العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

מהילדות לבגרות: משה דיין, התיק המלא נפתח

 

 באוקטובר 1956 זינקה הקריירה של רא"ל משה דיין לשיא ששום רמטכ"ל ישראלי לפניו ואחריו לא חווה: אחרי שנתיים של מאמצים קדחתניים ומספר פרובוקציות בחזית המצרית, בסיועו של אריק שרון וצנחניו, הצליח דיין לגרור את ראש הממשלה ושר הביטחון השקול והזהיר, , למלחמת יש ברירה, בברית מפוקפקת עם צרפת ואנגליה - נגד מצרים. לקראת המתקפה הישראלית הגיעה ארצה משלחת של אנשי צבא צרפתים בכירים, בראשות הרמטכ"ל מוריס שַאל, על מנת לדון בתוכניות המבצעיות של צה"ל. דיין הציג בפניהם כיצד הוא עומד להפתיע ולהביס את המצרים בסיני וכיצד יגיע תוך ימים אחדים לתעלת סואץ, כדי לאפשר לצרפתים ולאנגלים להפריד בין הכוחות ולהשתלט על נתיב המים החיוני לסחר העולמי, שהולאם על ידי הנשיא המצרי גמאל עבד אל־נאצר.

הרמטכ"ל הצרפתי לא ממש התלהב מן התוכניות, אך לפי איש הקשר הישראלי עם הצרפתים, האלוף בדימוס מרדכי גזית, עבר שַאל לשאלת המחץ: “לצורך הדיון, אני מקבל את הנחתכם שהצלחתם להכריע את המצרים, כבשתם את כל חצי האי והתמקמתם על שפת תעלת סואץ. כמה זמן, אדוני הרמטכ"ל, תוכלו להחזיק שם עם כוחותיכם לאורך התעלה?". ברקע השאלה היה מבצע “אבחת המגל", שבו עקפו הגרמנים את קו מז'ינו הצרפתי במלחמת העולם השנייה, הפכו את קו ה"הגנה" הצרפתי “הבלתי עביר" לבלתי רלוונטי והכניעו את צרפת. הלקח הצרפתי מאז היה שאסור לסמוך על קווי הגנה קשוחים.

דיין: “זו, אדוני, שאלה פוליטית, ואני מציע כי תעלו זאת מחר בפגישתכם עם ראש הממשלה בירושלים".
שַאל: “אני מודע לכך שזו שאלה פוליטית, אך אני רוצה לקבל ממך תשובה צבאית: כמה זמן תוכלו, מבחינה צבאית, מבחינת יחסי הכוחות הצבאיים, לעמוד על שפת התעלה מול הצבא המצרי?".
דיין: “אני מעריך כי נוכל לעמוד שם כ–350 שנה".

הישראלים פרצו בצחוק, וסגן ראש אמ"ן, יובל נאמן, תרגם את התשובה לצרפתית. מתברר שדיין לא התבדח. 17 שנה אחר כך מצאה את עצמה ישראל, בראשות גולדה מאיר, הפחות שקולה מבן־גוריון, במלחמה עם מצרים, וביום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973, דיין, שר הביטחון, עדיין העריך שקו בר–לב יוכל להחזיק מעמד 350 שנה מול המתקפה המצרית. אלא שאז לא התנהל דיון תיאורטי, והיה זה המבחן האמיתי, בלי גיבוי של צבאות צרפת ובריטניה. במשך יומיים נפנפו המצרים את צה"ל מגדות התעלה, ודיין הידרדר לנקודת השפל בחייו ויחד איתו צה"ל ומדינת ישראל. הוא היה היחיד שהבין זאת, ולכן מבחינתו היה זה “סוף בית שלישי". לא של ישראל, אלא שלו, של משה דיין, שבעיניו היו מדינת ישראל ועתיקותיה - רכושו הפרטי.

