العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

קונספירציה בין בן-גוריון לעבדאללה ב-1948

 

 

1.  המלך עבדאללה מבקש להיות "מלך ירושליים"

 

ככל שגברה המלחמה, כן החמיר מפח-הנפש של ראשי המדינות החברות בליגה הערבית, וכן נעכרו היחסים בינם לבין עצמם. שלוש קואליציות היו בתוך הליגה: המשפחה ההאשמית (שבניה היו מלכי עירק ועבר-הירדן, והאיש הדומינאנטי בה היה עבדאללה); סעודיה-המופתי הירושלמי-מצרים; סוריה -עירק. 

מלך עבר-הירדן, עבדאללה, קיווה להשתלט על השטחים שנועדו למדינה הערבית בארץ-ישראל, ואחרי-כן לספח לארצו את סוריה ולבנון ולכונן את "סוריה הגדולה", שתשתף פעולה עם עירק –שהייתה בשליטתם של בני-אחיו – ותחזיר את שלטון ההאשמים לחג'אז. עבדאללה חלם על ח'ליפות-האשמית שהוא יעמוד בראשה, בעוד שהאויב האמתי של ההאשמים היה שליט ערב-הסעודית איבן-סעוד, שגרש מחג'אז את חוסיין, אביו של עבדאללה. איבן-סעוד, שידע כי הכתרת עבדאללה ל"מלך ירושלים" היא שלב בתוכניתו לחזור לחג'אז, תמך במשפחת אל-חוסייני והתקשר עם מצרים. פרוק, מלך מצרים, לא יחס חשיבות רבה לעבדאללה. המתחרָה של מצרים במאבק על ההגמוניה בעולם הערבי הייתה עירק. על-כן תמכה מצרים במופתי והתחברה עם איבן-סעוד. 

שליטי סוריה – המורכבת מלאומים רבים ומפולגת לכתות דתיות רבות – היו פעילים מאוד בהקמת "צבא-ההצלה": הם פחדו מפני עבדאללה ולא רצו שצבאו יהיה היחיד שיילחם בארץ- ישראל. למופתי לא נתנו את תמיכתם, מפני שלטשו עין לצפון ארץ-ישראל. כדי להקים את "צבא-ההצלה" נזקקה סוריה לא רק לאישור מוסדות הליגה, אלא גם למדינה ערבית מעוניינת נוספת, והמדינה הזאת הייתה עירק, שהאינטרסים שלה בארץ-ישראל היו קרובים לאלה של עבדאללה. רוב הנפט של עירק זרם בצינור אל בתי-הזיקוק שבחיפה, ומהם נשלח לאירופה. עירק, שהייתה מעוניינת בשליטה על נתיב-הצינור ועל חיפה, השתתפה עם סוריה בהקמת "צבא-ההצלה" והסכימה למינוי פאוזי קאוקג'י למפקדו. רוב חברי המפקדה העליונה של "צבא-ההצלה" היו עירקים וסורים. התפרסות הצבא הזה בארץ-ישראל העידה על כוונות פטרוניו: היחידות הסוריות, בפיקוד אדיב שישאקלי, חדרו לגליל העליון. היחידות העירקיות, בפיקוד מוחמד צפא, חדרו לשומרון. 

גלאב פחה, המפקד הבריטי של הלגיון העבר-ירדני, אמר לאיש משרד ההגנה בלונדון, בסוף ינואר 1948, כי יש שלושה כוחות ערביים בארץ-ישראל: המופתי וכנופיותיו; הליגה ו"צבא-ההצלה"; עבדאללה והלגיון. אם שניים מהשלושה יתקשרו זה עם זה, הם ידחקו את רגלי השלישי, וסביר להניח שעבדאללה וקאוקג'י הם השניים שימצאו לשון משותפת. 

