العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

אדי ג'ייקובסון מבטיח את הקמת מדינת ישראל

 

 

1. סכנה לשלום העולם

 

בחצות הלילה שבין 20 ל-21 בפברואר, בחדרו של ויצמן במלון "וולדורף אסטוריה", נזכר נשיא "בני-ברית" פראנק גולדמן באדי ג'ייקובסון, תושב בקנזאס וידיד-נעוריו של טרומן, שכבר ניצל את קשריו עם הנשיא למען הציונים. צלצול טלפון העיר את ג'ייקובסון משנתו. גולדמן סיפר לו שאפילו אדוארד פלין (מראשי המפלגה הדמוקרטית בניו-יורק) לא ריכך את לב הנשיא, וביקש ממנו לטוס מיד לוושינגטון ולנסות לארגן את פגישת טרומן עם ויצמן לפני שייצא הראשון לחופשה. 

ג'ייקובסון לא טס לוושינגטון, אלא שלח מברק אל המזכיר קונלי והפציר בו לארגן את הפגישה. שבוע חיכה לתשובה, ואז קיבל מכתב מהנשיא: את דעתו לא ישנה, ועם המנהיג הציוני לא ייפגש. "הבנתי שהבריטים מייחלים לניצחון ערבי במלחמה בארץ-ישראל, שבעקבותיו יושלכו היהודים לים," סיפר ג'ייקובסון. "מצבו של עמי בארץ-ישראל הדאיגני והחלטתי לפעול למענו ככל שאוכל, ובמהירות האפשרית". (1)

המהירות האפשרית נמתחה לאורך שלושה שבועות. רק במארס חזר הנשיא מטיול-הנופש, ועד אז כבר התחולל המהפך והממשל האמריקני אימץ את עמדתם של לוֹי הנדרסון וג'ורג' קנאן. ב-22 בפברואר, יום הפיגוע ברחוב בן-יהודה, נשלח למשרד החוץ דוח מהקונסוליה האמריקנית בירושלים: אין לצפות שהבריטים ישמרו על החוק והסדר בעיר. (2)היה זה חיזוק נוסף למתנגדים לחלוקת ארץ-ישראל. אחרי יומיים (ב-244 בפברואר) נפתח הדיון בשאלת ארץ-ישראל במועצת הביטחון, והשגריר האמריקני לאו"ם וורן אוסטין אמר כי שומה על מועצת הביטחון לשמור על שלום העולם ולא לכפות את החלוקה על הערבים. אוסטין הציע להקים ועדה, שישתתפו בה נציגי המדינות החברות במועצה (ארצות-הברית, ברית-המועצות, בריטניה, צרפת וסין), ושתקבע אם ההתרחשויות בארץ-ישראל מסכנות את השלום העולמי. נציג קולומביה, אלפונסו לופז, הציע באותה ישיבה לכנס מושב מיוחד של העצרת, כדי לבחון מחדש את החלטת 29 בנובמבר. (3) במסמך שהגיש הצוות לתכנון מדיניות לשר החוץ האמריקני ב-244 בפברואר כתוב: אסור להתחשב בלחצים המופעלים על הממשל כדי שיגביר את מחויבותו להקמת מדינה יהודית, בניגוד לאינטרסים של ארצות-הברית. (4) למחרת אמר הנדרסון לטרומן: אמריקה כולה, חוץ מהציונים הקנאים, מעוניינת שלא נכפה חלוקה בארץ-ישראל. (5) פעולות-הגמול של היהודים אחרי הפיצוץ ברחוב בן-יהודה (פשיטה על השכונה ואדי ג'וז, ב-266 בפברואר, שבה נפגעו שלושים ערבים, והרג עשרים ושלושה ערבים שנסעו באוטובוסים בדרך לבית-לחם) (6) שכנעו עוד יותר את האמריקנים שלא יהיה אפשר ליישם את החלוקה בדרכי שלום.

