العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

שלב התהילה: משה דיין, התיק המלא נפתח

 

שר הביטחון לשעבר משה דיין הפך ברגע האחרון לגיבור הגדול של מלחמת ששת הימים, אך היה מעוניין יותר דווקא בכיבושו של בן גוריון. בחלק השני בסדרת הכתבות על מעצבי תפיסת הביטחון של מדינת ישראל, ד"ר אורי מילשטיין פותח את התיק הצבאי של המדינאי לאחר מלחמת העצמאות ועובר דרך התחנות המשמעותיות בקריירה שלו.

 

היה דיל, עבדאללה?

לאחר הכרזת העצמאות ופלישת צבאות ערב לארץ ישראל ארבה סכנה שהצבא הסורי יכבוש וישמיד את יישובי עמק הירדן. זקני העמק ירדו לתל אביב וביקשו מבן גוריון עזרה. הוא שלח אליהם את דיין, שהגיע עם כמה נהללים ומרגמה אחת. מפקד הדגניות היה אז גיורא שינאן מקיבוץ אפיקים ומוותיקי הפלמ"ח. לדבריו, “לא הייתה לדיין תרומה בקרב על הדגניות. לא קיבלתי ממנו שום פקודה. לא הכרתי אותו. בקרב על הדגניות הוא לא נכח. כשהיה רמטכ"ל אמר בכנס שהוא נשלח להרים את המורל בדגניה ב'. לא קמתי להגיד לו: ‘אתה משקר'". לא יעזור לשינאן כלום: במיתוס הלאומי דיין הציל את דגניה ובזה האמין בן־גוריון - וזה מה שנחשב.

 

חלק א': מהילדות עד הבגרות

בתקופה הקשה שלאחר הכרזת העצמאות ופלישת צבאות ערב, סלח בן־גוריון לשדה, והטיל עליו להקים את החטיבה המשוריינת 8. שדה מינה את דיין לפקד על גדוד הקומנדו 89, שמנה שתי פלוגות זחל"מים ומשוריינים; שתי פלוגות ג'יפים, ופלוגה מסייעת. בזמן ההפוגה הראשונה הוא נשלח להכניע את אנשי אצ"ל שפרקו את הנשק מהאונייה אלטלנה בחוף כפר ויתקין.

לאחר שפרצו הקרבות, גנב דיין את ההצגה, ובפשיטה נועזת פרץ בראש אנשיו ללוד והוביל לכניעתה. כשתמו קרבות עשרת–הימים מינה אותו בן־גוריון למפקד חטיבת ירושלים, כדי לממש את המגה–קונספירציה של המלחמה: ישראל תניח לירדן להשתלט על יהודה, שומרון וירושלים המזרחית, לרבות העתיקה, והלגיון הירדני לא יחצה את גבולה של המדינה העברית. ההסכם לא כלל את ירושלים, שהייתה אמורה להיות עיר בינלאומית. במגעים רצופים עם המפקד הירדני המקביל לו, עבדאללה טל, ועם המלך עבדאללה, מימש דיין את הקונספירציה והביא גם להפסקת אש בגזרת ירושלים.

דיין לא הסתפק בהצלחה מדינית ויזם שני מבצעים צבאיים להרחבת גבולה הדרומי של העיר, לארמון הנציב ולבית ג'אלה, ובשניהם נכשל כישלונות חרוצים, עם נפגעים רבים. הוכח שלמפקד הגרילה הנודע, שהוקפץ לדרגת מח"ט ומפקד חזית, היו כישורים דיפלומטיים ופוליטיים מעולים, אך לא כישורים של מפקד חזית. שני כישלונות אלו העיקו עליו מאז ועד מותו.

 

 אחרי תום המלחמה, בהעריכו בטעות שתם עידן המלחמות בין יהודים לערבים, זרק בן־גוריון מצה"ל את רוב מפקדי הפלמ"ח הבכירים, מלבד יצחק רבין, ובמקומו של מפקד פיקוד הדרום, יגאל אלון, הוא מינה את דיין. אחרי שנה וחצי מונה דיין למפקד פיקוד הצפון. בדצמבר 1952 התפטר יגאל ידין מתפקידו כרמטכ"ל. בן־גוריון מינה את מרדכי מקלף תחתיו, ואת דיין לראש אג"ם. בחמש השנים שחלפו מתום מלחמת העצמאות ועד שמונה דיין לרמטכ"ל, כָּשל צה"ל בלוחמת אנטי־טרור. לפי דיין “דבר זה נבע מחוסר אמונת היחידה בכוחה ובכושרה לבצע פעולות חורגות מן המקובל. מפקדים אשר נתגלו אצלם חוסר מנהיגות ואי־דבקות במטרה לא נתנו את הדין. תמיד נמצאו תירוצים והסברים לכישלונם". 

