العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

35 שנה לקרב 'סולטן יעקוב': הנעדרים שנשכחו, האשמות והתגובה של ברק

 

"בן-אדם מקבל צו מילואים, הולך, עושה את הכי טוב שהוא יכול, בסוף הוא יוצא פחדן, ברברן, נכנע. כולנו יצאנו שרוטים. השריטות שלי הן מהפחד, ואחרי זה המון בדידות. הייתה שם תחושת בדידות איומה. אין גלד. שום גלד", יספר לימים מיכה לבנה, סגנו של המג"ד עירא עפרון, שהוביל את גדוד 362 של חטיבת השריון באותו לילה ארור, ליל שישי כ' סיוון התשמ"ב. מיכה אינו היחיד, חיילי הגדוד זוכרים את מאורעות הלילה בפרוטרוט, עד היום אין מי ש"השריטה" הזו עזבה אותו.

לכאורה, זו הייתה משימה פשוטה, מספר ל'כל הזמן' ההיסטוריון הצבאי, ד"ר אורי מילשטיין, להיכנס לאזור שנקרא בעגה הצבאית  'משולש טובלנו' ולהציב חסימות, במטרה למנוע מכוחות שריון סורים מעבר ולפנות את הדרך לכוחות ישראליים שיגיעו עם שחר וינסו לתפוס את היעד המרכזי – כביש ביירות דמשק. האזור אליו נשלח הגדוד הוא אזור צר ונחות, הנמצא 200 מטר מתחת לרכסים הגבוהים של סולטן יעקוב, מה שהעניק למקום את הכינוי "המיתלה הקטנה".

"אהוד ברק אשם"

"מי שנתן את הפקודה היה סגן מפקד הגיס אהוד ברק, שהחליף את מפקדו אביגדור (יאנוש) בן-גל שטס במסוק לפגישה בפיקוד צפון בצפת. ברק העביר את הפקודה למפקד אוגדה 90, תת אלוף גיורא לב. הפקודה הייתה 'למלא את הבקעה', אך לב סבר כי פעילות שכזו תחייב זאת הקצאת כוחות חי"ר, על בסיס ההערכה שבכוחות המשוריינים של האויב יהיו משולבים כוחות קומנדו. היות שכוח חי"ר לא ניתן, סוכם שיבוצעו חסימות בלבד באמצעות גדוד טנקים אחד – גדוד 362.

לימים יספר לב, כי "המהלך לא נראה לי הגיוני וראיתי חוסר טעם להכנסת טנקים לשטח נחות, מה עוד שידעתי שעד חצות בוודאי נשלים את ההשתלטות שלנו על כל הרכסים השולטים על בקעה זו ועל כל היציאות המוליכות לבקעת הלבנון. לאחר ויכוח של כ-45 דקות, אהוד השתכנע והורה לי להכניס במקום חטיבה שלמה רק גדוד אחד, ובמקום לבקעה הצפונית להשתלט רק על החלק הדרומי של הבקעה ולחסום את הצירים צפונה, במקום שנקרא 'משולש טובלנו'. כמדומני שהיה זה אהוד ברק או יאנוש שמאוחר יותר בלילה הסביר לי שכוונת מהלך זה הוא שהגדוד הזה, יחד עם כל החטיבה, יתחברו בלילה לאוגדה הנוספת שגויסה, אוגדת יום טוב, שנמצאת כבר בעורף האוגדה שלי, וזה על-מנת שבאור ראשון של יום שישי יפרצו צפונה לחסימת כביש דמשק-ביירות. שוכנעתי. זה היה אמור להיות מהלך מבריק. רק שלא ידעתי אז שכבר באותו לילה דובר על אפשרות של הפסקת-אש ביום שישי בבוקר".

"ההנחה הייתה", מספר מילשטיין, "כי הכוחות לא צפויים להיתקל בכוחות סורים, דבר שעמד בניגוד מוחלט למידע המודיעיני שהיה בידי צה"ל. יחידת טנקים שעמדה בגבעות חיסלה טנקים סורים שנסוגו צפונה ואלה דיווחו לברק, שטעה לחשוב או אולי יותר חמור מכך הטעה לחשוב כך, שהחיסול לא היה על הציר הצפוני אלא בתוך משולש טובלנו, וזו בעצם הנקודה העיקרית שהובילה לשרשרת של טעויות ולתוצאות הקרב". מילשטיין מבהיר, כי אין דבר כזה קרב מושלם, "תמיד יש טעויות, אבל כאן סגן מפקד האוגדה אולי מתוך אי הבנה אולי מתוך הטעיה, הגיע למסקנה השגויה הזו, הוא יכול היה לבדוק את זה, אבל לא בדק".

אבל זו לא הייתה הטעות היחידה, גם יחידת המודיעין 8200 העבירה מידע לפיו יחידות סוריות הגיעו לאזור. אלא שהמידע לא נבדק לעומק ולאחר שהיחידות הסוריות לא נצפו, ההנחה הייתה שהם הסתלקו, כשלמעשה הן התחפרו בשטח. "הסורים העריכו שבדיוק בגזרה הזו צה"ל יעבור בשביל לכבוש את כביש ביירות דמשק", אומר מילשטיין. "נכון, היה מידע, אבל גם לפני יום הכיפורים היה מידע. זה שיש מידע לא אומר שאנשים קולטים ומפנימים, החברה אומרים זה בסדר, ננפנף אותם".