עד סוף מארס נחלקו הדעות בשאלה אם הצבאות הסדירים של מדינות ערב ישתתפו במלחמה. גלאב פחה טען שפעולות-הגרילה תימשכנה והצבאות לא יילחמו, שהרי מצרים אינה מעוניינת במלחמה והצבא הסורי אינו יעיל, ויש לו מה לעשות בבית. (1) איש השגרירות  האמריקנית בלונדון, לואיס ג'ונס, טען שסוריה ועירק אומנם מתכוננות לפלישה, אבל הצבאות הערביים האחרים לא יזוזו, והשליטים הערבים מחזיקים את צבאותיהם בבית, לשמירה על שלטונם הרופף מאוד. (2) ישראל גלילי העריך שמצרים עלולה לפלוש לנגב "אם תיכשל האמביציה שלה בסודן." (3) צבאו של עבדאללה, שהיה קטן מהצבאות הערביים האחרים, נחשב  לטוב שבהם. היה זה צבא מאומן היטב ונאמן למלכו. שליטת המלך בתושבי עבר-הירדן הייתה חזקה, הייתה לו תמיכה ניכרת למדי בקרב ערביי ארץ-ישראל, שהתגעגעו לחוק ולסדר, והכול סברו שבריטניה עומדת מאחוריו. החלטתו הייתה נחושה, למנוע מדינת-מופתי, ולספח את יהודה ושומרון לעבר-הירדן. 

מדיניותו של עבדאללה לא הייתה דו-משמעית. היא הייתה רב-משמעית. כל חודשי המלחמה הראשונים נמשכו מגעיו הרצופים עם אנשי הסוכנות היהודית, וחבר ועד-הביטחון יעקב ריפטין (חבר מפ"ם) טען שאנשי הסוכנות משלים את עצמם, ושעבדאללה הוא אויב הישוב העברי. בן- גוריון השיב-לו: "רצינו לעמוד בקשרים עם כל המדינות (הערביות). רצינו שכולן תימנענה ממעשי איבה. לא הצלחנו. לפי שעה הצלחנו להחזיק קשרים עם ארץ-קטנה ועלובה, אבל יש לה כוחות צבאיים. כל עוד היא שקטה, היא מפריעה לאחרים." (4) 

בניגוד ליהודים, ובניגוד לשליטי ערב האחרים, ידע עבדאללה שבריטניה אינה מונחת בכיסו. במחצית השנייה של 1947 שלח שתי אגרות אל בווין. התשובה הגיעה רק אחרי חצי-שנה, בינואר 1948. בווין התנצל: הוא היה טרוד בעניינים אחרים. באגרתו המאוחרת אישר את ידידותה של בריטניה לעבר-הירדן, אך הזהיר את עבדאללה: אל לו לפעול בנפרד ממדינות ערב האחרות, ומוטב שלא יכריח את מועצת הביטחון של או"ם לפעול נגדו. (5) באותו חודש  הזהיר את המלך גם השגריר הבריטי ברמת-עמון, סר אלק קרקברייד: אם יפעל בארץ-ישראל בניגוד להחלטות או"ם, לא תטיל בריטניה וטו לטובתו במועצת הביטחון. בריטניה חששה פן יאשימו אותה שליטי ערב בניסיון להחזיר לעצמה את השליטה בארץ-ישראל בתיווכו של עבדאללה, והשגריר אמר למלך שגם אם יספח למדינתו שטחים ערביים בארץ-ישראל, אל לו לתכנן חדירה לשטחים היהודיים." (6)

 

 

2. ירדן לא תתקוף את ישראל ב-1948

 

השאלות העדינות הללו נדונו בשיחה ישירה בין בווין ובין ראש ממשלת עבר-הירדן תופיק  אבו-הודה, ששהה בלונדון בסוף ינואר ובחצי הראשון של פברואר, כאחד מנציגי מלכו במשא-ומתן על ההסכם החדש שלו עם בריטניה ובחתימה על הסכם זה. הנציגים האחרים היו שר החוץ פאוזי אל-מולכי ומפקד הלגיון גלאב פחה. 

אבו-הודה ביקש מבווין להיפגש אתו בלי ידיעת פאוזי אל-מולכי, והסביר את בקשתו המוזרה: הוא יביא הצעות חדשות, ששר החוץ העבר-ירדני ודאי לא יסכים להן, מפני שהוא שייך לצעירים הקיצוניים. הפגישה התקיימה ב-7 בפברואר, בלשכתו של בווין, מול גן סנט-ג'יימס. אבו-הודה דיבר ערבית וגלאב-פחה תרגם. אחד מפקידי משרד החוץ הבריטי נכח כשיחה. 

