العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

פרשת אלאור אזריה: פתאום הממזרים החליטו לשנות את הכללים

 

בפרשת אלאור אזריה, המתמשכת למעלה משנתיים (ועוד היד נטויה), הרבו הכל להשתמש בביטוי "ערכי צה"ל". משמעות הדבר: הריגת מחבל פצוע נוגדת את ערכי צה"ל, וממילא את פקודות הקבע שלו, ולכן על ההורג להיענש. אבל מאז ראשית ההתיישבות הציונית בארץ, מאז מלחמת העצמאות ומאז הקמת צה"ל אירעו הרבה מאוד מקרים דומים, ואף חמורים יותר, שבהם היו מעורבים מנהיגים ומפקדים בכירים. איש לא נענש, והמבצעים אף קודמו בדרגותיהם. להלן אחדים:

 

בכיבוש העיר הערבית לוד ב"מבצע דני", חודשיים אחרי הקמת המדינה והקמת צה"ל, ברחו מספר תושבים ערבים לאחד המסגדים בעיר והתחבאו שם. מן הצריח הטיל ערבי רימון על קבוצת לוחמים מן הגדוד השלישי של הפלמ"ח ופגע באחדים. בתגובה, חיסלו הפלמ"חניקים את כל מי שהיה במסגד – נשים, ילדים, זקנים וגברים. דם המחוסלים הותז על הקירות ודבק בהם. לפי עדות מוקלטת של מהנדס העיר לוד בשנות ה-50, במשך שנים היה המסגד נעול למתפללים ולמבקרים כדי שלא ייחשף הביזיון. נעילת שערי המסגד בוודאי לא נעשתה כדי לשמור על ערכי צה"ל. שר הביטחון וראש הממשלה אז היה דוד בן גוריון, מפקד המבצע היה יגאל אלון, סגנו היה יצחק רבין, ומפקד הגדוד היה משה קלמן. איש מהם ומהמבצעים לא נענש. תגובת צה"ל הייתה השתקת הנושא וצנזורה על מי שביקש לפרסמו.

בדצמבר 1954 רצחו בדואים מירדן שני מטיילים ישראלים - את שושנה הר ציון ואת חברהּ עודד וגמיסטר - כנראה בשטח ירדן, לא הרחק מעין גדי. אחיה של שושנה, מאיר הר ציון, שבחייו היה למיתוס, יצא עם שלושה מחבריו ליחידה 101 בצנחנים (כולם חברי קיבוצים שהתחנכו על "טוהר הנשק") למסע נקמה פרטי. תשעה ק"מ בתוך ירדן הם רצחו חמישה בדואים בדקירות סכין. ראש הממשלה, משה שרת, טען שמפקד גדוד 890, אריק שרון, ואולי גם הרמטכ"ל, משה דיין, סייעו לארבעה, ודרש להעמיד את המבצעים לדין כרוצחים. הוא ציפה שדיין ושרון יזִַרְקוּ מצה"ל. בן גוריון מנע זאת. לאחר 20 יום, לצורך חקירה, שוחררו הארבעה, ואחרי זמן מה חזר הר ציון לשרת בצה"ל, ואף הקים את סיירת מטכ"ל במתכונתה הראשונה, עד שנפצע קשות והשתחרר, והקמת הסיירת המפורסמת בצה"ל נדחתה לכמה שנים.

בתחילת שנות ה-70 התחוללה מעין אינתיפאדה ברצועת עזה, וארגוני הטרור פגעו שם באזרחים ובאנשי צבא. אלוף פיקוד הדרום, אריק שרון – בעזרת סיירת רימון (בפיקוד מאיר דגן, לימים אלוף וראש המוסד), סיירת שקד ויחידות אחרות של צה"ל – לחם בטרור ביד רמה. לפני אלוף בדימוס יצחק פונדק, שרון נהג להוציא מבית הסוהר אסירים פלסטינים כדי שיובילו אותו לחבריהם הטרוריסטים ויזהו אותם. אחר כך הוא הורה לחסל את האסירים. את עדותו של פונדק מאשרים לוחמים ששירתו ברימון. לפי פונדק, הוא התלונן בפני ראשי המדינה ושלטונות הצבא על מעשים אלה ודומים להם. כל שנעשה היה להעביר את האחריות על רצועת עזה לאלוף פיקוד המרכז, רחבעם זאבי (גנדי), אחרי שהטרור חוסל.

