العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

 

אסטרטגיית ארץ-ישראל השלמה של בן-גוריון

פרק עשירי ממחקרו/ספרו של ד"ר אורי מילשטיין על ההכנות הלקויות למלחמת העצמאות  בפרק: בן-גוריון מחליט להקריב את ניצולי השואה במלחמת היח"צ נגד בריטניה; ב"ג מסתמך על סרבנותם של ערביי א"י לחלוקה, באסטרטגיית א"י השלמה שלו; ב"ג מתחמן את כולם. פרשת האונייה "אקסודוס"; סילוקו של ד"ר חיים ויצמן מן ההנהגה הציונית; ניסיונו הכושל של משה סנה להדיח את ב"ג; היהודים אינם בשלים לריבונות, לא לפני הקמת המדינה, ולא אחרי 66 שנות עצמאות

  

1. בכל זאת להקריב את ניצולי השואה

החלטת בן-גוריון לפרוק תנועת המרי תמרנה את ארגון ה"הגנה" למצב בלתי נסבל: אצ"ל ולח"י המשיכו לבצע פעולות טרור נגד הבריטים, ועוררו בכך קנאה ותסכול בקרב אנשי הפלמ"ח שנידונו לחוסר מעש. איש לא הטיל על ה"הגנה", באוגוסט 1946, להתכונן למלחמה סדירה, והיא גם לא הייתה מסוגלת לכך, כי השתלטו עליה מפקדי הפלמ"ח ואנשי אסכולת הטרור והלוחמה הזעירה. אז התחוללה בארגון ה"הגנה" התפתחות דיאלקטית: משה סנה, ישראל גלילי, יצחק שדה, יגאל אלון, וחבריהם, שביקשו ב-1946 להפעיל את הפלמ"ח לפיגועי טרור בבריטים, ואת "המוסד" לעלייה ב' להבאת עולים בלתי לגאליים לארץ ישראל, ושסיכלו את תוכניתו של בן-גוריון להילחם במלחמה ימית של מעפילים, תוך שימוש באש חיה, הפכו את עלייה ב' לעלייה ג'. הם עשו זאת על-מנת להפעיל את הפלמ"ח להשתתפות בפיגועים, וכדי לא להיראות כפחדנים בעיני הצעירים ביישוב. למרות שבן-גוריון הגה את התוכנית, לא הוא שהחליט על יישומה, אלא עשו זאת בני הפלוגתא שלו בתנועת העבודה. בתוקף סמכותו יכול היה בן-גוריון למנוע את ההתפתחות הזאת, או לכוונה, בהתאם לתוכניתו המקורית. הוא לא עשה זאת. וכך, בתהליך של הגררות אחרי יוזמותיהם של מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון, ואיש הקשר בין הפלמ"ח ל"מוסד", דוד נמרי, הפכה עלייה ב' לעלייה ג'. 

העילה לנקיטת אסטרטגיה של לחימת מעפילים בבריטים, הייתה החלטת ממשלת בריטניה מ-7 באוגוסט 1946 לגרש את המעפילים מהארץ. שם הקוד של מבצע הגרוש הראשון היה "איגלו", ובו גרשו הבריטים לקפריסין 2,684 מעפילים שהגיעו ארצה בארבע אניות, במחצית הראשונה של אוגוסט. ב-8 באוגוסט הורה מטה "המוסד לעליה" בארץ, למפקדיהן של חמש אניות מעפילים נוספות שהיו בדרכן ארצה, ש"חוששים שהממשלה תנסה לתפוס את הספינות ולהובילן למקום אחר... לעצור רק במקרה של יריות אזהרה. אם יהיה ניסיון של השתלטות מחוץ למים הטריטוריאליים, יש להתנגד פסיבית, כגון מניעת עליתם בסולם, חסימת דרכי גישה להגנה ולחדר המכונות, הפרעות בקשירה (בקשירת האונייה למטרת גרירה – א. מ.) ויצירת סקנדלים... במקרה שתובלו למקום אחר, תתנגדו בכל תוקף לירידה, עד כדי צורך בסחיבת כל אדם".1 ב-12 באוגוסט הפציר דוד נמרי במברק מחיפה, לראשי מטה המוסד בתל אביב, לפעול בכוח: "זה לא יכול להסתיים בצעקות וקללות אלא במעשים. יש לתת הוראות... לא לעשות הכנות צמחוניות. אם יגורשו בלי הגבה לא ננקה לעולם".2

 

2. הסתמכות על סרבנות פלשתינית

כמו ב-1937, בדיונים על תוכנית "ועדת פיל", גם ב-1946 היה בן-גוריון בעד הקמת מדינה יהודית לאלתר, תוך פשרות וויתורים, אם כי לא זנח את שאיפתו לשלטון יהודי בכל ארץ-ישראל המערבית. הסכמתו לחלוקת הארץ הייתה טקטית: הוא התכוון להשיג ליהודים ריבונות בחלק מארץ-ישראל, שיהיה בסיס להתרחבות, בדרכי שלום או במלחמה. בן-גוריון העריך שמנהיגי הפלשתינים ידחו כל הצעת חלוקה ופשרה, וכך יוכלו היהודים לספח שטחים למדינתם, מבלי להצטייר כתוקפנים בעיני המערב ובעיני עצמם. 