 

 

2. כישלון ארגון ההגנה ומחירו

 

מארץ-ישראל הגיעו לארצות-הברית ידיעות על הסלמה במלחמה ועל הצלחות של הערבים בסוף פברואר ובמחצית הראשונה של מארס. ב-5 במארס חזר הנשיא טרומן מחופשתו, ובאותו יום נתן מרשל תזכיר לחברי הקבינט: נראה שמועצת הביטחון תבין שאי-אפשר לחלק את ארץ-ישראל לשתי מדינות עצמאיות ושיש לכנס עצרת מיוחדת של או"ם לדיון מחדש בכל הנושא. (7) תת-שר-החוץ רוברט לובט הראה לטרומן את נוסח ההצהרה שאוסטין עומד להשמיע במועצת הביטחון: ארצות-הברית מציעה לבטל את החלטת 299 בנובמבר, לקיים משטר נאמנות זמנית של או"ם בארץ-ישראל ולכנס את העצרת הכללית כדי לאשר החלטה זאת. ב-8 במארס אמר הנשיא טרומן למרשל וללובט: רק אם ייכשלו מאמצי מועצת-הביטחון ליישם את החלוקה נציע את משטו הנאמנות. שני ראשי משרד החוץ, שהאמינו כי מאמצים אלו של מועצת הביטחון כבר נכשלו בעניין זה, סברו שהנשיא מסכים לדעתם ומאשר אותה, ושהסתייגותו נועדה לפרוטוקול בלבד. מרשל אמר לאוסטין: "הנשיא אישר את טיוטת ההצהרה". (8)הוא לא דייק. ספק אם טרומן אכן סבר אז שאפסה כל תקווה ליישם את החלוקה באמצעות מועצת הביטחון. 

מכל עבר זרמו הידיעות על המהפך הצפוי. ב-4 במארס נפגש אליהו אילת עם חברי מערכת העיתון "ניו-יוק טיימס", והעיתונאי הבכיר ג'יימס רסטון אמר לו כי הממשל מעוניין במשטר הנאמנות בארץ-ישראל אחרי 15 במאי, כפתרון זמני, עד שיושכן בה השלום. (9) ב-88 במארס דיווח  הש"י לסוכנות היהודית שממשלות מצרים ולבנון בוחנות רמזים להצעות-פשרה הבאים מוושינגטון. (10) אחרי ימים אחדים הדליפו קצינים בכירים מהפנטגון לעיתונאים: "צפוי שינוי, כדי לחסום את הדרך בפני ברית-המועצות ולשמור על אינטרס הנפט." (11) לתנועה הציונית לא הייתה תשובה לתחזיות אלה, והתקווה שוויצמן יעצור את הסחף לא נראתה בת-מימוש.

 

 

 

 

 

3. ניצחת - בן כלבה

 

באין ברירה טלפנו אנשי הסוכנות שוב לג'ייקובסון, והוא כבר לא חיכה להזמנת הנשיא אלא טס לוושינגטון ב-12 במארס, ונפגש למחרת עם טרומן. לפני שנכנס ללשכת-הנשיא יעץ לו מתיו קונולי לא להזכיר לנשיא את עניין ארץ-ישראל. "לשם כך בדיוק באתי," השיב לו ג'ייקובסן, "אני מתכוון לשוחח אתו על הנושא הזה". 

לאחר שדיווחו זה לזה על מצב בריאותם ובריאות בני-משפחותיהם, הודיע ג'ייקובסון לנשיא מהי מטרת ביקורו. טרומן הגיב בעצבנות, אפילו בעוינות. "כל שנות ידידותנו לא דיבר אלי כך ואף לא בדומה לכך," סיפר ג'ייקובסון. "על ארבעה דברים אינני רוצה לדבר: ארץ-ישראל, היהודים, הערבים והבריטים, ואניח לדבר (בעיית ארץ-ישראל), להתנהל על-פי דרכו באו"ם", אמר טרומן. ג'ייקובסון התעקש. הוא שאל: "מדוע אינך יכול לקבל לשיחה אדם זקן וחולה שעבר את האוקיאנוס רק כדי להיפגש אתך"? 