בעקבות אמירתו המפורסמת של סגן נשיא ארצות הברית, ספירו אגניו, ש"הממזרים שינו את חוקי המשחק ולא טרחו לומר לי", הפועלים נגד אלאור אזריה יכולים לומר שגם במקרה הנדון השתנו חוקי המשחק: ערכי צה"ל לא יושמו עד שאלאור אזריה הרג את המחבל הפצוע  בחברון, ומאז החלו ליישם אותם. אבל העניין לא כל כך פשוט: ראשית, מה הביא לשינוי חוקי המשחק? ושנית, למה דווקא החלו את השינוי עם סמל מצטיין מרמלה?

מסתבר שהשינוי החל עוד קודם, בסוף שנות ה-80 של המאה שעברה, בתחילת האינתיפאדה הראשונה. אז הצהיר שר הביטחון יצחק רבין שיש "לשבור את הידיים ואת הרגליים" של הפלסטינים המסיתים למהומות. הוא לא רק הצהיר בפומבי, אלא גם יעץ לקציני צה"ל, במפגשים מבצעיים, לעשות זאת. ועצה של רב אלוף בדימוס ושר ביטחון בפועל – לא מילתא זוטרא היא.

סא"ל יהודה מאיר, שפיקד על איזור שכם, הפעיל יחידת צנחנים לשבירת ידיים ורגלים למסיתים, בידיעת מפקד האוגדה במקום. איש לא נהרג וגם לא נפצע קשה. אלוף פיקוד המרכז עמרם מצנע קיבל באותו יום דיווח מלא על האירוע ממפקד יחידת הצנחנים שביצעה את המעשה. למרות זאת העלה מצנע את יהודה מאיר לדרגת אלוף משנה, והטיל עליו תפקיד בכיר יותר (מצנע אמר בתגובה ל"מעריב" ב-2008 כי מאיר "פעל על דעת עצמו בניגוד מוחלט לפקודות שקיבל" ). הפלסטינים התלוננו בפני הצלב האדום הבינלאומי. התלונה הגיע לצה"ל, ומפקדו, דן שומרון, ביקש לסגור את הפרשה בשקט. אבל חבר הכנסת יוסי שריד פרסם עליה מאמר מתלהם ב"ארץ". כדי לנקות את עצמם, החליטו ראשי מערכת הביטחון להקריב את יהודה מאיר. הם תבעו אותו למשפט צבאי, הורידו אותו מכל דרגותיו, ביטלו את זכויות הפנסיה שלו וזרקו אותו מצה"ל.  חסידי "טוהר הנשק" הצדיקו את המהלך נגד יהודה מאיר.

בפרשת יהודה מאיר נקבע הכלל: מאיר, כמו אלאור אזריה 30 שנה מאוחר יותר, הם פיונים בלוח השחמט. אם נחשפת פרשה המביישת את צה"ל ומסכנת את האינטרסים של מפקדיו ושל המדינה, יש להקריב אותם למען השם הטוב של שר הביטחון, של הרמטכ"ל ושל מדינת ישראל. גם בפרשת אזריה פעל צה"ל לאחר שסרט וידאו של האירוע עלה לרשתות החברתיות ולרשתות הטלוויזיה בכל העולם. כדי להראות לכל באי עולם עד כמה אנחנו מוסריים, היה על אזריה לשבת שנה וחצי במאסר. הרי הוא לוחם, ועל לוחם להקריב את עצמו - למען השם הטוב של מפקדיו.

אם יש בפרשה הזאת ערכים, אלה ערכי צביעות, ואותם לא ניתן לעקור משורש, שהרי כאלה הם חיינו, וכולנו כאלה.

 

 

 

























 





























































































 

 

 

 

 

 








 

 

 

 

 

 

 
 
 

הרקלייטוס "האפל"