العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

''רבין קיבל הלם קרב, די להסתיר זאת''

 

 

בעוד בוגרי הפלמ"ח נאבקים נגד קריאת שמו של אתר ההנצחה ללוחמים שפרצו לירושלים על שמו של רחבעם זאבי גנדי הי"ד, קובע ההיסטוריון הצבאי, ד"ר אורי מילשטיין, במאמר שפרסם ב'מעריב' כי לוחמי חטיבת הראל של הפלמ"ח לא רק שלא פרצו את הדרך לירושלים אלא אך בלמו את הפריצה אל העיר.

בראיון לערוץ 7 מספר ד"ר מילשטיין על הפרטים הפחות ידועים של הימים ההם, ימי ראשית המדינה. לדבריו הקביעה לפיה חטיבת הראל היא זו שפרצה את הדרך לירושלים אינה אלא חלק מ"יחסי ציבור שהם עשו לעצמם עוד קודם להקמת המדינה כדי להשתלט על הצבא".

כשהוא מספר את סיפורם של הפרטים סביב הפריצה לירושלים מציין ד"ר מילשטיין בפתח הדברים כי מפרוץ המלחמה ועד יום העשרים לאפריל – פרק זמן של כארבעה וחצי חודשים – היו נסיעות לירושלים וממנה. "היו יריות אבל היו נוסעים לירושלים. הדרך לא הייתה חסומה. היו פיגועים מדי פעם אבל כמו היום בדרך לגוש עציון או לאלון מורה אנשים נסעו ונוסעים".

מילשטיין מציין כי אזרחים וחברות פרטיות כמו גם עובדים מקיבוצי סובב ירושלים נסעו הלוך ושוב כאשר הם חמושים מבלי להזדקק להגנה מיוחדת או לנסיעה בשיירות. היו שלבים בהם הוסתר הנשק מעין הבריטים אך בהמשך גם הסתרה זו לא הוצרכה.

לדבריו הנסיעה בשיירות לירושלים לא נבעה בהכרח מצורך ביטחוני אלא מהטעם הפשוט שהיה צורך להעלות לירושלים כמות של שישים טון של אספקה, וכמות כזו לא ניתן להעביר בכלי רכב אחד אלא בכמה כלי רכב שעלו לירושלים יחדיו. "ברוב הפעמים השיירות נסעו וחזרו ללא תקלה".

על פרשת הפריצה לירושלים, פרשה אותה מגדיר מילשטיין כהמצאת הכיתור לירושלים, ולמעשה כבלימה ולא כפריצה של הדרך לירושלים, הוא מספר: "השיירה האחרונה שעלתה לירושלים בעשרים לאפריל הייתה השיירה הגדולה ביותר 350 משאיות בפיקודו של יצחק רבין. היא נועדה לתפוס את הבסיסים שהבריטים היו אמורים לפנות, כך לפי המודיעין, מה שלא התרחש בסופו של דבר".

אל מול השיירה הזו, שבה היו לוחמים רבים ניצבו 30 ערבים בפיקודו של עורך דין שזו לו הייתה הפעם הראשונה במקום בו נורית אש. אותם ערבים ירו מהגבעות הצפוניות ו"אנשים קפצו מהמכוניות, התחבאו והתבלבלו והיו כמה נפגעים. רבין עצמו נטש את השיירה ונסע לקרית ענבים.

''בסופו של דבר חילצו אותם והשיירה הגיעה לירושלים. מאז לא היו שיירות אבל זה לא אומר שלא נסעו לירושלים. נסעו ביןם ירושלים לתל אביב, למשל טבנקין מפקד הגדוד הרביעי – שתי מכוניות נסעו כדי לומר שאם רבין ימשיך להיות מח"ט הראל גם ירושלים המערבית תיפול וצריך להדיח אותו ואכן הדיחו אותו. מעבר לכך אנשים פרטיים נסעו".

 

משמעות הדברים היא שלא הייתה פריצה ולא היה צורך בפריצה שכן התנועה לירושלים נמשכה.

"למה לא הלכו בשיירות? כי בשלב הראשון יצחק רבין קיבל הלם קרב, והגיע הזמן שלא להסתיר זאת ולא להתבייש בזה. הלם קרב היא נכות שאין להתבייש בה. רבין היה בחרדה גדולה. הוא קיבל פקודה להחזיר את השיירה לתל אביב להעמיס דברים ולחזור לירושלים, ורבין כל הזמן דיווח שהדרך חסומה והבריטים חוסמים. לא היה ולא נברא, והדבר נמצא בארכיונים של הבריטים ובארכיוני צה"ל".

