العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

מבריחים כספים לחו"ל ומשתמטים מגיוס

 

 

1.  "דחיית אפשרות של איחוד כללי"

 

במועצת מפא"י, שהתכנסה ב"בית-העם" בתל אביב ב-6 בפברואר, אמר אליעזר קפלן כי בשנת 1948 יידרשו שבעים מיליון לא"י להוצאות הביטחון ולהבאת שבעים וחמישה אלף עולים. כשראה כמה מדהים נראה הסכום האסטרונומי הזה בעיני מנהיגי המפלגה הגדולה, אמר: "חברים, אל תשתוממו על כך, הסכומים ששילמו היהודים בשנה האחרונה לקופת הממשלה, והסכומים שאנו בעצמנו גייסנו לפעולותינו, כבר מתקרבים לשלושים וחמישה מיליון לא"י." 

בצמרת המדינית והכלכלית של הישוב העברי ושל התנועה הציונית נחלקו הדעות בנושא  האחדות הכלכלית בין המדינה היהודית הנולדת ובין המדינה הערבית שאמורה הייתה לקום בארץ-ישראל. בן-גוריון ראה בתוכנית זאת משימה שיש להפר אותה; אליעזר קפלן תמך בה מפני שהאמין שהיא תמנע מלחמה ותקרב את ההבנה בין שני העמים, וגם מפני שראה בה מנוףלגיוס משאבים כספיים לפיתוח המדינה הצעירה. 

בפברואר 1948, אחרי שני חודשי מלחמה, האמינו רק מעטים שהאחדות הכלכלית בין המדינה היהודית למדינה הערבית אכן תתקיים. המלחמה צמצמה מאוד את הקשרים הכלכליים בין שתי העדות וחיזקה בשתיהן את ההתנגדות לקשרים אלה. אף-על-פי-כן לא זנח קפלן את התוכנית ואמר לחברי מועצת מפא"י: "אנחנו מקבלים את החלטות האומות המאוחדות, על כל הטוב שבהן ועל כל הרע שבהן. אם האומות המאוחדות יעזרו לנו, וייקחו על עצמן את התפקיד להגשים את ההחלטות האלה – והוא הדין בנוגע לאיחוד הכלכלי – אנחנו נמלא אחר החלטות או"ם. אמנם, הישוב נמצא במלחמה ההולכת וגוברת ומקבלת צורה של מלחמה טוטאלית, אבל אני שייך לאותם החברים המאמינים כי תבוא עזרה בינלאומית." 

בן-גוריון וחבריו לדעה היו מעוניינים במשק יהודי סגור; קפלן וחבריו לדעה היו מעוניינים בשיתוף פעולה בין יהודים לערבים, או למעט, היו מוכנים לקבל שיתוף פעולה כזה כרע במיעוטו, כדי לצמצם את המלחמה. את ההחלטות המדיניות העיקריות קיבל בן-גוריון, ולמשק יהודי-ערבי מאוחד בארץ-ישראל לא היה סיכוי (1). 

השינויים המהירים הרחיבו את המושגים. קברניטי הכלכלה של הישוב למדו שעם התפוררות שלטון המנדט אפשר להרחיב ולפתח מכשירי גיוס כספים שכבר נמצאים בשימוש, ולהפנות אל קופת הסוכנות היהודית את מס-ההכנסה שמשלמים מפעלים, מוסדות ויחידים. התוהו-ובוהו המנהלי סייע לתרגיל. במחצית הראשונה של שנת 1948 כבר לא יכלו הבריטים לגבות מיסים, והשלטון האנארכיסטי-מסודר של הישוב הנהיג גביה מרצון למימון המלחמה (2). 