בדיונים בפאריס הציע משה סנה להורות לנציגי הסוכנות בוושינגטון "לנסות להשפיע על ממשלת ארצות-הברית לדחות את החלוקה ולדרוש מדינה יהודית בארץ-ישראל", ובן-גוריון אמר: "זו, פחות או יותר, הצעתי". בהצעת סנה, בהצבעה, תמך רק בן-גוריון, אבל לא הכשיל את הצעתו של נחום גולדמן: "ההנהלה מוכנה לדון בהצעה לכינון מדינה יהודית בת קיימא (a viable Jewish State) בחלק מספיק של ארץ-ישראל". בו ביום (5 באוגוסט 1946) טס גולדמן לוושינגטון והביא למיניסטר האוצר ולמיניסטר ההגנה האמריקנים תזכירים, שמדובר בהם על חלוקה מדינית של ארץ-ישראל ושותפות כלכלית בין המדינה הפלשתינית למדינה היהודית. גולדמן השאיר בפאריס מכתב לבן-גוריון, ובו ביקש ממנו את ברכת הדרך, "למרות שאין אתה מסכים במלואן להחלטות שנתקבלו." לפני כן שוחח גולדמן, בלונדון ובוושינגטון, עם אישים ערביים בעלי השפעה, והיה בטוח שאפשר להגיע עם הערבים להסדר על חלוקה מדינית ואיחוד כלכלי. נראה שגולדמן לא שכנע את בן-גוריון, ולעומת זאת שכנע את רוב חברי ההנהלה הציונית. בן-גוריון סבר כנראה שאם ידביק גולדמן באמונתו את הממשל האמריקני, יהיה אפשר להשתמש ב"תוכנית גולדמן" כמנוף להשגת העצמאות ליהודים, וסמך על הסרבנות הפלשתינית האלימה, שתכשיל את החלק הבלתי-נעים שבתוכנית, מדינה פלשתינית בחלק קטן מארץ-ישראל המערבית.3 בפעם הראשונה הודיע מוסד רשמי של התנועה הציונית על תוכנית משלו לחלוקת ארץ-ישראל המערבית. הנהלת הסוכנות היהודית הסמיכה את גולדמן להופיע מטעמה לפני הוועדה שמינתה ממשלת ארצות-הברית לנושא ארץ-ישראל, בראשות תת מיניסטר החוץ דין אצ'יסון. אחרי סדרת פגישות חשאיות בוושינגטון ובניו-יורק, שכנע גולדמן את חברי ועדת-אצ'יסון לקבל את תוכניתו, בטענה שהיא מקובלת גם על הבריטים, והשיג גם את הסכמת מיניסטר ההגנה ומיניסטר האוצר. התוכנית הובאה אל הנשיא טרומן, כדי שיחליט אם לאשר אותה. 

ביום שישי, 9 באוגוסט 1946, המתינו גולדמן, ונציג הסוכנות היהודית בוושינגטון, אליהו אפשטיין (אילת), בחדר-מלונו של גולדמן4 לידיעה על החלטת הנשיא. לפתע התפרץ לחדר עוזר הנשיא לענייני מיעוטים לאומיים, דייוויד נילס, צעק "העניין סודר," הטיל את עצמו על המיטה, בכה וקרא ביידיש: "וען די מאמע וואלט יאס דערלעבט הערן מיר וועלן האבען א יידישע מדינה! (אילו זכתה אם לשמוע, שתהיה לנו מדינה יהודית!)".5

 

3. בן-גוריון עובד על כולם

ב-14 באוגוסט נפגש גולדמן בפאריס עם מיניסטר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, ועם מיניסטר המושבות, ג'ורג' הול. בווין אמר לגולדמן שלדעתו יתנגדו הערבים לחלוקה, וגולדמן השיב שהציונים אולי היו מקבלים את תוכנית מוריסון-גריידי, בתנאי שהיא לא תדחה כל אפשרות של חלוקת הארץ בעתיד.6 לאות הזה מצד מנהיג ציוני בכיר, ציפה בווין. הוא האמין שיש סיכוי שהציונים יסכימו לפתרון על בסיס של אוטונומיה חבלית ולדחיית העצמאות לזמן בלתי-מוגבל, ומכיוון שלא היה בקי ביחסי-הכוחות בהנהלה הציונית, סבר שגולדמן אומנם מייצג אותה. גולדמן ניהל מסע-דילוגים בין לונדון לפאריס, במימונו של משרד החוץ האמריקני, שפקידיו הבכירים קיוו להיחלץ מהצרה הארץ-ישראלית. נראה שגולדמן סבר בתום לב שהוא פועל למען שיתוף פעולה אנגלו-אמריקני. למעשה השתמש בו בן-גוריון כדי להעמיק את הפער בין שתי מעצמות המערב, בשאלת ארץ-ישראל, שהרי ארצות-הברית אימצה את רעיון החלוקה ואילו בריטניה המשיכה להתנגד לו. הוא היה מעוניין להבהיר לשתיהן את השוני ביניהן. בשלב ההוא העריך בן-גוריון שמטרות-הביניים של הטרור האנטי-בריטי כבר הושגו, ושמעתה על האקטיביסטים היהודים להפנות את תשומת ליבם לתהליך המדיני. 