מצב זה, שדיין היה שותף באחריות לו, השתנה, מן הקצה אל הקצה, חמישה חודשים לפני שמונה לרמטכ"ל, על ידי יחידה 101 בפיקודו של אריק שרון, שפיקד על כל מבצעי צה"ל כמג"ד וכמח"ט הצנחנים, במשך שלוש שנים, עד מבצע קדש. דיין התנגד להקמת ה–101, אך מיהר לצרף את עצמו לזכויותיה. שיתוף הפעולה בין דיין לשרון העלה את היכולת הטקטית של צה"ל לשורה הראשונה בעולם, אך המית את החשיבה האופרטיבית והאסטרטגית. למלחמות 
הבאות הגענו עם אמונה שננצח כשנגיע לגשר. אמונה זאת הינה בעוכרינו עד היום.



אתה חזק מדי

כשהיה רמטכ"ל הסתבך דיין בפרשת “עסק הביש": סוכנים ישראלים חיבלו ביעדים מערביים במצרים. בן־גוריון פרש אז לשדה בוקר ומחליפו, משה שרת, לא שלט בדיין ובשר הביטחון פנחס לבון. שרת טען שמנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס ודיין אינם מדווחים אמת וביקש להדיחם. יצחק פונדק סיפר שלבון הציע לו להיות רמטכ"ל במקום דיין והוא סירב. 

בעקבות עסק הביש חזר בן־גוריון משדה בוקר, לבון נזרק ממשרד הביטחון, ואחריו שרת ממשרד החוץ. דיין היה המרוויח הגדול. לפי פונדק, דיין נתן את ההוראה, בתיאום עם פרס, לבצע חבלות במצרים, במהלך קונספירטיבי נגד שרת ולבון. הכל ידעו זאת - ושתקו.

על קונספירציית "עסק הביש" יש חילוקי דעות. אין חילוקי דעות על קונספירציית מלחמת סיני בהשתתפות צרפת ואנגליה נגד מצרים. חלקו של צה"ל במלחמה היה מבצע קדש, שאמור היה להיראות כפעולת גמול גדולה שתצדיק את התערבות צבאות צרפת ואנגליה, כדי להבטיח שיט חופשי בתעלת סואץ. 

אבל דיין לא שלט בכוחות צה"ל, ותוכניתו שובשה, הן על ידי מפקד החזית, אסף שמחוני, שהכניס את כוח הטנקים לפעולה לפני המועד שתוכנן, והן על ידי אריק שרון שהסתבך בקרב קשה במיתלה. את שמחוני ניסה דיין להדיח במהלך המבצע, אך בן־גוריון מנע בעדו. את שרון הוא הכניס למקרר אחרי המבצע, ואלמלא דאג בן־גוריון שייצא משם - היו תולדות מדינת ישראל אחרות. שלוש המדינות שיזמו את הקונספירציה יצאו ממנה בשן ועין. נאצר דווקא התחזק, ודיין הפך בעיני הישראלים, כמו גם בעיני רבים בעולם, למצביא בסדר גודל עולמי, אם לא היסטורי. על תרגיל יחסי הציבור הגאוני הזה, המפרנס עדיין את מורשת הקרב השקרית של צה"ל, היה על כולנו לשלם במלחמת יום הכיפורים, ועדיין אנחנו ממשיכים לשלם.

אחרי שהשתחרר מהצבא ונכנס במקום אביו לכנסת, ציפה דיין להיות שר הביטחון. הוא לא העז לפעול להדחתו של בן־גוריון, אך פטרונו פרש ממילא בגלל דייסת "עסק הביש" שהייתה ל"פרשת לבון". לוי אשכול חשק, בטעות, בביטחון, וכשר חקלאות לא הייתה לדיין הילה והוא היה כאחד האדם. על רצונו של אשכול לחקות את בן־גוריון בכל הוא שילם מחיר כבד כשהודח על ידי דעת הקהל ממשרד הביטחון חמישה ימים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, ואת מקומו תפס “המצביא המהולל" דיין, שלא הכיר את צה"ל שממנו פרש עשר שנים לפני כן ולא הכיר את התוכניות לקראת המלחמה.