מיד אחרי 29 בנובמבר 1947 נפגשו – אליעזר קפלן; מנהל בנק אפ"ק, זיגפריד הופיין; חבר הנהלת הבנק, אהרן בארט, ומנהל הבנק האפותקאי, ד"ר ארנסט להמן. וב-3 בינואר 1948 נסע הופיין לארצות-הברית להכין שטרי כסף בצורת המחאות של בנק אפ"ק. במלאכה זו עסק עד סוף מאי. הוצאת מטבע לשוק כרוכה בכמה הסדרים חוקיים, והופיין וכלכלני הסוכנות שאלו בעצת מומחה, היהודי-אמריקני הרי וייט, ממייסדי הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית, שהיה אז היועץ הפיננסי של ממשלת ארצות-הברית. המערכת הכספית של מדינת-ישראל הוקמה על-פי תוכנית וייט. (3)

 

 

2. יהודים מבריחים את כספם

 

ב-22 בפברואר 1948 הוציאה ממשלת בריטניה את ארץ-ישראל מגוש השטרלינג והקפיאה את רוב יתרות מטבע החוץ שלה בלונדון. סיבת מעשה זה לא הייתה כנראה עויינות, ולא נקמנות, אלא חישוב כלכלי: מלאי השטרלינגים בארץ-ישראל פחת, מפני שיהודים ארץ-ישראלים עשירים הבריחו את כספם מהארץ המובטחת, המועדת לפורענות, והשקיעו אותו בבנקים הבטוחים יותר של דרום-אפריקה. כבר ב-19 בדצמבר 1947 טענו כלכלני משרד-החוץ הבריטי שהירידה התלולה במלאי מטבע החוץ של ארץ-ישראל עלולה להזיק לבריטניה, שהמלאי שלה מצומצם. "בריחת ההון מארץ-ישראל תפגע, בסופו של דבר, גם בה," כתבו המומחים, "אבל לנו אסור כיום לסכן את השטרלינג בקשרים עם משק שאין עליו פיקוח." (4) 

מהיתרות שהיו בבנקים של אנגליה שיחררו הבריטים שבעה מיליון לירות שטרלינג בלבד למימון יבוא המזון והמצרכים החיוניים לישוב העברי, עד שיסתיים המנדט, והניחו שסכום זה יספיק, לאחר שהביאו בחשבון את ההכנסות העונתיות במטבע-חוץ ממכירת פרי ההדר. עד פרוץ המלחמה השגיחה בריטניה – באמצעות "מועצת המטבע לפלשתינה" – על משק הכספים הארץ-ישראלי. ולכסף הארץ-ישראלי היה כיסוי מלא בניירות-הערך של מושבות בריטיות ובפיקדונות ב"בנק אוף אינגלנד". שליטה זאת השאירה לישוב העברי רק מעט מאוד אפשרויות להתאים את משק הכספים שלו לצרכיו. משרד-החוץ הבריטי הודיע למשרד-החוץ האמריקני שאם ממשלת ארץ-ישראל – העתידה לקום – תבקש לחזור לגוש השטרלינג, אחרי סיום המנדט, תישקל בקשתה. האמריקנים סברו שיציאתה של ארץ-ישראל מגוש השטרלינג לא תפגע קשות במשק שלה, מפני שיש לה עודף דולרים, שלא יהיה עליה להמירם בלירות שטרלינג, ומפני שיהודי ארץ-ישראל משאירים בארצות-הברית את רוב הדולרים שהם אוספים. (5)

אנשי הפיננסים הארץ-ישראלים שאלו בעצת מומחים: סר ג'רמי רייזמן – יהודי שהיה היועץ הכלכלי של ממשלת הודו ואחר-כך היועץ של בנק "לוידס" (6) – והברון גי דה-רוטשילד. רוטשילד הציע לגשש לכיוון גוש-הפרנק, והתנדב לסייע לכך, (7) אבל לבסוף הוחלט להנפיק כסף "משלנו", ישראלי. 

הנהלת אפ"ק הבטיחה לקפלן לספק אמצעי תשלום למשק העברי בימי המעבר ובימי המדינה הראשונים. בניו-יורק ניהל הופיין משא-ומתן עם "אמריקן בנקנוטס קומפני" על הדפסת שטרי הכסף החדשים, ושטרי-כסף חלופיים הודפסו, בחשאי, בדפוס שושני שליד יפו, (8) על כל צרה שלא תבוא .

 
 

 

3. רבים השתמטו מגיוס

 

"הישוב לא התגייס באמת! מגויסים חמשת אלפים איש. אלה עומדים בחזית או הולכים לחזית" (9) אמר בן-גוריון בישיבת ועד-הביטחון בפברואר 1948. 