אנשי הממשל הבריטי נקלעו אל בין המְצָרִים: היה עליהם לנהל משא-ומתן מדיני וגלוי עם התנועה הציונית, שהם עצמם הגדירו את ראשיה כטרוריסטים וכלאו אותם במחנות-מעצר. משא-ומתן עם בן-גוריון היה בעיניהם כמתן פרס לטרוריסט, ומגעים עם טרוריסטים הם בעיה לכל שלטון. שלטונות מגדירים טרוריסט לא כאויב, אלא כפושע; זה חלק מן הלוחמה הפסיכולוגית שלהם בטרוריזם, וזאת מלכודת עצמית. כאשר הם מגיעים למסקנה שכדאי להם לשאת ולתת עם טרוריסטים, הם נכנסים לקונפליקט עם דעת הקהל והעורף הפוליטי שלהם: הרי עם רוצחים לא מנהלים משא-ומתן.7 

אחרי פרסום דוח הוועדה האנגלו-אמריקנית, התכנסו ראשי המדינות החברות בליגה הערבית, בעיירה הסורית בלודאן, וקראו לממשלת בריטניה לנהל איתם משא-ומתן "כדי להגיע להסכם שישים קץ למצב הנוכחי בפלשתין".8 הם הציעו לכנס ועידה, ולהגיע להסכם לפני שייפָתחו דיוני מליאת עצרת האו"ם (בספטמבר 1946), והבריטים עטו על ההזדמנות הזאת. ב-25 ביולי שלחו הבריטים לשני הצדדים הזמנות לוועידת לונדון, וביקשו להציג לפניהם את ממצאי ועדת המומחים האנגלו-אמריקנית (תוכנית מוריסון-גריידי). היה זה צעד פזיז של בווין, ונראה שיועציו הכשילו אותו: מדינות ערב נענו להזמנה, אך הסוכנות היהודית והוועד הערבי העליון בארץ-ישראל דחו אותה. הסוכנות דחתה את ההזמנה בגלל מעצר מנהיגי הישוב במחנות המעצר בלטרון וברפיח, ב"שבת השחורה", וגם משום שבריטניה לא נענתה לדרישתה, לבוא לדיונים בלי תנאים מוקדמים. בן-גוריון טען שמשטר "הספר הלבן" בארץ-ישראל הוא תנאי מוקדם שאינו מאפשר התדיינות חופשית. גם אילו הצליחו מדינות ערב לכפות על הערבים הארץ-ישראלים להשתתף בוועידה, היעדרם של נציגי הסוכנות היהודית מנע כל סיכוי להסדר. 

הסיבוב הראשון של ועידת לונדון נפתח ב-9 בספטמבר 1946. הבריטים לחצו על ויצמן ועל מנהיגים ציונים מתונים אחרים להשתתף בה. ב-16 בספטמבר כתב ויצמן לאיש משרד-המושבות ג'ון מרטין: "אינני צריך לומר לך שאני בעד השתתפות בוועידה ... אבל אתם עשיתם את גישתי זאת לבלתי-מעשית, כשעצרתם אחדים מחברי ההנהלה הציונית – ביניהם אחדים מן התומכים הנאמנים ביותר של העניין הבריטי, שחיזקו תמיד את ממשלת בריטניה ואותי, אף בשעות הקשות ביותר של ההיסטוריה הבריטית – וכלאתם אותם בלטרון, כשהיו יהודי ארץ-ישראל חסרי מגן, אי-בתוך ים ערבי עוין. אין יהודי, בארץ-ישראל ומחוצה לה, שישלים עם כליאתם ללא משפט של אנשים אלה, במשך כשלושה חדשים". לא ייתכן, כתב ויצמן, שמשלחת ציונית תבוא לוועידה בלי השתתפותו של משה שרת (שהיה אז כלוא). הוא טען שאם ישתתפו שרת וחבריו בוועידה, תתחזק עמדתו במחנה הציוני, ואז, אם יוצע פתרון קונסטרוקטיבי בוועידה, יהיה אפשר להשיג לו אישור בקונגרס הציוני הבא.9 