שורשי האין אמונה

אנשים רבים הנהיגו את מערכת הביטחון של ישראל ב–69 שנותיה, אבל עיצבו אותה שישה אישים: ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון; מפקד הפלמ"ח והאלוף יגאל אלון; הרמטכ"ל ושר הביטחון משה דיין; הרמטכ"ל, ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין; האלוף, ראש הממשלה ושר הביטחון אריאל שרון; והרמטכ"ל, ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק. אחרי ברק לא קמה בישראל אישיות צבאית דומיננטית, ואולי טוב שכך. בפתח שנת ה–70 לקום המדינה ולמלחמת העצמאות, יוצא המוסף במיזם מיוחד שבו נתאר וננתח את הצלחותיהם ואת כישלונותיהם של השישה שעיצבו את תורת הביטחון שלנו. לרגל ציון היובל למלחמת ששת הימים, נתחיל בשר הביטחון באותה מלחמה - משה דיין. 

את דיין אפשר לכנות “הישראלי הראשון", שעליו ועל שכמותו חלמו אנשי העלייה השנייה, שהניחו את היסודות לכל מה שהתרחש בארץ ישראל ב–120 השנים האחרונות. הוא היה יציר האידיאלים של הציונות הסוציאליסטית, והוא היה גם האנטי–תזה הגדולה שלה. הסתירה הזאת השפיעה על חיי כולנו.

דיין, שנולד ב–1915 - תחילת מלחמת העולם הראשונה - היה הילד הראשון ב"אם הקבוצות", דגניה א'. הוא נקרא על שם חבר הקבוצה, משה ברסקי, שנרצח שנתיים לפני כן בידי שודדים ערבים. רוחות מלחמת העולם הראשונה ורצח האיש שעל שמו נקרא היו תבנית נוף מולדתו, והיא שהפעילה אותו ב–66 שנות חייו המלחמתיות. רחל המשוררת, שהייתה הגננת שלו בדגניה א', יצקה בו כושר יצירה כשהיה בן 5. על כושר זה כתב אחד מראשי לשכתו, האלוף בדימוס שלמה גזית, בספרו האוטוביוגרפי: “הוא היה המפקד והמדינאי היצירתי ביותר שהכרתי".

ברומן שהתחילה רחל לכתוב יש התייחסות לדיין: “אני ומשה הקטן שטוחים על גבי ערימת קש. לרגע קט נהיה רציני ועיניו השחורות מביטות נכחו בהבעת עצב–מה. ופתאום הוא פונה אלי בשאלה: ‘הגידי, יש אדוני בעולם?'. אני מצטחקת מיד וכובשת את צחוקי, מעמידה פנים ראויים לחשיבות הנושא. ‘קודם האמנתי', ממשיך מוישל'ה, ‘ועכשיו לא!'. ואני רואה כי צר לו על זה, וכי מצפה הוא לתשובה חיובית ממני, שתעזור לו להשיב את אלוהיו... ואני עונה: ‘כן, מוישל'ה, יש אדוני בעולם!'... הפעוט שבע רצון, אבל מבקש שנית: ‘למה זה אני לא ראיתי אותו אף פעם?'... והנה כבר דילגה מחשבתו אל הסוסה השחורה שמטיילת לה בשעורה, לא רחוק מערימתנו, והוא אומר: ‘יודעת את? השחורה הרה, עוד מעט תמליט סייחה'. כמה שונה הסביבה מסביבת העיר! לו ילד עירוני בן גילו הבין פירושה של המילה, או אילו מבלי הבין היה משתמש בה, היו המסובים מתחלחלים ממש".

ב–1969, כשהיה שר ביטחון, פרסמתי עם אחי ז"ל, פרופ' רם מואב, את הספר “שירי רחל ומכתביה בכתב ידה". דיין רכש ישירות ממני 50 עותקים כדי לחלק לבני משפחתו, לחבריו הקרובים ולאורחיו. אכן מתנה מקורית של שר הביטחון. הוא הזמין אותי לשיחה ארוכה בלשכתו. שוחחנו על רחל המשוררת, על צה"ל, על מלחמות ישראל, על הסכסוך היהודי־ערבי, על אריק שרון ועל גולדה מאיר. התרשמתי שהוא עדיין שואל את עצמו “יש אדוני בשמיים?", ותשובתו הייתה שאין, שהרי אין הוא רואה אותו. 