בשני תחומים תרם שר הביטחון החדש למלחמה שאנחנו מציינים לה 50 שנה: הראשון, והחשוב ביותר - הוא הביא לכך שישראל תקפה, הפתיעה את מצרים ומוטטה אותה אחרי 80 דקות במבצע מוקד של חיל האוויר. אם אשכול היה ממשיך להיות שר ביטחון, ייתכן שישראל לא הייתה תוקפת ואולי לא הייתה מלחמה כלל, כפי שאירע במבצע רותם, שגם בו קירבו המצרים כוחות רבים לגבול ישראל בפברואר 1960, ובן־גוריון הורה לא לתקוף - ואף טס לחו"ל. זאת, בכל אופן, הייתה הערכתו של נשיא צרפת שארל דה גול, המבין משהו במלחמות. התחום השני שבו תרם: מינויו של דיין הרים מאוד את המורל בצה"ל ובציבור בישראל. לכך הייתה חשיבות רבה. 

לעומת זאת, כשאישר דיין לצה"ל לתקוף, הוא הטיל עליו ארבעה איסורים: לא לכבוש את רצועת עזה, לא להגיע לתעלת סואץ, לא להשתלט על ירושלים המזרחית ולא לכבוש את רמת הגולן. כמו במבצע קדש, איסוריו לא נשמרו; חלקם על סמך אישורו לפני מעשה, וחלקם בדיעבד. איש לא הועמד למשפט צבאי, אף על פי שדיין איים לעשות זאת. בתחום הצבאי הטהור, תרומתו הייתה אפסית. אם בישראל הייתה תרבות ביטחון של ממש, היו הישראלים מבינים שמצביאותו של דיין שקולה לבגדי המלך החדשים.

אחרי מלחמת ששת הימים היה דיין האישיות הפוליטית החזקה ביותר במדינת ישראל ומועמד שאין לו מתחרה להחליף את אשכול החולה בראשות הממשלה. אך ותיקי מפא"י חששו שדיין יסיים במה שהחל בן–גוריון, ויזרוק אותם מן המערכת הפוליטית, והמליכו את גולדה מאיר. דיין, שהתרסן, קיבל את הדין, בהאמינו שתורו יגיע במהרה, שהרי גולדה הייתה חולת סרטן. בינתיים מיקד דיין את פעילותו בשוד עתיקות, בחיזוק מעמדו הפוליטי לקראת פרישתה הצפויה של גולדה מאיר, ובערביי יהודה שומרון ורצועת עזה. הוא האמין, כפי שבן דמותו אהוד ברק האמין, שהוא יגיע איתם להסדר כולל ולסיום הסכסוך, ושרק הוא יכול. 

לאסוננו, גם חבריו בממשלה האמינו בזה. איש מן השרים לא התערב במהלכיו בתחום הפלסטיני, אף שזהו לב הסכסוך. אמונתו חסרת הבסיס שהוא מבין את הערבים, שטחיותו האינטלקטואלית וחנופת מקורביו ויועציו, שמטרתם הייתה לקדם את הקריירה של עצמם, הכשירו את הקרקע לאינתיפאדה הראשונה, 20 שנה אחרי מלחמת ששת הימים, לאינתיפאדה השנייה ולגלי הטרור עד ימינו.

את צה"ל הפקיר דיין בידי “גיבורי" מלחמת ששת הימים, שכמו אדונם נטלו לעצמם תהילה ממלחמה שכלל לא התרחשה, ושהייתה למעשה ברובה מרדף באש חיה אחרי אויב בורח. 

חשדותי בקיסינג'ר

דיין התנגד למינויו של דוד אלעזר לרמטכ"ל והשלים עם כך כדי לא לריב עם גולדה. הוא לא הבין שצה"ל הובס במלחמת ההתשה. על אף המידע הכמעט טוטאלי שאמ"ן סיפק לו, הוא לא הבין את משמעות הטילים החדישים נגד מטוסים ונגד טנקים שברית המועצות סיפקה למצרים. גם מפקדי חיל האוויר ומפקדי גייסות השריון לא הבינו זאת. דיין גם לא הבין את משמעות המהפכה שהכניס אנואר סאדאת בצבא המצרי ולא זיהה את הכנותיו למלחמה. 

במחקר המתנהל בימים אלה על ידי ד"ר רמי רום וד"ר אמיר גילת, נחשפו לראשונה בארכיון ניקסון בארצות הברית מסמכים סודיים, המלמדים, לדעת שני החוקרים, שהקונספירטור דיין נפל בְּפח של קונספירטור גדול ממנו - היועץ לביטחון לאומי ושר החוץ האמריקאי, הנרי קיסינג'ר, שבעקבות הסתבכות ניקסון בפרשת ווטרגייט, ניהל למעשה את מדיניות החוץ של ארצות הברית, ללא ידיעת הנשיא. 