"שיעור כוח-האדם המגויס שברשותנו מפגר אחר הצרכים... לא תמיד באות דרישות המטכ"ל על סיפוקן, והיו איחורים חמורים בפרסום צווי-גיוס... כל החטיבות והיחידות רעבות לאנשים, כי עוד רב המרחק בין המצבה לבין התקן שאושר ליחידות," אמר גלילי בתחילת אפריל. בישיבת אותו ועד. שמונה החטיבות שלחמו אז מנו ארבעה-עשר אלף ומאתיים מגויסים, לרבות חמשת אלפים ומאה – יותר משליש מהם – חברי הפלמ"ח. תשעת אלפים, שלוש מאות ושבעה-עשר לוחמים חסרו לתקן החטיבות. בסוף מארס היו במצבת כוח האדם של ה"הגנה" עשרים ושניים אלף אנשים ונשים, לרבות המגויסים בקיבוצי הספר, בקורסי ההדרכה, בשירותים ובחיילות המקצועיים. 

גיל-הגיוס היה משמונה-עשרה עד שלושים וחמש. בסוף מארס 1948 חיו בארץ-ישראל שמונים אלף גברים בגילים אלה. שלושה-עשר אלף מהם קיבלו פטור כבנים יחידים, או כאבות לילדים, בתנאי שגילם למעלה מעשרים ושש. עשרת אלפים קיבלו פטור מטעמי בריאות, או שהו בחוץ-לארץ, וחמישה-עשר אלף רותקו לעבודות חיוניות. לפי כללי הגיוס של הימים ההם, עדיין היה אפשר לגייס – לפי הערכת גלילי – "עוד עשרים ושישה אלף גברים שאינם מנוצלים למטרות המלחמה." כינוי פחות מעודן שהודבק בימים ההם לגברים "בלתי-מנוצלים" אלה היה "משתמטים" (10). 

מחדלי הגיוס הורידו את המורל. בשנת 1948 ישבו בארץ-ישראל שש מאות ארבעים וחמישה אלף יהודים. מאתיים שמונים וארבעה אלף (44 אחוזים) מהם היו בגילים עשרים עד ארבעים-וארבע, ומספר הגברים בגילים אלה היה מאה ארבעים ושבעה אלף (23 אחוזים). אחוז הנשים ב"הגנה" ובעבודות החיוניות היה גבוה. (11) 

מספר תושבי הארץ הערבים היה אז מיליון שלוש מאות חמישים ותשעה אלף. רק שלוש מאות שמונים וחמישה אלף (38 אחוזים) היו בגיל שבין עשרים ושתיים עד ארבעים וארבע, – מאתיים אלף מהם גברים. נשים ערביות כמעט לא השתתפו במלחמה. (12) עשרת אלפים מתנדבים ערבים מחוץ-לארץ, רובם מצבא קאוקג'י, חדרו לארץ-ישראל עד סוף מארס. 