לימים כתב טרומן: "אינני סבור שבשלושים שנות ידידותנו הוחלפו פעם מלים חריפות בין אדי וביני. והצטערתי על שאדי העלה את הנושא הזה," וג'ייקובסן כתב: "חשתי שידידי הטוב... מתקרב לאנטישמיות, והבנתי לתדהמתי שכמה ממנהיגי יהודי ארצות-הברית אחראים לכך. לא יכולתי לחשוב על שום דבר שעשוי לשכך את זעמו". 

עיניו של שליח-המצווה הנבוך שוטטו על-פני החדר ונתקלו בפסלון, אנדרו ג'קסון (12) על סוס. הוא  אמר: "הארי, כל חייך היה לך גיבור, קראת ספרים על אנדרו ג'קסון יותר מכל אמריקני אחר. אני זוכר, כשעבדנו יחד בחנות קראת ספרים וחוברות עליו. כשבנית את בית המשפט בקנזאס הצבת בו פסל של ג'קסון. גם לי יש גיבור, הארי, אדם שלא פגשתי מימי, אך הוא היהודי הגדול ביותר שחי אי-פעם. גם אני למדתי היטב את עברו, ואני מקבל את דעתך, שהוא ג'נטלמן ומדינאי גדול. אני מדבר על חיים ויצמן. הא חולה מאוד, כמעט מחוסל, ואף-על-פי-כן נסע אלפי מילין כדי להיפגש אתך ולבקש ממך לסייע לעמי. עכשיו אתה מסרב להיפגש אתו מפני שכמה עסקנים יהורים-אמריקנים פגעו בך? זה לא מתאים לך, הארי. לא הייתי בא הנה לולא ידעתי שפגישה עם ויצמן תספק לך מידע מהימן על המצב בארץ-ישראל. אתה עדיין מסרב לראותו"? 

טרומן תופף באצבעותיו על השולחן, הפנה לפתע את פניו אל החלון והתבונן בגן. ג'ייקובסון הבין שזה אות לשינוי-דעה. אחרי דומייה שנמשכה דקות אחדות החזיר אליו טרומן את פניו ואמר: "ניצחת, בן-כלבה קרח. אמור למט (13) שיארגן פגישה בהקדם האפשרי, אחרי שאשוב מניו-יורק, ב-177 במרס." טרומן הורה למזכירו לארגן לו פגישה "פרטית" עם ויצמן, ולשמור שידיעה זו לא תודלף לאמצעי-התקשורת. 

ג'ייקובסון חזר ברגל לבית-מלונו, שתה שתי כוסות בורבון כפול בבאר של המלון ועלה לחדרו, שבו חיכו לו פראנק גולדמן והעסקן מוריס ביסגיאר. כשסיפר להם על הצלחתו הדביק גולדמן נשיקה ללחיו, וביסגיאר איבד את כושר-הדיבור לכמה דקות. שלושתם נסעו מיד לניו-יורק, למלון 'וולדורף אסטוריה', והביאו את הבשורה אל ויצמן. 

ב-14 במארס נפגש ג'ייקובסון, בפעם הראשונה בחייו, עם ויצמן, שעדיין שכב במיטה, ולמחרת שתה אתו תה של לפני-הצהריים. ויצמן טלפן אל מזכיר הנשיא, הפגישה נקבעה ל-18 במארס, וג'ייקובסון התחייב שהסוד הזה יישמר. בתחילה ביקש ויצמן שג'ייקובסון יבוא אתו לפגישה, אחר-כך ויתר על ליווי זה; מוטב לשמור את ידיד הנשיא למצב-החרום הבא. "תפקידך לדאוג שהבית-הלבן יהיה פתוח לפנינו," אמר לו ויצמן. (14)

 

 

4. פגישת טרומן ויצמן

 