כנראה ששאלה זו, בגוונים שונים, העסיקה אותו כל חייו. תשובתו תמיד הייתה שלילית. תשובה זאת לא רק שהובילה אותו לזלזל בחוקים ובמקובלות, כפי שהוא עצמו כתב בביוגרפיה שלו, לחבב עתיקות ולהתפתח לאחד מגדולי הנואפים שחיו בישראל, אלא גם לזלזל בלימודים תיאורטיים. זהו שורש היותו אנטי–אינטלקטואל, המזלזל במופשט, ופורע חוק המפר נורמות חברתיות ומוסריות.

האלוף בדימוס יצחק פונדק, היום בן 104, מספר: “אחרי מלחמת העצמאות למדתי, יחד עם דיין ומפקדים בכירים נוספים, בקורסים למג"דים ולמח"טים שעליהם פיקדו חיים לסקוב וסגנו, יצחק רבין. דיין התפאר בפני החניכים על חוקים שעבר: מכיוון שהייתה לו עין אחת, הוא נהג לנהוג במכוניתו במהירות של 140 קמ"ש, וטען שמדובר ב–70 קמ"ש. פעם נסע במהירות כזאת בכביש הישן מתל אביב לחיפה. אחרי פתח תקווה, במחסום של משטרה צבאית, אותתו לו לעצור. לא רק שלא עצר, אלא הגביר מהירות ל–150 קמ"ש. השוטרים רדפו אחריו ולא השיגוהו. בכניסה לעיר הוא עצר. כשהגיעו השוטרים הצבאיים, הוא גער בהם מדוע אינם מסוגלים להשיג נהג עבריין. בדרכו חזרה לתל אביב עבר דרך כרם ענבים. הוא נטל מרכבו שק המיועד לכך, שלדבריו, תמיד נמצא במכוניתו, וירד לגנוב ענבים. שומר הכרם מיהר לתפוס את הגנב. משהבחין שמדובר באלוף המהולל, הציע לו עזרה. דיין השיב: ‘לגנוב אני יכול בעצמי!'".

כך היה דיין לצבר הישראלי הראשון ומודל לחיקוי לבני דורו ולדורות הבאים, בייחוד בצה"ל. המפורסם שבהם הוא רחבעם זאבי (גנדי), שהיה מקורב אליו מאוד. לטקס סיום הקורסים חיבר דיין מקאמה. להלן שתי שורות ממנה:

“סוף כל בלון - להתפקע...
לי הקורס לא הועיל בכלום". 

בתחילת שנות ה־70, כשגזית רצה לצאת ללימודים ולסיים את עבודתו כמתאם הפעולה בשטחים, שהיו בבת עינו של דיין, אמר לו לדבריו שר הביטחון: “מה כבר תיתן לך האוניברסיטה? איך תוכל להשוות לימודים אקדמיים עם מה שאנו עושים וחווים כאן יחד?". לפי ההיסטוריון אל"ם בדימוס ד"ר מתי מייזלס, “דיין התנגד להקמת בית ספר לקצינים שבו ילמדו הצוערים שלוש שנים, כמו בצבאות אחרים. הוא חשב שמספיק ללמד אותם בבה"ד 1 במשך כמה חודשים את המיומנות הצבאית".

ז'בוטינסקי, לא אבא

בהיותו בן 6 עזבו הוריו של דיין את דגניה ונמנו עם מייסדי המושב הראשון בעמק יזרעאל, נהלל. מאז ועד סוף בחרותו בילה דיין מעט בלימודים ממוסדים, הִרבה בקריאה, בייחוד עיתונים, בעבודה חקלאית במשק המשפחתי, וגם בארגון ילדי המושב לקשרי ידידות והתקוטטויות עם בני גילם, ערביי הסביבה - ובייחוד בדואים. 

