (De revolutionibus orbium coelestium). מהפכה זו שנתה את החשיבה המדעית מדוגמטיזם כנסייתי שקידש את המערכת האפלטונית ששמה דגש על הידע המתקבל מהחושים, לתיאוריה הקופרניקאית שטענה כי חוקים מדעיים אינם תמיד מתאימים למה שנראה בעין. גישה זו סתרה את אמונת הכנסייה הקתולית שראתה בכדור-הארץ את מרכז היקום וההוויה האלוהית. החידוש של קופרניקוס היה מהפכה מדעית, ויש אומרים שהיא הייתה המהפכה. עמנואל קאנט, ראה את המשמעות הסמלית של המהפכה הקופרניקאית, כמייצגת של הדעה שהרציונאליות האנושית היא המקור האמיתי לתופעות הנצפות. לדעת ההיסטוריון אורי מילשטיין ואביתר בן צדף, מהפכה בסדרי העולם של מערכת הביטחון בישראל, לה היה שותף הד"ר עמנואל ולד המנוח, תהייה לכשתתרחש, מהפכה קופרניקאית במלוא מובנה. 

2. עיקרון השרידות היא פרדיגמה שפותחה על-ידי הד"ר אורי מילשטיין על בסיס אקסיומת השינוי הקובעת שהיקום וכל אשר בו, קיימים בסביבה הגורמת לשינויים ולפיכך מאיימת על המצב הקיים. מכאן נובע שכל מה שמצוי ביקום – הוא בבחינת שורד, ואין בו קיום זולת שרידה. מכאן, שקוד היסוד של כל פעולות הגומלין/הכוחות שבטבע הוא – נטרול איומים.









 

 

 

 

 

 

 
 
 

הרקלייטוס "האפל"