العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

שני סוגי צדק

 

 

 

 1.כולם חושדים בכולם

 

המחלוקת בתנועה הציונית בין האקטיביסטים, בראשות דוד בן-גוריון ווסגנו אבא הילל סילבר, ובין המתונים, בראשות ד"ר חיים ויצמן (נחום גולדמן תמרן בין הקטבים), ברבע האחרון של שנת 1946, התמקדה למעשה בשאלה, האם לשלוח או לא לשלוח נציגים לסיבוב השני של הוועידה לענייני ארץ-ישראל, שעמדה להיפתח בלונדון בסוף ינואר 1947 (1). בבסיס המחלוקת הזאת היו שאלות יותר יסודיות: מה יחסה של התנועה הציונית לבריטניה, ואם אפשר להגיע אתה לפשרה. הציונים בעלי האוריינטציה הסובייטית (הסוכן סנה, תנועת השומר הצעיר ומפלגת אחדות העבודה) ביקשו לסלק את בריטניה מן האזור, כחלק מהמאבק של "כוחות המחר" נגד האימפריאליזם המערבי. משה סנה וחברי "השומר הצעיר" ו"אחדות העבודה" סברו שיש להמשיך לדבר עם בריטניה רק בלשון הטרור, ואסור להתפשר עמה; בעלי האוריינטציה הרביזיוניסטית-ז'בוטינסקאית בתוך התנועה הציונית (סילבר) ומחוצה לה (בגין), סמכו על תמיכת ארצות-הברית, טענו שיש לדבר עם בריטניה רק על הקמת מדינה יהודית בכל ארץ-ישראל, והתנגדו להשתתפות בוועידת לונדון, מפני שידעו כי הבריטים לא יהיו מוכנים לדבר על פתרון כזה. 

יו"ר הנהלת הסוכנות בן-גוריון ומחזיק תיק החוץ משה שרת היו פרגמטיסטים, וקרובים לוויצמן יותר ממה שהיו מוכנים להודות. בישיבת ההנהלה הציונית בפאריס (2) רתח סנה מזעם על ויצמן, שלא השתתף בישיבה זו, ולעומת זאת נפגש עם מנהיגי בריטניה וסירב לשתף את חברי ההנהלה בפגישות הללו (3). בקונגרס הציוני בבאזל בדצמבר 1946, ניגחו סילבר ובן-גוריון את ויצמן בגלל מהלכים אלה. ויצמן הודיע שהוא יסכים להיבחר לנשיא הקונגרס רק בתנאי שנציגי הציונות ישתתפו בוועידת-לונדון, והם השתמשו בהזדמנות זאת כדי לסלק אותו. הקונגרס הציוני החליט לא להשתתף בוועידת לונדון, אם לא ישתנו התנאים בנושא העלייה, או בנושא הקמת המדינה היהודית, וניתן היה לראות זאת כהחלטה המיועדת למעשה לסלק את ויצמן מהנשיאות שכן בפועל הם כן השתתפו. ההנהגה הציונית (ללא ויצמן) הייתה כבולה להחלטות הכינוס בפאריס, והמחלוקת האמתית בינה לבין בווין ופקידיו, הייתה על תנאי ההשתתפות בוועידת-לונדון: הבריטים לא הסכימו לתנאים מוקדמים ודרשו לאפשר לכל הצדדים להעלות את הצעותיהם בדיונים, ואילו בן-גוריון, שקיבל דיווח על כל השלב הראשון של הוועידה, לא האמין שהבריטים יבואו לשלב השני שלה בלי דעות קדומות, ודרש מהם לא להתנגד מראש לפתרון הציוני (4). אף שנמצא מוצא ממלכוד זה – השתתפות בלתי-רשמית של נציגי הסוכנות היהודית – היה כישלון הוועידה בלתי-נמנע, עקב חילוקי-הדעות הבסיסיים בין שלושת הצדדים, ובגלל חוסר הגמישות של מיניסטר החוץ הבריטי, ארנסט בווין. עמדותיהם של מיניסטר המושבות, ארתור קריץ-ג'ונס, ושל בן-גוריון היו קרובות למדי, והיה בסיס לחששותיהם של הציונים הפרו-סובייטים וגם של הרביזיוניסטים, שבן-גוריון יתפשר על פחות ממדינה, ויסכים להמשך שלטון המנדט הבריטי בארץ-ישראל. כפי שיתברר להלן היה בסיס לחששות אלה.

 

 

2.הדילמה הבריטית

 

המומחים במשרד-החוץ הבריטי, שסיכמו את אירועי הקונגרס הציוני, כתבו שבקונגרס הזה ניצחה הקבוצה הקיצונית האמריקנית-רביזיוניסטית, בראשותו של סילבר; ויצמן סולק והקבוצה המתונה נחלשה; הציונים לא ישתתפו בוועידת-לונדון בתנאים הנוכחיים; הציונים לא יסכימו להסדר חדש, כגון נאמנות האו"ם או פיקוח מסוג אחר על ארץ-ישראל; על כן יש לצפות שהלחץ על שלטונות המנדט יגבר, מפני שהיהודים יגבירו את הטרור בארץ-ישראל ואת ההגירה הבלתי-לגלית, ובתגובה יתארגנו הערבים הארץ-ישראלים במסגרות צבאיות. לשלטונות המנדט לא תהיה שהות להפעיל יותר לחץ על הציונים, או להגיע אתם להסדר כלשהו, מפני שמדינות-ערב ודאי לא יסכימו לדחות את מועד חידוש ועידת לונדון, שמטרתה, לדעתם, היא לקבוע פתרון ערבי לבעיות ארץ-ישראל. על ממשלת בריטניה להחליט אם לכפות הסדר בארץ-ישראל, או להביא את השאלה אל האו"ם, ועליה להביא בחשבון ארבעה גורמים: את האהדה הרבה לבית הלאומי היהודי בתוך מפלגת הלייבור; את האינטרסים האסטרטגיים הבריטיים; את הסכנה שכפיית ההסדר תוטל על בריטניה לבדה; ואת הסכנה שהערבים יפנו למועצת הביטחון של האו"ם, אם מהלכי בריטניה לא ישביעו את רצונם (5). 

