العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

כך נאלץ בן גוריון לאמץ את תפיסת הביטחון של יריבו הפוליטי

 

הנה טענה מעניינת: את הציונות האסטרטגית של זאב ז'בוטינסקי מימש חלקית, באופן דיאלקטי, ומתוך קונפליקט, דווקא יריבו הפוליטי הגדול, דוד בן־גוריון, הצעיר ממנו בשש שנים. ז'בוטינסקי היה מנהיג שסחף אחריו המונים, השפיע עליהם והוביל אותם, אך נכשל בארגונם למפלגה פוליטית. הוא הבין מה העם צריך, אך לא ידע למה הוא עצמו זקוק כדי ליישם את תובנותיו, דהיינו - למפלגה חזקה שבלעדיה לא ניתן לממש את החזון הראוי ביותר. משהבין זאת, באיחור, עלו ניסיונותיו בתוהו, שכן ארגון גוף פוליטי לא היה אחד מכישוריו, אף שבהשפעת מנהיגותו קמו ופעלו המפלגה הרוויזיוניסטית וההסתדרות הציונית החדשה, ובהשפעת מורשתו קמו אחרי מותו במדינת ישראל מפלגת חרות (ואחריה הליכוד).

בן־גוריון, לעומתו, היה פוליטיקאי משכמו ומעלה, שמשך בחוטים וניהל את סביבתו לשם השגת מטרותיו — לא אחת על חשבון החזון והמטרות הלאומיות עצמן. את “החוט הז'בוטינסקאי" התקשה בן־גוריון למשוך, וחוט זה הקשה עליו להגשים את מטרותיו הפוליטיות. לכן הוא פעל לנטרלו בעוצמה רבה, והצליח. לדעתי, את המחיר שילם עם ישראל - בכך שתובנותיו של ז'בוטינסקי נדחקו לשולי המאמץ הציוני. שיתוף פעולה ביניהם יכול היה לשפר במאוד את קידום החזון הציוני.

את השפעת מנהיגותו של ז'בוטינסקי עליו לא הצליח בן־גוריון לנטרל לגמרי, כי מכל מנהיגי הציונות, ז'בוטינסקי לבדו הבין את ההיבט האסטרטגי של הגשמת הציונות, ובן־גוריון לא יכול היה להתעלם מתובנות יריבו בתחום הזה. לכן, במונחים של אחד העם, ז'בוטינסקי היה נביא הרוויזיוניזם העברי, ובן־גוריון, בעוברו, “ממעמד לעם", היה כוהנו הגדול. את שניהם סִינתז אריק שרון, כשמשון — גיבור הרומן של ז'בוטינסקי: איש ביטחון לעילא ולעילא ופוליטיקאי פרגמטיסט גדול, שאינו דבק בשום אידיאולוגיה. לכן מנחם בגין העריץ את שרון וגם חשש ממנו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במלחמת לבנון הראשונה.

ז'בוטינסקי ובן־גוריון — משכמם ומעלה, כל אחד בכישוריו, היו יתומים מילדות. ז'בוטינסקי יתום מאב מגיל 6, ובן־גוריון התייתם מאם מגיל 10. מתוך כך, לא הייתה לז'בוטינסקי דמות אב לחקות. הוא גיבש את עצמו מתוך עצמו, ומתוך הסביבה שבה גדל: העיר הבינלאומית אודסה, שענקי הרוח הציונים פעלו בה; ומרכזי תרבות אירופיים, ברן ורומא. אמו ואחותו הבכורה עודדו, אך לא חנכו אותו. נמנע ממנו שלב של דיכוי האישיות והאינדוקטרינציה שעוברים רוב הילדים בחיק הוריהם. ילדות כזאת הייתה למשה רבנו, גדול המנהיגים בזיכרון העברי — אם מניקה, אחות — מרים הנביאה, ובת פרעה התומכות, אך בלא אב.

היתמות חשפה בפני שניהם את אבן היסוד של המציאות: שרידות בסביבה מאיימת. ומה שמאיים — סופו שיתממש, אם לא ינוטרל, ולכן יש לתקוף את האיום ולא להסתפק בהתגוננות מפניו. שניהם הטמיעו את ההכרח לפיתוח מערכת ביטחון שתנטרל איומים. שניהם הטמיעו בתודעתם את תופעת המציאות המאיימת תמיד, אך התמודדו איתה באופן שונה. 

ז'בוטינסקי פיתח פתרונות, בן־גוריון ארגן כוחות. כבני הדור השני של הציונות, הם ראו בציונות דרך לנטרול האיום על העם היהודי. מכאן נפרדו דרכיהם: בעוד שאת בן־גוריון הכשירו לציונות אביו ואחיו הבכור, שהיו עסקני ציונות בולטים בעיירה, עיצב לו ז'בוטינסקי בעצמו ציונות אסטרטגית משלו, שעיקרה: חזרה לעבריות הטריטוריאלית, המחייבת מערכת ביטחון ברמה גבוהה, כדי לנטרל איומים חיצוניים שנחשפו לעין כל: ערביי ארץ ישראל.