אחרי הקונגרס הציוני הכ"ב, שהתכנס בדצמבר 1946, הבין בווין שבעל-דברו אינו חיים ויצמן הפרו-בריטי, אלא בן-גוריון הטרוריסט, בעל האוריינטציה על ארצות-הברית, וששינוי זה חל, אולי, באשמתו שלו. בשלב ההוא לא העזו הבריטים להפעיל כוח, כשם שעשו ב"שבת השחורה", עקב תלותם המדינית והכלכלית בארצות-הברית, עקב פרישת ה"הגנה" מן הטרור (בעקבות החלטות פאריס) והמתינות של המנהיגות הציונית (שניתן לה ביטוי בשיחות פאריס), ועקב רגשות-האשם של המערב אחרי השואה, והאמונה הכמעט-מיסטית של בווין שפתרון מדיני לבעיית ארץ-ישראל הוא בגדר האפשר. 

את הרגישות של האמריקנים בנושא הפעלת כוח צבאי בריטי נגד יהודים, ממחיש מברק סודי ששלח מיניסטר החוץ האמריקני, ג'ורג' מרשל, לשגרירות ארצות-הברית בלונדון, ב-6 בפברואר 1947. מרשל ביקש מאנשי השגרירות להבהיר לבריטים, כי השמועות שבריטניה תאחז באמצעים דרסטיים נגד הטרור היהודי בארץ-ישראל עוררו מסע אנטי-בריטי בארצות-הברית.10

 

4. פרשת האונייה "אקסודוס"

דרמטית יותר הייתה פרשת אניית-המעפילים "אקסודוס". כשנודע שהבריטים מתכוננים להוריד את המעפילים מאונייה זו בכוח, בנמל המבורג בגרמניה, קרא אליו הנשיא הרי טרומן את תת-מיניסטר החוץ האמריקני, רוברט לובט. בתזכיר סודי מ-22 באוגוסט 1947 דיווח לובט שטרומן שאל אותו אם אומנם מתכוונים הבריטים להחזיר בכוח יהודים לגרמניה, ואמר לו שהוא חושש מתגובות נזעמות בארצות-הברית.11 לובט יעץ לנשיא שפנייתו אל בריטניה לא תהיה פורמלית, ומסר לשגריר האמריקני בלונדון מברק דחוף: ממשלת ארצות-הברית מודאגת מכוונות בריטניה להחזיר את נוסעי "אקסודוס" לגרמניה, ופעולה כזאת תעורר את זעם העם האמריקני ותזיק למעמדה של בריטניה בארצות-הברית. השגריר התבקש להעביר את דעת ממשלתו לממשלת בריטניה.12 באותו יום, כשהתברר כי הבריטים אומנם מתכוונים להוריד את המעפילים בכוח, שלח לובט מברק נוסף, בו הודיע על תגובות-זעם והפגנות, והורה לשגריר האמריקני להביא את הדברים לידיעת הדרג הגבוה ביותר בבריטניה, "בדרך יותר פורמלית".13

 

5. סילוק ויצמן

אי-בחירת חיים ויצמן לנשיא ההסתדרות הציונית ובחירת המנהיגות הציונית האקטיביסטית, בראשות בן-גוריון ואבא הלל סילבר, היו מהלומה למדיניותו של בווין. "ממשלת הוד-מלכותו עשתה כל מה שהיה בידה כדי למנוע תוצאות אלה," כתוב בתזכיר של משרד החוץ הבריטי, בנושא הקונגרס הציוני. "מיניסטר החוץ נפגש בארצות-הברית עם ציונים והזהיר אותם מפני הסכנה שהם אצים לקראתה ... מיניסטר המושבות אמר בלונדון דברים דומים למנהיגים ציונים."14 פרשה זו הוכיחה לבווין שהרמיזות של גולדמן בשיחתם בפאריס הטעו אותו. 

אי-בחירת ויצמן הייתה כרוכה ביריבות אישית, בתחרות על השלטון בתנועה הציונית, בין נציג הדור הציוני הראשון, הליברלי, ובין נציג הדור השני, הסוציאליסטי, ובתכססנות פוליטית ואישית של שני המתחרים ושל תומכיהם. בישיבת סיעת מפא"י העולמית בקונגרס בבאזל, כשהצביעו רוב חברי מפלגתו בעד המשך כהונתו של ויצמן, הציג בן-גוריון סצנה של התפטרות ופרישה, והכריז באוזני מקורביו: "התנועה הציונית בגדה בתפקידה. היא אינה בעד הקמת המדינה. הרוב מוכן להשלים עם הבריטים. אני מיואש, אני נוסע לארגן תנועה ציונית חדשה."15 בן-גוריון לא ארגן תנועה ציונית חדשה, והשינויים שחלו אחרי הקונגרס היו בהתאם לרצונו. תוך כדי סצנת הייאוש שלו, תכנן בן-גוריון, יחד עם משה סנה, את הכשלת הצעות ההחלטה של מפלגתו. בישיבת הוועד-הפועל הציוני, שנועדה לבחירת ההנהלה והנשיא, העלה סנה את הצעתו: "הוועד-הפועל הציוני מחליט שלא לבחור הפעם בנשיא ההסתדרות הציונית". בן-גוריון וסילבר תמכו בהצעה זו, והיא אושרה בקולות רוב חברי הסיעות של הציונים הכלליים, "המזרחי", "התנועה לאחדות-העבודה" והרביזיוניסטים. התנגדו לה סיעות מפא"י, "השומר הצעיר" ו"עלייה חדשה" (לימים המפלגה הפרוגרסיבית).16 