"לא תפגשו בסורים"

על סמך המידע שיש לו, אוסף עירא את קציני הגדוד ביום חמישי, מעט לאחר השקיעה, ומתדרך אותם, "לא נפגוש אויב בדרכנו ולא צפוי לנו קרב". מילשטיין מצטט את אחד ממפקדי הפלוגות, לפיו "ניתנה פקודה לא רציונאלית לא לירות ברכב אויב בלילה כי הרכבים נטושים. נאמר בפירוש שאין שם סורים".

חיזוק לדברי מפקד הפלוגה, ניתן לראות בדבריו של  אבי רט, שנכח בתדריך וסיפר מיד אחרי המלחמה: "אמרו שאנחנו לא אמורים להיתקל בכוח סורי מאסיבי שיפריע לנו. אנחנו מסתערים קדימה והשטח בעיקרון נקי. הפקודה אמרה שגם אם ניתקל בכוחות סוריים בורחים, שלא ניכנס איתם למגע אש. אנחנו צריכים לרוץ קדימה לכביש ביירות-דמשק ואין לנו זמן להתעכב ליד כוחות קטנים".

"הגדוד", מספר ההיסטוריון הצבאי, "יצא לדרכו בסביבות שמונה וחצי בערב, כשהלילה כבר ירד, ונע בחסות החשיכה, בלי שחיל רגלי יאבטח את האגפים וישלוט ברכסים ובלי פלוגת סיור על ג'יפים שתתקדם לפניו".

בספרו על אהוד ברק, ספר, שלטענת מילשטיין, לא הוצא בהוצאת ספרים אלא פורסם באתר ניוז 1, "משום שכל הוצאות הספרים חששו מלהוציא אותו, ככל הנראה בגלל שפחדו מברק שהיה אז שר הביטחון", הוא קובע כי תכנית הקרב נקבעה בניגוד מוחלט לכל הקביעות של אוגדה 90. "כעשרה חודשים תכננה אוגדה 90 בסודי סודות את מהלכיה במלחמה. רק למפקדי חטיבות ומעלה מותר היה לדעת את הפרטים. את הגזרה שבין משולש טובלנו לכפר סולטאן יעקב כינו המתכננים 'המיתלה הקטנה', לזכר קרב המיתלה במבצע קדש ב-1956 שבו נכנסו הצנחנים למלכודת במצר המיתלה. כדי שלא להיכנס למלכודת במלחמה הבאה הם קבעו: א. שלא ייכנסו למשולש טובלנו בלילה; ב. שלא ייכנסו אליו לפני שיכבשו את סולטאן יעקב ואת הרכסים המזרחיים של הציר; ג. שלא ייכנסו אליו מבלי שחי"ר מאבטח את הרכסים ממזרח וממערב. לפי קצין התותחנים של האוגדה, אלוף משנה בדימוס אהוד בכר, 'סוכם שלא ייכנס לשם כוח שריון לפני שהרכסים השולטים ייכבשו על-ידי כוחות חי"ר. בטח לא בלילה. אחרת זה כמו ברווזים במטווח'". את הסיבה הוא תולה באהוד ברק,  "כל התכנונים וההחלטות נשכחו, שהרי סגן מפקד הגיס, אהוד ברק, חזר שוב ושוב על הקביעה: אין אויב, לפחות עד סולטאן יעקב!"

ירי דו צדדי

במקביל להתקדמות גדוד 362, נע גדוד רקטות כבדות מטכ"לי "חביב", במטרה לכסות בטווח הרקטות את כביש ביירות-דמשק, ובכך להבטיח את ביצוע המשימה, אלא שלמרבה הפלא, המג"ד עירא לא עודכן על כך. לקראת השעה 10 וחצי בלילה, מבחינים חיילי הגדוד בכביש שמתחתם בכלי רכב מוזרים והתקבלה פקודה להשמיד את הרכבים, אך עירא מסרב ורוצה לשלוח חיילים לבדוק במה מדובר. סיירים שנשלחים בזחילה על הכביש, מבינים כי מדובר בגדוד 'חביב', שכלל גם שני אוטובוסים מלאים בחיילים. עירא מעכב אותם, נוטל את ההובלה ומונע נזק כפול – גם לא בוצע ירי דו צדדי וגם מנע מהגדוד להתקדם מהר יותר לעבר משולש טובלנו, מה שסביר להניח היה מחסל אותו. כל סיפור התקרית, שהעידה על חוסר ארגון בדרגים הגבוהים, הביאה לעיכוב של שעה וחצי בהתקדמות הכוחות.

לקראת חצות מודיע בגין לשר הביטחון שרון, כי מחר ב-12 תיכנס הפסקת האש לתוקפה, מה שמלחיץ את יאנוש, שכן הכוח טרם הגיע ליעד. "נוע למשימתך, היית צריך להיות שם לפני ארבע שעות. אני במקומך הייתי מבצע את זה לבד, עם ג'יפ, לפני ארבע שעות", נוזף בן גל בעירא. "תתחיל לנסוע, השטח ריק!" כשעירא, לפי העדויות, הזהיר שיש "כוח לפני", חוזר מפקד הגיס  על הפקודה בחוסר סבלנות: "תשמיד ותמשיך לנוע".