לדעתם, קיסינג'ר יזם את מלחמת יום הכיפורים והאיץ בנשיא מצרים סאדאת לתקוף. קיסינג'ר איים על דיין שצה"ל לא יקבל אמצעי לחימה אם יגייס מילואים ואם יבצע התקפה מקדימה. יחד עם זאת, הוא נתן לדיין להאמין שאחרי הבחירות הכלליות בישראל, שנקבעו לאוקטובר 1973, יתנהל בחסותו משא ומתן בין ישראל למצרים על החזרת סיני והסכם שלום.

יש גרסאות שלפיהן דיין לא נפל בפח, אלא היה שותף לקונספירציה, על מנת להעניק לסאדאת “ניצחון קטן". אבל גם דיין, גם קיסינג'ר וגם סאדאת, כל אחד לשיטתו, האמינו שיותר מניצחון קטן אין למצרים סיכוי להשיג. כדי להבטיח את “הניצחון הקטן" הפתיע סאדאת את השניים וצירף את סוריה למלחמה.

אבל ההפתעה האמיתית של מלחמת יום הכיפורים לא הייתה המחדל המודיעיני, שכנראה לא היה, האומר שקיסינג'ר כפה על ישראל לא לגייס מילואים, אלא ש"הניצחון הקטן" הפך בשלושת הימים הראשונים למלחמה לניצחון ענק שהפתיע את הטריומווירט ושימח מאוד את האמריקאים. עשרה חודשים אחרי המלחמה שוחח קיסינג'ר עם הנשיא האמריקאי החדש ג'רלד פורד על המלחמה. 

פורד: “אבל האם הייתה בה (במלחמה) תועלת?".
קיסינג'ר: “לא היינו מצליחים יותר גם אילו ביימנו את התרחיש!". 
פורד: “אפילו האבידות הישראליות הכבדות הועילו, נכון?".

אבל קיסינג'ר, כנראה, עבד גם על פורד, והוא זה שביים את התרחיש, ובוודאי ששיחק בו תפקיד ראשי. דיין התאמץ להתחמק מאחריות והטיל את האשמה על נאמנו, ראש אמ"ן אלי זעירא, שאותו ייעד לפני המלחמה להיות הרמטכ"ל הבא או הבא אחריו. עכשיו זעירא היה השעיר לעזאזל ואיתו אמ"ן כולו, שאומנם טעה, אבל דיין טעה יחד איתו. 

ועדת אגרנט קנתה את התרגיל, ואיתה רוב העיתונאים וההיסטוריונים. בלט מכולם פרופ' אורי בר יוסף כפי שניכר מספריו “הצופה שנרדם" ו"המלאך". לא כן אנשי המילואים, בהנהגת מפקד מעוז “בודפשט", מוטי אשכנזי, שהקימו תנועת מחאה בדרישה לפיטורי גולדה ודיין. ממשלת גולדה התפטרה, ויצחק רבין, שהחליף את גולדה, לא כלל את דיין בממשלתו, ונטל לעצמו, כצפוי, וכמורשת בן־גוריון השגויה, את תיק הביטחון.

 

סיבוב על בגין

בעוד רבים סברו כי תם עידן דיין, הוא הכין את הקונספירציה האחרונה שלו: לאחר המהפך הפוליטי ב–1977 והקמת ממשלת מנחם בגין, התמקם דיין כשר החוץ. 

יש סברה שמדובר בקונספירציה האחרונה של קיסינג'ר, שאומנם פרש מתפקידו כשר החוץ בתחילת אותה שנה, אך הותיר צוואה שהתקבלה בשמחה בממשל האמריקאי של הנשיא החדש, ג'ימי קרטר: ללחוץ על ראש ממשלת ישראל הבא, שמעון פרס או מנחם בגין, למנות את דיין לשר החוץ, כדי שישלים את מהלך מלחמת יום הכיפורים: יחזיר למצרים את כל סיני, יקבל הסכם שלום על תנאי (שיוחזרו לפלסטינים זכויותיהם) וללא יחסי שלום בין העמים. 

לבגין לא היה הכוח הנפשי להתנגד. כשדיין ביקש להמשיך את המהלך ביחס לפלסטינים, בגין סירב ודיין פרש. שנה לפני מותו, הוא סיכם את חייו בשיר ושלח לשלושת ילדיו. הרי שלוש שורות ממנו:

“בדרכי שלי הלכתי, את עצמי חייתי,
רק שניים ידעתי: לזרוע, לחרוש ולקצור הקמה.
וברעום תותחים על ביתנו - בשער השב מלחמה".

 

 

 

 

 








 

 

 

 

 

 

 
 
 

הרקלייטוס "האפל"