השערות רבות התפרסמו על מה שדובר בפגישה ההיא ועל תוצאותיה. החוקר הישראלי, יוסף נבו, הגיע למסקנה: "לא זו בלבד שהבריטים הסכימו שעבדאללה יתפוס גם שטחים שנועדו ליהודים, הם אף עודדו אותו ולחצו עליו לעשות זאת. הכוונה הייתה בעיקר לאזורים שלבריטים היה עניין מיוחד בהם, כגון חיפה והנגב. (7)

השערה זאת והשערות דומות לה מסתמכות על העמדת-הפנים של עבדאללה, כאילו ידידותה של בריטניה מובטחת לו, ועל טענתו שהאינטרסים של שתי המדינות – בריטניה ועבר-הירדן – חופפים וכמעט זהים. המסמכים מפריכים אותן. 

הסיכום שכתב בווין, אחרי הפגישה, נשלח כמסמך סודי-ביותר אל השגרירים הבריטים בבירות ערב. לפי סיכום זה אמר אבו-הודה לבווין כי אין לו סמכות לנהל משא-ומתן רשמי, וכי עבדאללה אינו מצפה לתגובה, אך מעוניין להציג את עמדתו. בווין שתק, ואבו-הודה המשיך: אחרי שיפוג תוקף המנדט צפויה אנרכיה בארץ-ישראל, בגלל התוקפנות של היהודים נגד הערבים ובגלל התוקפנות של כנופיות-המופתי נגד היהודים. עבר-הירדן מעוניינת למנוע את האנרכיה על-ידי צבאה הממושמע. הלגיון יעזוב את ארץ-ישראל לפני 15 במאי, אך יחזור אליה – לתועלת כל הצדדים – אחרי תאריך זה, על אחריותו של עבדאללה, וישמור בה על החוק והסדר. עבדאללה מבין את חרדתה של בריטניה מפני מהלך זה – הרי היא האחראית ללגיון העבר-ירדני כלפי או"ם וכלפי דעת-הקהל העולמית – אך ראוי להביא בחשבון שתהיה זאת מניעת טבח. הכול יודו ללגיון ולעבדאללה על הצעד הזה, שיאפשר לכפות על שני הצדדים את החלטות או"ם, אחרי שיובאו בהן כמה שינויים (לטובת הערבים). נוכחות הלגיון תרסן את היהודים. וממשלת עבר-הירדן תביא בחשבון את העמדות של הממשלות הערביות האחרות. 

האם הלגיון מתכוון להיכנס רק לשטחים שיעד או"ם למדינה הערבית בארץ-ישראל, או שבכוונתו לחדור לשטחי היהודים? שאל בווין. 

הלגיון לא ייכנס לשטחי היהודים, אם היהודים לא יפלשו לשטחי הערבים, הרגיע אותו אבו- הודה. עבדאללה יודע שחדירה כזאת תעורר התנגדות גדולה באו"ם. 

בווין הבטיח ללמוד את הנושא, ואבו-הודה חזר ואמר שאין הוא מצפה לתגובה מיד. בווין שיבח את עבר-הירדן, המתייעצת עם בריטניה, והביע משאלה: הלוואי שכל מדינות-ערב תעשינה כמוה. אבו-הודה השיב: במדינות ערב שולטת הלאומנות, מפני שתושביהן אינם מבינים את חשיבות שיתוף-הפעולה, ועבר-הירדן משתדלת לשכנען שאין לה כוונה להפוך אותן לגרורות של בריטניה, ושכדאי להן להצטרף לאחד הגושים, והרי הגוש המערבי עדי. (8) 