"כמה דקות אחרי גערת מפקד הגיס נורו על השיירה פגזים מג'בל ערבה, שאמור היה להיות מאובטח על-ידי חטיבת נחמן רבקין", מספר מילשטיין. כתוצאה, "שני טנקים נפגעו וחמישה לוחמים נהרגו". בדיקה מהירה העלתה כי מדובר בירי מצד כוחותינו. סגן אלוף עלי ברוק, שטנקים מהגדוד שלו ביצעו את הירי, סיפר כי הטנקים נסעו על הכביש ברעש גדול, וכי הוא חשב שמדובר בכוח סורי נסוג.

למרות הירי, ממשיך הגדוד במשימה ועם ההגעה לכתפיים שמעל משולש טובלנו, מורה ברק לרדת ולפרוס את הכלים בעמק. הגדוד מבצע את ההוראה, תוך שהוא נכנס לשטח אש סורי. תחילה הסורים לא מגיבים, ככל הנראה הם מופתעים מהתעוזה, אך מהר מאוד מתחילה מכת האש. אבי רט, אחד מחיילי הגדוד, סיפר כי "שמענו את המג"ד צועק בקשר 'לרוץ קדימה'. המשכנו הלאה, ואז אנשים התחילו לצעוק בקשר: 'איפה אני, איפה אתה… תסמן לי…' בלגן שלם. ניסינו להחזיר אש, אבל היה קשה, כי היה להם יתרון גדול עלינו, גם מבחינה מספרית וגם מבחינת גורם ההפתעה.

"בהתחלה עוד חשבנו שזה עניין של להחזיק קצת מעמד וזה יעבור, אבל התחלנו להיכנס עמוק לתוך הלילה וכל רגע זיהינו עוד מקור אש שנפתח עלינו, ומסוקי תקיפה וכל מיני 'מרעין ובישין' אחרים. גם מיגים ירדו עלינו, אבל למזלנו לא היו כל-כך אפקטיביים ולא פגעו. ירו עלינו מכל סוגי הנשק: טילים מתוך הנגמ"שים שלהם וכל מיני טילי כתף וסאגרים ומילאנים ואר.פי.ג'י. מכל הכיוונים והצדדים. הבנו שאנחנו בעצם מכותרים מכל הכיוונים ואי-אפשר לזוז, לא קדימה, לא אחורה, ולא לצדדים. היה זה שטח שאי-אפשר לתפוס בו עמדות. אנחנו עומדים חשופים לגמרי ואין לנו שום מקום להסתתר בו, והם פשוט מטווחים אותנו. סידרנו בינינו שחלק יצפו לכיוון הזה וחלק לכיוון האחר ומישהו ידאג שלא יפתיעו מאחור. כל שנייה צעק מישהו 'מאחורי!' ואז סובבו לכיוון שלו וירו פגז".

"לסגת"

למרות הפניות החוזרות ונשנות לסיוע אווירי, הסיוע לא הגיע. "שמועות עקשניות שרצו בגדוד באותה תקופה, שברק הלך לישון", מספר מילשטיין ל'כל ישראל'. כך או כך, קצין המבצעים עמי זגגי מבין כי הגדוד מסתבך ומשדר מעל גבו של עירא למפקד האוגדה כי "ניצבות בפנינו שלוש אפשרויות: או שתחלצו אותנו קרקעית, או שתחלצו אותנו עם מסוקים, או שנגמר. אחרת, בסופו של דבר נגמור כולנו". לב, שככל הנראה לא מבין את המצב לאישורו, מורה: 'יש עוד אפשרות: שתילחמו!' בסופו של דבר מבינים המפקדים כי יש סיכוי שגדוד 362 יושמד ובשעה 8:50, כשהשמש כבר ברקיע ותוצאות הקרב העגומות נראות לכולם, מקבל הגדוד הוראה לנוע דרומה, בחסות הפגזה מאסיבית שיוצרת קירות אש ועשן ומנעת מהסורים לזנב בגדוד הנסוג.

לימים יספר המג"ד, "לא נתתי לנו יותר מחמישים אחוזים סיכוי לצאת החוצה. אמרתי לנהג שלי, 'אתה לא עוזב את הגז, לא משנה כלום'. כולם הזדהו בהרמת יד. צעקתי בקשר, 'קודם תירה, ואז נתחיל לנסוע'. פחדתי שידפקו אותנו. ואז אמרתי לעצמי, 'רגע, אתה בטוח שאתה רוצה לצאת?!' אמרתי, 'נבחן את זה פעם נוספת'. פניתי למפקד האוגדה: 'תשמע, אולי אני נמלך בדעתי? אתה בטוח שאני חייב לצאת?'. הוא אמר: 'זאת פקודה'. עניתי לו: 'זה בדיוק מה שחשבתי. אני מאוד מאוכזב מהתשובה שלך'… התמונה הראשונה שאני זוכר", תיאר עירא את הרגשתו לאחר שנחלץ, "זה טנקים של החטיבה שלנו, יושבים החבר'ה, אוכלים ארוחת בוקר. מסתכלים עלינו. 'מאיפה אלה הגיעו עכשיו?' זה מפל של קריזה. מפח נפש. לא רוצה להגיד תסכול. זה תמיהה. כל מה ששאלנו את עצמנו זה למה הם לא זזו עוד שני קילומטר קדימה? אם היו עושים את זה, העסק היה גמור!"

תוצאות הקרב היו הרסניות, 21 הרוגים, 30 פצועים, 2 שבויים, 3 נעדרים ו-8 טנקים שנפלו בידי הסורים ונגררו באותו יום לתהלוכת ניצחון בדמשק.