בגיל 10 חיבר סיפור על מסע רוכבים במדבר, בחברת עלי ומוסטפה. השניים “דבוקים לאוכף, בידנו האחת המושכות והשנייה תחת העבאיה אוחזת באקדח". במהלך המסע הותקפו הרוכבים על ידי שודדים והתפתח קרב. בהמשך הצילו הערבים את חייו. “בעזרת אללה ומוחמד נביאו ניצלתי", כתב.
באותן שנים הוא בלט באומץ לבו, שהיה סימן ההיכר העיקרי שלו כל חייו, ושהפך אותו למנהיג של חבריו. יחד איתם הקים את חביב"י: חבורת בריונים יהודים בארץ ישראל. במקביל הוא עסק במעקב ביקורתי אחר אביו, שמואל, שהיה עסקן מפלגתי. האב יצא בשליחויות לפולין ולארצות הברית ונעדר מן המשק. לביוגרף הבולט שלו, שבתי טבת, הוא סיפר: "את אבי לא הערכתי במיוחד. בעצם לא הערכתי אותו כלל". אם הוא זלזל באביו, שהיה לימים חבר כנסת מטעם מפא"י, למה שלא יזלזל ברוב האנשים שאיתם בא במגע? לכן נהג להתבודד.

כשהיה בן 17 התחולל בנהלל אירוע ביטחוני מכונן בחייו, בתולדות היישוב היהודי ובמדינת ישראל. הוא כתב עליו באוטוביוגרפיה שלו "אבני דרך": "לילה אחד, ב–22 בדצמבר 1932, נזרקה פצצה לצריף של יוסף יעקבי בנהלל. דוד, בנו בן ה־8, נהרג, והאב מת מפצעיו עם בוקר. זה היה ציון דרך ביחסים שבינינו לבין שכנינו הערבים. הוא לא היה קשור בסכסוך קרקע או מרעה. מניעיו היו לאומיים–מדיניים מובהקים... אבא גרס, וזו הייתה התורה שגדלתי על ברכיה והאמנתי בה, שהערבים נחותים, שודדים, מרצחים ומחוללי פרעות. כאן ראיתי לראשונה שהדברים אינם פשוטים. הרוצחים השתייכו לאגודה מחתרתית קנאית, ‘השייח'ים מגדלי הזקן', שנקראה אחר כך ‘הקאסאמיה'. האהדה שרחשו ל'הקאסאמיה' הפלחים והבדואים שלידנו, הסירה לוט מעל חלק אחד של היחסים שבין היהודים והערבים. כאן לא הייתה שאלה של פרטים ורגשותיהם זה כלפי זה. תופעת הקאסאמיה זרקה אור על תהום הלאומיות, דתית ורגשית, בין מגשימי הציונות לערבים. היא מפרידה גם כאשר אינה גלויה לעין".

מנהיג הרוצחים בנהלל היה השייח' עז א–דין אל–קסאם. היום הוא הגיבור המיתולוגי של תנועת חמאס, ועל שמו נקרא הפלג הצבאי שלה. רקטות “קסאם" שבהן נעשה שימוש מאז תחילת האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, קרויות גם הן על שמו. דיין בן ה–17 הבין היטב את המשמעות הדתית–מלחמתית של הרצח, בעוד אביו ובני דורו ראו בו מעשה פלילי, וכל האחרים הם “חפים מפשע". בנקודה זאת חל שסע בין הדורות. דור ההורים האידיאליסטי והאוטופיסטי האמין כי ניתן להגשים את מטרות הציונות בארץ ישראל בדרכי שלום. בחריגים הפליליים, כך סברו ההורים השמאלנים, תטפלנה המשטרות הטורקית והבריטית (והיום הישראלית). הבנים, שמנהיגם היה דיין, הבינו כי זאב ז'בוטינסקי צדק, וכי בלא מלחמה לא ניתן להגשים את הציונות, ולשם כך יש להקים צבא מעולה שבמעולים. 