ויצמן לא ויתר בקלות: הוא תכנן ללכד אופוזיציה לקואליציה הציונית החדשה, וניסה, ולא הצליח להביא לפילוג במפא"י, באמצעות יוסף שפרינצק, אליעזר קפלן, ושאר תומכיו במפלגה זו, או לפחות להביא לסילוקו של בן-גוריון.17 

בישיבת הסוכנות היהודית שהתקיימה בסתיו 1946, בפאריס, היה נראה שבן-גוריון מסתגל זמנית לקו המתון של ויצמן – עצמאות בארץ מחולקת, או הסתפקות בשיבה למנדט המקורי, ללא "הספר הלבן" – אך לא לנוכחותו במגעים עם בעלי-המנדט. בן-גוריון טען שיש לנהל את המגעים הגורליים האלה בתקיפות ובגמישות, ולדעתו לא היה ויצמן מסוגל לתקיפות גמישה. לכן השתדל להגביל, לשוליים צרים מאוד, את חופש התמרון של המנהיגים הציונים במשא-ומתן עם הבריטים. גם בלי ויצמן היו לבן-גוריון די צרות, בגלל ניצים ויונים בכל הסיעות הציוניות, לרבות בסיעתו. נראה שהוא סבר כי נחום גולדמן (אז בן חמישים ואחת) עשוי לתרום לו כל מה שיכול ויצמן הקשיש לתרום בתחום הדיפלומטי, בלי העומס של משקעים אישיים. גולדמן אומנם כבר הוכיח אז את כישוריו הדיפלומטיים, אבל סברה זאת של בן-גוריון לא אומתה. שירותיו של ויצמן היו חיוניים להנהגה הציונית, בשנת 1947 ובמחצית הראשונה של שנת 1948. "האינטליגנציה המגובשת"18 של ויצמן, שהייתה מורכבת מחוכמה ומניסיון חיים, הייתה נכס שאין לו תחליף, וכאלה היו גם מעמדו הבינלאומי וקשריו. 

בסתיו 1946 נכפתה על התנועה הציונית הברירה האכזרית, בין סילבר האקטיביסט לוויצמן המתון, ובן-גוריון הקריב את ויצמן כדי לשכך את זעמו של סילבר על נכונותה של התנועה הציונית להסכים לחלוקת ארץ-ישראל, וכדי לזכות בתמיכת ציוני אמריקה, שרובם אהדו את סילבר; אחר-כך נטרל בן-גוריון גם את סילבר, ולקראת הקמת המדינה כבר הייתה הברירה האכזרית לא בין ויצמן לסילבר אלא בין ויצמן לבן-גוריון. מנהיג מפא"י, שהתגבר על ויצמן ועל סילבר, קבע בכך לא רק את מנהיגותו בתנועה הציונית, אלא גם את מעמד-הבכורה של הישוב הארץ-ישראלי בתנועה זו, וגם את האופי המניפולטיבי של השיח הפוליטי הישראלי, מאז ועד עתה. הוא היה אמן בתמרון מתנגדיו. המתונים ראו בו את הרע במיעוטו לעומת סילבר, והאקטיביסטים ראו בו את הרע במיעוטו לעומת ויצמן. כ"רע במיעוטו", הגיע בן-גוריון לנקודת הזינוק-האחרונה, למעמד מנהיג התנועה הציונית.

 

6. "כפור חם"

בקונגרס הציוני הכ"ב בבאזל, בדצמבר 1946, הגיע בן-גוריון – בתמיכת האקטיביסטים האמריקנים שאהדו את האצ"ל ואף השתתפו במימונו – למעלת מנהיג שאין לו שותפים שווי-מעמד בתנועה הציונית, אך את רוב חברי מפלגתו (מפא"י) לא שכנע בכמה מעיקרי מדיניותו, והאקטיביסטים שלא ממפלגתו עדיין לא עיכלו את התפנית הטקטית שעשה, זמן קצר קודם לכן, בישיבת ההנהלה בפאריס, כשכפה על המשתתפים את הצעת נחום גולדמן (כביכול) לוותר על הדרישה לארץ-ישראל השלמה ולהסכים לחלוקה. האקטיביסטים עדיין ציפו שבן-גוריון ינהיג את העם למאבק נגד הבריטים, ללא פשרות ובכל האמצעים. 