מאוחר יותר יכתוב יאנוש כי "בתחקיר שנעשה למחרת גיליתי סתירות רבות בין הגרסאות של סגן מפקד הגיס, מפקד האוגדה, המח"ט ומפקד הגדוד. סיכמתי באומרי שלמרות הקרב הכושל… אני, מפקד הגיס, לוקח עלי את האחריות המלאה, ועם האשמים נמצה את הדין במעמד אחר". לשאלות על תפקודו של ברק הוא יסרב להתייחס, אך באחת השיחות הוא יאשים את ברק, בכך שהורה לגדוד של עירא להיכנס לעומק סולטן יעקוב.

חילופי האשמות התרחשו גם בתוך הגדוד עצמו, כשעירא מגלה שעמי זגגי התקשר מעל גבו למפקד האוגדה להודיע שהגדוד זקוק לחילוץ. "התחושה הייתה של בגידה", אומר מילשטיין, "אך למעשה הוא הציל את הגדוד מאסון מוחלט". למרות זאת, עירא לא מוכן לקבל זאת ומסלק את זגגי מהגדוד, למרות שאמו של הקמב"ץ הייתה בקשר אדוק איתו ואף הצילה את חיי בנו. חיילי הגדוד, שהיו נאמנים למפקדיו, מחזיקים עד היום בגרסה שלו. בכנס שנערך במרכז מורשת בגין, העלה מילשטיין את זגגי להרצות על תפקודו ותפקוד הגדוד, אך חיילי הגדוד שסירבו לקבל את גרסתו, התפרצו לדבריו וביקשו לעלות אחריו ולסתור את דבריו.

3 שנים בשבי

חילוקי הדעות והתפקוד הלקוי, מתגמדים ליד הסבל של החיילים שנותרו מאחור – חזי שי, אריק ליברמן, זכריה באומל, צבי פלדמן ויהודה כץ. שי וליברמן יוחזרו לימים לישראל, אך שלושת הנעדרים האחרים, עד היום איש לא יודע מה עלה בגורלם. הדעה הרווחת שהם נהרגו, אך לאור העובדה כי זו גם הייתה התפיסה תחילה לגבי שי וליברמן, עולה השאלה – האם אכן כך?

הנעדרים הגיעו משני טנקים שונים, בפיקודם של שי ושל זוהר ליפשיץ הי"ד. הטנק של שי, שנסע בסוף השיירה נפגע מטיל. "קפצתי החוצה", יספר שי לאחר שיחזור מהשבי, "הכדורים החלו לשרוק, התגלגלתי לצד הכביש, במטרה שהטנק הבוער יחצוץ ביני לבין החיילים הסורים. לאחר כעשר דקות הפסיק הירי, ואז אני רואה את שאר אנשי הצוות – באומל הנהג, פלדמן הטען וליברמן התותחן. התיישבנו ארבעתנו בצד הכביש, מנסים לחשוב מה עושים, תוך שאנו רואים משוריינים סורים נעים על הכביש, שמנו את עצמנו כמתים וזה עבד. לאחר שהכוח עבר, התחלנו שוב לדבר ואז החלה אש לעברנו. זחלתי על הרצפה, מתרחק מהכדורים, כשהייתה הפוגה קלה, הסתובבתי אחורה וראיתי את פלדמן עם פגיעת ראש קשה – הוא לא היה בחיים. לפני שנפגע, שמעתי אותו אומר, 'באומל מת'. ליברמן, שנשאר איתי, זחל אחורה, ניסה להזיז את באומל, אך לא הייתה כל תגובה. אני וליברמן, הבנו שנשארנו לבד וזחלנו למטע שהייתה בצד הכביש".

לאחר מחשבה קצרה, מחליטים שי וליברמן להסתתר במטע במשך כל היום ובלילה לנוע לעבר סולטאן יעקב ולרדת מהצד השני של הגבעה, שכן הציר עצמו היה מלא בכוחות סורים. "כשהחשיך התחלנו ללכת, בשלב מסוים הגעתי לפסגה, ליברמן לא אחרי, אני צועק 'ליברמן' ואין קול ואין עונה, כך שלוש פעמים", סיפר שי. לימים התברר, שהסיבה לשתיקה הייתה מאחר שליברמן התעייף, ישב לנוח ונרדם. מאוחר יותר הוא ייתפס על ידי החיילים הסורים וכעבור שנתיים ישוב ארצה בעסקת חילופי שבויים עם הסורים.

מנגד, שי המשיך בדרכו דרומה, לעבר הכוח הישראלי, אך בשלב מסוים הוא מדרדר בטעות אבן ומקפיץ את אחד מלוחמיו של ג'יבריל, שצועק – "מי שם". שי, שידע עיראקית מהבית, התחיל להשיב לו בערבית וסיפר לו כי הוא מהכוחות העיראקים. "היו כוחות של תותחנים למטה ואמרתי 'אני מהתותחים'. את המלה תותחים אמרתי בעברית במבטא מזרחי. פשוט שכחתי איך אומרים בערבית. אותו בחור אמר לי 'לך', אבל מישהו אחר שמע אותי ואמר 'חכה'. הוא יצא וראה אותי ואמר לי: 'אתה ישראלי'. זה הרגע שכל האוויר יוצא ותחושת צמא מילאה את גרוני, אחרי יומיים שלא שתיתי כלום".