אם יוחלט לכפות הסדר, כתבו המומחים, על בריטניה לבחור באחת משלוש אפשרויות: 

א. קבלת התוכנית של הערבים, כלומר הקמת מדינה ערבית בארץ-ישראל. במקרה כזה תפרוץ מלחמת-אזרחים, ולא יהיה אפשר להגן על הבית הלאומי היהודי. 

ב. חלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות עצמאיות, כדרישת הציונים. באפשרות הזאת תומכים חוגים בעלי השפעה בבריטניה ובארצות-הברית, ויש לה יתרונות ומגרעות. היתרונות: היא תספק את מפלגת הלייבור, יהיה לה אופי של פתרון מוחלט והיא תאפשר ליהודים להגר מאירופה לארצם. המגרעות: קשה לשרטט מפה של שתי מדינות בנות-קיימא בגבולות ארץ-ישראל המערבית; במדינה היהודית יישאר מיעוט ערבי גדול; הערבים מתנגדים לחלוקה ופוחדים שמדינה יהודית תהיה רק קרש-קפיצה שממנו תתפשט מדינת היהודים אל השטחים הערביים. 

ג. אוטונומיה חבלית, בנוסח תוכנית מוריסון-גריידי, שגם היהודים וגם הערבים מתנגדים לה. 

האפשרות הראשונה אינה מתקבלת על הדעת. בחירת האפשרות השנייה תקומם את העולם הערבי נגד בריטניה. לתוכנית האוטונומיה החבלית יתנגדו שני הצדדים ואין טעם להקדיש כוחות ומשאבים לכפייתה. אם תחליט בריטניה לכפות הסדר היא תסתבך מאוד, מפני שמדינות ערב העצמאיות יפנו לאו"ם. 

המסקנה: על בריטניה להביא את הבעיה אל האו"ם, אף שפירושו של צעד זה הוא אובדן היתרונות האסטרטגיים שלה בארץ-ישראל, ואף שרבים מחברי מפלגת הלייבור, המצדדים בפתרון פרו-ציוני, יתנגדו לכך. "לא עלינו לפתור את הבעיה. יהודי ארצות-הברית אשמים בתסבוכת, במידה רבה, ועליהם לשאת באחריות", כתבו המומחים וחיוו את דעתם שהפתרון היחיד שעשוי להתקבל באו"ם הוא חלוקה. הם הציעו שבריטניה לא תתנגד לפתרון זה, אם שני הצדדים יקבלו אותו (6). 

המסמך הזה מעיד שבתחילת שנת 1947 היו במשרד החוץ הבריטי אנשים שראו מראש מה יהיו מהלכי ממשלתם, ונראה שהיה להם חלק בכך שנבואתם הגשימה את עצמה. לעומת זאת, הערכותיהם את מהלכי הציונים היו שגויות. הפתרון שהתממש בסופו של דבר, מדינה יהודית בחלק מארץ-ישראל ושלטון ירדני על החלק האחר, לא עלה על דעתם. אחד ההסברים להצלחה המדינית של מנהיגי הציונים הוא אי-הבנתם של הבריטים את הקודים שעל-פיהם פעלו בן-גוריון וחבריו.

 

 3. הקונספירציה

 

פירוש קונספירטיבי אחר למהלכים הוא זה: בין בריטניה, ירדן ובן גוריון, נרקמה מזימה להימנע מהקמת מדינה פלשתינית, ולצרף את השטחים שיקבלו הפלשתינים לירדן. במקרה של מלחמה של מדינות ערב נגד ישראל, ירדן תצטרף לכאורה לקואליציה הערבית, אך למעשה צבאה, שעליו פיקדו קצינים בריטיים, לא יתקוף את מדינת היהודים. גם מסמכים וגם פעולות מלמדים שזה היה המצב לאחר הקמת המדינה ופלישת מדינות ערב. ירדן הכשילה את הקואליציה הערבית, ועל כך בהמשך הסדרה. 

"לבסוף יצא, שהואיל ובחירתי נעשתה בלתי-אפשרית, ולא נבחר כל נשיא, באו הצירים (לוועידת-לונדון) בדלת האחורית", כתב ויצמן (7). הוא צדק. כשהתחדשה הוועידה, התייצבה בה משלחת ציונית נכבדה, בראשות בן-גוריון, שרת, גולדמן וניומן, ועמדותיה היו וייצמניסטיות. 

מאמצע שנות השלושים, ועד שסולק ויצמן מן הצוות הציוני המוביל, קבעה את המדיניות הציונית הסינתזה בין האקטיביסט המבוקר, בן-גוריון, שסנה הפרו-סובייטי דחק בו, ובין ויצמן המתון. אחרי שהסיט את ויצמן הצידה, השתחרר בן-גוריון מן האנטיתזה המתונה שבגרעין ההנהגה. משה שרת לא היה מסוגל להתמודד אתו, ובציונות חלה תפנית לכיוון יותר אקטיביסטי-רביזיוניסטי, מעין ניצחון של ז'בוטינסקי אחרי מותו. בוועידת לונדון ניסה בן-גוריון להיכנס לנעליו של ויצמן ולהשיג מן הבריטים מדיניות חדשה, אבל בווין לא היה בלפור, ובן-גוריון לא היה ויצמן.

