العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

"נוער הגבעות" של מלחמת העצמאות

 

 

1. מחדלי ההתישבות

 

על סף המלחמה היה הגליל המערבי דליל ביישובים יהודיים וצפוף ביישובים ערביים. לא מאפיינים גאוגרפיים וטופוגראפיים הם שקבעו את גבולותיו במלחמת-העצמאות, אלא ניתוקו מבסיסי הכוח של היהודים (חיפה והקריות). מקצתם של היישובים היהודיים מצפון לעיר הערבית עכו, היו סמוכים לחוף. ומקצתם היו בהרים. הקיבוץ יחיעם היה היישוב המרוחק ביותר ממישור החוף (שנים-עשר קילומטרים). 

לא הייתה ליישוב העברי אסטרטגיה התיישבותית ברורה, ולשיקול האסטרטגי-ביטחוני לא היה משקל גדול, עד "מאורעות" 1929. בבחירת המקומות ליישובים חדשים לא ניתנה עדיפות גבוהה לשיקולים ביטחוניים. רק אחרי רצח יהודי חברון והרס קהילת צפת היה הביטחון לאחד השיקולים בתוכניות ההתיישבותיות. אבל גם בשנות השלושים לא כיוונה את ההתיישבות תפיסה אסטרטגית כוללת. רק מעטים מראשי המוסדות המיישבים הבינו שהיישובים היהודיים יִקבעו את גבולות מדינת היהודים. מוסדות אלה לא רכשו קרקעות באזורים הבעייתיים, כך, שבבוא העת יוכלו היהודים לדרוש שאזורים אלה ייכללו במדינתם. השקעות עצומות נדרשו להתיישבות כזאת. והתוצאות הצפויות היו דלות, על-כן הושקע התקציב המועט במפעלי-התיישבות יותר מבטיחים. הגליל המערבי הוזנח עד שנות השלושים. החוף שמצפון לחיפה והקריות הוזנח עד סוף שנות העשרים. חברת "הכשרת היישוב" השלימה את ריכוז האדמות היהודיות בעמק זבולון רק בשנת 1928. אפנדים ערבים מהגליל המערבי הציעו קרקעות למוסדות היישוב ולבעלי-הון יהודים, אבל המנהיגים הציונים לא היו מעוניינים באדמות הציבוריות המפוצלות, שהעיר הערבית הגדולה עכו חצצה ביניהן ובין חיפה. 

בסקר של מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית משנת 1930 כתוב: בגליל המערבי אפשר ליישב רק כשבע מאות משפחות... כדאי להפנות את מאמצי ההתיישבות לשרון, לעמק חפר, וכן לגליל העליון המזרחי, שיש בו שטחים לא מיושבים בבעלות יהודית. (1) אחד האנשים שהרחיקו ראוּת יותר מן המנהיגים היה המהנדס יוסף לוי' ששלח מכתבים ותזכירים רבים בעניין זה לחיים ויצמן.

 

 

2. נהריה כמפעל פרטי

 

בשנת 1933 רכשו עולים מגרמניה אלפיים דונם בגליל המערבי. ואחרי שנה הקימו על אדמתם את המושבה נהריה. בימי מלחמת-העולם התפרנסו רבים מתושבי נהריה משירותים שסיפקו למחנות הצבא הבריטי' ויחסי ידידות נקשרו בין החיילים הבריטים ובין ה"יקים" האדיבים. יהודים אחרים קנו אדמות בכפר מנשיה שמצפון לעכו, אך לא התיישבו עליהן. ג'מיל אבו אביאד, עורך- דין, סרסור-קרקעות וחבר מועצת עיריית חיפה, מכר לקרן-הקיימת אדמות בגבול הצפוני של הגליל המערבי, באמצע שנות השלושים, (2) ועל אדמות אלה הוקמו, בשיטת "חומה ומגדל", הקיבוצים – חניתה ואילון (1938), מצובה (1940) ויחיעם (1946), שנועדו להיות קרש-הקפיצה להתיישבות ההררית, ועד מלחמת העצמאות היו אלה היישובים היהודיים היחידים באזור. בקרבת החוף, מדרום לנהריה, הוקמו – המושב השיתופי שבי-ציון (1938), הקיבוץ עברון (1945 ) והמושב השיתופי רגבה (1946). רוב אנשי החי"ש של הגליל המערבי היו תושבי נהריה, שבי-ציון, עברון ורגבה. יישובים אלה היוו את הבסיס העורפי והמרכז הלוגיסטי של האיזור. למרות זאת, לא הציעו ועדות או"ם לכלול את הגליל המערבי במדינה היהודית, והחלטת 29 בנובמבר ייעדה אותו למדינה הערבית.