שי נשבה, נחקר ומועבר לפרברי דמשק, שם הוא מוחזק במשך 3 שנים, כשמשפחתו כלל לא מודעת לכך שהוא בחיים. המדהים הוא שחודש לאחר נפילתו בשבי, התפרסמה בעיתון הירדני "א-דוסתור" ידיעה: "קצין מאנשי ג'יבריל מספר, כי בידי ארגונו בביירות שבוי ישראלי, מפקד טנק ושמו טסי שי". הידיעה מגיעה לישראל, נבדקת, אך מאחר שהישראלים לא יודעים על מפקד טנק בשם "טסי שי", הם מחליטים להתעלם, רק כעבור שנתיים ייפתח תיק המודיעין שוב ואז תובן הטעות במהרה, טסי שי הוא בעצם חזי שי.

רק לאחר נפילתם בשבי של שמונת חיילי הנח"ל, בהם שנים שמועברים לידי כוחותיו של ג'יבריל, מתחילה ישראל לנהל משא ומתן עם ג'יבריל, שתחילה בולם את פיו באשר לשבוי השלישי, אך לבסוף מתרצה וחושף את שי ל'צלב האדום'. לאחר שלוש שנים בשבי, אותן העביר בתא צר, בקריאה חוזרת ונשנית בתנ"ך, מוחזר ש"י לישראל בעסקת ג'יבריל המפורסמת. מעט לפני חזרתו לשבי מוכנסות אליו שתי חוברות תשחצים, שם הוא מגלה רמזים לכך שישראל פועלת למען חזרתו, כשפתרון אחת החידות הוא "ושבו בנים לגבולם", כששמו הפרטי רשום בסמוך.

במטוס הלובי, בו עשה את דרכו מדמשק לז'נבה, שם נערכה עסקת חילופי השבויים בפיקוח 'הצלב האדום', מכוסות עיניו של שי, והוא שומע את שני שומריו משוחחים ביניהם בערבית – "הדא כץ?", "לא זה שי, ההוא כץ נתפס מאוחר יותר". עם חזרתו ארצה, הוא מספר על השיחה ששמע במטוס, מה שמעיר מחול שדים, אחרי שהקונספציה הייתה שכץ נהרג. כעבור ימים יטענו בצה"ל, כי השיחה נעשתה כחלק מלחימה פסיכולוגית.

"אַיֶכָּה?"

משפחות הנעדרים – באומל, פלדמן וכץ, החלו מהיום הראשון להפוך את העולם, על מנת לגלות את שעלה בגורל יקיריהם. למרות שבמערכת הביטחון הודיעו להם כי מירב הסיכויים שבניהם אינם בחיים, הם סירבו לקבל זאת, שילוב של אמונה וראיות. כך למשל, בספרו 'איכה?', מספר יוסף כץ כי לאיריס, רעייתו של חזי שי, נאמר בעת שטרם היה ידוע שבעלה בשבי, כי "כדאי למהר ולהכריז על חזי כחלל שמקום קבורתו לא נודע, וכך לקבל התרה הלכתית ממעמדה כעגונה. היום הרב הראשי הוא ליברלי, וייתן לך את ההיתר, הטעימו בפניה, אך מי יודע מי יהיה בעתיד?!"

תחילה נטען בפני המשפחות כי יקיריהן נטמנו בבית הקברות בדמשק, בטקס הלוויה בו השתתפה הקהילה היהודית המקומית. לימים ייפתחו הארונות וייבדקו, מלבד ארון אחד בו היה טמון זוהר ליפשיץ הי"ד, מפקד הטנק של יהודה, בשאר הארונות היו גופות מחבלים פלסטינים.

משפחת כץ, כמו שאר המשפחות, ניסתה למצוא את בנה בכל דרך אפשרית ואף הגיעה למספר ראיות רלוונטיות – ידיעה בעיתון האיטלקי 'לה-סטמפה' לפיה טנק ישראלי ואנשי צוותו הגיעו למחנה סורי. מידע לפיו בערב פסח התשמ"ו, לאחר שכל השבויים שוחררו, התבקשו אנשי הקהילה היהודית לספק מצות ואוכל לפסח. הזמנה לכתב טלוויזיה אמריקני לראיין שלושה שבויים ישראלים במחנה סורי קטן בסמוך לדמשק, שבוטלה ברגע האחרון. כמו כן, בחינה של הטנק על ידי מפקד אונדור"ף סוריה, הגנרל הגלונד, שהעלתה כי אין בטנק שום שאריות של גופה.

מסמכים שונים שנתפסו בשגרירות איראן בז'נבה, מהם עולה כי יהודה כץ שבוי. שיחת טלפון מעו"ד מקס יוזף שטראוס, בנו של מי שהיה ראש ממשלת בוואריה, בה מסר למשפחת כץ – "אני יכול להודיעך שבנך יהודה חי ומטופל כראוי". לאחר אותה שיחה קיבל איומים על חייו. מסרים דומים באו מאנשים שונים, בהם גם פרופסור בוגדנוב, מי שהיה סגן נשיא ועידת השלום הסובייטית, ועוד רמזים שונים ומשונים.