 

4. בווין ממליך את בן-גוריון

 

אחרי הקונגרס הציוני, בדרכו מבאזל לארץ-ישראל, סר בן-גוריון ללונדון, הפעם כמנהיג ציוני דומיננטי וקובע מדיניות. ב-2 בינואר 1947 נפגש עם שלושה אישים, מיניסטר המושבות, ארתור קריץ'-ג'ונס, עוזרו, ג'ון מרטין וסר ג'ורג' גטר, והסביר להם שוויצמן אומנם הודח, "בגלל שיתוף הפעולה החד-צדדי שלו עם ממשלת בריטניה והאמון העיוור שלו בבריטים", אבל עדיין הוא האישיות הבכירה ביותר בתנועה הציונית הודות למעמדו המוסרי, אף שאין לו תפקיד רשמי, "ורק הרביזיוניסטים באמת נגדו". ההנהלה החדשה של הסוכנות היהודית מעוניינת לשתף פעולה עם הבריטים, בתנאי שממשלת בריטניה תראה ביהודי ארץ-ישראל לא נתינים, אלא אומה בעלת-ברית. בן-גוריון הציג לאנשי שיחו שלוש דרישות: א. שכל יהודי הרוצה לשוב לביתו הלאומי יוכל לעשות זאת; ב. שיהיה מותר ליהודים להתיישב על כל חלקת-קרקע שאינה מעובדת למעשה בידי ערבים; (8) ג. שהיהודים יוכלו לעצב את חייהם (בארץ-ישראל) כרצונם, ככל אומה בת-חורין. 

הקונגרס, אמר בן-גוריון, השאיר לוועד-הפועל הציוני את ההחלטה, אם להשתתף או לא להשתתף בוועידת לונדון, והוועד-הפועל הציוני מינה תת-ועדה בת שישה-עשר חברים, "שאפשר לכנס אותה בשלושה או ארבעה ימים", ושתהיה רשאית להחליט על השתתפות בוועידה, אם יחול שינוי בתנאים. השינוי הנדרש היה במדיניות העלייה, או בתפיסת פתרון בעיית ארץ-ישראל, אף כי בן-גוריון לא אמר בפירוש מהו, מיניסטר המושבות השיב שבריטניה לא תשנה את מדיניותה בימי הפגרה של הוועידה, ושאם הציונים יעמדו על דעתם, תימשך הוועידה בלעדיהם. 

"מדוע חשוב כל-כך שנשתתף בוועידה?" היקשה בן-גוריון. 

קריץ-ג'ונס השיב לו שהממשלה הבריטית מעוניינת בפתרון, וכי לא ייתכן פתרון בלי שיתוף פעולה של שני הצדדים, וסר ג'ורג' גטר הוסיף: "דיוני ועידות הם השיטה הבריטית המקובלת לפתרון בעיות כאלה". 

בן-גוריון אמר שממשלת בריטניה כבר יודעת מהו הפתרון הרצוי לה, ונראה שאין היא פתוחה להצעות חדשות, והזכיר לאנשי-שיחו את הניסיון המר של היהודים בוועידות קודמות. הוא הציע שהשיחות לא תהיינה רשמיות, מפני שהקונגרס הציוני לא אסר להשתתף בשיחות בלתי-רשמיות ולא קבע הגבלות לשיחות כאלה, והוסיף: אומנם כוחו של אבא הילל סילבר גבר בתנועה הציונית – בגלל אי-האהדה המסורתית של הציונים האמריקנים לבריטניה – אבל יהודי ארץ-ישראל ויהודי בריטניה מתייחסים באמון לממשלה הבריטית, בתנועת-העבודה הארץ-ישראלית יש אהדה למפלגת-הלייבור המרכיבה את הממשלה, והציונים בארצות-הברית יקבלו את הנחיות מנהיגי הישוב בארץ-ישראל בעניינים החשובים (9). כשהתלונן קריץ'-ג'ונס על הטרור ועל העלייה הבלתי-חוקית השיב לו בן-גוריון שהישוב העברי אינו יכול ללחום נגד הטרור מפני שאין לו משטרה, ושההעפלה אינה בלתי-חוקית מפני שליהודים אין ברירה אלא לעלות לארץ-ישראל בכל דרך אפשרית. הקונגרס הציוני החליט להתנגד למשטר של נאמנות על ארץ-ישראל, אם תציע זאת בריטניה לאו"ם. אם בריטניה תמשיך להחזיק במנדט, עליה למלא את תנאיו. אם היא תוותר על שלטונה בארץ-ישראל, תקום בה מדינה עברית. אם היא תסמוך יותר על היהודים, ייתכנו יחסי אמון בין שני העמים, שחיבתם ההדדית טבעית, ותהיה תקווה להסדר (10). 

ב-2 בינואר לא הגיעו בן-גוריון וקריץ'-ג'ונס להסכמה בעניין מעמדה של המשלחת היהודית בוועידה המתחדשת, והייתה עוד נקודה שנויה במחלוקת: הבריטים ביקשו לשתף במשלחת הזאת ציונים ולא-ציונים מכל העולם, והכינו רשימות של מוזמנים על דעת עצמם. בן-גוריון הודיע להם שרק הסוכנות היהודית תייצג את היהודים. המגעים קפאו, בן-גוריון עזב את לונדון ונסע לפאריס, בדרך לארץ-ישראל; הבריטים חזרו בהם, קיבלו את תנאיו וגם התחייבו לשלם את הוצאות נסיעתו מפאריס ללונדון; הוא חזר, והמגעים התחדשו. הבריטים הסכימו שמשלחת של הסוכנות היהודית, בראשות יושב-ראש הנהלתה, תייצג את היהודים. הם גם הסכימו שמגעיהם עם המשלחת הזאת יהיו בלתי-רשמיים, ושלא יהיו מגעים בין המשלחת היהודית ובין המשלחות הרשמיות של מדינות ערב ושל הערבים הארץ-ישראלים (11). 