אחרי הפגישה הזאת השתכנעו אנשי משרד-החוץ הבריטי שתוכניות עבדאללה עשויות להועיל להם, ושארצות-הברית ודאי תראה אותן בעין יפה. אחד המומחים אמר שפרוזדור יבשתי בין עבר- הירדן לעזה, שיחתוך את המדינה היהודית, ירחיק את ההשפעה הקומוניסטית מים-סוף, יאפשר להוביל אספקה לעבר-הירדן לא רק דרך עקבה, וירחיב את שטח ההשפעה המכרעת של בריטניה מעבר-הירדן אל הים התיכון, אבל יש שתי נקודות-תורפה כתוכנית הזאת: המדינה היהודית ודאי תתנגד לה בכוח, ומדינות ערב – בייחוד סעודיה – ודאי תנסינה לסכל אותה. (9) 

משרד החוץ שאל את שגריריו בארצות הערביות מה תגובות ממשלותיהן על התוכניות של עבדאללה. הרי התשובה מבגדד: "ממשלת עירק תומכת, ומבקשת לפלוש גם לשטחי היהודים". 

מהמדינות האחרות דיווחו השגרירים על התנגדויות נמרצות, ובדוח מסעודיה הובעה נכונות להילחם נגד עבדאללה. בווין הגיע למסקנה: יש להפחית את העוינות בין עבדאללה ובין איבן- סעוד ושליטי ערב האחרים, ולא כדאי לתמוך בתוכניתו. (10)


 

 

3. ישראל תמכה 

 

מחמד נימר אל-ח'טיב מחיפה כתב שעד אמצע פברואר היו בידי בני עירו רק רובים מקולקלים וישנים וכדורים עקרים, "ציוד שנשאר במדבריות-לוב מימי מלחמת-העולם השנייה." אל-ח'טיב נסע לסוריה, נפגש עם נשיאה ועם אישים אחרים, ודרש את הנשק שהקציבה לעירו הוועדה הצבאית של הליגה הערבית. הנשק נשלח לחיפה. (10) ואחרי חודש בא לדמשק מפקד חיפה הערבית מחמד אל-חמד אל-חניטי ורכש עוד נשק. ב-177 במארס נסע אל-חניטי לארץ-ישראל, דרך לבנון, עם שתי משאיות גדולות, עמוסות בשתים-עשרה טונות נשק ותחמושת – חמש מאות וחמישים רובים צרפתיים וכמאה עשרים וחמישה אלף כדורים – ובשתי טונות חומרי-נפץ. בצידון הצטרפה אל השיירה מכונית נושאת נשק ותחמושת, מתנת אנשי העיר. מראש-הנקרה התקשר אל-חניטי בטלפון עם חיפה, והודיע לעמיתיו שהוא בדרך. השיירה התעכבה בעכו, ונכבדי העיר, שהזמינו את אל-חניטי לסעודת-צהריים, הציעו לו לשלוח את הנשק אל נמל חיפה, דרך הים. אל-חניטי לא שמע לעצתם, ונסע דרך הקריות. בשעה 3:30 אחרי-הצהריים יצאה השיירה מעכו. 

מודיעים ערבים וחוליית-ההאזנה – שצותתה לשיחות-הטלפון של אל-חניטי מדמשק, מראש-הנקרה ומעכו – דיווחו לש"י על מסעיו, ומשה כרמל הורה למפקד גדוד 21, בן-עמי פחטר, לפשוט על השיירה ולשדוד את נשקה. היחידות המבצעיות של גדוד 21 שמרו על נקודות רגישות, על כן שאל פחטר יחידה מהגדוד הראשון של הפלמ"ח, והמשימה הוטלה על פנחס זוסמן (סיקו), שמחלקתו חנתה ברמת-יוחנן. עם עשרה מאנשי מחלקתו ארב סיקו לשיירה, בכניסה הצפונית לקריית-מוצקין. על מארב נוסף, שהוצב מצפון לנהריה, הוטל לנסות להשתלט על השיירה בדרכה לעכו, אך אנשי מארב זה לא זיהו את שיירת-הנשק, ירו על מכוניות אחרות, תפסו מונית אחת והרגו את נוסעיה. וכך "נשרפו". הערבים לא הבינו דבר מתוך דבר. על ארוחת-הצהריים של אל-חניטי בעכו לא נודע לש"י, והמארב של סיקו חיכה לשיירה בצהריים. היא בוששה לבוא, ובן-עמי פחטר סבר שהנשק נשלח דרך הים ושלח הוראה אל סיקו, על-ידי סגנו, צבי בן-ארי": אם לא תגיע השיירה עד שעה 15.30 הפסק את המארב. ופגע במכוניות ערביות אחרות". 