אנשי מודיעין עצמאיים שחקרו את המידע, מסרו למשפחת כץ כי אסור להם להרים ידיים, אך לטענתם התחושה הייתה שהממסד מעדיף להניח שהם מתים. המשפחה מצביעה על מספר עסקאות ודיוני חילופי שבויים בהם שמות הנעדרים לא עלו. כמו כן, במספר הזדמנויות נוספות בהן ישראל יכלה להשיג מידע תמורת הטבות שונות, היא סירבה לכך או שפספסה את ההזדמנות.

משפחת כץ אף קיבלה היתר הלכתי ללכת לכל מיני "מכשפים" ו"קוסמים", אך דווקא אדמו"רים ורבנים, המקובלים על כל המגזר, העניקו להם הבטחות כי בנם חי. האדמו"ר מחב"ד זצ"ל רשם על פתק – "מבית האסורים יצא למלוך". הרב רפאל בנימין לוין, בנו של הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין, ערך גורל הגר"א, כפי שלמד מאביו, בפסוק שעולה בגורל כתוב – "וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס; וְהָיָה, אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ–וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי". הרב מרדכי אליהו, שהיה בקי בפיענוח גורל הגר"א, משיב למשפחה: "מה בכלל השאלה?" גם הבאבא סאלי הבטיח למשפחה כי בנם חי.

מי שסייע למשפחה באותה תקופה היה הרב אליעזר ברלנד, אליו התקרבו בני המשפחה. הרב ברלנד מורה למשפחה להמשיך לחפש ואף מנסה להיכנס עם קבוצת חסידים לתוך שטח הקרב, במטרה לעלות על עקבותיו של בנם יהודה, אך ברגע האחרון, החסידים נעצרים על ידי כוח צה"ל. בנוסף, הוא אומר למשפחה להגיד לברק, אז ראש אמ"ן, שיחטפו את הכומר ואת מוכתר הכפר, אך ברק לא נענה לבקשה.

עדות הנהג

בצד הרציונליות והמיסטיקה של משפחת כץ, אי אפשר שלא להביא את עדות נהג הטנק של כץ, יהודה קפלן. קפלן גדל לצדו של כץ ואף למד עמו בישיבת ההסדר 'כרם ביבנה'. לפי עדותו, לקראת השעה 4:30 לפנות בוקר פגע פגז בצריח הטנק, משקרא בשמות הצוות והבין שהם לא עונים, החל לנסוע דרומה, מתוך חשש כי הסורים יפגיזו את הטנק שוב, אחרי שלא נדלק בהפגזה הראשונה. אחרי שהגיע לכביש, יצא מהטנק, נכנס לצריח הטנק הפגוע וקרא לקצינים מטנקים אחרים שיבואו לסייע לו.

בצריח הטנק הם נתקלים בגופתו של עופר ליפשיץ שנפגעה מהפגז באופן ישיר, מראה הגופה הכניס את הקצינים להלם קרב והם לא מסייעים לקפלן לטפל בכץ, שנראה שוכב על כיסא התותחן שלו, כשגופתו שלמה. "בדקתי דופק, לא הייתה תגובה. ניסיתי להנשים אותו, ומהאף שלו יצא דם על הפנים שלי, הבנתי שדרכי הנשימה שלו מלאים בדם, סתמתי אף האף שלו, המשכתי בהנשמה ולא הייתה תגובה. החלטתי לנסוע דרומה לכיוון הרופא".

קפלן, שלא ידע שנוצר פער בין הכוח הקדמי לכוחות מאחור, התחיל לנסוע דרומה במהירות,  כשעירא צועק לו בקשר "לעצור", אך לא הייתה לו אפשרות לשמוע את הוראתו של המפקד, שכן מכשיר הקשר בטנק נפגע אף הוא בהפגזה. "אני נוסע ונוסע, לא רואה כלום, עד שאני נתקל בטנק מהפלוגה שלי, לכאורה שלם ולא פגוע. אני צועק לכיוונם ואז אני קולט שהצוות מסתתר בצד הדרך. בחינה מדוקדקת העלתה שבמקום יש נגמ"ש BMP סורי. הבנתי שאם אני ממשיך הלאה הם יזהו אותי וירו עלי, החלטתי לקפוץ מהטנק ולחבור לצוות שבצד הדרך. בדרך החוצה עברתי בצריח, ראיתי שוב את כץ, ששכב באותה תנוחה, ללא כל שינוי". למרות העדות, במשפחת כץ העדיפו להאמין שיהודה רק נפצע ולא נהרג בפגיעה הראשונה.

אפילו חרב חדה

על אף עדותו של קפלן, במשפחת כץ סבורים כי אחיהם יהודה חי. "את גופתו של זוהר ליפשיץ הי"ד, מפקד הטנק, שהייתה במרחק של 30 סנטימטרים מיהודה הסורים החזירו, אז למה לא החזירו את גופת יהודה?" אומרת פרחיה היימן, אחותו של יהודה כץ, ל'כל ישראל'. לדבריה, "מדובר בשאלת השאלות". פרחיה מוסיפה, כי קיימות שתי אפשרויות, "אחת, שהסורים גילו שיהודה חי ושבו אותו. השנייה, יהודה קיבל זעזוע מוח, התעורר, חילץ את עצמו מהטנק ומסתובב עד היום בכפרי דרום לבנון, בלי שהוא יודע מי הוא".