 

5. קומבינה ציונית

 

בן-גוריון הגזים כשטען שהוא יכול לכנס תוך שלושה או ארבעה ימים את התת-ועדה של הקונגרס הציוני, כדי שתדון בהשתתפותה בוועידת לונדון, ושהוא יכול לשכנע את הניצים האמריקנים לקבל את החלטותיו. לפחות, כדי לגרור אחד מהניצים לשיחות אלה, נאלץ בן-גוריון להשתמש בתחבולות. 

עמנואל ניומן – שנשאר אחרי הקונגרס בשווייץ ובילה בה את חופשתו – קיבל ממשה שרת מברק שקרא לו לבוא מיד ללונדון. לדבריו הבין ש"ההנהלה מתכחשת להחלטה שנתקבלה בקונגרס, ומתגנבת אל 'שיחות השולחן העגול של בווין' בדלת האחורית", כהגדרתו, על כן טלפן לארצות-הברית וסיפר לסילבר על חשדותיו. סילבר אמר לו שגם הוא קיבל הזמנה דומה, ושאין בדעתו לנסוע. השניים החליטו לשלוח לשרת מברק ולדרוש שהציונים לא ישתתפו בוועידת-לונדון, אחרי ימים אחדים טלפן שרת לניומן וביקש ממנו לבוא ללונדון. האם נשתנה משהו? שאל ניומן. שרת השיב כי "יש הרגשה" שהממשלה הבריטית נוטה לנהל דיון על בסיס החלוקה. ניומן חקר אם יש הוכחה להרגשה הזאת, ושרת השיב שהמקור הוא "פקיד בשירות הדיפלומטי של ממשלתך (ארצות-הברית)". ניומן הצטרף למשלחת. כשחקר מיהו מקור המידע של שרת, התברר לו שזה לואיס ג'ונס, המומחה לענייני המזרח-הקרוב בשגרירות ארצות-הברית בלונדון, וכשלחץ על ג'ונס לגלות לו מאין שאב את ידיעותיו, התברר שהמקור הוא נחום גולדמן. כך נסגר המעגל. אבל כשהבין ניומן שהאקטיביסטים נפלו בפח, כבר היה בתוכו; השיחות עם הבריטים היו בעיצומן, ואילו פרש מהן היה מחולל שערורייה. על כן קיבל את הדין, אף שטען כמה פעמים, במהלך השיחות, שאין להן תכלית ושמוטב לפרוש מהן. 

גם משה סנה הטיל ספק בתועלת המשא-ומתן ולעג לניסיונות להגיע לפשרה עם הבריטים. סנה השתתף בהתייעצויות בלונדון, אך לא צורף למשלחת (12).

בן-גוריון ביקש להשיג קונצנזוס למדיניותו והיה מעוניין בתדמית מוסרית ושקולה של ההנהגה הציונית, גם בעיני הישוב העברי, גם בעיני הציונים בעולם וגם בעיני דעת-הקהל האמריקנית. הוא ידע שללא קונצנזוס יהיה לו קשה להנהיג את הישוב ואת התנועה הציונית במבחנים המדיניים והצבאיים הצפויים (13). סילבר וניומן, שתדמית כזאת לא הייתה במרום סדר העדיפויות שלהם, היו בעלי-בריתו הזמניים. בן-גוריון לא רצה שממשלת ארצות-הברית תזהה אותו עם קבוצה שתדמיתה קיצונית, על כן סבר שהמדיניות הציונית זקוקה לוועידת לונדון, כדי לשפר את עמדותיה לקראת השלב האחרון של המאבק, על תמיכת הממשל האמריקני בריבונות היהודית בארץ-ישראל. דוד הורוביץ העיד שבן-גוריון ושרת, בעלי ההשפעה המכרעת בתנועה הציונית, היו מוכנים למאבק, אולם רצו למצות כל אפשרות של פתרון בדרכי שלום, בגלל האחריות לגורל הישוב והציונות, ומפני שידעו מה יהיה מחירה של התנגשות חדשה עם הבריטים (14).

 

6. בווין "מכתיר את בן גוריון

 

ישראל גלילי סיפר שאחרי הקונגרס הוא סייר, יחד עם יגאל אלון, בדרכי "הבריחה" באירופה. כששהה בווארשה, קיבל מברק מבן-גוריון, ובו בקשה לבוא ללונדון. גלילי לא נענה לבקשה זו (15). אפשר לשער שהיה זה ניסיון של בן-גוריון לצרף את אנשי "אחדות העבודה" לקונצנזוס הלאומי, אף שבקונגרס הם לא הצטרפו לקואליציה בראשותו. סירובו של גלילי היה אות לקשיים שנכונו לבן-גוריון בדרכו למנהיגות-העל הלאומית, והעיד על דבקותם של אנשי "אחדות העבודה" בתפיסת "ארץ-ישראל השלמה". 

ויצמן הבין שהוליכו אותו שולל, אך מנקודת-מבטו של בן-גוריון הייתה הצדקה למהלך זה, ולא בכדי סיכן לשם כך את מעמדו במפלגתו שלו, שרבים מחבריה ומראשיה, עדיין תמכו בוויצמן. בראש ובראשונה שאף בן-גוריון להיות מנהיג יחיד, לא שותף להנהגה, ואפשר להניח שזה היה השיקול שלו כשסילק את ויצמן וכשהלך לוועידת לונדון, שבה קיבל הכרה במנהיגותו הבלעדית.