משה סנה, שעשה לפני כן חלק מן "העבודה השחורה" למען בן-גוריון – בהורדת מעמדו של ויצמן, במשא-ומתן קואליציוני עם אנשי סילבר ובליכוד הרוב בסיעת מפא"י מאחוריו – תכנן עתה לחדש את "תנועת-המרי העברי", בלי בן-גוריון,19 (מה שמחזק את הטענה שהוא פעל בשליחות ברית-המועצות). בדיונים של מפלגת הציונים הכלליים, שהוא היה עדיין חבר בה, לפני פתיחת הקונגרס, תקף סנה את החלטתה של הנהלת הסוכנות היהודית (באוגוסט בפאריס) לדון בפתרון המבוסס על חלוקה, ולקול תשואותיהם של הנוכחים דרש לחזור לתוכנית בילטמור המקורית, ולדבוק ברעיון המדינה היהודית בכל ארץ-ישראל. "אנגליה אינה רוצה בפתרון", אמר סנה, "ולפיכך שומה עלינו להילחם באנגליה ולהמשיך בהתנגדות".20 את טיעונו של סנה בדבר יעילותו של הטרור, ואת תביעתו לחדש אותו, חיזק מאמר ראשי של ה"סנדיי טיימס" של לונדון מ-8 בדצמבר. כתוב בו: "התרופה היחידה לטרור בארץ-ישראל היא הקמת מדינה יהודית".21 

חוג בלתי-רשמי של אנשי ביטחון פעילים התכנס בבאזל: ישראל גלילי; משה סנה; יעקב דורי, שהיה עד אז נציג ה"הגנה" בארצות-הברית; נחום קרמר (שדמי), שפיקד על ה"הגנה" באירופה; שאול אביגור, שהיה ראש "המוסד לעלייה ב'", ויגאל אלון, מפקד הפלמ"ח. נושא הפגישה היה המאבק נגד הבריטים, אפשרויותיו ומגבלותיו. כל המתכנסים היו בעד הרחבת ההעפלה, הגברת החימוש וייצור הנשק, והחשת פינוי היהודים ממזרח-אירופה אל חופי הים התיכון. כולם העריכו שראש המפקדה הארצית של ארגון ה"הגנה", שהחליף את סנה, זאב שפר, אינו מתאים לתפקידו ושיש להחליפו במהירות, והסכימו שישראל גלילי הוא המועמד המתאים. אמנם, סנה הכריזמטי היה מקובל מאוד על חברי ה"הגנה", על מפקדי הפלמ"ח ועל מנהיגי הקיבוץ המאוחד, אבל היו אלה ימי המשבר בין בן-גוריון ובין סנה. עמדותיו של בן-גוריון אכזבו את סנה, ובן-גוריון, הפרו-אמריקני, איבד את אמונו בסנה, שטען כי ברית-המועצות היא מעצמת העתיד, בייחוד במזרח-התיכון, ומוטב להישען עליה. מהנושא בתפקיד ראש מערכת הביטחון של הישוב העברי נדרש שיהיו לו יחסי אמון עם יושב-ראש הנהלת הסוכנות, ולפיכך לא התאים סנה לתפקיד זה. נותר אפוא גלילי. אומנם הייתה לו מגרעת – הוא לא היה חבר מפלגתו של בן-גוריון – אבל הוא היה האישיות המקובלת ביותר ב"הגנה " אחרי מות אליהו גולומב ומשבר-סנה. שאול אביגור, שהתייחס באי-אמון לסנה, והיה נאמנו של בן-גוריון, היה אמור לדווח ליושב-ראש הנהלת הסוכנות על הלכי הרוח ב"חוג אנשי הביטחון".22 סביר להניח שדוח זה היה אחד המניעים של בן-גוריון למנות את גלילי לרמ"א אחרי חצי שנה, אבל לפני שמינה את גלילי לרמ"א, נטל בן-גוריון לעצמו את תיק הביטחון בהנהלת הסוכנות, שעד אז היה בידיו של משה שרת. כך היה בן-גוריון לשר הביטחון של המדינה שבדרך, ולרמ"א נשאר רק תפקיד היועץ לשר הביטחון, או איש הקשר שלו. תוצאות השינוי הזה הביאו למשברים במערכת הביטחון של הישוב העברי ומחדלים בהכנות למלחמה, ומשברים במערכת הביטחון של המדינה הצעירה במהלך המלחמה, ומחדלים בניהול המלחמה. היהודים לא הובסו בה, אך המחיר ששילמו היה גבוה מאוד,23 ולא הושגו מטרות מרכזיות (כפיית יחסי שלום על הערבים, למשל). לא שיקולי ביטחון עמדו לנגד המתעמתים בנושא הזה, אלא שיקולים מפלגתיים ואישיים. (ראה להלן). 