כבר ביולי 1947, אחרי שמונו לרמ"א ולרמטכ"ל, הקימו ישראל גלילי ויעקב דורי, בהסכמת בן-גוריון, ועדה, שחבריה – לוי אשכול, ד"ר בנימין אבניאל, משה צדוק, יוסף יזרעאלי ופנחס גוברין – הכינו תוכנית לגיוס עשרת אלפים עד שנים-עשר אלף איש, בגילים שבע-עשרה עד עשרים וחמש. (13)בסוף ספטמבר 19477 אמר ישראל גלילי, בכינוס סגור של מועצת ההסתדרות,  שמספר חברי ה"הגנה" "אינו מניח את הדעת, לפי שאין הוא מספיק למהומות מתמשכות וארוכות," וביקש לתת ל"הגנה" סמכות לגייס את כל חברי הסתדרות העובדים הבאים בחשבון, ולהנהיג משטר-חרום במקומות-העבודה: על כל פועל להתאמן בנשק חמישים ימים בשנה. (14)בכינוס חרום של אסיפת הנבחרים (15) דרש בן-גוריון, באותו חודש, "גיוס מלא של המשק,  הכלכלה, כוח-האדם, כושר הארגון, מדע וטכניקה... לקבוע משטר ביטחון... שיתאים כל חיינו... לצרכים הדחופים." אסיפת-הנבחרים החליטה להנהיג "משטר של משמעת והתנדבות לאומית ברכוש ובנפש." ב-12באוקטובר 1947 החליטה הנהלת הסוכנות "לגייס ולאמן בכל הדחיפות, כוח מזויין עברי." (16) ב-20 באוקטובר 19477 הגיש גלילי לבן גוריון "ניתוח כללי של תפקידנו  הצבאי", שהוכן כנראה באגף המבצעים של מטכ"ל ה"הגנה". מְחַבְּרֵי המסמך חישבו את אורך גבולות המדינה היהודית לפי הצעת אונסקו"פ, אלף ומאתיים קילומטרים, והעריכו שלהגנה על גבולות אלה דרושים מאה ועשרים אלף לוחמים. הם גם העריכו שחמישים אלף מערביי ארץ-ישראל קיבלו הכשרה צבאית, מלאה או חלקית, ושכל מדינות ערב יחד מסוגלות לגייס מאתיים שלושים וחמישה אלף לוחמים – בסך-הכול מאתיים שמונים וחמישה אלף לוחמים ערביים. בקרבות, ניבאו מחברי המסמך, ישתתפו מאה ושלושים אלף לוחמים ערבים. "נוכל להשיג את הניצחון רק אם נהיה שווים (לערבים), לפחות מבחינת הכוחות, ופירוש הדבר שעלינו להכין לפחות מאה ושלושים אלף איש... ואסור לנו לרדת מתחת לשישים וחמישה אלף איש לשם מניעת מפלה בטוחה." "הגבול התחתון" שקבעו היה שמונים וחמישה אלף מגויסים יהודים. "זה מספר גדול מאוד," התנצלו מחברי המסמך, "ויידרשו מאמצים גדולים לגייסו, אך אין ליהודים ברירה." (17) 

על אף החלטות המנהיגים והערכות המומחים, לא הוקם מנגנון גיוס, אלא חודש לפני פרוץ המלחמה. לדברי החוקר אברהם ידידיה, הסיבה הייתה סכסוכים בין המפלגות על הרכב המוסדות המגייסים ועל ייצוגן במוסדות אלה. במהלך המשא-ומתן הבין-מפלגתי איימו מספר נציגי מפלגות לא פעם לפרוש מהמאמץ הכללי, אם לא תקבלנה מפלגותיהם "ייצוג הולם" במוסדות. (18) רק בנובמבר 19477 באו כל נציגי המפלגות על סיפוקם, ו"מרכז המפקד לשירות העם" הוקם. בישיבתו הראשונה אמרה גולדה מאיר: "אנו עומדים לפני סכנה של מלחמת-בזק. כבר איחרנו לפחות חודש ימים, וזאת יכולה להיות תקופה ארוכה מאוד בהשוואה לאורך המלחמה העתידה להיות. עמידתנו בתחילת המלחמה תכריע, ומשום כך יש להזדרז בהכנות." (19) אחרי שבועיים דיווח  ד"ר אבניאל (אחד מראשי "מרכז-המפקד") לוועד-הביטחון: הוחלט לגייס, לפי שעה, אלפיים איש בני שמונה-עשרה, בלבד. עדיין לא הוחלט אם השירות יהיה לשנה או לשנתיים. נציג "פועלי אגודת ישראל", בנימין מינץ, דרש, באותה ישיבה, מוועד-הביטחון, לשחרר מגיוס את תלמידי-הישיבות ולא לגייס נשים. בן-גוריון השיב לו: לפי שעה אין מגייסים תלמידים, והבנות משרתות בהתנדבות בלבד. (20) עד פרוץ המלחמה לא גויס אפילו אדם אחד יותר ממכסת  המגויסים של ה"הגנה" – אלפיים ומאתיים מגויסי הפלמ"ח, אנשי המטכ"ל ושלדי הפיקוד של החטיבות, היחידות המקצועיות ויחידות השירותים. (21) 