בן־גוריון, היתום מאם, אך בעל יוזמה ארגונית ותבונה פוליטית כבירות, חיפש תחליף אם בקבוצה שאותה ינהיג, ושהיא תגונן עליו. בגיל 14 הוא ייסד עם חברים, בעיירת הולדתו פלונסק, את “אגודת עזרא" שהכשירה את 120 חבריה לקראת עלייה לארץ ישראל ושמה לעצמה למטרה להחיות את השפה העברית. בגיל 18 הוא ייסד עם חברים בוורשה את “אגודת הרצל", לאותה מטרה. בגיל 19 הוא הקים בעיירת הולדתו ועד מרכזי של ציוני פלונסק, הצטרף למפלגת פועלי ציון והקים בפלונסק סניף של המפלגה, ותא להגנה עצמית. 

הוא אף היה אחד משני המדריכים בשימוש באקדח. הוא ארגן שביתה כללית של פועלי המחט בפלונסק, כדי להגביל את יום העבודה ל־12 שעות בלבד. בגיל 20 עלה ארצה. מיד עם רדתו מהאונייה השתלב בפעילות מפלגתית. שלושה חודשים אחרי כן כבר נמנה עם ראשי המפלגה שהנהיגו שביתה כללית ביקב בראשון לציון. ז'בוטינסקי ביקר את השביתה בחריפות. סביר להניח שבן־גוריון קרא את מאמרו של ז'בוטינסקי בעיתון ציוני פולניה, ומאז ראה בו איום כמי שמסכן את דרכו לצמרת, ונטר לו איבה כל חייו.

 

דומים אבל שונים

כבר בשנים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, העריך ז'בוטינסקי שהיא תפרוץ ושתתנהל בין אנגליה ובעלות בריתה לבין גרמניה ובעלות בריתה; שהיא תהיה הרסנית ושידה של אנגליה תהיה על העליונה. באותן שנים הוא פעל להנהגת השפה העברית כשפת לימוד במוסדות חינוך יהודיים באימפריה הרוסית, ולהקמת אוניברסיטה עברית בירושלים. בן־גוריון פעל באותן שנים לקידום עצמו ולהתקרבות לממסד העותמאני, על ידי למידת משפטים באיסטנבול. הוא כתב: “בדעתי היה לנסוע לטורקיה ללמוד משפטים, ובכך לרכוש את ההכשרה המקצועית הדרושה, כדי להיות מועמד לפרלמנט. אחרי שאבחר לציר הפרלמנט אוכל להגיע לתפקיד החבר היהודי בממשלה העותמנית". 

לשם השוואה, ב־1907 השתתף ז'בוטינסקי בבחירות לדומא (הפרלמנט הרוסי), כנציג האגודות הציוניות במחוז ווהלין, אך לא נבחר. ב־1912 עלה שוב שמו כנציג אודסה, אך לבסוף בחרו הציונים בנציג אחר. היה הבדל גדול במהלכי השניים: ז'בוטינסקי, שהיה עיתונאי מפורסם ומנהיג צעיר אך בולט בהסתדרות הציונית והשקיע את כל מרצו למען הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, התבקש על ידי הציונים לפעול למען הציונות ברוסיה. הייתה זאת שליחות זמנית ולא קריירה. בן־גוריון, לעומתו, שם דגש על קידום הקריירה האישית שלו, כנציג הציונים הסוציאליסטים בארץ ישראל בממסד הפוליטי הטורקי כמטרת חיים.

גם ז'בוטינסקי וגם בן־גוריון שהו באימפריה העותמאנית זמן ממושך לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. ז'בוטינסקי הגיע למסקנה שהאימפריה מתפוררת ושאין לציונות תקווה, אם העותמאנים ימשיכו לשלוט בארץ ישראל. בן־גוריון שם את כל יהבו על האימפריה העותמאנית, וכשהיא הצטרפה למלחמה הוא התנדב לצבאה ופעל לגיוס בני היישוב לשורותיו. למזלו ולמזלנו, השלטונות העותמאניים לא היו מעוניינים בו ובצבאו, ואף גירשוהו מארץ ישראל. 

ז'בוטינסקי, לעומתו, ראה בהצטרפות העותמאניים למלחמה - לצדה של גרמניה - סיכוי לכיבוש האזור על ידי בריטניה, והאמין שאם יהודים יתגייסו לצבא הבריטי וישפכו את דמם על כיבוש הארץ מידי העותמאנים, בריטניה תסייע להם לכונן בה מדינה משלהם. לכן פעל יחד עם טרומפלדור לייסוד גדוד עברי באלכסנדריה בפרוץ המלחמה, וחטיבה עברית בהמשכה. לאורך כל הלחימה התאמץ בן־גוריון לסכל את מאמציו. רק לקראת סוף המלחמה הוא התגייס לגדוד האמריקאי בצבא הבריטי, לאו דווקא כדי לשפוך את דמו, אלא כדי להגיע לארץ ישראל, אחרי שניסיונותיו לחזור אליה בדרך אחרת נכשלו.