בן-גוריון היה מעוניין, כאמור, בתמיכת החוגים האקטיביסטיים של הציונות האמריקנית ובשותפות אתם בהרכבת ההנהגה. ויצמן וסילבר לא יכלו לשבת יחד בהנהלה הציונית; בן-גוריון רצה להשאיר פתוחה את האופציה של שיחות-לונדון, וסבר שהצלחת היהודים במשא-ומתן הזה תהיה תלויה באיש שינהל אותן ולא ייכנע ללחצים, ושהוא הוא האיש (16). הן ויצמן והן בן-גוריון ייחסו חשיבות רבה לשיחות-לונדון, אבל היה הבדל עקרוני ביניהם. ויצמן האמין באפשרות הסכמה עם הבריטים על פתרון חיובי לבעיית-ארץ-ישראל. בן-גוריון ראה בשיחות בעיקר מהלך טקטי, וחשש שוויצמן יתפשר על פתרון מינימליסטי. סביר להניח שאילו היו הבריטים מוותרים בנקודות אחדות והולכים לקראת הציונים, היה בן-גוריון מוותר על דרישתו להקים מדינה יהודית לאלתר, אבל לא זה מה שקרה. האינטרס העליון של בווין היה לכופף את הציונים, ואפשר לטעון שבזכותו של בווין היה בן-גוריון למנהיג מדינת היהודים ולמצביא מלחמת העצמאות.

 

7. חילוקי דעות בלונדון

 

בעיית ארץ-ישראל העסיקה מאוד את כל שלוחות הממשל הבריטי, במחצית הראשונה של ינואר 1947, והניבה לא מעט תזכירים והצעות-החלטה שקיבל הקבינט מהמומחים של משרדי החוץ, המושבות וההגנה באנגליה ומאנשי הממשל המנדטורי בארץ-ישראל. היועצים המשפטיים של משרדי החוץ והמושבות, בסיוע התובע הראשי, חיוו את דעתם: אי-אפשר לחלק את ארץ-ישראל בין היהודים לערבים, מבלי שהאו"ם יחליט על כך. לכינון אוטונומיה חֶבלית אין צורך משפטי בהחלטת האו"ם, אך שינוי כזה במעמדה של הארץ, בלי שיתוף האו"ם, לא יהיה מעשה נבון, ואף שיש סיכוי סביר שהצעת האוטונומיה החבלית תתקבל באו"ם, קשה להאמין שגם שני הצדדים הנוגעים בדבר יקבלו אותה. מעמדה של בריטניה בעולם יתחזק אם היא תוכל לטעון שעשתה את כל המאמצים כדי למצוא פתרון לבעיה, ואף הביאה אותה ביוזמתה לאו"ם (17).

בן-גוריון וחבריו לא התייחסו ברצינות לשיקול כזה של בריטניה והיו בטוחים שלמקבלי ההחלטות הבריטים יש כוונות נסתרות זדוניות. הם לא הבינו שבעיני הבריטים, בעלי התרבות הדמוקרטית והראיה הגלובלית, יש משקל רב לדעת-הקהל הבינלאומית, בייחוד בעידן המלחמה הקרה (ודעת-הקהל הבינלאומית, שנטתה להכיר בזכות היהודים למדינה אחרי השואה, אכן הייתה, כידוע, גורם חשוב בתהליך הקמת מדינת ישראל). לחשש הזה מפני "המזימה" הבריטית הייתה השפעה על האסטרטגיה של הישוב העברי, בשלבים הראשונים של מלחמת העצמאות (ראה להלן). 

לפני חידוש ועידת-לונדון נתגלעו חילוקי-דעות בין בווין לקריץ'-ג'ונס. מיניסטר החוץ צידד בתוכנית מוריסון-גריידי, או בוואריאציה שלה, שהייתה עוד פחות נעימה לציונים; קריץ'-ג'ונס צידד בתוכנית החלוקה, אף שלא הסכים לגבולות שהציעו הציונים למדינתם. תזכיר שבו נוסחה עמדת בווין ופקידי משרד-החוץ הוגש לחברי הקבינט, כשבאו לישיבה מיוחדת בוועדת מיניסטרים לענייני-ביטחון, ב-15 בינואר, ולא היה להם פנאי לעיין בו לפני הישיבה. בתזכיר זה טען בווין כי הוא אינו מתנגד לתוכנית החלוקה אך נראה שהיא לא תקבל את הרוב הדרוש (שני שלישים) בעצרת האו"ם. לעומת זאת עשויה תוכנית מוריסון-גריידי, שישתלבו בה כמה מרכיבים מהתוכנית הערבית, לזכות ברוב כזה. על בריטניה להחליט בהקדם מהי מדיניותה ולהכריז עליה ברבים. אין סיכוי לפתרון מוסכם. לכל פתרון שיוצע יתנגד לפחות צד אחד. לפיכך האפשרות היחידה היא להסתלק מארץ-ישראל, ולהטיל את האחריות עליה על ארצות-הברית או על האו"ם. אפשרות יחידה זו אינה נשקלת בגלל ראשי הצבא, הדבקים בטענתם שהכוחות השוהים שבארץ-ישראל והבסיסים שבה חיוניים לאימפריה הבריטית. אם תתקבל דעתם של ראשי הצבא יהיה על בריטניה להישאר בארץ-ישראל ולקבל את האחריות על עתידה. 