עם פרוץ הקרבות, גייס מטה-הפלמ"ח את תשע מאות אנשי הרזרבה שלו. (22) אבל מספרים אלה  מטעים ומוגזמים. כמחצית מחברי הפלמ"ח היו בחורות, ורבים מחבריו לא התאמו לתפקידים קרביים. לכאורה היה שוויון בין המינים בפלמ"ח, אבל רק בחורות מעטות מילאו תפקידים קרביים ממש. בדוח על המגויסים גיוס מלא – שהגיש ראש אגף כוח אדם במטכ"ל, משה צדוק, לבן גוריון ולגלילי ב-25 בדצמבר 1947 – כתוב, שרק אלף מאתיים ושבעה אנשי פלמ"ח חונים בבסיסים בגיוס מלא. הגיוס של אנשי החי"ש היה חלקי. ורוב אנשי החי"ש המגויסים לא פרשו ממקומות עבודתם והמשיכו ללון בבתיהם. ב-25 בדצמבר היו בגיוס מלא רק אלפיים ארבע מאות שלושים ושישה אנשי חי"ש, ואלפיים שישים ושמונה אנשי חיל-משמר (חי"ם). בסך-הכול היו ל"הגנה" רק חמשת אלפים שבע מאות ואחד-עשר לוחמים מגויסים, בסוף החודש הראשון של המלחמה. (23) הפער בין התוכנית והצרכים, ובין הביצוע מעיד שתפקוד צמרת הביטחון היה לקוי בתחילת מלחמת העצמאות. 

"עכשיו אנחנו רואים מה הפסדנו בגלל עיכוב הגיוס והמימון במשך חמישה שבועות. אני מודאג מהמצב המביש של דלותנו." (24) אמר יו"ר הוועד הלאומי, דוד רמז, ביום השנים-עשר של  המלחמה. רק יומיים לפני כן פתח מרכז-המפקד את לשכת ההרשמה הראשונה בתל אביב, ורק בני הגילים שבע-עשרה עד עשרים וחמש נקראו להירשם בה. לשירות מלא גויסו רק בני שמונה-עשרה. בירושלים, העיר הראשונה שנפגעה מהקרבות, הוחל ברישום המתנדבים לגיוס רק ב-1 בינואר 1948. (25) חודש אחרי שהתחיל הגיוס, התייצבו לשירות, בכל ארץ-ישראל, רק  ארבעה-עשר אלף שש מאות שישים וארבעה, מתוך שלושים ותשעה אלף וחמש מאות הגברים, שהיו בגיל הגיוס. בירושלים נרשמו רק שלוש מאות. ובטבריה רק מאה ועשרים. ראש מרכז-המפקד דיווח לבן גוריון ששלושים אחוזים ממחויבי-הגיוס לא התייצבו. נראה ששיעור המשתמטים היה גדול מזה; הרי קשה להאמין שרוב בעלי הבריאות הלקויה ורוב העובדים החיוניים היו צעירים. (26) 

בסוף דצמבר 1947 אמר גלילי לחברי ועד-הביטחון: עד-עתה היה תקן יחידות-ה"הגנה" מכוון לימי שלום; מעתה יש לגייס בעלי מקצוע צבאיים, גם אם עברו את גיל הגיוס. (27) הפיקוד העליון  החליט להגביר את הגיוס ולזרז את בניית הכוח הצבאי, בגלל ההסלמה במצב הביטחון ולקראת סיום המנדט באמצע מאי. גלילי דרש לגייס מיד כחמש מאות בעלי-מקצוע, ששירתו בצבא הבריטי, וששת אלפים אנשי חי"ש. ב-29 בדצמבר 1947 התאספו ראשי-האגפים של המטכ"ל בבית המורָה-הסופרת, דבורה סרני, והחליטו לזרז את הגיוס. למחרת, בחדרו של בן-גוריון, טען ראש אגף כוח-אדם במטכ"ל, משה צדוק: אי-אפשר להכריז על גיוס כללי של אנשים שלא אומנו ב"הגנה", מפני שאין די מפקדים לאמן אותם. יש לגייס מיד שלושת אלפים ממשוחררי הצבא הבריטי לתפקידי פיקוד. הוחלט לגייס שמונה-עשר אלף איש לפני מארס, ולעשות שימוש בשיטה של הפלמ"ח, בגלל המחסור בכסף: רוב המגויסים יממנו את הוצאותיהם, בעבודה חקלאית או אחרת (28).