הופעתו של בן-גוריון במליאת הקונגרס הייתה רבת סתירות: הוא הסכים לדון בחלוקה, וגם תמך באבא הילל סילבר. סנה דיבר נגד השתתפות משלחת הסוכנות היהודית בוועידת לונדון, ובעד חידוש הפיגועים נגד הבריטים. מנהיג תנועת "השומר הצעיר" (שדגלה שנים רבות במדינה דו-לאומית) יעקב חזן, דיבר נגד חלוקת הארץ לשתי מדינות, וטען שתוכנית בילטמור "מובילה לרביזיוניזם שהומרץ על-ידי טרוריזם". מכיוון שסיכוי להקים מדינה דו-לאומית כבר לא היה קיים אז, המליץ חזן שהשליטה בארץ תהיה בידי בריטניה, ארצות-הברית וברית-המועצות. מנהיג "אחדות העבודה", יצחק טבנקין, הביע התנגדות לחלוקה ונימק: "מפני שמדינה בלי ירושלים לא תהיה מדינה".24 

ויצמן לעג לבן-גוריון ולחבריו, המדברים גבוהה-גבוהה על מאבק, ועושים פשרות בתחום המדיני-דיפלומטי, וסיפר את הבדיחה על האם היהודייה שהיו לה שני בנים, אחד סוחר פרוות ואחד סוחר כובעי-קש, ושלא ידעה אם לבקש מאלוהים צינה או ימי-שמש, וניסחה את תפילתה כך: "אלי שבשמים, תן לנו כפור חם". ויצמן, שהכיר את בן-גוריון יותר מתומכיו, ידע שהוא אקטיביסט בערבון מוגבל. גלילי, יגאל אלון וחבריהם, סברו שבן-גוריון אקטיביסט יותר מוויצמן ופחות מטבנקין, וראו בו גם את "הרע במיעוטו", וגם אדם שאין לו תחליף בתקופה הזאת. האקטיביסט היחיד שהתאכזב ממנו היה משה סנה.

 

7. סנה מבקש לסלק את בן-גוריון

"לילה אחד," סיפר יגאל אלון, "הזמין סנה את גלילי ואותי לחדר-מלונו והציע לנו להקים חזית אקטיביסטית, שתהיה מושתתת על ברית בין אקטיביסטים בתנועת-העבודה בארץ-ישראל, ובין אבא הילל סילבר. בברית הזאת לא נכללו מפא"י ובן-גוריון. דחינו את רעיונותיו על הסף. האמנו בתנועת-פועלים אחת ובמאבקים בתוכה. ביקשנו להביא ליתר אקטיביזציה של מפלגת פועלי ארץ-ישראל, כמפלגה-אחות. היה ברור שיחד עם סנה וסילבר לא נהיה כוח מוביל, אלא אופוזיציה, או במקרה הרע, אצ"ל נוסף. העיקרון של סולידריות תנועתית וזיקה למוסדות הנבחרים היה אצלנו מעל לכול."25 

עד מהרה הגיעו האקטיביסטים למסקנה שבן-גוריון אינו אלא ויצמן חסר סגנון, ורגזו עליו יותר: את ויצמן הכירו, אבל בן-גוריון, כך סברו, הונה אותם. הם לא הבינו את האסטרטגיה המדינית של בן-גוריון. גלילי, שהיה בעד הטרור האנטי-בריטי, העיד: "בימים ההם הייתה לנו הרגשה שבן-גוריון חוזר לתקוות מופרזות מהמשא-ומתן הדיפלומטי, ומאמץ את שיטת ויצמן."26 ההרגשה הזאת התחזקה בגלל התנהגותו של בן-גוריון בימי ועידת לונדון.

 

8. יהודים אינם בשלים לריבונות

מסקנה: שנה לפני פרוץ מלחמת העצמאות עסקו מנהיגי התנועה הציונית והיישוב היהודי בתככים מפלגתיים ואישיים, במקום להתכונן למלחמה. הם המשיכו לעסוק בתככים גם תוך כדי מלחמת העצמאות, כפי שיפורט בעתיד, וגם במלחמותיה של מדינת ישראל עד מבצע "צוק איתן". הדבר בא לידי ביטוי בולט מאוד במלחמת לבנון הראשונה ב-1982 כאשר מפלגות השמאל התאמצו אז לסלק את ראש הממשלה מנחם בגין ואת שר הביטחון אריאל שרון. 

מכאן מסקנה נגזרת: ביהודים יוצאי הגלות לא התחוללה מהפכה עברית ולא הבשילה בהם תרבות של חיים ריבוניים שעיקרם: ויתור על אינטרסים אישיים, כיתתיים ומפלגתיים, לטובת אינטרס לאומי-ממלכתי של ניטרול איומים לאומיים פנימיים, כמו הפער החברתי, ובעיקר כמו איומים חיצוניים. 

 

הערות

1. בוגנר, עמ' 55. 

2. את"ה 14/231 מחופשי לארצי, 12 ב6אוגוסט 1946. 