עוד לפני פגישת ג'ייקובסון – טרומן דיווח מקורב-לנשיא אחר לאנשי הסוכנות היהודית: טרומן עדיין דבק בתוכנית החלוקה, אך לא ידוע מה תהיה עמדתו אם הערבים יתנגדו לה בכוח, ורצוי שוויצמן ייפגש אתו לשיחה לא-פורמלית ויאמר לו, "אדוני הנשיא, אנחנו יודעים שמשא כבד רובץ על כתפיך במאבקך למען השלום בעולם. לכן חששנו להביא את ענייננו לפניך, ואף-על-פי-כן אנחנו עושים זאת, משום שסייעת, במנהיגותך האצילה, להביא את בעייתנו אל סף הפתרון. הקשיים הנוכחיים מסכנים לא רק את קיומנו אלא גם את השלום, ואנחנו בטוחים שאתה יכול לסייע לנו." המקורב הציע שוויצמן יאמר לנשיא כי היהודים יילחמו למען הקמת מדינתם אפילו לבדם. (15)

אחרי הכרזת אוסטין במועצת הביטחון ב-24 בפברואר התנהלו בה כמה דיוני-סרק בבעיית ארץ-ישראל. הפיצוץ בבנייני המוסדות הלאומיים ב11- במארס היה לכאורה הוכחה נוספת לחוסר האפשרות ליישם את המלצת 29 בנובמבר בדרכי שלום. ב-16 במארס – שבו נהרגו שבעה לוחמים יהודים בשדות קיבוץ בית-קשת שבגליל התחתון, – הודיע שר החוץ מרשל לוורן אוסטין על החלטת משרד החוץ, בהסכמת הנשיא, לנטוש את התמיכה בחלוקה בגלל התחממות המצב בארץ-ישראל לקראת מועד הפינוי הבריטי ומפני שאין תוצאות לדיוני חמש המעצמות. "גורם הזמן חיוני, ועל מועצת הביטחון לפעול ללא דיחוי," כתב מרשל לאוסטין. (16) אוסטין לא רצה בביטול  טוטאלי של תמיכת ארצו בחלוקה. הוא הביע את רצונו לשוחח על כך עם הנשיא. אנשי משרד החוץ, חששו שהוא יביע עמדה דומה לזאת של נציג ברית-המועצות אנדרי גרומיקו ויאשים את הערבים בהכשלת תוכנית החלוקה. אוסטין לא נפגש עם טרומן, והסכים להכריז ב-19 במארס על שינוי המדיניות. (17) 

ב-18 במארס קם ויצמן ממיטת-חוליו ונסע אינקוגניטו ברכבת מניו-יורק לוושינגטון עם מוריס ביסיגיאר. הוא נכנס לבית הלבן, בשער המזרחי הצדדי, והובא אל לשכת הנשיא. ורה ויצמן כתבה שהוא לחץ על טרומן לבטל את אמברגו-הנשק למזרח התיכון, לתמוך בחלוקה ולדרוש מבריטניה להתיר עליית יהודים לארץ-ישראל. "הנשיא אמר לחיים שסעיף א' (ביטול האמברגו) נדון בכובד-ראש במיניסטריון-החוץ, ושהוא תומך בחלוקה." (18) טרומן כתב: "שוחחנו כמעט  שלושת-רבעי שעה. הוא (ויצמן) דיבר על אפשרויות הפיתוח בארץ-ישראל, על העבודה המדעית שלו ושל עוזריו, שבבוא היום תתבטא בפעילות תעשייתית במדינה היהודית... הוא דיבר על הצורך בקרקע, כדי... לטפל בעולים העתידים, והעמידני על חשיבות אזור הנגב בשביל כל מדינה יהודית העתידה לקום... אמרתי לו, בכל גילוי-הלב שאפשר, מדוע סירבתי בראשונה לקבלו. הוא הבין. הסברתי לו מהו יסוד התעניינותי בבעיה היהודית, וכי אני מעוניין בראש ובראשונה שייעשה צדק בלא שפיכת-דמים. בצאתו ממשרדי הרגשתי שהוא מבין את מדיניותי במלואה, ושאני יודע מה הוא רוצה." (19) ויצמן כתב בספר זכרונותיו: "הנשיא התייחס באהדה, ועדיין הראה תוקף-רצון ללחוץ לטובת החלוקה." (20) 