לדבריה, עד היום המערכת מעדיפה את התפיסה כי הנעדרים הם מתים, כראיה היא מביאה את סיפור השבת אחד מהטנקים שהשתתפו בקרב, נתפסו על ידי הסורים והושבו בשנה שעברה. "תחילה נאמר לנו שמדובר בטנק של יהודה, אך רק לאחר מכן התברר שמדובר בטנק שהשתתף בקרב ולא בטנק של יהודה. זה רק מוכיח שראש הממשלה לא יודע כלום על הקרב, אך שיש לו הזדמנות הוא לא מהסס לגזור את הקופון".

פרחיה, שפעלה לצד הוריה במאמציהם האדירים לנסות ולהתחקות אחרי עקבות בנם, מספר שהיא ממשיכה עד היום "בניסיונות לחיפוש אחרי יהודה, ואפילו ביתר שאת. אני בעצמי אין לי גישה לאנשים סורים, שחלקם מגיעים לכאן לטיפולים רפואיים וחלקם מהגרים לאירופה, אך אני מנסה גורמים שונים שיגיעו אליהם ויחלצו מהם מידע".

לשאלה, איך מצליחים להחזיק מעמד 35 שנה בתקווה שיהודה חי, היא משיבה: "אנחנו אנשים מאמינים. אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם על התייאש מן הרחמים, זה לא רק משפט יפה, אלא מציאות יומיומית. כמו כן, גזרה על המת שישתכח מן הלב, ועובדה – יהודה לא משתכח. בנוסף, יש בידנו ראיות ועדויות שונות. אין שום סיבה שאוותר על אחי הצעיר, כל עוד הסימן שאלה פתוח וקיים".

לא בתודעה

פרחיה מאשימה את המערכת שמעדיפה להשכיח את סיפור נעדרי הקרב, לעומת סיפורו של הנווט השבוי רון ארד. "שניים מהנעדרים הם חובשי כיפה. שנית, רון ארד היה נשוי עם תינוקת בת שנה, מה שהיווה סיפור יפה שאפשר למכור לתקשורת". אבל לא רק ארד, גם שבויים שנשבו לאחר מכן, נצרבו בתודעה הישראלית, הרבה מעבר לשלושת החיילים הנעדרים, "ראינו איזה קמפיין הצליחה משפחת שליט לעשות, על חייל שבעצם סרח. לא שאני אומרת שלא היה צריך להחזיר אותו, אבל גיבור לאומי הוא לא היה".

"אנחנו רוצים לצאת בקמפיין ולהיכנס לתודעה הישראלית, אך זה כמו דומינו, קובייה גוררת קובייה. אנחנו לא מקבלים מספיק תמיכה, ממילא אין אנשים שמספיק עוזרים". בשיחה היא חושפת שכשעמותת 'לחופש נולד' פעלה, הגיעה עדות מפעיל האחים המוסלמים שישב בכלא הסורי, לפיה בכל בוקר ב-11 מוציאים חייל ישראלי, שדומה בתיאורו ליהודה, לסיור בחצר הכלא. "ההצלבות שנעשו הראו שמדובר בעדות אותנטית".

מה ההיגיון להחזיק ביהודה כל כך הרבה שנים? "ההיגיון שלנו לא עובד לפי ההיגיון שלהם", משיבה פרחיה. "הם עושים את זה גם לאנשים שלהם, אנחנו מכירים סיפורים על אנשים שהוחזקו עשרות שנים סתם. אותו דבר אפשר לשאול, מדוע בגופות הם לא סוחרים, הרי את גופת המפקד הם החזירו". לקראת סיום השיחה עמה, היא מבקשת לפנות לקוראים שיתפללו להשבתו של יקותיאל יהודה נחמן בן שרה. "כל תפילה של כל יהודי נחשבת – התפללו".

לעומת דבריה של פרחיה, מילשטיין סבור כי הסיבה שהנעדרים לא בתודעה הישראלית נובעת מהסיבה, "שהציבור חושב שהם מתים, מנגד רון ארד, היו הוכחות בשנים הראשונות שהוא בחיים". אומנם על דבר אחד הוא מסכים עם פרחיה – הצבא לא חקר את הנושא מספיק. לטענתו, הסיבה לכך היא אהוד ברק, שאף אחד לא רצה להטיל בו דופי, ולכן העניין די נסגר מלמעלה. "הופתעתי כשבאתי לחקור את הקרב אחרי 30 שנה וגיליתי שאני הראשון שעושה זאת לעומק".

הר' משה כליפה, שחוקר את הנושא בשנים האחרונות ואף מרצה על כך, מספר ל'כל ישראל' כי התחיל עם פעילותו, אחרי שהתוודע לתוצאות העגומות של הקרב. "תחילה עמדתי כל יום, בחזור מעבודתי, 10 דקות בכניסה לעיר, עם שלט – החזירו את הבנים, אבל אחרי שהבנתי שזה עלול לפגוע בשידוכים של הילדים שלי, התחלתי לבוא לכל מקום ולדבר על כך". כליפה, שמתעסק גם בצפונות התורה – מצא רמז לקרב בפסוק "וכי תבואו למלחמה בארצכם", בו מוזכרים שמותיהם של באומל, כץ והעיר חמה הסורית.

