العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

ממלחמה לאומית למלחמת דת

 

 

טעות יסוד של מנהיגי התנועה הציונית ומדינת ישראל, מאז ראשית ההתיישבות בארץ ישראל בשנות השמונים של המאה ה-19, ועד היום, וטעות יסוד של ראשי מערכות הביטחון שלנו, נעוצה בעובדה שהם פֵרשו את הסכסך היהודי-ערבי רק במונחים לאומיים ומדיניים. לא מעט אנשי אקדמיה חיזקו טעות זאת בעזרת טקסטים שוליים של אינטלקטואלים ערביים כנג'יב עזורי שפרסם ספר ב-1905 ספר בשם "התעוררות הלאומיות הערבית". 

עם עזורי ובלעדיו, עד לאחר מלחמת העצמאות, לא היו ערביי ארץ ישראל אומה, אלא אוסף חמולות, הרוב מוסלמיות ומיעוטן נוצריות. אפיינו אותם הנאמנות לחמולה והנאמנות לדת. המלחמה שלהם, ובוודאי של מדינות ערב בשבעים השנים הראשונות של ההתיישבות הציונית הייתה ממניעים דתיים ולא ממניעים לאומיים. למצרים לדוגמה לא היה ב-1948 שום אינטרס לאומי או מדיני בארץ ישראל אלא דתי בלבד. על לחימה זאת שוחחתי עם מנהל רשת אלף בקול ישראל, אבישי פלחי, בתוכנית "אקדמיה באלף" שהקישור שלה מצורף בזה. בלא להבין את הגורם הדתי בעוינות הערבית כלפי התנועה הציונית ומדינת ישראל אין יכולת להנהיג את המלחמה באופן אופטימלי. 

זה הטעם לחוסר הסימטריה בינינו לבינם: הם מעולם לא היו מוכנים להשלים עם קיומה של מדינה יהודית, כי השלמה כזאת פגעה בעיקרי דתם, ויחסם של מוסלמים רבים לעיקרי דתם מתאפיינת בדוגמטיות קיצונית כמו נטורי קרתא אצלנו. מנהיגי הציונות ומדינת ישראל, ברובם בעלי רקע סוציאליסטי או ליברלי, היו מוכנים להשלים עם חלוקת הארץ, כי נקודת המוצא שלהם (שלנו) הייתה לאומית ומדינית. עם ואומה מוכנים להתפשר ולהתגמש על ערכים לטובת ערך החיים, שכן את עקרונותיהם קובעים בני אדם המתאמצים לשרוד. לא כן, דת, שאת עיקריה קובע, לפי אמונתם, אלוהים בייחוד כשמאמינים שמות השאהיד בג'יהאד אינו מוות ממש כפי שקבע מוחמד ועל קביעותיו אין עוררין. 

השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, וכמוהו ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר הביטחון, אביגדור ליברמן שאינם אנשים דתיים, ראו בפינוי עמונה מהלך משפטי-אזרחי והתפשרו אתו, בניגוד לאידיאולוגיה שלהם, שאיננה דוגמטית. תושבי עמונה ותומכיהם הרבים ראו בפינוי פגיעה בעיקרי אמונתם שעליהם אין מתפשרים. הם היו חלוצים של מחנה גדול, גם היום, שצפוי ללכת ולגדול בעתיד. מחנה זה רואה, כמו הערבים, בסכסוך – מלחמת דת. לכאורה התפתחות זאת מחסלת את התקווה לסיום הסכסוך, או לפחות להסדר. אבל, הפוך על הפוך תתכן גם התפתחות מנוגדת: עד כה אימצו הפלשתינים את ההנחה, אותה קבע מנהיג החיזבאללה נסראללה, שהיהודים הם "קורי עכביש" המוכנים לוותר על כל עקרונותיהם בשביל הפסקת אש זמנית. קביעה זאת הייתה אחד הגורמים שהניעו את הפלשתינים לפתוח באינתיפאדה השנייה בשנת 2000 כאשר "העכביש" (ראש הממשלה) אהוד ברק היה בשני האירועים ראש ממשלה ושר  ביטחון. אך משתיווצר סימטריה של אי-פשרה בינינו לבינם, הם עשויים להבין שתם עידן קורי העכביש מימי אהוד ברק, וכי הם לא ישיגו דבר מהמשך הסכסוך. או אז הם עשויים להגיע איתנו ל"הודנה"/לדו-קיום לטווח ארוך, בדומה למצרים ולירדן, ולהתפשר על הרבה פחות מדרישותיהם עד כה. כשהם יהיו בשלים לפשרה, ואנחנו בשלים לה כבר 137 שנים יגיע תור השלום הזמני, שכן שלום קבוע/נצחי יתרחש רק בימי המשיח כשידור זאב עם כבש וזה יהיה אולי אחרי המפץ הגדול הבא.

 








 

 

 

 

 

 

 
 
 

הרקלייטוס "האפל"