3. ארכיון ציוני מרכזי ל /5/38 Z. פרוטוקול ישיבת ההנהלה בפאריס. 5 באוגוסט 1946; גנזך המדינה, 64/5, שיחת נחום גולדמן עם דין אצ'יסון מ-1950, דיווח מיום 28 במארס 1950; צבי גנין, "תוכנית החלוקה ושליחות ד"ר גולדמן לוושינגטון, קיץ 1946 (ההיבט האמריקני)", בתוך "הציונות" ה', מאסף לתולדות התנועה הציונית והישוב היהודי בארץ-ישראל, אוניברסיטת תל אביב –הוצאת "הקיבוץ המאוחד", 1978, עמ' 240; נחום גולדמן, "זיכרונות", הוצאת ויידנפלד וניקולסון, ירושלים, 1972, עמ' 214; עמיצור אילן, "אמריקה, בריטניה וארץ-ישראל", יד בן-צבי, תשל"ט (1979), עמ' 243-235. 

4. לדברי אליהו אילת ציפו הוא וגולדמן במשרדו של יועץ הנשיא בבית-הלבן ושם התקיימה הפגישה המרגשת. 

5. צבי גנין, "תוכנית החלוקה", עמ' 248; אליהו אילת, "המאבק על המדינה", "עם עובד", 1979, עמ' 385. 

6. 8005 E 1/52552 FO. (מסמכי משרד החוץ הבריטי). 

7. הישראלים מכירים היטב את המלכוד הזה. עד הסכם אוסלו (1993) הגדירו כל ממשלות ישראל את ארגוני הטרור הפלשתינים ואת מנהיגיהם כמרצחים. אחרי ארבעים וחמש שנות דמוניזציה היה קשה לשכנע את הרחוב הישראלי לשנות גישה. בעת כתיבת שורות אלה מוגדר ארגון החמאס כארגון טרור, ואף-על-פי-כן קיימה אתו ממשלת ישראל משא-ומתן, אומנם עקיף, כדי להפסיק את האש במבצע "צוק איתן". 

8. FO. 371/61931, The Political History, p. 38. 

9. 537/2317 CO. (מסמכי משרד המושבות הבריטי). 

10. p. 1930, 5 Vol. 1947 FRUS. (מסמכי משרד החוץ האמריקני). 

11. 1938. p.5 Vol. 1947 FRUS. 

12. 1938 . p.5Vol. 1947 FRUS. 

13. p. 10465 Vol. 1947 FRUS. 

14. 371/61762 FO. 

15. בר-זוהר, "בן-גוריון" א', עמ' 561. איומו של בן-גוריון מזכיר את מה שעשה ז'בוטינסקי, הקמת הצ"ח (הסתדרות ציונית חדשה). 

16. יוסף גורני, "שותפות ומאבק", אוניברסיטת תל אביב – "הקיבוץ המאוחד", 1976, עמ' 197-184. 

17. ארכיון ויצמן, מכתבי ויצמן לקפלן, לשפרינצק ולוויסגל, במחצית הראשונה של שנת 1947. 

18. על מושג האינטליגנציה המגובשת, העשויה להשתפר בגיל מבוגר, לעומת האינטליגנציה הזורמת, היורדת בגילים מבוגרים, ראה, רן שפירא, "האינטליגנציה המגובשת משתפרת", הארץ, 18 ביוני 1997. 

19. ראה עדות של יגאל אלון בסוף הפרק. 

20. הארץ, 10 בדצמבר 1946. 

21. זה אחד הטיעונים של השמאל הישראלי בעת כתיבת שורות אלה, אחרי שישים ושמונה שנים: התרופה נגד הטרור הפלשתיני היא הקמת מדינה פלשתינית ביהודה ושומרון. 

22. סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי ועם יגאל אלון. 

23. חצי-שנה לפני שפרצה המלחמה אמר בן-גוריון לחברי ועד-הביטחון של הישוב: "השאלה היא לא רק מי ינצח במלחמה זאת... אלא מה המחיר שאנו נשלם." הארכיון הציוני המרכזי (להלן אצ"מ) 25/9341 - S, דברי בן-גוריון בישיבת ועד-הביטחון ב-8 ביוני 1947. 

24. הארץ 13 בדצמבר 1946. 

25. סדרת הראיונות הנ"ל עם יגאל אלון; ישראל גלילי סיפר שברל רפטור תיאר באוזניו בימים ההם את הצעדים שעשה משה סנה כדי להגשים את המהפך הנ"ל. יאיר צבן אישר שסנה היה עשוי ליזום מהלך כזה, אך ציין שאגדות רבות הופצו על סנה, ושכמה מהן הופרכו. "בסופו של דבר", סיכם צבן, "השתתפו סנה, גלילי ואלון, בחזית אחת נגד בן-גוריון, כחברי מפ"ם. 

26. הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי.

 

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"