 

 

 

3. "לא חג אלה חגא"

 

בימי ה"סמינר" שלו (באמצע שנת 1947) ביקר בן-גוריון בגליל המערבי, ושהה שעתיים בחניתה. הוא שאל כמה נשק, דלק, מים ומזון יש בקיבוץ, מה מצב הביצורים ומהי רמת האימונים הצבאיים שקיבלו החברים, ואמר: "יש להוציא את הנשק מהסליקים, לנקותו ולהכינו לפעולה." (3) השפעתה של התרעה זאת הייתה מוגבלת. ביישובים נמשכו "עסקים כרגיל." 

כשנודע שהגליל המערבי נועד למדינה הערבית, ושהסוכנות היהודית לא התנגדה לכך, סערו הרוחות באזור. מנהלת המחלקה המדינית של הסוכנות, גולדה מ איר, נפגשה עם נציגי היישובים ב-16 באוקטובר 1947, דיווחה להם על המאבק המדיני באו"ם, והציעה להם לראות בישיבתם במקומותיהם, שליחות לאומית, שתקבע עובדות בעתיד. נציגי נהריה אמרו לה שרבים מאנשי המושבה עוזבים אותה ושאחדים מהם החליטו לרדת מן הארץ. נציגי הקיבוצים והמושבים התלוננו על מחסור בציוד ובביצורים, ודרשו שהסוכנות תקים מיד שני יישובים נוספים בגליל, ותצייד את כל היישובים לקראת מצור. גולדה מאיר הבטיחה לדאוג לכול: (4) רק חלק קטן מההבטחה הזאת התמלא. 

את החלטת 29 בנובמבר קיבלו יהודי הגליל המערבי ברגשות מעורבים. רובם קיוו שהם לא ייעקרו מיישוביהם, אף כי לא נכללו בשטח המיועד למדינה היהודית: יחסיהם עם השכנים היו טובים, בדרך-כלל, וחיים במדינה ערבית לא נראו להם בלתי אפשריים. איתמר בן-ברק, מרכז המשק בחניתה בסוף 1947, כתב: "החלטת האומות המאוחדות הייתה לגבינו לא חג אלא במידה מסוימת חגא, וסיבה לדיכאון ומורת-רוח... להרגשת הינתקות משותפות-גורל עם היישוב... לא זכורים לי דיונים, בקבוצתנו וביישובים אחרים, אם יש לקבל החלטות לקראת עתידנו במדינה הערבית... אם באמת נחיה במדינה הערבית. דומה שהיה חשש לשאול בפומבי. על-מנת לא להיחשב כ'פחדן', ואולי אף מחשש לתת ביטוי לעצם האפשרות הזאת, ואולי אף היו שלא דמיינו לעצמם מה פירוש 'הישארות לתמיד במדינה הערבית'. לא דובר גלויות על 'מצדה' וגם לא על שבי. דובר על הגנה על הרכוש ועל העובדים והנוסעים, ממש כשם שדובר בעבר על אותם דברים. דובר על כך שכאילו לאחר שתקום המדינה היהודית, ותקום גם המדינה הערבית, אנחנו נמשיך בשלנו, וה"הגנה" תמשין להתקיים, ונשק יהודי בידיים של יהודים יוסיף להגן על רכוש יהודי ויישובים יהודיים. כאילו תימשך המסורת שעל ברכיה גדלנו ושלאורה בחרנו לשבת על הגבול בחניתה הרחוקה. בשיחות אישיות, בפגישות-אקראי בין חברים, בעבודה ולאחריה, ליד השולחן, בעמדות, בין חבר לרעייתו... צפה ועולה (השאלה) 'מה יהיה?' וכמו מאליו ניתנה התשובה... 'נחכה ונראה.' לא תשובה רשמית. לא תוצאת דיון והחלטה, אלא... המוצא הנוח ביותר... איש לא ידע תשובה אחרת." (5)