מה יקרה אם יישארו הבריטים בארץ-ישראל? שאל בווין והשיב: הקמת מדינה יהודית תהיה אי-צדק כלפי הערבים ותזיק ליחסי בריטניה איתם. הציונים לא יסכימו לקבל מדינה שגבולותיה זהים לגבולות השטח האוטונומי שלהם (לפי תוכנית מוריסון-גריידי) "כפי שמחייב הצדק", (18) וגם אם יסכימו לכך בתחילה, ינסו אחר-כך להרחיב את מדינתם. אם תאמץ בריטניה את התוכנית של מדינות ערב, במגמה להגיע איתן להסכם, יפתחו היהודים את לוחמת-הטרור שלהם למרד גלוי, וכך ייגרמו שיבושים לא מעטים ביחסי בריטניה עם ארצות-הברית. מכל מקום, אסור לתת לערבים הרגשה שהם הפסידו בוועידת-לונדון. הקמת מדינה דמוקרטית משותפת בארץ-ישראל, שתהיה בשליטת הרוב, מתאימה למגמות הרווחות בעולם (19).

 

8. "ארץ ישראל דרושה להגנה על מצרים"

 

 שני התזכירים – המשפטי ושל בווין – היו, כאמור, לנגד עיני חברי הקבינט הבריטי כשנפתח הדיון בשאלת ארץ-ישראל. הפותח היה ראש-הממשלה, קלמנט אטלי, שפנה אל ראשי המטות הצבאיים: 

ייתכן שיהיה צורך לכפות הסדר בארץ-ישראל, ואחד הצדדים, או שניהם, יתנגדו לו בכוח, אמר אטלי. האם סבורים ראשי-המטות שיהיה אפשר לשמור על חוק וסדר בארץ-ישראל במצב כזה? 

הרמטכ"ל, לורד פילדמרשל ברנרד מונטגומרי, השיב: אם רק אחד הצדדים יתנגד לכפיית ההסדר, יוכלו החיילים החונים בארץ-ישראל לטפל בו, אבל אם יתנגדו לכך שני הצדדים יהיה צורך לשלוח לארץ-ישראל תגבורת, על-חשבון הכוחות המוצבים בגרמניה (20).

מה דעת ראשי-המטות על חשיבותה האסטרטגית של ארץ-ישראל במערכת-ההגנה של הקהילייה הבריטית? שאל אטלי. 

ראש המטה האווירי, לורד ארתור טדר, השיב: כדי להגן על הקהילייה הבריטית יש להגן על הממלכה המאוחדת, על הנתיבים הימיים ועל מעמדה של בריטניה במזרח התיכון. שלושת התנאים הללו קשורים זה בזה, ואם לא יתקיים אחד מהם, תתמוטט המערכת כולה. "היכולת להילחם מן המזרח התיכון חיונית להגנתנו, (21) ולפיכך דרושים לנו מאחזים בו בימי שלום. בלי מאחזים כאלה לא נוכל לפתח את המאמץ הצבאי במהירות הראויה. אינני טוען שעלינו להחזיק כוחות צבא גדולים במזרח התיכון בימי שלום, אבל הבסיסים דרושים לנו... אם תפרוץ מלחמה (עולמית) תהיה מצרים נקודת-המפתח בהגנה על האזור. ארץ-ישראל דרושה לנו להגנה על מצרים, ובימי שלום עלינו להחזיק בה כוחות לקראת מצבי-חרום, מפני שאנחנו מפנים את בסיסינו שבמצרים". 

לשאלות המיניסטרים השיב טדר שהבסיסים בעבר-הירדן אינם עונים על הצרכים. אם תחולק ארץ-ישראל לשתי מדינות ולמובלעת ירושלים, בשלטון בריטי, לא יהיה אפשר להגן על הבסיסים הצבאיים מהמובלעת בלבד, מהמדינה היהודית בלבד או מהמדינה הערבית בלבד. כדי שבריטניה תוכל להגן על הנמלים, שדות-התעופה והדרכים שבארץ-ישראל, יהיה עליה לחתום על חוזים עם שתי המדינות, ואם יהיו בידה חוזים כאלה, אין הבדל – מבחינה צבאית – בין ארץ-ישראל של מדינה אחת, ובין ארץ-ישראל של שתי מדינות. לבריטניה יהיה נוח יותר אם יימצא פתרון פוליטי לסכסוך היהודי-ערבי, אבל אם הכרחי עימות בינה ובין אחד הצדדים, מוטב שלא יהיה זה הצד הערבי. סכסוך עם הערבים הארץ-ישראלים עלול להתפשט לכל המזרח התיכון (22).

בעניין עמדה זו של הלורד טדר, העיר ההיסטוריון ד"ר עמיצור אילן: "אותו טרור יהודי, אשר מבחינת דעת-הקהל בבריטניה ובארצות-הברית היה אולי הסיבה העיקרית לדחף הבריטי להיפטר מבעיית ארץ-ישראל, לא רק שלא הפחיד את ראשי הצבא הבריטי, אלא שהם העדיפו אותו, בבחינת הרע במיעוטו, בכל צורה של הסלמה, על-פני עימות עם העולם הערבי" (23).

הדיון עבר לתחום המדיני, לקראת חידוש ועידת-לונדון. בווין אמר שבשנות מלחמת העולם העדיפה הממשלה הקואליציונית לחלק את ארץ-ישראל וגם יכלה לבצע זאת, אבל ההזדמנות הוחמצה. כיום, ב-1947, אין סיכוי שהאו"ם יתמוך בהקמת מדינה יהודית, וגם אין סיכוי שהחלטה כזאת תבוצע. חריפות הבעיה תקהה, אם יסכימו כמה ממדינות העולם לקלוט עקורים יהודים מאירופה. ייתכן שארצות-הברית תסכים לקלוט כמה מהם; הדומיניונים הבריטיים סרבו. 