בן-ארי מסר את ההודעה לסיקו, במבואות קריית-מוצקין, אבל באותו רגע בא שליח, על אופנוע, והודיע: השיירה מתקרבת. הלוחמים גלגלו את החביות אל הכביש. מכונית קטנה, שנסעה בראש השיירה, פרצה את מחסום-החביות, עברה את מחסום-האש והמשיכה לנסוע לחיפה, אך המכוניות האחרות נעצרו, וחוליות-המארב ירו ופגעו ברוב מאבטחיהן. אל-חניטי נהרג. עמנואל לנדאו, נועם פסמניק ואברהם אביגדורי, זינקו אל המשאיות כדי להסיען לרמת-יוחנן. ואז נשמעה התפוצצות. לנדאו נהרג במקום, פסמניק ואביגדורי נפצעו קשה. מעוצמת הפיצוץ נהרסו בתים בסביבה. תינוקת נהרגה במיטתה. וגבר, רופא, נפצע קשה ומת מפצעיו אחרי כמה חודשים. מהערבים נהרגו שבעה-עשר איש. חיילים בריטים הגיעו מיד למקום. ומפקדם אמר לסיקו: "Well done (עבודה טובה)". 

מדוע התפוצץ חומר-הנפץ שהיה במשאית? יש כמה השערות: כדור שירו אנשי המארב פוצץ אותו; רימון שזרק אחד הפלמ"חניקים; רימון שזרק ערבי; מנגנון שהפעיל אחד ממאבטחי השיירה. נימר אל-ח'טיב כתב בספרו: "אחת המכות הכבדות שניתכו על חיפה הערבית, ואחת מסיבות נפילתה בידי היהודים הייתה ההתנכלות לשיירת-הנשק ליד קריית-מוצקין והשמדתה." (11) נראה שלא הייתה זאת הגזמה, אף שקשה לשער שערביי חיפה היו מחזיקים מעמד גם אילו הגיעה השיירה ליעדה.

 

 

4. הסיבוב הראשון

 

ב-10 בפברואר העריך בן-גוריון בישיבת ועד-הביטחון את מהלכי הערבים מאז פרוץ המלחמה ואת הסיכויים. "התוקפנות העיקרית באה משלושה מקורות: המופתי לשעבר, סוריה ועירק. ערביי ארץ-ישראל אינם מתלהבים. את הפרטים גם אינם יודעים, כי זה הולך ומשתנה. אם לסכם את המאורעות שהיו עד עכשיו ואם לראותם כסיבוב ראשון, הרי הוא היה לטובתנו. אם עכשיו יתחיל סיבוב שני, אנחנו נימצא במצב קשה, ואין זה מן הנמנע שנוכל לקבל מכות קשות. ולמרות זאת איני חושב שאנחנו יכולים לראות רק את שני החודשים הקרובים. אי-אפשר לתכנן פעולה, שום פעולה, אשר במשך חודש זה תביא ניצחון, ולא צריכים לשאוף לזאת. אנחנו מעוניינים להחזיק מעמד חודשיים, ואז עלול המצב להשתנות באופן יסודי." (15) 

איך מסכמים הערבים את המערכה? שאל בן-גוריון, ב-19 בפברואר, את הערביסטים עזרא דנין, יהושע פלמון, גיורא זייד ודוד קרון, בנוכחות יגאל ידין. האם הם נוטים להמשיך בה? האם ייתכן הסדר אתם, לפחות באחת מהגזרות? איך משפיעות עליהם פעולות-הגמול? מהו שיעור השפעתן של הכנופיות עליהם? 

פלמון: קאוקג'י שולט בערביי הצפון, חסן סלאמה שולט בערביי לוד-רמלה, ובערביי הדרום שולטים נאמני מצרים וסעודיה. ערביי צפת וסביבתה שואפים לקרבות, ערביי החולה רוצים בהסדר ובסביבת חיפה מעוניינים במלחמה, תושבי שפרעם ועמק בית-נטופה. שאר ערביי אזור חיפה אינם רוצים במלחמה, וראוי להבחין בין הכפרים שרוצים בשלום ובין הכפרים התומכים בכנופיות. הפשיטה על סעסע עשתה רושם רב. 