לדבריו, גם משפחות שאר הנעדרים עשו מאמצים חובקי עולם לגלות את שעלה בגורל יקיריהן. הוא מספר כי באחת הפגישות עם משפחת באומל, אחיו של זכריה סובב כל רגע את ראשו לכיוון הדלת. "לשאלתי הוא השיב – אני מצפה לראות את אחי מגיע בכל רגע". לפני כ-15 שנה קיבלה משפחת באומל מערפאת, מחצית מהדסקית של זכריה, אך היא לא הסתפקה בכך ויצאה להפגנות עד לפתרון המלא לחידת בנם. מילותיו האחרונות של אביו יונה, עסקו בציפייה המתמדת לשובו של בנם – "איפה זכריה?" הוא שאל. נדמה, שגם היום, 35 שנה מאז נעדרו, השאלה צריכה להישאל בקול רם; "יהודה, זכריה וצבי – אייכם?!"

מיוחד: אהוד ברק מגיב ל'כל הזמן' על הטענות

הגיבורים האמיתיים של אותו לילה ביוני 82 והבוקר שבעקבותיו ,הם אכן לוחמי ומפקדי גדוד 362 שלחמו בגבורה, בתנאים חמורים שלא הם אלה שגרמו אותם- ובמחיר דמים כבד. כל מי שנטל חלק בקרבות מרים כאלה מבין זאת. קרבות שהסתבכו מולידים לא פעם תחושות קשות ומחלוקות שנמשכות שנים בין לוחמים ומפקדים שחרפו נפשם זה לצד זה, נתנו את הכל ועמדו במבחן בגבורה. חלקם גם לא חזרו. כל מי שצפה בסרטו הכואב של מיכה לבנה, הסמג״ד, מבין גם זאת. את המחיר נושאים איתם מאז גם בני המשפחות השכולות וכמותן מתיסרות עד היום משפחות באומן ,פלדמן וכץ, בני אמונה מופלאים, שברק זכה להכיר מקרוב, ללוות ולכבד בשנות הסבל הארוכות שתבואנה. לכל אלה אנו כולנו, חייבים תודה והוקרה.

דברי מילשטיין ו'ספרו' להבדיל, מהווים אוסף טענות מופרכות ושקריות מ"תחקיר" לכאורה של המחבר, רשלני, מבולבל בסדר הארועים והזיקות ביניהם ומוטה, "תחקיר" שברק לא השתתף בו בשום שלב. היריעה תקצר מלתאר את כל העיוותים אך כך למשל:

א) בניגוד למתואר ע"י מילשטיין, הפקודה שניתנה לאוגדה ממפקדת הגייס היתה 'לתפוס את הגבעות השולטות על 'משולש טובלנו' מדרום' – לא את 'משולש טובלנו' שלמרגלותיהן ולא את מבואות 'סולטן יעקב', כפר שנמצא 4 ק"מ מצפון ל'משולש'.

ב) בניגוד למתואר ע״י מילשטיין, ברק לא אמר בשום שלב לשום אדם  ש׳אין אויב לפחות עד סולטן יעקב׳. יחידה אחות מאותה אוגדה היתה זו שדיווחה בטעות למפקדת הגייס, כתוצאה מזיהוי שגוי של מקום החוד שלה, כי ׳משולש טובלנו׳ נקי מאויב והדיווח עבר גם אל החטיבה של מיקי שחר ודרכה כנראה אל גדודו של עירא. מאומה לא הוסתר, הומצא או עוות, לבטח לא במכוון, במפקדת הגייס או ע״י ברק.

ג) בניגוד למתואר ב׳ספר׳ של מילשטיין, מפקד הגייס, האלוף יאנוש בן גל, מטובי מפקדי השדה של צה״ל לדורותיהם, שחזר אל מפקדת הגייס מהדיון הלילי בפיקוד הצפון והופתע לגלות שגד׳ 362 נמצא עדיין כ- 5 ק״מ מדרום ל׳משולש׳, הוא שהורה לפתוח באש על רכבי הטילים הלא מזוהים ולנוע מייד לכיוון ה׳משולש׳. ברק ומצנע שעמדו לידו והיו במקום קודם לחזרתו, שכנעו אותו לבטל את הפקודה ולאפשר בדיקה רגלית זהירה, שאכן הבהירה כי אלו רכבי ׳חביב׳ ישראליים.

 

ד) מילשטיין מבולבל, או שמא מבלבל ב׳ספרו׳, חלילה ביודעין, את לוחות הזמנים, כדי לבסס את העיוות אליו הוא חותר. העובדות הן שמאותו שלב ואילך חזר לפקד על הגייס מהמפקדה שבשטח -יאנוש. וממילא טענות מילשטיין בדבר הוראה של ברק מאוחר יותר ׳לרדת ולפרוס את הכלים בעמק׳ או להימנע ממתן סיוע אווירי- הינן טענות הבל שקריות, מומצאות או מדומיינות ע״י מילשטיין או מקורותיו.

מפקדים בכל הרמות- בגייס, באוגדה ובחטיבה- וברק כמובן בתוכם, נושאים באחריות כוללת לכל מה שהתרחש תחת פיקודם. להישגים וגם לכשלונות, כולל בקרב סולטן יעקב.

אך מכאן ועד הפלגותיו של מילשטיין המרחק רב. אין צורך לעיין בכל ׳מחקריו׳ על מנת להבחין שנטייתו הנפשית ו׳סימון המטרה׳ קודמים אצלו למחקר עצמו. והחרות למיין ולערוך ׳עובדות׳ ע״פ אינטרסיו-קודמת אצלו לעיתים לאמת.

 

 

 

























 





























































































 

 

 

 

 

 








 

 

 

 

 

 

 
 
 

הרקלייטוס "האפל"