אחרי שלושה שבועות סיפר אליהו אילת בישיבת מרכז מפא"י, שטרומן השלה את ויצמן "שיחולו כמה שינויים לטובה, בייחוד בשאלת האמברגו על הנשק. ויצמן יצא ממנו מרוצה, אם כי לא לגמרי, מפני שלא קיבל תשובה לכמה שאלות אחרות, אבל הנשיא דיבר אתו בטון אופטימי, ואמר לו גם איזה דבר קונקרטי, כדי לחזק את האופטימיות. בעניין האמברגו השאיר אותו בהרגשה שלכל הפחות לא חלו דברים לרעה, ואינם עומדים להתחולל בימים הקרובים." (21) לדברי אבא אבן התחייב טרומן שהוא "יעשה למען כינונה והכרתה של מדינה יהודית, אשר הנגב יהיה חלק ממנה." (22)

דין-וחשבון מלא על השיחה ההיא לא נמצא במסמכים של הבית-הלבן, במסמכים של ויצמן ובמסמכים של הסוכנות היהודית. מהזיכרונות של האנשים שנגעו בדבר אפשר להסיק שמתדרכיו של ויצמן – משה שרת, אליהו אילת ואחרים – לא ידעו שהמהפך במדיניות האמריקנית ממשמש ובא, שלא היה להם מידע אמין בעניין זה ולא הבינו את מלוא משמעותם של הסימנים המבשרים הרבים. לפיכך דיבר ויצמן עם טרומן לא על העיקר, ולא ביקש ממנו שארצות-הברית לא תחליף את תוכנית החלוקה בהצעת משטר נאמנות.

 

 

__________ 

בשבוע הבא: למרות התחייבותו של טרומן לויצמן, נסוגה ארצות הברית מתמיכתה בהקמתה של מדינת ישראל; באותו שלב רק ברית המועצות תמכה בהקמת המדינה; בהיותו ראש ממשלה, הבין יצחק רבין שהמחדלים הצבאיים שהוא היה אחראי להם גרמו לנסיגתה של ארה"ב מהחלוקה; הערבים השיגו את מטרת מלחמתם, לאחר הכ"ט בנובמבר.

 

 

הערות

 

1.א"מ, מכתב מאדי ג'ייקובסון לג'וזף כהן, 1 באפריל 1952. תיאור מעורבותו 'סל ג'ייקובסון ופעולותיו מבוסס על עדות זו ועל ספר זיכרונותיו הנ"ל של טרומן. 
2. א"צ, ידיעות טנא, וקטור, 22 בפברואר 1948. 
3. FRUS – 1948 Vol. 5, pp. 631-33 
4. שם, עמ' 657-655. 
5 . Cohe Mickael, Israel and the Great Powers, Prinston Univ. Press 1982 p. 354, n. 35 
6. יצחק לוי, "תשעה קבין", שם, עמ' 441. 
7. 678 FRUS – 1948 Vol. 5 pp. 
8. שם עמ' 746-745, 750-749. 
9. ת"מ 254, א. אפשטיין אל חברי הנהלת הסוכנות היהודית, 5 במארס 1948. 
10. א"צ, ידיעות טנא, וקטור, 8 במארס 1948. 
11. הארץ, 22 במארס 1948. 
12. הנשאי השביעי של ארה"ב _1837-1829), דמוקרט, הנשיא הראשון שמוצאו לא היה מהאריסטוקרטיה המזרחית, אלא מהעם הפשוט. 
13. מזכיר הנשיא, מתיו קונולי. 
14. ראה מראה מקום 1. 
15. ת"מ 269, שיחת ג. רופר – ו. הילמן 11 במארס 1948. 
16. FRUS – 1948 Vol. 5 pp. 728-729 
17. שם, עמ' 737-729. 
18. ורה ויצמן, שם, עמ' 205. 
19. טרומן, שם, עמ' 166. 
20. חיים ויצמן, מסה ומעש, עמ' 455. 
21. ת"מ, הערת העורך, עמ' 474. 
22. אבא אבן, ישם, עמ' 356.1

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"