עזרא דנין דיווח על התנגדות חזקה לחוסיינים בשרון ובשומרון. "המנהיגים אינם מסכימים לפעול בלי עזרה מן החוץ, והכפריים אינם מפגינים רצון-לחימה. אנשי קאוקג'י השליטו סדר בכפרים והעלו את המורל של תושביהם." על פעולות הגמול אמר דנין: "תגובה קטנה לא עושה רושם. בית נהרס, לא כלום. הרס שכונה שאני. יש לערבים הרגשה שהיהודים עדיין לא השתמשו בכל הנשק שלהם. הם מאמינים שהאנגלים עוזרים לנו. המנהיגים אומנם יודעים שהאנגלים תומכים בהם, אבל לא ההמון. ספק אם אפשר לקיים אזור של שלום, אבל אם נבחין, בתגובותינו, בין אנוסים ובין שואפי קרב, יהיו תוצאות. יש ערבים שמתחילים להסתופף בצל נכבדים ערבים הנחשבים ל'ידידי היהודים'." דנין העריך שערביי ארץ-ישראל לא יתקוממו נגד אנשי קאוקג'י. 

גיורא זייד: הדרוזים בהר-הכרמל ובשפרעם אינם עוזרים לכנופיות, ובין החיילים הסורים ובין חיילי קאוקג'י שוררים יחסי חשד ותרעומת. 

מפקד הש"י בנגב דויד קרון: בדרום ובנגב להוטים הערבים למלחמה פחות מאשר בכל מקום אחר, אך אי-אפשר לומר שיש יחסי שכנות טובים ביניהם ובין היהודים, או שתיתכן ברית-שלום. "רוב היהודים שנהרגו בדרום נהרגו בגלל שגיאות שלנו, ורוב פעולות-התגובה באזור הזה לא היו מוצלחות". 

בן-גוריון סיכם: "1, להגיב בתוקף על כל פגיעה. 2. לא לפגוע בניטרליים. 3. לא לסמוך יותר מדי על הניטרליות, כי לא תעמוד בניסיון. 4. בכל אופן, להתכונן בכוח רב." (13) 

בדוח ששלח ישראל גלילי לוועד-הביטחון, על התייעצות נוספת של מומחים לענייני ערבים בנושא מהלכי מדינות ערב וכוונותיהן, כתוב שכמעט כל הערביסטים אמרו כי "הפעלת כל הכוחות הזרים בתוכנית ארצית כוללת נדחתה עד לאחר צאת הבריטים מפה." בדיוני ראשי המדינות בקהיר, שנערכו בפברואר, לא נקבע תאריך הפלישה. "הם סבורים שדרוש להם זמן בשביל התעצמות, בשביל לימוד התנאים והשטח ובשביל תוספת נשק." ערביי ארץ-ישראל סבורים שהבריטים מפריעים להם לפעול, ולדעת מנהיגיהם "אם יתחילו לתקוף, התקפה רבתי, יקומו הבריטים להגן על היהודים". 

לשאלה אם עדיין יש ערבים ניטרליים השיב גד מכנס: "כל יהודי אשר יבוא לכפר ערבי ייהרג, אבל מכאן עד להתעוררות נכבדי הכפר יחד יש עוד כברת-דרך." הכול סברו שפעולת-סעסע הטילה מורא על הערבים, שנוכחו לדעת כי "היהודים יכולים לפגוע בכל כפר ערבי. דבר זה מאלץ אתם לרתק כוחות לשמירת כל כפר וכפר." (14) 