שבתאי טבת, אחד הביוגרפים של בן־גוריון, שם לב למחדל של האחרון: “קשה לדעת מה נטע בו בטחה כזאת בעוצמת טורקיה. דומה שלמרות אבחנות נכונות שלו חסר לו עדיין הרקע כדי לקרוא היטב אותות שבישרו לאחרים את קצה הקרב של טורקיה כמעצמה צבאית. ז'בוטינסקי שעשה בטורקיה לפניו הבין מיד בפרוץ המלחמה כי לא טורקיה תנצח. ועל כן שם מבטחו בבריטניה, ואילו בן־גוריון נהג להפך".

 

מזמור לדוד

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה פעלו השניים להתנדבות יהודים למלחמה בגרמניה הנאצית, במסגרת הצבא הבריטי. הבריטים הגיבו בסירוב מוחלט לפנייתו של ז'בוטינסקי, בשם ההסתדרות הציונית החדשה שהוא עמד בראשה. ב־4 באוגוסט 1940 הוא נפטר בארצות הברית, בעת שניהל מסע הסברה למען הקמת צבא עברי להצלת יהודי אירופה. 

הבריטים דחו גם את פניית הסוכנות היהודית, אך גייסו באמצעותה מתנדבים מעטים ליחידות עזר. מאוחר יותר התרחב הגיוס, ובסוף המלחמה שירתו 38 אלף יהודים מארץ ישראל בצבא הבריטי, לרבות “חטיבה יהודית לוחמת". באותה מלחמה אימץ בן־גוריון את טיעוניו של ז'בוטינסקי ממלחמת העולם הראשונה, אך עדיין עמדו הנושאים הפוליטיים בראש מעייניו. את הטיפול בבעיות הביטחון והקשר עם הצבא הבריטי הוא השאיר בידי ראש המחלקה המדינית, משה שרת. שינוי חלקי זה בגישתו בא לידי ביטוי דרמטי במאבקו הכושל לפירוק הפלמ"ח ולגיוס חבריו לצבא הבריטי.

רק בסוף 1946 אימץ בן־גוריון סופית את תפיסת הביטחון של ז'בוטינסקי, כשהבין שלא ניתן להקים מדינה עברית בארץ ישראל בלא מלחמה, וכי כדי לנצח במלחמה וכדי להרתיע את מדינות ערב מלנסות להשמיד את המדינה העברית לאחר שתקום, יש לכונן צבא ממלכתי, מקצועי וחזק. הוא נטל לעצמו את תיק הביטחון בסוכנות היהודית, אך דחה את הטיפול בו בחודשיים, לאחר שניסה להגיע להסדר עם בריטניה, ובכך קיווה להימנע ממלחמה. 

לאחר שהממשלה הבריטית הודיעה על העברת ההחלטה על גורל ארץ ישראל לאומות המאוחדות, הוא ניגש במרץ לבנות צבא ולהתכונן למלחמה. מחצית השנה שנותרה לו עד כ"ט בנובמבר 1947 הייתה זמן מועט מדי לביצוע המשימה, שאותה שמו במרכז יוסף מרקו ברוך וזאב ז'בוטינסקי עשרות שנים לפני כן. עד מהרה גילה בן־גוריון כי אין לו די כוח פוליטי כדי לפרק את הפלמ"ח ולהקים צבא ממלכתי ומקצועי, כי את בעיות הביטחון הוא הפקיר למתנגדיו מבית, מנהיגי הקיבוץ המאוחד ומפלגת אחדות העבודה, שמנהיגם היה יריבו, יצחק טבנקין. 

יוצאי הצבא הבריטי נדחקו לקרן זווית, והפלמ"ח, שהתרחב פי שלושה במהלך המלחמה, היה הכוח הלוחם הכמעט יחיד במחציתה הראשונה, והכוח העיקרי במחציתה השנייה. מפקדים מן הפלמ"ח, ובראשם יצחק רבין, שמיד עם תום מלחמת העצמאות פיקד על קורסים למפקדי גדודים וחטיבות, הם שקבעו את אופיו של צה"ל, הרחוק מחזון “קיר הברזל" של ז'בוטינסקי.

אף שחזונו הביטחוני של ז'בוטינסקי לא מומש במלואו, הרי שהוא היה ללא ספק גלגל המנוף של ההיסטוריה הצבאית של ישראל, ובראש ובראשונה דרך השפעתו על יריבו העיקרי, דוד בן־גוריון. כך התממשה אצלנו באופן קיצוני האירוניה של ההיסטוריה: זאב ז'בוטינסקי היה הגלגל, ודוד בן־גוריון היה המנוף של ההיסטוריה.

 

 

 

 

 









 

 

 

 

 

 

 
 
 

הרקלייטוס "האפל"