דיין היה למיליטריסט. כך הכריז בלא היסוס כי הוא מעדיף לצאת למלחמה נגד מצרים מאשר להחזיר את שארם א–שייח'. הכרזה זאת הייתה מיועדת לרמוס סופית את דמותם של אביו ובני דורו, שחלוציותם הייתה צבועה בעיניו, כי הם העדיפו חיי עסקנות על פני עבודה חקלאית. צביעות החלוצים גרמה לדיין לזלזל לא רק באידיאולוגיה הסוציאליסטית של הוריו, אלא בכל אידיאולוגיה שהיא, שבעיניו אינה אלא אוסף של ססמאות פלצניות על עולם טוב יותר וחברה צודקת יותר, ובדרך זו להגיע לשלטון ולעשות למען ביתם.

נסיך התושייה והסבל

אך טבעי היה שדיין הצטרף לארגון ה"הגנה" כדי לנטרל את האיום ערבי. אומץ לבו, פיקחותו ומקוריותו הקרינו כריזמה. הוא היה מיד למנהיג גרילה. במאורעות 1936–1939 לחם בפלוגות השדה בפיקודו של יצחק שדה ושיתף פעולה, כמפקד זוטר, עם פַּלגות הלילה בפיקודו של הקצין הבריטי אורד וינגייט. שדה וּוִינגייט עיצבו את אישיותו כאיש לוחמַת אנטי–טרור שבה אומץ הלב, התחבולנות והשכל הישר הם העיקר, והתורות הצבאיות, שרשרת הפיקוד ועבודת המטה, הם קשקוש.

ב–1941, כששדה הקים את הפלמ"ח, הוא מינה את דיין למפקד פלוגה ב'. בחודש יוני אותה שנה הטיל עליו לחדור ללבנון מראש הנקרה, ולמנוע מכוחות צרפת הווישאית לפוצץ את הגשרים, ובכך לאפשר לדיוויזיה השביעית האוסטרלית להתקדם לביירות. צלף צרפתי פגע במשקפת שאחז ועינו השמאלית התרסקה. 

בנו, איש הקולנוע אסי, אמר בעבר: “הייתי בנו של אדם שאיבד את עינו מכדור שחדר לראשו דרך משקפת. אלפי רסיסי זכוכית נדדו במוחו ונחתו באזורי העייפות, הקדרות, הפסימיות, האי–סבלנות, קצרות הרוח ורוח ההמצאה, התושייה והסבל". ייתכן שהפציעה הפכה אותו לפסימיסט, אך לא נטלה ממנו את השאיפה לבטא את מנהיגותו. כפרגמטיסט הצטרף ל"מפלגת הצבועים" של אביו, והתקרב מאוד למנהיג דוד בן־גוריון, שגם הוא סלד מרוב עסקני מפלגתו. זאת הייתה השקעת חייו שממנה הוא נהנה בריבית דריבית. אך בתחום הצבאי הוא נותר עד סוף חייו מפקד גרילה, אפילו שתחת פיקודו ובתחום אחריותו לחמו גייסות סדירים. ותוך כדי כך - הוא גם עלה על מסלול שבו הוא עתיד להתרסק עם כולנו.

לקראת הצבעת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 הבין דיין שקריירה ביטחונית–פוליטית במדינה היהודית העתידה לקום תעבור דרך שדות הקרב של המלחמה הממשמשת ובאה מול הערבים. הכוח המגייס היחיד בארגון ה"הגנה" היה אז הפלמ"ח, שעליו שלט יגאל אלון, מתחרהו מימי הפו"ש וראשית הפלמ"ח. אלון לא רצה בו. פטרונו מלפני עשור, יצחק שדה, נמצא בעימות חריף מול בן־גוריון, ובעצמו היה חסר תפקיד. ראש המפקדה הארצית של ה"הגנה", ישראל גלילי, זכר לו את כישלונו לצרף את נערי נהלל לתנועת הנוער העובד שהקים.

ב–10 באוגוסט 1947 רצחו טרוריסטים ערבים ארבעה יהודים ופצעו 14 בבית הקפה "גן–הוואי" בצפון תל–אביב, סמוך לגשר הירקון. בלחצו של בן–גוריון נמצא לדיין תפקיד: קצין מטה לענייני ביטחון שוטף. בן־גוריון צירף אותו גם לצוות הביטחוני הבכיר שהוא כינס מפעם לפעם, להתייעצויות. במִפגשים אלה בלט דיין בהצעותיו ההתקפיות, בניגוד לאסטרטגיה של בן־גוריון, שהייתה להימנע ככל האפשר מהידרדרות למלחמה בקנה מידה מלא, עד הכרזת העצמאות. 