ב-30 במארס נפגשו יהושע פלמון וגד מכנס בכפר-טירה עם מדלול עבאס, אחד הקצינים הבכירים בצבא קאוקג'י. מארגן הפגישה היה ערבי תושב טייבה, שהיו לו אדמות ליד הרצליה וקשרים עם הש"י. השיחה נמשכה כל הלילה. פלמון ומכנס שאלו את הקצין: מדוע נלחם "צבא-ההצלה" נגד היהודים אף שיש להם אויב משותף. המופתי? שלושתם הסכימו: "אין מלחמה, ויש להימנע מפרובוקציות, כדי לא להידרדר למלחמה," ואם בכל-זאת תתפתח מלחמה – יש לשמור-על הכללים הבינלאומיים. היהודים הביעו נכונות להיפגש עם קאוקג'י; עבאס הביע נכונות לארגן את הפגישה הזאת מיד, ונכונותו זאת עוררה חשד: היהודים טענו שעליהם לחזור הביתה בשעה מסוימת, וביקשו מעבאס לארגן את הפגישה בקרוב. למחרת הורה להם בן-גוריון להיפגש עם קאוקג'י ולשוחח אתו, על סמך הנחות אלה: "1. אנו לא רצינו ולא רוצים במלחמה. 2. הם עשו מלחמה. עצם כניסת צבאות זרים לארץ היא הכרזת מלחמה. 3. שום התחייבות מצדנו לא תיתכן, באשר תכבול ידינו להדוף כנופיות מזוינות ברגע שנראה צורך בכך. 4. בדרך-כלל אנו מוכנים להפוגה. 5. לא להימנע גם משיחה פוליטית, אולם יש להבהיר בשם מי הוא מדבר ומהו תוכן הצעתו. לא להתחייב על שום דבר פוליטי. 6. אנו בוחרים בהסכם ישיר בין יהודים לערבים, ויש למנוע חרחור מלחמה בינינו על-ידי צד שלישי."39 יום אחרי ההתייעצות עם בן-גוריון נפגש פלמון עם קאוקג'י במפקדתו בנור א-שמס שליד טול-כרם,' וניהל אתו שיחה ממושכת. 

בתחילת אפריל הפיץ אגף המבצעים במטכ"ל מסמך לחברי צמרת הביטחון ולמפקדי ה"הגנה" הבכירים: "סיכום המצב הקרבי ל-1 באפריל 1948." פרק במסמך זה הוקדש לאויב, ובו כתוב שהערבים התארגנו בשלושה מרחבי-פיקוד: מצפון לקו המתחיל ביפו ומסתיים בנהר הירדן בפיקוד פאוזי קאוקג'י, שצבאו מונה כשבעת אלפים איש: מדרום לקו זה, עד קו באר-שבע -עזה, בפיקוד עבד אל-קאדר אל-חוסייני (המתאם את פעולותיו עם המופתי), שמספר חייליו כחמשת אלפים, לרבות מתנדבים מחוץ-לארץ; מדרום לקו עזה -באר-שבע בפיקוד מצרי, מספר הלוחמים אינו ידוע. בכל ההתקפות על יישובים יהודיים (גוש-עציון, טירת-צבי) הייתה תוכנית הערבים מניחה את הדעת והביצוע כושל, בשל חוסר תאום בין היחידות, שימוש בלתי-נכון באמצעי-אש ופיקוד קרבי לקוי. הערבים גם נכשלו בתקיפת שכונות יהודיות בערים, אך נחלו הצלחה רבה בפיצוץ מכוניות-תופת (ברחוב בן-יהודה ובבנייני הסוכנות בירושלים) והצלחה חלקית בהטרדת אוכלוסייה אזרחית באש צלפים וירי מרגמות. במלחמת-הדרכים נחלו הערבים הצלחות גדולות, מפני שניצלו היטב יתרונות גאוגרפיים, עקבו אחרי תנועת השיירות היהודיות ושיפרו את תכנון התקפותיהם, את המחסומים והמוקשים שלהם ואת שיטות הנחת המארבים. כלי-הנשק שלהם השתכללו בארבעת חודשי המלחמה. ויש להם מקלעים מסוגים שונים, מרגמות כבדות ומשוריינים, מהם קנויים, מהם מייצור עצמי ומהם שלל שלקחו מהיהודים. שיטות ההגנה על היישובים הערביים והביצורים של הערבים השתכללו מאוד. "במקומות מסוימים בערים יש שלוש או חמש עמדות אויב על כל אחת שלנו. איכותן וקצב בנייתן עולים על עבודת הביצורים שלנו בערים." לעומת זאת אין תיאום בין מפקדי-המרחבים הערביים, ותכנון החזיתות שלהם לקוי בגלל התחרות והאיבה בין מפקדי "צבא-ההצלה" ובין החוסיינים. "סיבות חוסר התיאום אינן צבאיות אלא פוליטיות." אחרי כישלון ההתקפות הסדירות של "צבא-ההצלה" והצלחת הלוחמה הזעירה של כנופיות החוסיינים בדרכים, יש מתח בין מפקדי שני הכוחות. נראה שהערבים יגבירו את הלחץ על הדרכים וינסו לחסל יישובי-ספר מבודדים ולנתק ממרכז הארץ את הגליל העליון ואת הנגב. (15)