ממשיך מילשטיין ואומר: "רבין יכול היה להמשיך ולהישאר בפנסיון רייך בירושלים, שם ישב ופחד כפי שהעידה המזכירה שהייתה אתו. צריך היה לשלוח את השיירה עם הנהגים ועם מאבטחים אחדים, אבל הוא פחד מבחינה פסיכולוגית ממי יודע מה יקרה, וכך היה בעשרה הימים הראשונים מהעשרים באפריל עד לסוף אפריל, שאז כבשו את קטמון הפלמ"ח וחטיבת עציוני ולקחו שם ביזה גדולה מאוד.

''הדבר הזה של הביזה ידוע וטופל. יגאל אלון הגיע לירושלים ומפקד ירושלים סיפר לו שאלה ואלה בזזו. היו מפקדים שבזזו ואת רוב הביזה שמו במשאיות ולא רצו להוריד את המשאיות לשפלה כדי שלא מישהו אחר יקח את הביזה, ואז המשאיות עם הביזה נשארו בבית הכרם"

"מדי פעם מפקד החטיבה ביקש להוריד את החטיבה לשפלה, אבל אמרו לו שהחטיבה נשארת כי לא רצו להוריד את המשאיות עם הביזה בלי אנשי החטיבה. כשלא הייתה ברירה, השיירה הייתה יורדת עד שער הגיא ואז היו מספרים על יריות ועל ערבים אבל בפועל זה לא היה. הכול היה סיפורים".

קובע בדבריו מילשטיין המסתמך על מסמכים וארכיונים כי על מנת לשמור על הביזה בידיהם הורו מפקדי חטיבת הראל לנהגי המשאיות לעשות רק את מחצית הדרך, לדווח על ירי ומארבים ולשוב על עקבותיהם לירושלים.

"נכון שבחטיבת הראל נהרגו אנשים כפי שטוענים מובילי המחאה. זה נכון, אבל לא הרבה נהרגו. נהרגו להם למעלה מ-450, אבל עד מועד סגירת הדרך נהרגו כחמישים איש, לא כולם רק מהראל אלא גם אזרחים ומעציוני. האחרים נהרגו בקרבות כושלים כמו בנבי סמואל שאחריו ננדר נדר שלא יפורסמו פרטי הקרב. העובדה שכשלו בקרב נבי סמואל מנע את ההשתלטות על ירושלים ועל חלקים מרמאללה, מה שהיה משנה את הסיפור לחלוטין.

''היו גם מקרים שבהם מפקדים שברחו משדה הקרב כמו בשיירת נבי דניאל – שיירה לגוש עציון נתקלה במחסום והמג"ד, צבי זמיר, שם את עצמו בסוף השיירה וכשנתקלו במחסום, ללא יריות, צבי זמיר, המפקד, נתן הוראה לחזור, וכיוון שהמכוניות לא יכלו להסתובב בכביש הצר התאספו בינתיים ערבים וירו עליהם. מי שפיקד על הקרב במשך שלושים שעות היה אריה טפר עמית, שאחר כך הדיחו אותו מהפלמ"ח כדי שלא יספר על העניין".

"אין ספק שלוחמי הפלמ"ח הקריבו את עצמם, אבל להפוך את שער הגיא לרכושם בגלל שהם הקריבו את עצמם למען פריצת הדרך לירושלים, זה לא היה ולא נברא".

לקראת סוף הדברים מתייחס מילשטיין גם לפרשת הנצחת גנדי במקום וקובע כי השאלה אם גנדי נלחם או לא נלחם במקום אינה השאלה המשמעותית, "אלא מה שפורסם ב'עובדה' נגד גנדי על יחסיו עם נשים וקשריו עם העולם התחתון. הם מפחדים שכל מי שנוסע לירושלים יראה את הנצחת גנדי ויזהה את הפלמ"ח עם גנדי.

''הם לא רוצים לומר את זה, כי זה יפתח תיבת פנדורה, כי ישאלו מה הם עשו ואיך הם התנהגו לנשים ומה הקשר שלהם לעולם התחתון... לכן הם ממציאים המצאה פתטית ומגוחכת, כי הם אלה שחסמו את הדרך".

 








 

 

 

 

 

 

 
 
 

הרקלייטוס "האפל"