מיניסטר המושבות קריץ'-ג'ונס, שהביע את דעתו בעד החלוקה, סיפר על מגעיו עם מנהיגים ציונים, הדורשים להגדיל את מכסות העלייה, ועם הנציב העליון בארץ-ישראל, סר אלן קנינגהם, התומך בחלוקה, וטען שאפשר להשיג את הרוב הדרוש באו"ם לתוכנית חלוקת הארץ. גם מיניסטר האוצר, מיניסטר הבריאות ומיניסטר האנרגיה, צידדו בתוכנית החלוקה. מיניסטר הבריאות אניירין ביוואן, אף טען שמנקודת-מבט אסטרטגית יש להעדיף ידידות של מדינה יהודית על-פני ידידותן של המדינות הערביות. לעומת זאת אמר מיניסטר ההגנה אלברט אלכסנדר: "אם אי-אפשר לעשות צדק לשני הצדדים יש להעדיף את האינטרס הבריטי", כלומר, אם נגזר על בריטניה לבחור באחד הצדדים עדיף לפייס את הערבים, כדי שלא יפנו לעזרת ברית-המועצות, העלולה לקעקע את מעמדן של מעצמות-המערב במזרח-התיכון ובמפרץ הפרסי. הישיבה הסתיימה בלי סיכומים (24).

 

9. "מוטב לדכא את הערבים במכה אחת"

 

 למחרת, ב-16 בינואר, חילק מיניסטר המושבות, ארתור קריץ'-ג'ונס, שני תזכירים לחברי הקבינט, אחד של הנציב העליון, אלן קנינגהם, ואחד שלו עצמו. שני התזכירים מנו את מגרעות תוכנית האוטונומיה החבלית. 

קנינגהם טען: תוכנית זאת מאפשרת לבריטים להימנע מהחלטה והיא מתאימה לאופי הבריטי, המעדיף הסתגלות למציאות, על-פני ניסיונות לשנותה, אך אין היא מתאימה לארץ-ישראל, שהלאומנות והדת הם המניעים העיקריים בהתנהגות שני העמים היושבים בה. שני הצדדים רוצים עצמאות, והריבונות הפוליטית המלאה תהיה פיצוי לשניהם, על ויתוריהם הטריטוריאליים. לעומת זאת אוטונומיה לתקופת-מעבר של חמש שנים אינה מתקבלת על הדעת, מפני שהערבים עלולים לנצל את השנים הללו להכנות צבאיות, והיהודים עלולים לנצל אותן ללחצים למען הגברת העלייה ולתעמולה. מוטב לדכא את הערבים במכה אחת ולא בתהליך ממושך. אוטונומיה חבלית לא תפתור את בעיית הארגונים הצבאיים היהודיים, וייתכנו התנגשויות בין המחוזות האוטונומיים ובין השלטון המרכזי. מוטב אפוא להעניק מיד עצמאות ליהודים ולערבים (25).

קריץ'-ג'ונס טען: האוטונומיה החבלית היא שלב בדרך למדינה אחת, ערבית, בארץ-ישראל. בגלל הסכסוכים בין שני העמים אין סיכוי למדינה הזאת, ובגלל התנגדות ארצות-הברית אין היא באה בחשבון. גם לתוכנית הערבית – שמשמעותה שליטת החברה הערבית המפגרת בחברה היהודית המתקדמת, ומרחץ דמים בארץ-ישראל – אין סיכוי. לפתרון המעשי היחיד, חלוקת הארץ, יתנגדו הערבים פחות מכפי שחוששים אנשי משרד-החוץ. יש לפתרון הזה מגרעות אסטרטגיות, "אבל זה מחיר שכדאי לשלם אותו, ובלבד שייפסק המצב הבלתי-נסבל בארץ-ישראל" (26).

ב-22 בינואר, חמישה ימים לפני חידושה הרשמי של ועידת-לונדון, דן הקבינט הבריטי שוב בשאלת ארץ-ישראל. המיניסטרים כבר עיינו בתזכירי מיניסטר המושבות והנציב העליון, והתגבש רוב בעד הצעת החלוקה. בווין התגונן. הוא טען שאין הוא מתנגד לחלוקה, אלא רק מצביע על הקשיים, ולדעתו ישנו עמיתיו את דעתם כשיתברר להם שרק בכוח (נגד הערבים) אפשר להגשים את החלוקה. בווין הציע לקבינט לא לקבל החלטה לפני שייפתחו דיוני ועידת-לונדון. 

קריץ'-ג'ונס אמר שלדעתו מעדיפה עבר-הירדן את החלוקה על-פני כל פתרון, וגם ערב הסעודית ודאי לא תתנגד לכך. מיניסטר האנרגיה תמך בדעתו של קריץ'-ג'ונס. רוב המשתתפים הסכימו שיש להביא את הבעיה לפני האו"ם, אף שהביאו בחשבון את המגרעות של צעד זה. לבסוף לא הוחלט להעדיף אף אחת מהאפשרויות. מיניסטר החוץ ומיניסטר המושבות, שעמדו להשתתף בוועידת-לונדון, התבקשו לעשות הכול כדי לקרב את הצדדים זה אל זה, לדווח לקבינט על השיחות בוועידה ולהתייעץ אתו שוב לפני שתוגש הצעה כלשהי ליהודים או לערבים (27).

לקראת פתיחת הוועידה, הודיעו הבריטים על עמדתם לאמריקנים, וב-27 בינואר כתב תת-מיניסטר החוץ האמריקני, דין אצ'יסון, לשגריר בריטניה בוושינגטון, לורד אינוורצ'פל, כי לממשלת ארצות-הברית נוח, מסיבות פנימיות, לתמוך בחלוקה בבמות הבינלאומיות, אך אין זאת עמדתה הסופית. אם "לאחר לימוד זהיר של הבעיה ... נגיע למסקנה שפתרון החלוקה אינו מעשי, ואם יתברר שעלה בידנו – אחרי התייעצות עם היהודים ועם הערבים – להציע פתרון שאפשר להפעילו כהצלחה, ושיהיה פשרה בין חלוקה ובין תוכנית מוריסון-גריידי... תיאות ממשלת ארצות-הברית לתמוך בפתרון כזה" (28).