 

 

 

_______________ 

בשבוע הבא: ליקויים ומחדלים בגיוס הישוב היהודי למלחמת העצמאות; המציאות ההיסטורית, על יתרונותיה וחסרונותיה, שֶלְפִיה, את מדינת ישראל הקימו מפלגות, שקיבעו בתרבותה חשיבה מפלגתית בכל התחומים, ולא חשיבה ממלכתית.

 

 

 

הערות

 

1. ארכיון מפא"י, בית ברל, תמלילים של הנואמים במועצת מפלגת פועלי ארץ-ישראל 7-6 בפברואר 1948; יובל אליצור, הפלא הכלכלי של שנת תש"ח אחד בתש"ח, מעריב,  17 בפברואר 1948. 
2. הראיון הנ"ל עם דוד הורוביץ. 
3. יובל אליצור, הפלא הכלכלי; הראיון הנ"ל עם דוד הורוביץ. 
4. FO 371/61947 
5. 636/634 ., FRUS 1948 Vol 5, pp תזכיר של מנהל המשרד למדיניות מימון ופיתוח (נס) למנהל המזכירות הפעילה (הומלסין). 20 בפברואר 1948. 
6. הראיון הנ"ל עם דויד הורוביץ. 
7. ת"מ 241, מ. פישר (פאריס) אל משה שרתוק (ניו-יורק), 1 במארס 1948. 
8. יובל אליצור, הפלא הכלכלי. 
9. אצ"מ 25/9346 5, ישיבת ועד הביטחון ב-10 בפברואר 1948. 
10. א"צ, אג"ם/מטכ"ל. תקן כוח אדם לתוכנית ד', 1 באפריל 1948; ישראל גלילי, ספר הפלמ"ח ב', עמ' מח-נ"א: אדם וזיון (הוכן לדיון בוועד הביטחון) ראשית אפריל 1948. 
11. פנחס גוברין, צו קריאה, תש"ח, מערכות, 1976, עמ' 21-18. 
12. שם, שם. 
13. שם. שם; סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי. 
14. שם. שם; סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי. 
15. שנבחרה בבחירות דמוקרטיות וייצגה אחת כל יהודי ארץ-ישראל חוץ מחברי "אגודת ישראל" ומ"נטורי-קרתא". כינוס החרום זומן בגלל פרסום דוח ועדת-אונסקו"פ והדיונים עליו במליאת עצרת או"ם. 
16. ישראל גלילי, ספר הפלמ"ח ב', עמ' י"א-י"ב: לקראת הכרעה (מתוך הרצאה במועצה סגורה של הסתדרות העובדים), 10 בספטמבר 1947. 
17. מב"ג, מהילל (ישראל גלילי) לאמיתי (דוד בן-גוריון), ניתוח כללי של תפקידנו הצבאי, 20 באוקטובר 1947. 
18. ממצאים ראשונים בעבודת דוקטורט של אברהם ידידיה על המוסדות הפוליטיים במעבר מישוב למדינה . 
19. פנחס גוברין, צו קריאה, עמ' 22. 
20. אצ"מ, 25/3943 5 ישיבת ועד הביטחון ב20 בנובמבר 1947. 
21. פנחס גוברין, צו קריאה. עמ' 25. 
22. אורי ברנר, פלמ"ח, משרד החינוך והתרבות, 1972. עמ' 44. 
23. מב"ג. המגויסים גיוס מלא ליום 25 כדצמבר 1947. 
24. אצ"מ, 25/9344 5 ישיבת ועד הביטחון ב11- בדצמבר 1947. 
25. פנחס גוברין, צו קריאה, עמ' 25. 
26. הארץ, 1 בינואר 1948 
27. אצ"מ, 25/9344 ישיבת ועד הביטחון ב-25 בדצמבר 1947. 
28. יומן דב"ג, 11,8 בינואר 1948: אצ"מ, 525/9345 ישיבת ועד-הביטחון ב-1 בינואר 1948; א"צ, מאת הילל אל ראשי האגפים במטה, 29 בדצמבר 1947.

 

 

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"