 

 

 

4. "הגבולות ייקבעו במלחמה"

 

בר קיבוץ עברון כתב: "החלטת או"ם מביאה שמחה וצהלה ברחבי הארץ. בביתנו מתיחות נפשית, התלבטות מורטת-עצבים, מבחן ציוני ותנועתי... השאלה מנקרת, להיות או לא להיות בגליל המערבי?" (6) 

בליל החלטת או"ם הודיעו עליה חברי גרעין "סלע", שחנו בקריית-חיים, במברק לחבריהם, ביישוב הקבע יחיעם: "ליחיעם מסלע, המדינה העברית. תוכנית החלוקה נתקבלה ברוב של שלושים ושבעה נגד שלושה עשר", הרי התשובה: "לסלע מיחיעם. מזל טוב מהמדינה הערבית. ליל מנוחה." (7)

ימים אחדים אחרי ההחלטה כתב תושב נהריה ביומנו: "לא ייפלא שרבתה דאגת כולנו לעתידנו. מאורע מקומי... אשר לא היה לו כל קשר עם המצב הפוליטי, הפסקת התשלומים הפתאומית של בית-החרושת לשימורים, אשר גרמה נזק לרבים מהתושבים, הוסיף להרעת מצב-הרוח הכללי. תופעת-הלוואי הראשונה לעתיד המעורפל הייתה הפסקת כל פעילות בבנייה. השנייה, עזיבתם של אנשים אשר עקב כך נכרת מקור פרנסתם. השפל הכלכלי גבר. אם כי כל אחד נפגע... נמשכו החיים, פחות או יותר, במהלכם הרגיל. נבנו ביצורים, חודשו הידיעות בשימוש בנשק, ידיעות שכבר העלו חלודה, ויצאנו לשמירה. מאז התחלת ה'מאורעות" לא נראו ערבים במקום." (8)
ועד גוש הגליל המערבי התארגן מיד אחרי ההלם הראשון. מזכיר הוועד, אפרים ויז'נסקי מקיבוץ עברון, סיפר: "היה רמז ממחלקת ההתיישבות של הסוכנות, שאם הכל יסתדר יהיה עלינו לפנות, ויישבו אותנו מחדש. לא ישאירו אותנו במדינה ערבית. היישובים הגיבו בצער. אך ידענו שלא אנו נכריע. לא נשמעו, בימים הראשונים לפחות, דעות שנישאר במדינה ערבית, אך עד מהרה החלה המלחמה, והתברר שהגבולות ייקבעו במלחמה, ואז סברנו שצריך לעשות הכל כדי שנשאר בתחומי המדינה. ועד הגוש החליט לפעול בכיוון מדיני (הסוכנות) (9) וצבאי (ה"הגנה"). נפגשנו עם פנחס ספיר, שנרתם לסקטור המשקי של הביטחון, והגשנו תוכנית ביצורים של שמונים אלף לא"י, וזה אושר. הביצוע נמסר ל'סולל בונה'. זה גם נתן תעסוקה ליישובים, והעלה את מצב-הרוח." (10)

 

 

_____________ 

בשבוע הבא: בן-גוריון מורה לא לפנות יישובים; שיתוף פעולה בין יהודים לערבים בגליל המערבי עד הכ"ט בנובמבר; שאננות בגליל המערבי והכנות לקויות למלחמה; פיגועים ופעולות גמול לאחר פרוץ המלחמה.

 

 

הערות

 

 1. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"