 

 

_____________ 

בשבוע הבא: האינטרסים המנוגדים של מדינות ערב ביחס לארץ-ישראל; תוכניתו הגדולה של עבדאללה מלך עבר הירדן (ירדן) המתכוון בהיותו "מלך ירושלים" להשתלט על סוריה לבנון  וסעודיה; בן-גוריון מעדיף שלטון ירדני על פני שלטון פלשתיני ביהודה ושומרון; ירדן מתחייבת לא לתקוף את ישראל.

 

 

 

הערות

 

1. תעודות מדיניות, 81, שיחת מ. שרתוק-א. סובולב, 26 בדצמבר 1947. 
2. ת"מ, 182, מ. שרתוק אל ד. בן-גוריון, 6 בפברואר 1948. 
3. ת"מ 204, תזכיר ז. ליפשיץ, 15 בפברואר 1948. 
4. יומן דב"ג, 22 בינואר 1948 
5. יומן דב"ג, 16 בפברואר 1948. 
6. יומן דב"ג, 12 בדצמבר 1947, 11 בינואר 1948, 3, 28 בפברואר 1948. 
7 . יומן דב"ג, 6 בפברואר 1948. 
8. יומן דב"ג, 5 במארס 1948. 
9. יומן דב"ג, 12 בפברואר 1948. 
10. יומן דב"ג, 11 בינואר 1948. 
11. "השומר הצעיר" ו"התנועה לאחדות העבודה" (סיעה ב' לשעבר) היו מאוחרים אז ב"מפלגת הפועלים המאוחדת" (מפ"ם). 
12. פנחס גינזבורג, איש קיבוץ רמת-הכובש ("הקיבוץ המאוחד") שהיה חבר התנועה לאחדות העבודה ומפ"ם. 
13. שם. שם 
14. ארכיון מפא"י, בית ברל 
15. מב"ג ללשכת מפלגת פועלי ארץ-ישראל, 8 בפברואר 1948. 
16. ישראל גלילי 
17. יומן דב"ג, 25 במארס 1948; סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי. 
18. פירוט שמות זה הועתק כדי להמחיש במה התעניינו העסקנים כשנלחמו צעירי הישוב. ספיר אינו פנחס אלא יוסף ספיר. שהיה אז ראש עיריית פחח-תקוה. 
19. מפלגת עולי גרמניה. 
20. מפ"ם, שהייתה אז איחוד של "התנועה לאחדות-העבודה", "השומר-הצעיר" ו"פועלי-ציון שמאל". 
21. כאן הכוונה: מראש. 
22. ת"מ 274, ד. בן-גוריון אל מ. שרתוק וג. מאירסון (ניו-יורק), 14 במארס 1948. 
23. ת"מ 208, הנהלת הסוכנות היהודית בארץ-ישראל אל מ. שרתוק (ניו-יורק), 16 בינואר 1948. 
24. מובא בספרו של ברנארד ברודי, מלחמה ופוליטיקה, מערכות, 1980, עמ' 224. 
25 אצ"מ, 25/9346 S פרוטוקול מישיבת ועד הביטחון ב2 במארס 1948 
26. על שם הקונסול והמצביא הרומי פאביוס מאקסימוס שבזמן המלחמה הפונית השנייה, במאה השלישית לפני הספירה, ניהל אסטרטגיה של דחיית הכרעה והתשה במלחמה נגד חניבעל, וזכה להצלחה רבה.

 

 

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"