בינואר 1948, לדוגמה, הציעו המנהיגים של ערביי יפו להגיע להסכם אי–לוחמה, כדי לא להפסיד את עונת ההדרים. בן־גוריון נטה להסכים. דיין התנגד, בטענה שאי–לוחמה תיתן לתושבי יפו אורכה להתכונן לתקיפת תל אביב. הוא הציע לפרוץ ליפו ולפגוע בה קשות. הוא פרסם הוראות לפעולות גמול על פיגועי ערבים בכל הארץ, ובהן כתב, בין היתר: “קו הפעולה אשר על פיו תתוכנן הפעולה הוא להלום נמרצות ולפגוע במלוא היעילות בשודדים, בגנבים, בכנופיות מזוינות ובמתאמנים בשטח יהודי, או סמוך לנקודות יהודיות".

הוא תכנן לחסל מנהיגים ומפקדים ערבים. את המבצעים האלה כינה “זרזיר" “אנקור" ו"ציפור". ההכנות והביצוע הוטלו על מסתערבי הפלמ"ח. דני אגמון, מפקד המסתערבים של הפלמ"ח, שישבו בקיבוץ עין החורש, סיפר שאחת לשבוע הוא נפגש עם דיין ב"קפה שטורך" ברחוב אלנבי, מול הוועד הפועל בתל אביב, ודיווח על התקדמות ההכנות. לאחר שתי פגישות התרשם אגמון שאין לו עניין בדיווחיו וחדל לבוא. עבודת המטה שעממה אותו. מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון, נזף באגמון, ודרש שימשיך בפגישות. הניסיונות לחסל מנהיגים ערביים לפני פרוץ המלחמה ולאחריה, נכשלו.

בצד יתרונו כמנהיג כריזמטי המסתער בראש פקודיו באומץ לב מטורף נוכח אש האויב, התגלתה חולשתו בעבודת מטה ובתכנון, חולשה שהוא הקנה לצה"ל.
פעילותו הנמרצת של דיין בחזית עסקני הביטחון בתל אביב הניבה תוצאות. בסיום החודשים הראשונים של המלחמה עלה שמו כמועמד לפקד על חזית הנגב, או על “חטיבת עציוני" הירושלמית, במקום ישראל עמיר שכשל. הישגו הגדול ביותר בחלק זה של המלחמה היה באפריל, אחרי קרב רמת יוחנן. בקרב זה כשל הגדוד הדרוזי של “צבא ההצלה" הערבי, בפיקוד שכיב והאב, לשחרר את הכפרים הושה וקסייר שתפסה “חטיבת כרמלי", ובו נהרג אחיו של משה דיין, זוהר (אביו של האלוף בדימוס עוזי דיין). 

אחרי הקרב נפגש דיין בתל עמל עם קצינים אחדים מהגדוד הדרוזי, שהבולט שבהם היה מפקד הפלוגה, אסמעיל קבאלן, שאותו ראיינתי, ושכנע אותם להתפרק, לחזור לסוריה או להצטרף לארגון ה"הגנה". קבאלן היה הקצין הדרוזי הראשון בצה"ל, וכבר במלחמת העצמאות גייס בתיאום עם דיין מאתיים דרוזים לגדוד המיעוטים הראשון בצה"ל. בנו ג'יהאד שירת כתת–ניצב במשמר הגבול וכמפקד מג"ב בירושלים, ונכדו היה הנווט הקרבי הדרוזי הראשון בחיל האוויר. הצלחה זאת, שיש לה השלכות עד ימינו, הפכה את בן־גוריון למעריצו הגדול של דיין, ודרכו לצמרת נסללה סופית. כיבוש בן־גוריון היה ההישג הגדול בחייו.

 

 

 

 

 

 

 








 

 

 

 

 

 

 
 
 

הרקלייטוס "האפל"