 

____ 

[בשבוע הבא: שר החוץ של התנועה הציונית, משה שרת, לימים ראש ממשלת ישראל, מכריז שהציונים מוכנים לסגת מתביעתם למדינה עצמאית; דה-לגיטימציה הדדית בין יהודים לערבים; בן-גוריון מכריז שהמדינה היהודית תהיה חברת מופת ושהמוח הוא חומר הגלם המובהק של יהודים; לפי בן-גוריון חלוקת הארץ היא הפתרון היחיד לבעיית ארץ-ישראל.]

 

 הערות

 

1. הסיבוב הראשון של ועידת לונדון החל, כאמור, ב-9 בספטמבר 1946, בהשתתפות נציגי מדינות ערב והבריטים בלבד. השיחות הרשמיות של הסיבוב הראשון הסתיימו ב-2 באוקטובר. הבריטים דחו את המשך הוועידה בגלל הקונגרס הציוני הכ"ב שאמור היה לבחור הנהלה חדשה, מושב הסתיו של עצרת האו"ם ופעילויות בינלאומיות, שחייבו את היעדרותו של מיניסטר החוץ ארנסט בווין מאנגליה. 
2. ראה לעיל בפרקים הקודמים. 
3. ראוי לציין שגולדמן, שהיה פעיל מאוד בישיבת ההנהלה, נפגש עם בווין ועם הול בפאריס באמצע אוגוסט 1946. 
4. לסוכנות היהודית נמסר מידע מפורט על התוכניות שהעלו הבריטים והערבים בשלב הראשון של ועידת לונדון, מפי סמיר אל-ריפאעי, נציגו של המלך עבדאללה לשיחות. גלבר, "חבצלת", שם, עמ' 675. 
5. המומחים הבריטים סברו שיש לאו"ם אופי יותר דמוקרטי משהיה לו. הם לא הבינו אז את משקלה המכריע של ארצות-הברית באו"ם, וייחסו משקל יתר לגושים של מדינות, כמו הגוש הערבי. בגלל אי-הבנה זאת לא יכלו לצפות מראש את החלטת כ"ט בנובמבר 1947. 
6. Passim, 371/61761 FO. 
7. חיים ויצמן, "מסה ומעש", שוקן, תש"ט, עמ' 430. 
8. בעת כתיבת שורות אלה, אחרי שישים ותשע שנים, הזכות להתיישב (להתנחל) בארץ-ישראל היא נקודת המחלוקת העיקרית בין היהודים לפלשתינים ובין היהודים לבין עצמם. 
9. כלומר, את הנחיותיו של בן-גוריון. 
10. 371/61762. FO. מסמכי משרד החוץ הבריטי. 
11. CAB 128/11 Minute 4. מסמכי הקבינט הבריטי. 
12. עמנואל ניומן, "בזירת המאבק הציוני", הספרייה הציונית, 1977, עמ' 243. אם אומנם נטמנה מלכודת לאקטיביסטים האמריקנים סביר להניח שבן-גוריון היה האיש שיזם את הטמנתה, ושגולדמן היה המוציא-לפועל. כבר בישיבת ההנהלה הציונית בפאריס השתמש בן-גוריון בגולדמן כדי להעביר החלטה בעד החלוקה, ועתה היה מעוניין בפגישה עם הבריטים, לפני הקרב המדיני האחרון על הקמת מדינת ישראל. 
13. את החשיבות העליונה של הסכמה לאומית בשעות הכרעה, לא הבינו, ראש הממשלה, מנחם בגין, כשהחליט לפלוש ללבנון ביוני 1982, וראש הממשלה, יצחק רבין, כשהחליט על הסכם אוסלו באוגוסט 1993. הערכת חשיבותו של קונצנזוס, והיכולת להשיג אותו, היו מאפיינים של בן-גוריון. 
14. דוד הורוביץ, "בשליחות מדינה נולדת", שוקן, 1951, עמ' 157; ישראל גלילי אישר, בסדרת הראיונות הנ"ל, שסנה התנגד להשתתפות נציגי הישוב בוועידה. 
15. גלילי, שם. 
16. ישראל גלילי וחבריו ומנחם בגין וחבריו, חששו שבן-גוריון לא יעמוד בלחצים. הם התייחסו לבן-גוריון כפי שהוא התייחס לוויצמן. 
17. CAB. 129/16 Memo 13.1.1947 (מסמכי הקבינט הבריטי). 
18. זאת עוד הוכחה למרכזיות של גורם ההתיישבות וההתנחלות בשיקולי המעצמות. 
19. CAB.129/16 C.P. (47) 30 15.1.1947. 
20. שהייתה אז קו העימות העיקרי בין מזרח למערב. 
21. לנוכח האיום הסובייטי. 
22. CAB. 128/11 C.M. (47) Minute 3 15.1.1947. 
23. עמיצור אילן, "אמריקה, בריטניה וארץ-ישראל", עמ' 254-253. 
24. CAB. 128/11 C.M. (47) Minute 4 15.1.1947. 
25. CAB. 129/16 C.P. (47) 31 Memo 16.1.1947. הנציב העליון סר אלן קנינגהם חיבר את התזכירים ב-8 בינואר 1947. 
26. CAB.129/16 C.P. (47) 32 Memo 16.1.1947. 
27. CAB. 128/11 C.M. (47) Minute 2 22.1.1947. 
28. 1.1947, 1014-1015. 27.1.1947 pp.,5; FRUS 1947 Vol. מסמכי משרד החוץ האמריקני.

 

 

הרקלייטוס "האפל"